משכיל לדוד, בראשית ל״ז:ב׳

1 אלה וכולי ואלה של וכו׳ דק״ל היכי כתיב תולדות יעקב יוסף לבד לכך פי׳ דאלה קאי על הישובים והגלגולים שהוזכרו בפ׳ דלעיל בתיבת וישב וכאן חסר בכתוב מלת של וה״ק אלה הישובים והגלגולים של תולדות יעקב וכן ביארו המפרשים. ומה שהביא רש״י המדרש תלה הכתוב וכולי מפני כמה דברים וכולי הוצרך לשלשתם משום דאילו לטעם ראשון ק׳ שהרי בנימין נמי בנה של רחל ועוד דאין ל׳ הכתוב נמשך יפה אחריו בן שבע עשרה שנה וכו׳ ולטעם השני אמת דתו ל״ק מבנימין ומיהו אכתי אין ל׳ הכתוב נמשך אחריו דאילו לטעם ב׳ א״ש שאז נשטם ובקשו אחיו להרגו וה״ט שרש״י בחר להביא אלו הב׳ דברים נשטם וכו׳ טפי מכלהו מאי דאיתא במדרש ע״ע משום דלהקש זה בלבד הוא דא״ש המשך הפסוקים והוא קרוב לפשוטו ומ״מ מאחר שאין זה דבר כדאי לגרום לחשבו לעיקר תולדות יעקב מש״ה מייתי גם הטעמים הקודמים. ומ״ש זה נשטם וזה נשטם ביעקב כתיב לעיל בפ׳ תולדות וביוסף כתיב בפ׳ ויחי וישטמוהו בעלי חיצים ומ״מ ק׳ במאי דהדר ואמר זה אחיו מבקש להרגו וכו׳ שזה כפל הענין במילו׳ שונות. ואפ׳ דה״ק דמצינו בעשו חלופי דעות דמתחילה לא היה לו אלא משטמה דהיינו נטירה בלב ולא היה רוצה להרגו עד שיקרבו ימי אבל אביו שלא לצערו והדר חזר מדעתו והיה הולך לקראתו עם ת׳ איש להרגו ה״נ גבי יוסף עם אחיו היו חלופי דעות ששמעון ולוי היו רוצים להרגו כדפי׳ רש״י לקמן גבי ויאמרו איש אל אחיו אבל האחרים היו משטימין אותו אבל לא רצו להרגו אלא למכרו. ומ״ש ועוד נדרש בו וישב וכו׳ אין להק׳ דכיון שדרשה זו היא על וישב הו״ל לאתויי בקרא דלעיל דאדרבא ה״ק ועוד נדרש בו בפ׳ דאלה תולדות ג״כ דפי׳ תולדות אין ר״ל בנים רק מקרים דבשביל שביקש לישב בשלוה באו עליו המקרים הללו. אך ק׳ דמהיכא למדו שביקש לישב בשלוה אי מתיבת וישב הא בכמה דוכתי מצינו כן ולא דרשו מידי כמו וישב יצחק בגרר וישב ישראל בארץ מצרים וישב ישראל בשיטי׳ וכן רבים ותו דאדרבא בסנהדרי׳ פ׳ חלק דרשי׳ דכל מקום שנא׳ וישב הוא ל׳ צער ונר׳ שדרשו כן מיתורא דקרא כדלעיל א״נ מדכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו והול״ל וישב יעקב בחברון ותו אמאי נקט ל׳ מגורי באביו אלא ה״ק במקום שאביו היה גר בארץ הוא היה רוצה להיות תושב בישוב ושלוה ומיהו ק׳ במאי דקא מתמה צדיקים מבקשים לישב בשלוה ואמאי לא והלא לכל ב׳ הסברות שנאמרו בגמר׳ דברכות גבי צדיק וטוב לו ביעקב הוה שייך הטוב שהרי היה צדיק גמור וגם צדיק בן צדיק. ונר׳ דמ״מ כיון דשכר מצות מדינא בהאי עלמא ליכא ממילא מאי דיהיב קב״ה לצדיקים גמורים בהאי עלמא הוא מתנה בעלמא אין לו לצדיק לבקש הטוב אלא אי אתי ממילא הנה מה טוב והיינו דקאמר ביקש יעקב לישב בשלוה ולכך קפץ וכו׳ וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לא דיין וכו׳ אלא שמבקשין וכו׳ בשלמא מה שמבקשים להיות מתוקן להם לעולם הבא ניחא דמדידהו קא אכלי מיהו בהאי עלמא אין להם לבקש דבר שאינו שלהם דאי נמי יהיבנא להו מתנה בעלמא היא כי עם ה׳ החסד:

2 והוא נער וכו׳ דאל״כ מאחר דכבר כתיב בן י״ז שנה השתא מ״ש והוא נער ממ״נ ק׳ אם האמ׳ הוא שעדין נקרא נער א״כ לא היה צריך לכתבו ואם אינו נקרא עוד נער כ״ש דקשה מש״ה מתרץ שעושה וכו׳:

3 את בני וכו׳ לפי שהיו וכו׳ ובהכי מדוייק מאי דכתיב את בני וכו׳ נשי אביו דאטו לא ידענא דנשי אביו נינהו אלא ה״ק שהוא היה מקרבן באמרו שאין נקראים עבדים שהרי גם אמותיהם של אלו נשי אביו הוו:

4 את דבתם וכו׳ שהיו אוכלין וכו׳ שלשתן נפ״ל מרעה מג״ש כמ״ש הרא״ם ז״ל ומ״מ ק׳ ממ״נ דחלילה מלהאמין שהשבטים הצדיקים היו עושים דברים הללו וכ״ש שאין לחשוב על יוסף הצדיק שהיה מוציא דיבה לשקר והרא״ם ז״ל פי׳ ע״פ דרכו ע״ש ואענה גם אני חלקי בההיא דאמ״ה היינו דבחולין פליגי איכא מ״ד חוששין לזרע האב ואיכא מ״ד אין חוששין ואמר רב משרשיא התם למ״ד אין חוששין בן פקועה שגדל ובא על בהמה דעלמא אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה כלל והשתא אינהו סברי כמ״ד אין חוששין והיו אוכלים כה״ג ולעולם ע״י שחיטה ויוסף סבר כמ״ד חוששין וכיון דלא מהניא להו שחיטה חשיב כאבר מן החי א״נ הוו פליגי בפלוגתא דרב ועולא בר״פ בהמה המקשה גבי הוציא עובר את ידו והחזירו מותר דרב סבר אבר עצמו אסור ועולא סבר אבר עצמו מותר והשתא אינהו סברי כעולא ויוסף סבר כרב וכפי האמת דעולא אתותב ע״ש. וטעם שהיו קוראים עבדים לבני השפחות היינו להיכר ולסימן לפי שהיו הראשונים מקפידים מאד ליוחסין ובני לאה היו מחזיקי׳ עצמם למיוחסים טפי מבני השפחו׳ דאע״ג דיעקב גיירן מ״מ תחילתן שפחות הוו וסברי דאיכא קצת פגם ולזכר עולם לבניהם אחריהם שלא יתערב זרעם בזרע בני השפחות היו קוראים אותם ככה וכההיא דקצצה דמס׳ כתובות ויוסף סבר דלא שייך זה קודם מ״ת דמהו ייחוסן של לאה ורחל טפי מזלפה ובלהה הא כלהו נמי בנות לבן ארמאה הוו ולידתן שלא בקדושה והיינו גיורת היינו שפחה משוחררת וההיא דחשודין על העריות במדרש איתא לפי שהיו תולים עיניהם בבנות הארץ ובהא נמי נר׳ דפליגי בההיא דאי׳ בגמ׳ בתרי רבנן דהוו אזלי באורחא אמר חד מנייהו לא ניזיל באורחא דזונות אלא ניזיל בארחא דע״ז דקטיל יצריה וא״ל אידך אדרבא ניזיל בדזונות ונכפי יצרין וה״נ אינהו היו תולין עיניהם בבנות הארץ כדי להתאוות ולכפויי יצרא ויוסף סבר דאין לעשות כן דמגרי יצה״ר בנפשיה ומה שנענש יוסף לפי שלא הו״ל לספר לאביו במוציא דיבה אלא לפי דעתו הו״ל להוכיח דאולי יקבלו ממנו ומיהו איכא למידק במ״ש שנענש בושחטו וכו׳ שהליקוי לא היה באבר מן החי ותו מנ״ל שאכלו אותו השעיר ונר׳ דמאחר שכוונת׳ היתה כדי שיעקב יחשוב שנהרג מאיזו חיה ושיתיאש מלבקשו א״כ אדרבא טפי הוה עדיף שלא יוציאו את דמו ע״י שחיטה בסימנים אלא לעורפו ולהמתין עד שימות ואח״כ להוציא את דמו ולטבול הכתונת דהא חזינ׳ בפ׳ כלל גדול גבי הצד חלזון דכל כמה דאית נשמה טוב לבלול טפי מדם המת וכיון שהיו רוצים להראות שכבר מת לא הו״ל לטבול בדם שחוטה דאכתי אית ביה חיות אלא מוכח שרצו לאכול אותו השעיר ולכך הוצרכו לשחטו ש״מ שלא היו חשודין על אבמ״ה לאכול בלא שחיטה דא״כ לא היו נמנעים מלעשות כן זאת הפעם עכ״פ הואיל והוא עדיף להו לפי כוונתם: