1כל ימי וכו׳. כלומר דאחר שקלף והוציא האבנים המנוגעות אע״פ שעדיין צריך נתיצה גם כל הבית סד״א דתו לא מטמא הנכנס בו כיון שאין שם עוד האבנים המנוגעות קמ״ל:2והאוכל וכו׳ ליתן שיעור וכו׳. המפרשים ז״ל הק׳ מ״ש דכל אכילה שבתורה משערינן בכזית והכא באכילת פרס והרב ק״א הביא שני תירוצים בשם הג״א והלבוש והק׳ עליהם ותירץ מדידיה דשאני הכא דכתיב נמי והשוכב ורוצה לומר כדי אכילה כשהוא שוכב דהיינו סעודת קבע שרגילים לאוכלה בהסיבה ושוכב דקרא ר״ל מוסב ע״ש. ובאמת שתירוצו לע״ד דחוק מכלם דהסיבה לחוד ושכיבה לחוד ולא מצינו מעולם ל׳ שכיבה על הסיבה לאכול אדרבא מצינו אף בסעודת קבע בתורה ל׳ ישיבה וישבו לאכול לחם וישב המלך אל הלחם לאכול וכן רבים ועוד דל׳ הברייתא הוא ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה ולדידיה היה צ״ל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה בשכיבה ועוד דא״כ לדבריו נמצא שהאוכל בא ללמד ונמצא למד ואנכי לא ידעתי למה נתחבטו גדולי עולם בדבר שלע״ד נראה פשוט והיינו שאם אכילה זו בכזית דבר פשוט דברגע כמימריה אדם בולע כזית ואיך אפשר לומר שנתנה תורה שיעור לשוכב כדי אכילת כזית והרי הזמן שהוא שוהה לפשוט גופו ולשכב הוא יותר זמן מאכילת כזית ועוד אפי׳ נמי דלא משכחת לה והבא אל הבית וטמא וא״צ כיבוס בגדים דכיון שנכנס לפנים אפילו לא היה שם אלא רגע שנכנס ויצא מיד ממילא באותו זמן המועט ששהא בכניסה ויציאה בודאי שהיה יכול לאכול כזית אם כן כיון דמפקת ליה מכזית שהיא אכילת עראי תוקמיה באכילת קבע וקים להו לרבנן דאכילת קבע בסעודה הוא בכדי אכילת פרס. ומה שהזכיר שכיבה הוא לרבותא לומר דאפי׳ שכב לא מהני אא״כ שהא בכדי א״פ ולעולם שכל ששהה אפילו בלא שכיבה צריך כיבוס: ודע דהך אכילת פרס דשיערו רבנן היינו פת חטים ולא של שעורין מיסב ואוכל בלפתן כדשנינן במתניתן דנגעים פי״ג ובת״כ ופי׳ הרמב״ם להחמיר דהיינו בפת חטים ובלפתן הוא מוטעם ונאכל מהר ובהסיבה גם כן ממהר אכילתו לפי שאינו פונה אנה ואנה וע״ש בק״א דכתב דאי לאו דמסתפ׳ היה מפרש איפכא שפת חטין בלפתן ערב לו ומתאחר באכילתו שכך משמע מאותו מסב ויש שם ט״ס דבמקום שכתב להחמיר צ״ל להקל ול״ק מה שהק׳ עליו התיו״ט ז״ל והאמת דמלשון דולא פת שעורין משמע כפירושו דאילו לפ׳ המפרשים לישנא יתירא הוא וצריך לפ׳ דר״ל ולא צריך פת שעורים דשוהה טפי ומ״מ מי יקל ראש להקל נגד רבותינו כי מפיהם אנו חיים:
