1מטומאות וכו׳ ולא נודע וכו׳. וחטאת הוא שוגג כלומר הא ודאי דמוכרח לפרש דקרא מיירי נמי בשוגג דהא כתיב לכל חטאתם וחטאת הוא שוגג ומיהו תיקשי איך אפשר לומר ששעיר זה מכפר על שגגת טומאת מקדש. והלא בר קרבן עולה ויורד הוא כדכתיב בפרשת ויקרא וכל דלא מייתי לא מתכפר ליה לכך צריך לפרש דהכא מיירי שיש לו ידיעה בתחל׳ שידע שטמא היה אבל אין לו ידיעה בסוף דהשתא לא מצי לאתויי קרבן עולה ויורד דהא לא ידע אחר כך שבטומאה אכל או נכנס דהשתא ע״י שעיר זה תולין לו מהפורעניות עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד ואי אין לו ידיעה בתחל׳ אבל יש לו בסוף שעיר דמוסף הנעשה בחוץ מכפר דהתם לא שייך לומר תולין דמעולם לא יוכל לבוא לידי חיוב קרבן עולה ויורד שהרי לא הו״ל ידיעה בתחלה ואי אין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים מכפרין כדתנן כל זה בפ״ק דשבועות ולפי פ׳ זה דייק שפיר קרא דבתחלה כתיב פשעיהם והדר חטאתם ולכאורה ק׳ דהול״ל איפכא דהשתא ק׳ שאם על המזיד מכפר על השוגג מיבעיא ותו איכא למידק דהול״ל ולכל חטאתם בוי״ו ולפי מ״ש רש״י א״ש דהכי קאמר מפשעיהם על זה מכפר דלאו בר אתויי קרבן הוא ואמנם לכל חטאתם כל זמן שהם דומיא דפשעיהם דלאו בר אתויי קרבן דהיינו שאין בו ידיעה בסוף דאפשר לבא לידי חטאת על אלו ג״כ יש לו קצת כפרה דהיינו שתולין כדלעיל. ובעל ש״ח לא דק דהקשה שאם מזיד יש לו כפרה כ״ש שוגג וא״כ לישתוק משוגג ותירץ דה״א דשוגג א״צ כפרה וליתא דמעיקרא ל״ק ולא מידי דעל המזיד מכפר ועל השוגג תולה כדתנן בהדיא ולא דמו מש״ה צריכי תרווייהו:2ותו כתב הש״ח על המזידים שכ׳ רש״י דמיירי נמי שלא ידע בסוף ע״כ ובהא נמי לא דק דבמזיד לא שייך שום חילוק בין ידע בסוף ללא ידע דמעולם מזיד לאו בר אתויי קרבן הוא. ותו דמאי נ״מ שלא ידע בסוף כיון שהיה מזיד בשעת מעשה והענין בעצמו אין לו שחר דמה ר״ל אם לא שרצונו לומר ששכח אח״כ שעבר עבירה במזיד ומאי נ״מ אם שכח או לא שכח:3השכן וכו׳ אע״פ וכו׳. כלומר דלא נימא הואיל ונכנסו בטומאה הרי טמאו המקדש וחללו קדושתו וא״כ מה מהני כפרה מאחר שכבר נסתלקה קדושת שכינה משם ולכך כתיב דליתא אלא השוכן אתם אע״פ שהם טמאים שאין הטומאה פועלת בו כלל חלילה קל וחומר ממ״ש אין דברי תורה מקבלים טומאה והיינו כדכתיב אם חטאת מה תפעל בו והפגם והטומאה היא לחוטאים:
