1ואם וגו׳ וי״ו מוסיף וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל דהכא משמע דטעמא דהוקשה לו למה הופסק הוא לפי שכתוב בוי״ו מוסיף הא לא״ה לא הוה ק״ל ולמעלה אמרו וכי מה היו הפסקות משמשות דנראה דאפילו בלא וי״ו תוספת קשיא להו ההפסקות ותי׳ דשמא לרבותא בעלמא קאמר דכיון דכתיב בוי״ו מוסיף וכו׳ למה הופסק ע״כ וכוונת הרב באומרו לרבותא בעלמא ר״ל להרבות כח הקו׳ ולעולם בכל מקום אה״נ דקשיא ליה ומיהו הכא יש מקום להרבות ולהגדיל הקו׳ דהואיל והוא ענין א׳ שהרי כתיב בוי״ו התוספת למה הופסק. ותמהני מהר״ב ק״א והוא שכתב על דברי הרא״ם ולא הבנתי מאי רבותא היא זאת אדרבא היא גריעותא דאם בלא עירוב פרשיות קשיא ליה כמו שכתב כל שכן שיקשה בעירובן ולעד״נ כוונת הגאון ז״ל ברורה כדכתיבנא. והנה הרב הנזכר תי׳ מדידיה דהמקשן חשב דהכא לא תספיק התשובה דכדי ליתן ריוח וכו׳ דבשלמא בב׳ פרשיות שאינם מעורבות ניחא לומר שנתן ריוח וכו׳ אבל כאן למה יפסיק והשיב המשיב דה״נ יפסיק ע״ש ולע״ד ק׳ דאם המקשן סבר לחלק כן באיזו סברא דחה המתרץ סברתו ועוד דמלשון הברייתא אין כאן שואל ומשיב אלא התנא עצמו קאמר ולמה הפסיק ליתן ריוח וכו׳ ותירוצו השני של הרב בעל ק״א הוא הוא תירוץ הרא״ם זכרונו לברכה אלא שהוא ז״ל האריך בלשונו ע״ע:2מן הצאן וכו׳ פרט לחולה וכו׳. בגמרא ספ״ז דבכורות איתמר וצריכי דאי כתב רחמנא חולה לא אתו אינך מיניה דאיכא למימר שאני חולה דלא הדר בריא ואי כתב חולה ה״א משום דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה אימא לא ואי כתב הני תרתי משום דכחושי אבל מזוהם דלא כחוש אימא לא ואי כ׳ מזוהם משום דמאיס אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכא וא״ת סוף סוף ל״ל למכתב כלהו תלתא לכתוב רחמנא זקן ומזוהם ותיתי חולה מנייהו במה הצד דכי פרכת מה לזקן דלא הדר בריא מזוהם יוכיח דהדר בריא ע״י רפואה כמו חולה אף אני אביא חולה ואי פרכת מה למזוהם שכן מאיס זקן יוכיח וחזר הדין לא ראי זה וכו׳ הצד השוה שבהן שהן משונים אף אני מרבה חולה דמשונה. י״ל דאי לא הוו כתיבי אלא תרי מיעוטי לא הוה מוקמינן להו לזקן ומזוהם אלא זקן וחולה דמסתבר טפי משום דכחישי ולא הוה אתי מזוהם א״נ הוה מוקמו׳ לחולה ומזוהם ולא הוה אתי זקן מנייהו דשאני הני משום דלאו אורחייהו הילכך אצטריך למכתב תלת מיעוטי. ברם אי קשיא הא קשיא דכי היכי דלעיל גבי בן בקר דרשינן נמי וי״ו דומן הצאן למיעוט אחר להוציא את הנוגח אמאי לא דרשינן הכא נמי תיבת או דכתיב או מן העזים וניהוו ארבעה מיעוטים והשתא דלא דרשינן אלא מעוטים האי או מאי דרשינן ביה ובשלמא לר׳ יאשיה דסבר בעלמא דבעינן או לחלק דאי לא כתיב או כמאן דכתיב יחדיו דמי ה״נ אי לא היה כתיב או הוה משמע דהאומר הרי עלי עולה מן הצאן בסתם בעי לאתויי תרווייהו כבש ועז מש״ה אצטריך או לחלק אבל לרבי יונתן דס״ל דמשמע זה או זה עד שיפרט לך הכתוב יחדיו או דכתב רחמנא ל״ל. וי״ל דכיון דכתיב ברישיה דקרא ואם מן הצאן דמשמע דכייל לתרווייהו והדר מפ׳ כבשים ועזים אי לא הוה כתיב או ה״א דכמאן דכתיב יחדיו דמי הילכך אפילו לרבי יוחנן אצטריך הכא או לחלק ובהכי מתיישב נמי או דכתיב לקמן בבן עוף או מן בני יונה. ודומה לתירוץ זה דאף על גב דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ובעי או לחלק אפילו לרבי יונתן תמצא בגמ׳ פרק עשירי דמנחות דף צ׳ ע״ב גבי או מן הצאן דבפ׳ שלח ע״ש:
