משכיל לדוד, בראשית ב׳:ז׳

מהדורה: ויניציאה, תקכ"א

מפרשים:
1 וייצר ב׳ יצירות וכו׳ לתחיית המתים וכו׳ נ״ל דה״פ דהגוף הזה אשר יצר הקב״ה את האדם בעה״ז מהני נמי לתחיית המתי׳ נמצא דיצירה זו שייכא נמי לתחיית המתים וזה נראה טפי ממ״ש בש״ח בשם הנח״י שנתן הקב״ה עכשיו רוח חיוני באדם שיוכל לחזור ולחיו׳ וכו׳ ע״ש דהא הכא הך קרא לאו ברוח חיוני מיירי דכתיב וייצר וכו׳ עפר מן האדמה ואחר כך ויפח וכו׳ דיצירה אעפר קאי:
2 עפר וכו׳ ד״א וכו׳ אצטריך לב׳ הפירושים דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל מן כל האדמה או לשון כיוצא בזה דמן האדמה אינו מורה שום משמעות לומר שצברו מד׳ רוחות ולפי׳ שני ק׳ דפסוק מזבח אדמה אינו מדבר על מזבח בית עולמים אלא על מזבח הנחשת של משכן ונקרא אדמה ע״ש שממלאים אותו אדמה בשעת חנייתם וא״כ איך נדרוש מל׳ מן האדמה שנטל עפרו ממקום המזבח ועם היות שיש ליישב בדוחק מ״מ קשה קצת:
3 ויפח באפיו וכו׳ הוזקק הששי וכו׳ והמנוחה של יום השבת נמי פשיטא שהוא מנוחה לעליונים ומנוחה לתחתונים ואדרבא עיקר מנוחת השבת הוא לעליונים כידוע כי הנשמות ביום שבת עולים ממדרגה למדרגה לג״ע העליון ויום השבת נקרא יומא דנשמתין ואפי׳ הרשעים יש להם מנוחה בשבת ועוד הרי עיקר עה״ב הוא עולם שכלו שבת וא״צ למה שנדחק הש״ח בשם הנח״י ע״ש:
4 לנפש חיה אף בהמה וכו׳ פי׳ דשם נפש דוקא שייך ג״כ בבהמה וחיה דהיינו נפש החיונית אבל באדם נתוסף בו ב׳ בחי׳ דהיינו רוח ונשמה והיינו דאמר מר דעה ודבור הדבור הוא הרוח כדתרגם אנקלוס רוח ממללא והנשמה היא נפש המשכלת והיא העליונה ואע״ג דאיכא עוד ב׳ בחי׳ דהיינו חיה ויחידה וכדאי׳ הכא בב״ר מ״מ לא הזכירן רש״י דבני עליה הנם מועטים: