1טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים וכו׳. ממאי דלא קאמר רבי׳ פרט לטמאות וע״ד שכתב בסמוך חיות פרט לטרפות אלא שינה וכתב פר׳ לעוף טמא איכא למידק מינה דגלי דעתיה דמסתמיך ואזיל עם מאי דאמרינן בגמרא דחולין פ׳ שילוח הקן דף ק״מ דעוף איקרי בין טהור ובין טמא אבל צפור טהורה מיקרי טמאה לא מקרי אלא דא״כ אדרבא נפלה נא בקושיא עצומה דכיון דכתיב צפרים דמשמע דוקא טהורות מעתה תו ל״ל טהורות דמכח זה דרשו שם בגמ׳ טהורות למעט צפרי עיר הנדחת ושאר אוקמתות דאיכא התם ע״ש. ונראה דמשו״ה סמך רש״י לזה הך מילתא דאגדתא לפי שהצפרים באין על לה״ר וכו׳ כלומר איברא דצפרים בכל מקום טהורים משמע מ״מ אי לאו דכתיב טהורות הכא הוה דרשינן טמאות מיתור מלת שתי דהא מיעוט צפרים משמע ב׳ ועוד דמקראי דבתר הכי איכא למשמע שפיר דתרתי נינהו דהא כתיב ושחט את הצפור הא׳ וכו׳ את הצפור החיה וכו׳ ואם כן למה נאמר שתי אלא לרבות כל שהן שתי אף הטמאים וכ״ת אם כן לשתוק מצפרים איכא למימר אדרבא אצטריך צפרים להכשיר הטהורים דסד״א הואיל ואמר מר שהוזקק לצפרים לרמוז שהנגעים באין על לה״ר שהוא פטפוט דברים האסורים ה״נ להורות זה ליבעי עופות טמאין דוקא דהיינו פטפוט מינין האסורין שבזה מורה יותר על דבור האסור הילכך אצטריך צפרים להכשיר אף הטהורים משו״ה איכפל קרא וכתב טהורות ללמד דצפרים דוקא דהיינו טהורות וריבוייא דשתי מיבעי לן לכדדרשינן בת״כ שתי שיהו שוות והיינו דכתב רש״י פרט לעוף טמא כלומר הן אמת דבצפרים משמע טהורות מיהו לכך אתא טהורות כי היכי דלא נרבי עוף טמא מיתורא דשתי ובגמ׳ אה״נ דהו״מ לשנויי הכי אלא התם בעי לתרוצי דאפי׳ את״ל דלא מייתר שתי דנדרוש מניה לכדלעיל אפ״ה איכא לאוקומי טהורות למעט דעיר הנדחת וכו׳ א״נ מצינן למימר דעוף טמא דנקט רש״י לאו דוקא מין טמא אלא רוצה לומר שהוא טמא כלומר אסור כגון דעיר הנדחת או שהרג את הנפש ואידך דאמרינן התם. וה״ט דנקט רש״י בלשון יחיד עוף טמא משום דאתמר התם דלא אצטריך קרא אלא לחדא מנייהו דהיינו לשחוטה דאילו משולחת פשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואלא מיהא לפי שאין זה קרוב למשמעות המקר׳ משו״ה נקט בלשון טמא הואיל ויש מקום ליישב גם כן בטמא ממש ע״ד שכתבנו לעיל. ואהא דכתב רבי׳ בטעמא דבעינן צפרים איברא דהכי איתא בפ״ג דערכין דף י״ו ברם איכא למידק דהא התם ארשב״ג אר״י על שבעה דברים הנגעים באין על לה״ר ועל שפיכות דמים וגילוי עריות וגסות הרוח ושבועת שוא וגזל וצרות העין וא״כ התינח בחטא לה״ר דבעינן צפרים בשאר עבירות מאי איכא למימר וי״ל דמ״מ עון לה״ר שכיח טפי מכלהו וכהה״ דאמרי ורוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לה״ר והילכך גזרה תורה על כולם דלייתו צפרים משום בעלי לה״ר הואיל ורוב המצורעים מנייהו הוו:2ועץ ארז לפי שהנגעים וכו׳. ה״נ איכא למידק התינח בגסות הרוח באידך שית דכתיבנא לעיל מאי איכא למימר ונראה דכלהו שייכו בגסות הרוח דלה״ר ברור הוא דאי לאו רמות רוחא דאית ביה לא היה מספר לה״ר על חבירו וש״ד נמי אי לאו דבא לכלל כעס לא הוה עביד והכעס בא מן הגאוה כידוע וג״ע הרי אמור רבנן כל המתגאה נכשל בעריות ומפקי לה מקרא ואשת איש נפש יקרה תצוד א״כ כיון שחטא בעריות ידוע שנכשל תחלה בגאוה ושבועת שוא וגזל וצרות עין שלשתן באין מחמת חימוד ממון וזה בא ודאי מפאת הגאוה:3ושני תולעת ואזוב מה תקנתו וכו׳. יש להבין אמאי צריך לתרתי תולעת ואזוב וי״ל ע״ד מאי דאמור רבנן במסכת אבות מאד מאד הוי שפל רוח וביאר שם הר״ב דר״ל דאף על גב דבכל שאר המדות הדרך האמצעי הוא המשובח מ״מ במדה זו צריך להתרחק מן הגאוה עד קצה האחרון. ועי״ל משום דאיכא ב׳ מיני גאוה יש שמתגאה על שלימות נפשו׳ חלק הרוחני דהיינו שגדול בחכמה ויש שמתגאה על עילוי גופני חלק החומרי דהיינו בגבורתו או בעשרו הילכך רמז לו שאם מתגאה ברוח החיוני ישפיל עצמו כתולעת שידמה חיות שבו לחיות התולעת ואם מתגאה בחומר שבו שהוא דבר דומם ישפיל עצמו וידמה לאזוב מקיר שהוא דומם:
