משכיל לדוד, ויקרא א׳:א׳

1 ויקרא פירש״י ז״ל לכל דברות וכולי פירוש דק״ל דהול״ל ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו וכו׳ לכך פירוש דמה שכתוב ויקרא אל משה אינו תחלת זה הדיבור אלא ענין נפרד הוא וללמד בא דלכל דברות וכו׳ קדמה קריאה ובת״כ אי׳ דאע״ג דכתיב בסנה ויקרא אליו אלהים וכו׳ אצטריך למכתביה נמי הכא דמהתם ליכא למילף לעלמא לכל דברות דאיכא למפרך מה לסנה שהוא תחלה לדברות כלומר פעם ראשונה שדיבר עמו ומסיני נמי דכתיב ביה ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר וכו׳ ליכא למילף דמה לסיני שכן לכל ישראל ומתרווייהו במה הצד נמי א״א דמה להצד השוה שבהם שהם באש ומסיים שם בת״כ יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה מנין לכל הדברות שבתורה תלמוד לומר מאהל מועד כל שהוא מאהל מועד מקדים קריאה לדבור ע״כ. ואין להקשות דהיכי ס״ד שלא היה קריאה אלא לדבור זה דמשו״ה הוצרך למכתב מאהל מועד דאי הכי הול״ל ויקרא ה׳ אל משה וידבר וכו׳ אי לא קאי אלא הכא וכדכתיב לעיל לק״מ דאין זה הכרח גמר דהוה אמינא דמשה כתיב ויקרא אל משה לקשור הענין עם מה שכתב לעיל ולא יכול משה לבוא וכו׳ וכדדרשו במדרש כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ מיד ויקרא אל משה משו״ה אצטריך למכתב מאהל מועד דיתיר הוא דכבר ידוע דהתם קאי אלא ללמד על ויקרא דלעיל דר״ל דכל שהוא מאהל מועד קדמה קריאה ואם תאמר התינח אותם הדברות שהיה באהל מועד שפיר ילפינן מדכתיב מאהל מועד מיהו דבשאר דוכתי כגון כל הדברות שהיו בארץ מצרים מנ״ל וברייתא קתני מנין לכל הדברות שבתורה כבר תירץ הרא״ם ז״ל שזה נלמד במה הצד מסיני ואהל מועד דהצד השוה שבהם שהם דיבור מפי קדש למשה אף כל וכו׳ וכי תימא דאיכא למיפרך לתירוץ הרא״ם מה להצד השוה שבהם שכן מקום מקודש דאע״ג דקדושת שעה הוא מ״מ קדשה לשעתה מיהא משא״כ בשאר מקומות. הא ל״ק שאין קדושת המקום יכול להיות סיבה לשתקדם קריאה ואין זה דומה למאי דפריך בת״כ כדכתיב לעיל דמאי דפריך כי הוה בעינן למילף מסנה מה לסנה שכן תחלה לדברות ה״פ דלהיות שמעולם לא דיבר עמו הדין נותן שצריך שתקדים קריאה כדי שיבין מי המדבר ושעמו מדבר אבל משם ואילך דכבר היה יודע שעמו מדבר נימא דתו לא שייך קריאה. והכי נמי כי פריך בסיני שכן לכל ישראל הכי פירושו דלהיות שכולם היו במעמד הוצרך להבדילו מהם ולכך דוקא הוצרך לקריאה וכי פריך מה להצד השוה שבהם שכן באש ה״פ דלהיות שהיה דבר מבהיל איום ונורא מאד נימא דמשו״ה הוצרך להקריבו בקריאה משא״כ בעלמא. אבל הך פירכא דאמרן פריכא הויא דאדרבה הסברא גוברה דטפי צריכא קריאה במקום שאינו מקודש דלאו אדעתיה ששם יחול הדבור ולכך אצטריך הקריאה להודיעו אבל במקום מקודש ומוכן להשראת שכינה אין צורך דלאו מלתא חדתא הוא ומאחר שהודיענו הכתוב דבאהל מועד וסיני קדמה קריאה לכל הדברות פשיטא דמצינן למילף כל שאר מקומות מנייהו ובק״ו נמי אפ׳ דאתו. וראיתי להרב קרבן אהרן שהקשה על זה דא״כ למה הוצרך קרא דמאהל מועד ללמדנו לשאר דברות שבאהל מועד ולמה לא ילמדו גם הם במה הצד מדבור זה דאהל מועד וסיני ע״כ. ואחר המחילה נראה דלק״מ דאי לאו קרא דמאהל מועד ללמד על כל דברות שבאהל מועד לא מצי למילף מידי במה הצד דאיכא למפרך מה להצד השוה שכן תחלה כלומר תחילת הדיבור באותו מקום דבסיני אכתי לא דיבר עמו בראש ההר וכן באהל מועד ולכך הוצרך להודעת הקריאה משא״כ בתר הכי ולכך הוצרך לכתוב מאהל מועד והשתא דכתיב מאהל מועד שפיר מצינן למילף במה הצד בכל דוכתי כמ״ש הרא״ם ז״ל א״נ נ״ל לתרץ הקו׳ דלעיל באנפא אחרינא והיינו דמאהל מועד גרידא מצינן למילף שפיר לכל שאר דוכתי דליכא מידי למפרך דפרכינן מקום מקודש הא אמרן דלאו מלתא היא. ומה שאמר הרא״ם דאיכא למימר מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן והיה מתיירא לבא שנאמר ולא יכול משה וגו׳ ולכך הוצרך לקריאה פרכא זו היה מצינן למפרך אי לא כתיב מאהל מועד דה״א דלא הוה קריאה אלא פעם ראשונה אבל השתא דכתיב מאהל מועד ללמד על כל דברות שבאהל מועד תו ליכא למפרך מידי שלא היה שם מורא אלא בראשונה אבל בתר הכי לא משה בלבד אלא אהרן ובניו נמי כל שעתא ושעתא הוו עיילי ומעתה שפיר ילפי׳ מאהל מועד גרידא לכל דוכתי. והרב הנזכר פי׳ בכוונת הברייתא דדריש מדלא כתיב באהל מועד אלא מאהל שהמ״ם מורה על המשך הזמן וה״פ כל הדברות שהיו מזמן אהל מועד ואילך בכל מקום שהיו בין באהל מועד ובין חוץ לאהל מועד ע״כ ואין נראה לע״ד דא״כ התינח דברות דבתר הכי. הנהו דמקמי הכי כגון במצרים וכן במסעות עד אהל מועד מאי איכא למימר. וברייתא תנו להדיא מנין לכל הדברות שבתורה לכך נראה עיקר כמו שאמר הרא״ם זכרונו לברכה אך קשה דסוף סוף אמאי אצטריכו קראי בסנה ובסיני למכתב בהו קריאה נילף בהו מאהל מועד דליכא למימר כמ״ש הרא״ם דניפרוך מה לאהל מועד שכן שכן הענן שזה לא שייך אלא בתחלה כדכתיב לעיל. וי״ל דסנה וסיני מאהל מועד לא אתו דאיכא למפרך מה לאהל מועד שכן לא היה שם גילוי הדבר המורה ומודיע על הדיבור לכך הוצרך קודם לקריאה משא״כ סיני שהיה שם גילוי שכינה בפומבי דבר המורה על הדיבור ואי לא הוה כתיב ביה בהדיא וקרא נימא דהתם לא היתה קריאה שא״צ בה וה״נ בסנה היה דבר המודיע דכתיב וירא מלאך ה׳ אליו וכו׳ והנה הסנה וכו׳. ומ״מ ק׳ דס״ס קרא הסנה מיותר דנילף מסיני ואהל מועד במה הצד. והרא״ם ז״ל תירץ דאה״נ דיליף סנה מהצד השוה דסיני ואהל מועד אלא שנכתב בו ויקרא וכו׳ לדרשה אחריתי לכדתניא מנין לכל הקריאות היו משה משה תלמוד לומר ויקרא וגו׳ משה משה ע״כ וקשיא לי דא״כ סוף סוף ממילא שמענו דבסנה נמי הוה קריאה וא״כ תיקשי איפכא דההיא דסיני לא נצרכא דנילף מסנה ואהל מועד במה הצד ומ״ש הרא״ם דיליף אותה דרשה דמשה משה מיתורא דקרא דויאמר אל תקרב הלום כבר הקשה עליו הק״א אלא נראה דתרווייהו אצטריכו דאי כתב רחמנא סיני ואהל מועד לא אתי סנה מנייהו דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהם שכן היו שם כל ישראל וכן באהל אף על גב שלא היו בפנים מ״מ היו סביבות האהל וכהני׳ היו בחצר אהל מועד וזימנין דבמשכן נמי הוו יתבי ולכך הוצרך לקרא למשה ביחוד להודיעו שעמו דוקא היה מדבר. אבל בסנה שהיה במדבר לבדו ופשיטא שהדיבור היה לו שהרי לא היו שם אנשים אחרים נימא שלא הוצרך לקריאה כתב רחמנא ויקרא ואי אשמועינן בסנה ואהל מועד לא אתי סיני מנייהו דאיכא למפרך מה להנך שלא קבע לו זמן לדבור משו״ה הוצרך להקדים קריאה משא״כ בסיני שקובע לו זמן מיד כשבאו להר סיני וא״ל הנה אנכי בא אליך וכו׳ וסד״א דהתם לא היה צורך לקריאה קמ״ל. תו תניא בת״כ יכול לא היתה קריאה אלא לדברו׳ מנין אף לאמירות ואף לצוויים ת״ל דבר וידבר לרבות אף באמירות ואף לצוויים ע״כ וה״פ דהכא דכתיב וידבר ה׳ אליו מאהל מועד הומ״ל דבר ה׳ אליו א״נ נימא ודבר ה׳ אליו כדכתיב ודבר ה׳ עם משה פנים וגו׳ א״כ הרי וי״ו יו״ד יתירה לדרשה ללמד דלא תימא דוקא לדברו׳ היתה קריאה מדסמך ויקרא לדיבור אלא אף לאמירות ולצוויים. ומעתה נתבארו דברי רש״י ז״ל בתכלית הביאור שבתחלה כתב לכל דברות וכו׳ כלומר בין אותם דבאהל מועד בין אותם שמחוץ לאהל מועד לכלם קדמה קריאה כמו שהוכיחו בת״כ ורש״י קמשמע לן שלרמז זה לא נכתב ויקרא ה׳ וכו׳ כדלעיל שזה מיושב ע״פ הפשט. ושוב הוקשה לו דכיון שכן שלכל דברות וכו׳ קדמה קריאה אפילו היכא דלא צריכא א״כ מה היתה קריאה משמשת ואמאי הות ומשני שלא להודיע שמדבר עמו היתה אלא לשון חיבה היא ל׳ שאפילו מלאכי השרת משתמשין בו דאף על גב שכל מלאכתם להודות ולפאר ליוצרם תמיד לא יחשו וליכא בהו היסח הדעת וא״כ לא היו צריכים לקרוא זה את זה דהא בהא קא עסקו ואזל ואפ״ה כתיב בהו וקרא זה אל זה ש״מ שאינו אלא לשון חיבה ולכך א״ש דמשו״ה נמי לכל דברות וכו׳ קדמה קריאה אף על גב דלא נצרכה ומאי דמסיים רש״י אבל לנביאי אומות העולם וכו׳ נראה שבא ללמד דלכל נביאי ישראל נמי היתה קריאה קודם הדיבור וכדאשכחן נמי בשמואל ויקרא שמואל שמואל ולכך לא הוציא רש״י מהכלל אלא נביאי א״ה לומר אבל נביאי ישראל כולהו בקריאה ואם׳ דממשה ושמואל ילפי׳ לכלהו במה הצד דכי פרכת מה למשה שכן זכה לאסתכולי באספקלריא המאירה ולכך זכה נמי לחיבת קריאה דהשתא כבר ידעינן דקריאה לאו בשביל צורך אלא לחיבה שמואל יוכיח וכי פרכת מה לשמואל שכן איכא למימר דתחלת נביאתו הוה והוצרך להודיעו מי היה מדבר עמו משה יוכיח וחזר הדין לא דאי כו׳ הצד השוה שבהן שכן דבור מפי רוח הקדש לנביא אף כל וכו׳. א״נ וכן עיקר דמעיקרא יליף שמואל ממשה בג״ש דאיהו נמי קדמה לו קריאה בכל דברות ואח״כ יליף מניה כל שאר הנביאים:

2 ויקרא וכו׳ הקול הולך וכו׳. דק״ל דהוה ליה למימר ויקרא למשה אלא ודאי דכתב אל למעט ומכיון דאימעיטו כל ישראל גם אהרן בכלל שהרי הקול מגיע דוקא לאזניו ולא הוצרך הרב להזכירו לאהרן בפירוש דדוקא לקמן בוידבר ה׳ אליו הוצרך להזכיר אהרן בהדיא דאילו למעט את ישראל לא אצטריך דמאחר דדרשינן שהקול היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ממילא אימעיטו ישראל שאין להם רשות ליכנס לאהל אבל כלן בקריאה שהיתה הקריאה מחוץ לאהל היכא דהוה קאי היה קוראו הקדוש ברוך הוא כדי שיכנס לאהל לדבר עמו וקול זה של הקריאה היה אפשר במציאות שישמעו ישראל משום הכי איצטריך במיעוט להזכיר לכל ישראל. ואמאי דכתב רש״י יכול אף להפסקות וכו׳. הקושיא מבואר דאמאי נטר למכתב דבר זה בכאן הוה ליה למכתביה לעיל בדיבור הקודם ונראה דבשלמא לעיל הוה ס״ד דטעם הקריאה היתה להראות חיבתו דמשה רבינו עליו השלום לעיני כל העם שידעו כמה חיבתו של הקדוש ברוך הוא וא״כ ממילא הוה אמינא דדוקא קודם הדיבור בהיותו במחנה שייכא קריאה מה שאין כן בהפסקות שהיו באמצע הדיבור שאז אין נכרת החיבה שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל וא״כ הייתי אומר בפשיטות דודאי להפסקות לא היתה קריאה דמאי מהניא אבל עכשיו שכתב רש״י שאפילו קול הקריאה לא היו שומעין ישראל כלל אם כן הקריאה לא היתה להודיע חיבתו לעם שהרי לא שמעינן מידי אלא מוכרח שהיתה הקריאה להודיעו לדידיה שהמקום חפץ בו בחבה יתירה ומעתה יכול אף להפסקות היתה קריאה להודיעו חיבתו ביתר שאת תלמוד לומר וידבר ומעתה ק׳ ומה היו הפסקות משמשות בשלמא בל״ז הייתי אומר להוסיף בקריאה מרוב החיבה אבל כיון דהוכחנו שלא היתה שם קריאה אחרת מה היו משמשות ומשני ליתן ריוח וכו׳:

3 אליו וכו׳ ואלו הן י״ג וכו׳. הק׳ הר״ב נח״י דצריך טעם למה הביא ד׳ מיעוטין ולא כלן או לא הו״ל להביא רק א׳ והניחו חלק ולעד״נ שכוונת רבינו בזה לפי שלקמן הוא דורש מהך קרא דוישמע את הקול מדבר אליו שלא היו שומעין ישראל אפילו קול ההברה ותיקשי לך דהיכי מצי׳ למילף הכי ה״א הך מדבר אליו אצט׳ למעט אהרן מהדברות המשותפים שהרי הוא א׳ מי״ג מיעוטין והתירוץ הוא דשפי׳ ילפי׳ תרווייהו דאילו למעט אהרן כדאמרן הול״ל מדבר לו וליכא למימר דא״כ לא הוה ממעט מידי דהא חזי׳ בת״כ דהמיעוט הד׳ הוא ונועדתי לך הרי דאף על גב דלא כתיב אליך אלא לך דרשי׳ למעט והטעם לפי שעיקר התיבה יתירה וה״נ כן דעיקר התיבה יתירה דהוה סגי למכתב וישמע את הקול מדבר וא״כ מעיקר התיבה דרשי׳ למעט אהרן ומדהוה מצי למכתב לו וכתב אליו דרשי׳ למעט את ישראל מקול ההברה והיינו דמסיים הכא רש״י יכול שמעו את קול הקריאה תלמוד לומר קול לו קול אליו וכו׳ כלומר דאילו לדרשה דלעיל הוה סגי לומר קול לו. וממילא נתבארה כוונת רש״י זכרונו לברכ׳ במה שהביא הנך ד׳ מיעוטין דהיינו הג׳ שבפסוק מדבר אליו והר׳ ונועדתי לך מטעמא דאמרן ואין להקשות אעיקרא דמלתא דהיכי הוה מצי למכתב מדבר לו שהרי אצל דבור אינו נופל ל׳ לי ולך כמ״ש רש״י גופיה בכמה מקומות דהא איכא זימנין דכתיב לשון לך אצל דיבור שהדיבור באותן מקומות ענינם נמי א׳ כמו לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וכמ״ש הרא״ם בפרשת חיי שרה בפסוק ואשר דבר לי עיין שם:

4 מאהל מועד מלמד וכו׳. דקשיא ליה דהול״ל באהל מועד ומשני שבא ללמד שהיה נפסק ואופן הלימוד בזה היא על זה הדרך דודאי פשט התיבה של מאהל מורה שמשם יוצא הקול למקום אחר ושוב לא פירש כלום בפסוק להיכן יוצא אלא מוכרח דה״פ הקול בטבעו ואיכותו היה גדול וחזק בענין המובן לצאת מאהל מועד אבל באמת לא היה יוצא לשום מקום שבדרך נס היה נפסק ונשאר שם. ומעתה לא ידעתי מה דהוקשה לו להרא״ם זכרונו לברכה על המדרש הזה דאדרבה מאוהל מועד מורה על שממנו יצא הקול ולא על מה שאליו הגיע הקול ונדחק בזה טובא וגם הרב בעל קרבן אהרן נדחק בזה ע״ע ולע״ד דוקא היא הנותנת דמשו׳ דפשט מאהל משמ׳ שממנו יצא הקול מזה הוא דדרשינן הכי מדלא פירש מאהל מועד להיכן ואין להקשות דאם כן דמפשט מאהל מועד משמע שפיר הקול למה לי דמ״מ לא הוה ידעינן אלא שהיה הקול כדאי לצאת לחוץ מאהל מועד אבל עדיין לא שמענו שהיה כקול המפור׳ בתהלים קול ה׳ בכח וכו׳ ועוד דאי לאו הקול הוה דרשינן מ״מ דמאהל לדרשא אחרינא:

5 מאהל מועד לאמר יכול וכו׳. דקשיא ליה דהול״ל וידבר ה׳ מאהל מועד אליו לאמר ואמאי סמך מאהל מועד אצל לאמר והקדים אליו ומפני שבא לומר דלגבי דידיה הזכיר מאהל כלומר שנשמע למשה באהל מועד וזהו אליו מאהל מועד אבל לעול׳ הקול היה שורה דוקא בין הכרובים וכמ״ש רש״י ז״ל בפרשת תרומה ואע״ג דאורחיה דקר׳ הכי כדכתיב וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני לאמר וכדבעינן למימר לקמן מ״מ שאני הכא שכבר קדם לו ויקרא אל משה א״כ הול״ל אח״כ וידבר ה׳ מאהל מועד אליו לאמר אלא לרמוז כדאמרן:

6 לאמר צא ואמור וכו׳. דק״ל דמלה יתירה דהא כתיב בתר הכי דבר אל בני ישראל וכו׳. לכך פי׳ דלאמר בא לרבו׳ דלא סגי דלימא להו הדברות כאשר הם אלא שיאמר להם מדידיה דברים להמשיך את לבם ולקרבם לתורה ואה״נ דבכל מקום שכתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וכו׳ הוי פירושו כי הכא דמלבד אותו הדיבור שיאמר להם דברים של כבושים וכו׳ ולא הוצרך רש״י לכתבו בכל דוכתא דמהכא נשמיעיניה. ודלא כמ״ש הר״ב ק״א דהכא דוקא הוקשה להו לרז״ל משום דמלת לאמר תמיד היא סמוכה לדבור וכאן הפסיק באומרו מאהל מועד והכי הול״ל וידבר ה׳ אליו לאמר מא״מ ולזה דרשו אותה ע״כ ואחר הסליחה רבה לא נהירא דהכי אורחיה דקרא לכתוב לאמר באחרונה כמו וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו׳ לאמר וכן וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר א״ו כדאמרן דבכל דוכתא נמי אתיא לדרשה. לומר שיאמר להם דברי כבושין. ומה שדרשו הדבר הזה לומר בשבילכם הוא נדבר עמי זה נראה דנפקא להו מדכתיב מאהל מועד לאמר כלומר דמניה דרשינן מדכתיב מאהל שהקול היה נפסק באופן ששום א׳ מישראל לא היה שומע רק משה לבדו ושמא יצטערו ישראל על זה שאינם זוכים לשמוע את קול הדיבור לכך א״ל הקדוש ברוך הוא שינחמם בדברי כבושים לומר סוף סוף בשבילכם הוא מדבר עמי וזהו מאהל מועד לאמר ובשאר מקומות לפי׳ זה יתבאר שיאמר לישראל איזה דברי כבושין מעין אותו הדיבור. ומה שמביא ד״א הוא דלהך פירושא קשה דהיכי אפשר לפרש דלאמר קאי על ישראל מאחר שעדיין לא הזכירם רק אח״כ כתיב דבר אל בני ישראל א״נ דהא כתיב יתורא בתר הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ומההוא איכא למידרש לדברי כבושין והך לאמר אכתי מיותר לכך פי׳ השיבני וכולי והשתא בכל דוכתא נמי יהיה פירושו כך ולפי׳ זה נמי ק׳ שזה דרך ארץ הוא שכך צריך לעשות אע״ג דמי ששלחו יודע אפ״ה צריך להשיב וכבר היה יודע מרע״ה דרך ארץ זה שכבר עשה כן כמו שפירש״י בפ׳ יתרו בפ׳ וישב משה עצמו דמייתי הכא ומה צורך שהקדוש ברוך הוא ילמדהו דבר זה עכשיו ובכל פעם ופעם מש״ה לא מייתי פי׳ זה לחוד: