משכיל לדוד, במדבר ל׳:ב׳

1 פירש״י ז״ל ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים דק״ל דהול״ל אל בני ישראל שכלם בכלל. ומשני לומר שחלק כבוד וכו׳. ואף על גב דכל שאר הדברות נמי כן כדכתיב וישובו אליו וכו׳ כתבה כאן לומר דאפילו אם לא היה נוהג כן בכל הדברות הכא מיהא בע״כ הוה עביד הכי לפי שלראשים היה צריך ללמד דין א׳ דשייך להם דהיינו שכמותם יכולים להתיר ביחיד. ולכל ישראל דין אחר לומר להם שכלן שוין בדין ההתרה שיכולים להתיר רק שיהיו טפי מחד. ונפ״ל יחיד מומחה מדכתיב ראשי המטות אע״ג דראשי לשון רבים מדכתיב ראשי המטות ולא כתיב ראשי ישראל. א״נ ראשי העדה כמו בשאר דוכתי אלא לכך כתיב מטות לומר לכל מטה סגי הראש שלו להתיר. ומדמומחה בחד הדיוטות בעינן טפי ואם אי׳ דבעי׳ טפי טובא לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש הילכך לית לן למימר אלא הדיוטות תרתי דתפסת מיעוט תפסת. ומשום דאין ב״ד שקול מוסיף עוד א׳ ובעי׳ ג׳. ומ״ש רש״י או יכול וכו׳ אין להק׳ דהיכי ס״ד לומר הכי סוף סוף נגמר מקרא דוישובו אליו וכו׳ שגם זה ככל שאר התורה. די״ל דקרא דוישובו וכו׳ ה״ק כל הדברים שהוצרך ללמד לכל ישראל חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ומיהו אה״נ דאיכא מילי דלא הוצרך למגמרינהו אלא לנשיאים כלומר כל פרטותיהם כי היכי דאיכא נמי מילי דלא אגמרינהו אלא לאהרן ולבניו כמו פרטי הלכות עבודה. וטעמא רבא איכא למימר לכאורה הכא שלא לימד דין זה דהתרת נדרים לכל ישראל אפילו להדיוטות שבהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. מש״ה אצטריך לג״ש לומר דדין התרת נדרים נמי לכל ישראל נאמרה:

2 זה הדבר משה נתנבא וכו׳ וא״ת הא אצטריך לג״ש דלעיל. כבר תירצו הר״ן והרא״ש בנדרים פ׳ נערה דף ע״ח דנהי דזה הדבר דנדרים אינו מופנה דאצטריך להך דרשה מ״מ זה הדבר דשחוטי חוץ מופנה והו״ל מופנה מצד אחד ולמדין ע״כ. וקשיא לי אמאי לא כתבו דג״ש נפקא מהדבר הדבר. ולעולם אייתר מלת זה להך דרשה וי״ל דהך דרשה לא מדרשה אלא מזה הדבר ולא מזה לחוד לא מיבעיא לפי׳ שני שכתב רש״י דודאי אצטריך זה הדבר לומר דהדיבור הזה הכתוב בעי׳ כדכתיב חכם בלשון התרה וכו׳ אלא אפילו לפי׳ ראשון נמי לא מדריש אלא מזה הדבר כדבעי׳ למימר לקמן דהמכוין הוא זה הדיבור בעצמו נתנבא כמו שנאמר לו אות באות תיבה בתיבה ונמצא דזה הדבר תרווייהו איצטריכו להני מילי דדרשי׳ ולכך הוכרחו הר״ן והרא״ש לתרץ כדלעיל. ומוכרח הוא לומר כן דהג״ש מכלהו תרי מילי דאל״כ התם בשחוטי חוץ לא לכתוב אלא הדבר ולשתוק מזה. אך ק׳ דס״ס היקשי התינח למ״ד מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. אבל למ״ד משיבין ה״נ איכא למפרך מה לשחוטי חוץ שכן עונש כרת. וי״ל דאי משום עונש אדרבא עונש נדרים חמיר דנקרא רשע אפי׳ כשמקיימו וכמה עונשים ארז״ל בעון נדרים. ועוד דהכי אמרו כל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור במות וכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. א״כ הו״ל חמורה פ׳ נדרים נמי דאף על גב דליכא כרת יש בה כמה עונשים ושפיר ילפי׳ משחוטי חוץ אף על גב דאינו מופנה אלא מצד אחד. ועפ״י האמור למדנו טעם לשבח למה לא פירש״י ביאורו זה על קרא דזה הדבר דשחוטי חוץ דקדים בפ׳ אחרי מות דבס׳ דבק טוב הניחו בקושיא ולדידן ניחא דהתם ליכא לפרושי מידי דההוא זה הדבר אצטריך לג״ש כדי שיהיה לפחות מופנה מצד המלמד ומש״ה לא פירש כן אלא הכא. ועל מה שפירש״י מוסף עליהם משה וכו׳ הכי פירושו דשאר הנביאים לא נתנבאו אלא ככה המורה על כוונת הענין בקירוב ולא בדיוק הדברים עצמם לפי שהיו מסתכלים באספקלריא שאינה מאירה. משא״כ משה שהיה מתנבא הדברים כהווייתן בלי מגרעת בדקדוק תיבה בתיבה וכך מורה מלת זה הדבר. ובזה יש להתבונן טעמא דנקט רש״י קרא רכה אמר ה׳ כחצות הלילה ומ״ש הך קרא דנקט טפי מכמה קראי דקדימי התם בפ׳ שמות ופ׳ וארא דכתיב בהו כה אמר ה׳. אלא שכיון רש״י להודיע ולרמוז ההפרש שבין כה לזה ולכך מייתי הך קרא לומר דפי׳ מלת כה היינו כפי׳ כחצות הלילה דפירשוהו רבותינו בפ״ק דברכות דר״ל בקירוב סמוך לחצות ולא בחצות ממש דוקא. ה״נ כה אמר ה׳ ר״ל בקירוב דומה לדברים הללו ולא הדברים ממש דוקא ולפי דרך האמת א״ש טובא ההפרש שבין משה לשאר הנביאים. דידוע דכ״ה היא מלכות שמים והיא אספקלריא שאינה מאירה וזה היא תפארת כידוע והוא אספקלריא המאירה. ובדרך זה גם כן א״ש הך קרא דנקט רש״י דידוע דכה שהוא המלכות שמים הוא מדת לילה וזה מדת יום. ולכך נקט קרא דבחצות הלילה אני יוצא וכו׳. והא דאצטריך לרש״י לפרושי ד״א. ה״ט דאילו לפי׳ קמא קשה׳ מ״ש דנטר קרא עד האידנא ללמדנו גדולתו של משה בפ׳ זו. ולפי׳ בתרא נמי קשה דאי להא לומר דלשון הכתוב הוא לעכב לא צריכא דהא כתיב בסוף הפרשה אלה החקים וכו׳ וק״ל כל היכא דכתיב חקה לעכב וזה למה לי לכך אצטריך לפי׳ קמא:

3 ודע שמ״ש רש״י דחכם בלשון התרה. לאו דוקא אלא לאפוקי הפרה ולעולם מהני נמי איזה ל׳ אחר שיהיה משמעותו כמו התרה דהיינו שע״י פתח מתיר הנדר ועוקרו מעיקרו. וה״ז דומה למה שנשאל לחכם ע״ד ספק איסור והוא מתירו שנמצא ע״י התרתו שלא היה איסור מעיקרא. ה״נ דכוותה ע״י התרתו עוקרו כאילו לא היה מעיקרא. אבל בעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא שכן משמע לשון הפרה וכך מבואר בגמ׳. ולאפוקי מבעל דבק טוב שכתב שהחכם מתיר הקשר שהוא מקושר כבר לאפוקי הבעל שהוא מיפר בלתי טעם שייך לשון מופר שהוא מיפר מעיקרו ע״כ. ואחר המחילה ליתא ותהי להיפך: