1שאת וכו׳ ולבנות וכו׳. משמע מלשונו דספחת לבנה משאת. וק׳ שהרי הספחת היא התולדה והרא״ם כתב דלא קאי רש״י אלא אשאת ובהרת. ולשונו אינו מורה כן. אלא נלע״ד דרש״י נסיב לה אליביה דר״מ דריש נגעים וכדתניא נמי בת״כ בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן. וע״ש בקרבן אהרן דאסברא לסברא דר״מ עזה״ד דאיהו חשיב הב׳ קצוות הקצה העליון שבלובן והקצה התחתון לאבות. והב׳ אמצעיים לתולדות עיין שם. וטעמא דרש״י זכרונו לברכה נסיב אליביה דר״מ עם היות דפליגי רבנן עליה והלכתא כוותייהו שהם הרבים משום דפשטיה דמלת שאת מוכח טפי כר״מ דשאת מלשון גובה דלפי שאינה לבנה אלא כהה מכלם משו״ה נראית גבוהה כמראה הצל לגבי שאר המראות הנראות עמוקות כמראה חמה ולדעת רבנן צריך לומר דאינה קרויה שאת אלא לגבי הבהרת העמוקה. ותו דייק קרא אליביה דר״מ דהטיל הכתוב הספחת בין שאת לבהרת אף על גב דבכלל ספחת ישנה ג״כ לספחת דבהרת משום דהכתוב מונה בהדרגה לפי סדר לבנינותן וכיון דפשטא דמלתא משמע טפי כר״מ לכך נסיב אליביה רש״י שכן דרכו בכל מקום:2אל אהרן וכו׳ גזרת הכתוב וכו׳. דק״ל דכל הדברים האלה והוב׳ וכו׳ נרא׳ יתורים דהא כתיב בתר הכי וראה הכהן וכו׳ אלא דקמ״ל שכך גזרת הכתוב דאפילו אין הכהן חכם החכם מלמדו והו׳ אומ׳ וזה נלמד מיתורא דקרא:
