משכיל לדוד, בראשית ל״ב:כ״ה

מהדורה: ויניציאה, תקכ"א

מפרשים:
1 ויותר וכולי פכים וכולי מדכתיב לעיל ויעבר את אשר לו ש״מ שכבר העביר כל מה שהיה לו וא״כ למה חזר לכך פי׳ ששכח דבר שאינו שלו דהיינו פכים קטני׳ שהיה בהם יין ושמן דקדש כדכתיב בתר הכי ויצב יעקב מצבה ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן ולכך חזר שמא ימצאום אנשים ויבאו לידי תקלה להשתמש בהן. וכ״ת א״כ היכי ילפי׳ מהכא דצדיקים חסים על ממונם דילמא שאני הכא לפי שהיו של קדש ומשום תקלה כדלעיל י״ל דהוה מצי לחללם במעות וישארו חולין א״ו דצדיקים חסים על ממונם ומ״מ ק׳ מנ״ל ששכחן דילמא הניחם באחרונה וכדאי׳ בגמרא פג״ה שנשתייר על פכים קטנים וי״ל שזה הוציאו הרב מכח הסברא דלא מסתבר שהניח הכלים דקדש באחרונה. ושוב מצאתי להרב דבק טוב שדרך בדרך זה אלא שכתב שהיה פך דקדש ופך אחד דחולין ע״ש ולי נראה כדכתיבנא ואין להקשות דשלוחי מצוה אינן נזוקין ואיך נזוק מהמלאך דאדרבא הרי לא נזוק כלל דכתיב וירא כי לא יכול וכולי ואף שנגע בכף ירכו הרי זרח לו השמש לרפואתו אבל היה קצת היזק לפי שהיה גם כן קצת פשיעה לשכוח כלים דהקדש וכתיב וסביביו נשערה מאד:
2 ויאבק וכו׳ ולי נר׳ וכולי ניחא ליה לרבינו לידחק ולפרשו בל׳ ארמי ודלא כדפי׳ מנחם שהוא מל׳ אבק משום דלפירושו שר״ל העלה עפר לא יתכן לכתוב ויאבק ביו״ד ציר״י שהוא מהנפעל אלא הו״ל לכתוב ויאבק ביו״ד פת״ח ועוד שאין נמשך יפה אחריו תיבת עמו לכך פי׳ דר״ל ויתחבק ודע דפי׳ מנחם ופירש״י תלו באשלי רברבי דתרוייהו איתנהו בש״ס פג״ה והם תרתי מימרי חדא כאדם שחובק את חבירו וכולי ואידך מלמד שהעלו עפר ברגליהם עד כסא הכבוד ואמרי׳ התם דחדא כר״י וחדא כרבנן ש״מ דהנך תרתי פליגי ואמוראי נינהו אליביה דריב״ל ונ״ל דקא מיפלגי במאי דפליגי במדרשי׳ מי היה אותו המלאך איכא מ״ד מיכאל הוה ואיכא מ״ד שרו של עשו וה״נ מאן דמפרש שהעלו עפר עד כסא הכבוד סבר מיכאל הוא דאילו שרו של עשו לא מצי סליק עד כסא הכבוד ואידך ס״ל שרו של עשו ורש״י סבר כמ״ד שרו של עשו שהוא הקרוב לפשוטו של מקרא דאילו מיכאל מאי בעי מיעקב ומש״ה ניחא ליה לפ׳ ל׳ חבוק ודלא כפי׳ מנחם והשתא מתוק לנפש מאי דסיי׳ רש״י על פירושו ואמרו רבותינו שהיה שרו של עשו דלכאורה דבר זה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אבל עפ״י האמור ניחא שכוונתו להודיע מאי איכא בין פי׳ מנחם לפירושא דידיה ומי הכריחו לפרש דלא כוותיה: