1יצוא ושוב וכו׳ שהיה חושדו וכו׳ ראיתי בש״ח בחדושי נלי״ט דמפר׳ דר״ל על בת זוגו של נח כלו׳ שהיה חושדו ששימש בתיבה כמו שהוא שימש ע״ש ואשתמיטתיה מ״ש בגמ׳ פ׳ חלק דה״ק ליה שמא לאשתי אתה צריך ונח השיבו רשע במותר לי נאסר לי באסור לי לא כ״ש הרי בהדיא דר״ל בת זוגו דעורב:2עד יבושת וכו׳ מוכן היה העורב וכו׳ ק׳ דאטו בשביל שהיה מוכן לאותו שליחות בימי אליהו לא היה יכול לעשות גם שליחות זה ומי מעכב דלא ליעביד תרווייהו דלאו בחד זימנא הוו וע״ק וכי הכרח היה בדבר שהעורבים יכלכלו לאליהו וא״כ אפי׳ תימא דלא הוה מצי למעבד תרווייהו הו״ל לעשות השתא שליחות זה ושוב לא יבצר מי שיכלכל לאליהו דהרבה שלוחים למקום. וי״ל דאיכא למידק היכי הוה אכיל אליהו מה שהיו מביאים לו העורבים דאע״ג דבא״י רוב הבשר היה כשר ומדאורייתא אזלי׳ בתר רובא מ״מ לא נפיק מכלל בשר שנתעלם מן העין דמדרבנן מיהא אסור וחלילה לומר שאליהו הנביא לא היה מקיים כל דבר ואפי׳ מילי דחסידותא ואף שי״ל הוראת שעה הוה ותו דשעת הדחק שאני מ״מ הרי לא א״ל הקב״ה אלא ואת העורבים צויתי לכלכלך שם וי״ל דעל הלחם בלבד קאמר ליה ובלחם סגי ליה לחיי נפשו וא״כ אמאי סמך לאכול גם הבשר אלא צ״ל דכיון שאינה אלא גזרה דרבנן דמדאורייתא שרי כדלעיל הא קי״ל במלתא דלא שכיחא לא גזור רבנן והא נמי לא שכיח׳ שהעורב אינו מוכן לשליחות טובה להביא לו מזונות מידי יום ביום והילכך שרי. אבל אי הוה עביד האידנא שליחות זה לטובה הו״ל מלתא דשכיחא ותו לא הוה שרי ליה לאליהו. והטעם שרצה הקב״ה לשלוח לו מזונותיו ע״י העורבים נר׳ לומר שכיון הוא ית׳ לרמוז לו שלא יפה עשה להתאכזר על ישראל ולהשבע לעצור הגשמים דאף על גב דרשעים הוו מ״מ ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב נותן לבהמה לחמה לבני עורב וכו׳ ולכך נגזר עליו שיהיו חייו ומזונותיו תלוים ביד העורב האכזרי על בניו שמניחם והקדוש ברוך הוא מרחם עליהם:
