משכיל לדוד, במדבר ט״ז:א׳

1 פירש״י ז״ל פרשה זו יפה וכו׳ פי׳ דבדבור דלעיל סוף פרשה שלח הביא רש״י מיסודו של ר״מ הדרשן למה נסמכה פ׳ מקושש וכולי ואף פרשת ציצית לכך נסמכה וכו׳ והשתא קאמר ופרשה זו כלומר ענין סמיכתה לפ׳ ציצית יפה נדרשת במדרש ר׳ תנחומא. דהכי אי׳ התם מה כתיב למעלה ועשו להם ציצית וכו׳ אמר קרח למשה טלית שכולה תכלת וכולי כלומר והיינו ויקח קרח שלקח טלית שכלה תכלת ולא חש רש״י להאריך לפרשו כאן לפי שסמך על מ״ש לקמן עמד וכנס וכולי הלבישן טליתות וכו׳ וממילא מובן משמעות מהו ויקח קרח. ומה שכתב יפה נדרשת כלומר דלפי אותה דרשה דייקא שפיר מלת ויקח טפי מכל השני פירושי׳ שכתב אחר כך בסמוך רש״י ע״פ הפשט וגם הם לקוחים מהמדר׳ ומ״מ הואיל והם קרובים טפי לפשט הביאם בפירוש והפירוש האחר רמזו בלבד:

2 ויקח וכו׳ דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ א׳ קשה דויקח הוא פועל יוצא ואין משמעו לקח עצמו. ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דהך ויקח הו״ל ליכתב בפסוק שאחר זה ששם מזכיר ואנשים מבני ישראל ר״ן. ואי קאי על דתן ואבירם שהם היו הראשים של הר״ן איש. מ״מ ק׳ דלא הול״ל ודתן ואבירם בוי״ו אלא ויקח קרח וכו׳ דתן וכו׳ דבהכי הוה משמע שפיר שלקח את דתן ואבירם וכו׳:

3 בן יצהר וכו׳ יעקב ביקש וכו׳ פי׳ דק״ל דהא כבר ידעי׳ יחוסו דקרח מקרא דבפרשת וארא דכתיב ובני יצהר קרח וכו׳ וא״כ לא הול״ל אלא ויקח קרח. ואי משום דדילמא קרח אחרינא הוה. לימא קרח בן יצהר ותו לא. ומשני דמש״ה מיחס ואזיל עד לוי ופסיק ולא חשיב בן יעקב להודיע דבקש רחמים על עצמו וכו׳ ואי לא הוה כתיב אלא בן יצהר לא הוה מוכחא מלת׳ במה שלא הזכיר יעקב שהוא בקש רחמים דמאי שייאטיה דיעקב ליזכר שמו. אבל השתא דמונה ואזיל עד יעקב ופסיק מוכח׳ מלתא שהועיל׳ תפלתו. ומיהו קשה דיעקב גופיה מנ״ל למיחש דהו״ל ליזכר שמו עד שהוצרך לבקש רחמים והא בכל דוכתא אורחא דמלתא ליחוסי עד השבט ותו לא. וניחא לי בהאי דאי׳ בסנהדרין פ׳ חלק קרח שעשה קרחה. בן יצהר בן שהרתיח את כל העולם וכו׳. ופריך וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגהינם ארשב״ק יעקב בקש רחמים וכו׳ ואמנם צריך ליתובי דעתא בה״ג גבי מאי דפירש״י. בפרש׳ ויחי בסודם אל תבא נפשי במעשה זמרי דכתיב נשיא בית אב לשמעוני והתם מהיכא תיתי דהו״ל ליזכר עד שהוצרך לבקש רחמים והרי דרך כל היחוסין אינו אלא על השבט לבד וכדאמרן. ולזה י״ל כפי מה שראיתי שם במדרש נשיא בית אב לשמעוני הכתוב מתמה עליו בן פורץ גדר אביו אביו קינא על הזנות דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי וכו׳ וזה פרץ וכולי. ומעתה על זה הדרך היה מקום להזכי׳ שם יעקב גם כן להרבות אחמיה׳ דמי לנו גדול בגדר ערוה כיעקב אבינו שהעיד עליו הכתוב ראשית אוני שאפילו קרי לא ראה מימיו. ולזה חשש יעקב שיזכר להכלי׳ זה וביקש רחמים לבלתי יזכר כלל אף על גב דלשבח היה נזכר. אבל מאי דאי׳ בש״ס דפ׳ חלק בסודם אלו המרגלים. לא ידענא מאין הרגלים ליזכר יעקב במרגלים עד שהוצרך להתפלל. ונראה דמש״ה לא מייתי רש״י לאותה דרשה אלא נסיב לה במעשה זמרי שכך נדרש בבראשית רבה פ׳ ויחי והוא יותר קרוב אל הדעת לאסבורי טעמא מהיכן חש לה עד שהוצרך לצלויי עלה. והרא״ם ז״ל הניח בצ״ע מנ״ל לרש״י הך דרשה ואמאי לא קאמר כפי הש״ס ולעד״ן כדאמרן. ומ״מ יש ליישב ג״כ דברי הש״ס דדריש בסודם למרגלים בההוא דאי׳ בב״ר אר״י בר חנינא ד׳ מדות נאמרו בשמות יש ששמותם נאים ומעשיהם נאים שמותם נאים ומעשיהם כעורים שמותם כעורים ומעשיהם נאים שמותם כעורים ומעשיהם כעורים. ומייתי בהא אלו המרגלים ששמותם ומעשיהם כעורין סתור בר סתורין וכולי עיין שם. ומעתה היה מקום ליזכר עמהם יעקב לומר שאינו כן אף על גב שהשם לשון עקבה ומרמה. מעשיו נאים משא״כ המרגלים ולכך חשש יעקב והתפלל עליו. ושוב כשזכיתי לראות ס׳ נח״י מצאתי בפרשת ויחי שכתב אהא דחשש יעקב ליזכר במעשה קרח מטעם הש״ס דפ׳ חלק כדכתיב׳ לעיל ואמנם סיים עלה דאגב שהוצרך לבקש על זה ביקש ג״כ אגב על המרגלים או על מעשה זמרי למר כדאית ליה ולמכ״ל. ולעד״ן כדכתיבנא. ומ״ש רש״י והיכן הוזכר שמו על קרח וכו׳. היינו דסוף סוף תיקשי ומנ״ל דמש״ה מיחס ליה הכא עד לוי ומדלג יעקב לפי שבקש רחמים. דילמא לאו הכי אלא הא דאצטריך ליחסו על שבטו לאיזו דרשה אחריתי. ויעקב אין לו מקום ליזכר דהכי אורחא דמלתא. ולכך קאמר דלהודיע זה מצינו במקום אחר לענין הטובה דחשיב ואזיל נמי יעקב אע״ג דלאו אורחיה בהכי להודיע ולדרוש התם הוא שנזכר יעקב אבל הכא לא לפי שבקש רחמים:

4 ודתן וכו׳ שכן לקהת וכו׳ פירוש דק״ל דכיון שדתן ואבירם היו משבט ראובן למה לא הזכירם תחלה קודם קרח שהיה משבט לוי שהוא השלישי. וכ״ש דלפי הנראה דתן ואבירם היו גדולים מקרח כדאי׳ במד׳ על פ׳ נתנה ראש שבקשו ישראל למנות דהן ואבירם במקום משה ואהרן. ש״מ שהיו היותר גדולים בחכמה. וא״כ אמאי הזכיר קרח ברישא. ותו ק׳ דמדכתיב ודתן וכו׳ בוי״ו ש״מ שהם מעצמם באו לחלוק עם משה כמו קרח ולא שמשכם קרח כמו הר״ן איש וא״כ הול״ל ברישא דקרא ויקחו ל׳ רבים מאחר דקאי על קרח דהן ואבירם. ומתרץ דקרח היה עיקר הבא בטענה לחלוק. ומש״ה הזכירו ברישא ומהך טעמא נמי כתיב ויקח אלא שדתן ואבירם הואיל והיו שכיניו נשתתפו עמו במחלוקתו אבל לעולם שהם לא היה להם שום טענה ותביעה כלל שהרי הם לא היו משבט לוי. והשתא א״ש מאי דמקשה רש״י בסמוך ומה ראה קרח לחלוק וכולי דלכאורה קשה דהו״ל להקש׳ הכי למעלה על המקרא. ואמאי נטר להקשות האידנא דנראה דהשתא דוקא הוא דאיכא להקשות כן. ולדברינו ניחא דבשלמא בל״ז על המקרא לק״מ מה ראה קרח וכולי דנימא דהן ואבירם יוכיחו דודאי לא הוה להו שום טענה ותביעה. ואפ״ה באו לחלוק על לא דבר אלא להכעיס וה״נ קרח נימא דהכי הוה אבל עכשיו שהכריח רש״י הכי מלישנא דקרא דקמ״ל דקרח דוקא היה עיקר החולק לפי שבא בטענה משא״כ דתן ואבירם שלא היו אלא נטפלים לעוברי עבירה. מעתה צריכי׳ לבקש ולידע מה היתה טענתו של קרח. ומ״ש שנתקנא על אליצפן וכו׳. ק׳ מנ״ל דילמא על הכהונה לבד נתקנא. וי״ל דא״כ מעיקרא למה הי׳ משמש עם אחיו הלוים ולמה הניח שאהרן יניפהו ויגלחהו אם איתא שהיה סבור שהכל עשה משה מדעתו. א״ו צ״ל דשפיר היה מאמין קרח שכהונת אהרן עפ״י הדבור היה. אבל כיון שראה נשיאותו של אליצפן חשב דנשיאות זה בודאי עשה משה מדעת עצמו דא״א שהקב״ה גזר ליטול הנשיאות הראוי לבני יצהר שהוא השני ולכך אמר הואיל ועשה דבר׳ זה מדעתו בזה הזיק אף למה שעשה תחלה עפ״י הדיבור ולכך הריני חולק עליו ומבטל כל דבריו ע״ד כל המוסיף גורע והואיל והוסיף זה שהו׳ בודאי מדעתו גורע וינטל אף מה שעשה תחלה ע״פ הדיבור. זהו מה שחשב קרח בדעתו אבל לעדתו פיתם באמור להם שכל מה שעשה משה עשה מדעתו. ומ״ש רש״י מה עשה עמד וכנס וכו׳ שנאמר נשיאי וכולי ולהלן הוא אומר וכו׳ איכא למידק דאמאי אצטריך לאתויי ראיה מג״ש דהתם והרי בהדיא כתיב הכא נשיאי עדה. וי״ל דאפ״ה לא הוה ידעי׳ אלא דנשיאים הוו ומיהו אכתי לא הוה ידעי׳ מאן נינהו דדילמא אחריני הוו דהא חזי׳ נמי במרגלים דאף על גב דכתיב ראשי אלפי ישראל הם. אפ״ה לא הוה אליצור בן שדיאור וחביריו אלא אחריני. מש״ה אצטריך ג״ש דקראי קראי. ואם תאמר א״כ לשתוק מנשיאי עדה דממילא מכח ג״ש ידענא דנשיאים נינהו. י״ל דא״כ לא הוה ילפי׳ ג״ש זו דאיכא למפרך דהנהו צדיקי הוו דהם הם אשר הקריבו לחנוכת המזבח תחלה ולא מסתבר שהמה הטו את לבם אחר מחלוקת קרח מש״ה כתיב נשיאי עדה דהשתא קראי מועד מופנה הוא והתם נמי מופנה דכתיב נשיאי מטות אבותם והו״ל מופנה מב׳ צדדין ולמדים ואין משיבין ומ״ש רש״י והלבישן טליתות וכו׳. צריך לדעת מה היתה כוונת קרח בזה. ונראה שהיתה כוונתו בזה לחלוק על כהונתו של אהרן ולטעון כי הכהונה ראויה לו. והיינו דבל׳ זאת יש לו למשה טענה לומר שכך שורת הדין נותן שלהיו׳ עמרם הבכור יטלו שני בניו גדולה א׳ מלך וא׳ כ״ג. אבל ק׳ דהא קי״ל שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. וכשמת קהת עדיין לא ניתנו גדולות הללו ולא נתקדשו ישראל בקבלת התורה. ומיהו לזה יוכל לתרץ משה במאי דקי״ל בפ׳ יש נוחלין שאם היה אדם שרגיל ליתן מתנותיו לכהן ידוע והיה לאדם זה בהמה שחוטה ומת הכהן קודם שהורמו מתנותיה הבכור נוטל פי שנים במתנות והטעם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אף על גב שהמתנות הם עדיין מעורבו׳ הואיל וסופן ליתר׳ במצות המלך כמו שהורמו דמיין. ומעתה אף על גב דאכתי לא נבחרו ישראל ולא נתקדש שבט לוי הואיל והיה עתיד ליקדש ולקבל אותם הגדולות והמתנות במצות המלך נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. אבל מה עשה קרח הלבישן טליתות שכולן תכלת וא״ל למשה טלית זו חייבת בפתיל תכלת או פטורה מיד כשא״ל חייבת התחיל לשחק בו ואמר אפשר וכו׳ כלומר לשיטתך דכל העומד ליתרם במצות המלך הרי הוא כאילו נתרם. הכי נמי טלית זו שכלה מלאה פתילי תכלת אלא שהם מעורבים אבל עומד הוא ליתרם פתיל א׳ ממנו ולתלותו על הכנף במצות המלך וא״כ נימא כמי שהורמו דמיין א״ו דלאו כמי שהורמו דמיין וא״כ הכהונה והקדושה מיקרי ראוי ואין לעמרם הבכור ליטול בה פי שנים אלא כשמשה נטל המלוכה סגי והכהונה ראויה לזרעו של יצהר שהוא שני לעמרם. זוהי היתה טענתו של קרח והביאו לזה לפי שנתקנ׳ על נשיאותו של אליצפן כמ״ש רש״י: