1צו וכו׳ פרשה זו וכו׳ דק״ל מאי טעמא כתיבא בל׳ צווי ולא כתיב דבר אל בני ישראל ומשני לפי שנאמרה ביום שהוקם המשכן שמיד נצטוו לשלח הטמאים דכשהוקם המשכן תכף נאסרו לישב במחנה וכ״מ שנאמר צו אינו אלא ל׳ זירוז מיד וכו׳ כמ״ש רש״י בפרשת צו וכי היכי דלא תיקשי דא״כ היכי כתיבא הכא ולא במקומה לכך משני דח׳ פרשיות נאמרו וכו׳ ואפ״ה באו פזורים אחת הנה ואחת הנה כידוע דאין מוקדם ומאוחר בתורה:2וישלחו מן המחנה ג׳ מחנות וכו׳ ק״ל דהול״ל וישלחו חוץ למחנה וכדכתיב בתר הכי אל מחוץ למחנה תשלחום ותירץ דמש״ה כתיב הכי לרמוז דבר זה שלא כל הטמאים היו משולחים לגמרי לחוץ אלא ע״ד שפירשו רבותינו מן המקראות. ומ״ש רש״י בשעת חנייתן דייק לומר כן לפי שבשעת המסעות מיד כשהוגללו הפרוכת הותרו הטמאים ליכנס במחנה כדאיתא בגמרא:3טמא לנפש וכו׳ לשון עצמות וכו׳ איברא דל׳ התרגום מוכרח לפ׳ הכי ומיהו צריך עיון מי הכריחו להמתרג׳ להוסיף תיבה זו של עצמות ואמאי לא הניח מלת לנפש כמשמעה ויהיה פי׳ בין למת שלם ובין לכל טומאות הפורשות ממנו כגון דמו ועצמותיו וכזית מבשרו וכיוצא ובשלמא כאן היה אפ׳ לומר שכוון על הטמאי׳ שהיו ודאי באותו זמן והם נושאים ארונו של יוסף והיינו עצמות כדכתיב ויקח משה את עצמות וכו׳ אלא שרואים אנו שבכל מקום שנזכר טמא נפש תרגם כן אונקלוס אפילו היכא דמיירי קרא דוקא לדורות כגון לעיל בפ׳ אמור והנוגע בכל טמא נפש וכן בפרשת בהעלותך ובכל מקום וצ״ל משום דלא מתוקם ליה לפ׳ לנפש כמשמעותו שהרי הנפש אינו מטמא אלא הגוף והואיל והוצרך להוסיף על משמעות המקרא תרגם טימי דהיינו עצמות לרבותא דאפילו עצם כשעורה ממנו מטמא וכל שכן שלם:
