משכיל לדוד, בראשית י״ב:ב׳

1 ואעשך וכו׳ לפי שהדרך וכו׳ משום שרבינו כתב לעיל דעיקר הבטחת הבנים היא בתיבת לך לך וכן הבטחת השם א״כ ל״ל תו ואעשך לגוי גדול וכו׳ מש״ה פי׳ דהבטחה זו מלתא אחריתי והיא לשלול הנזק אפילו בשעת הדרך ומתחלה היא הבטחת הטוב ואח״כ שלילת הנזק בשום זמן ובזה א״ש שהיפך רש״י הסדר ופי׳ הך דואעשך לגוי גדול וכו׳ קודם שפי׳ מארצך וכו׳ שהוא בפ׳ הראשון לפי שזה נקשר עם מ״ש לעיל דכוונתו לתרץ דלא תיקשי למה שפי׳ בתיבת לך לך דא״כ היינו מאי דכתיב בתריה ואעשך וכו׳ ולך לך למה לי:

2 והיה ברכה וכו׳ ד״א דלפי׳ א׳ ק׳ דליכא שום קשר ושייכות לוהיה ברכה עם הקודם ואעשך וכו׳ ולפי׳ ב׳ קשה דמה ענין לדברים הללו הכא באמור לו שילך מארצו. ובענין מ״ש רש״י בפי׳ שני זה שאומרים וכו׳ היאך משתמע זה מל׳ הכתוב נ״ל במאי דקי״ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה צ״ל מלך העולם שאין מלך בלא עם והקשו מברכה ראשונה של שמונה עשרה ותירצו התוספות בברכות דאלהי אברהם הוי מלכות לפי שאברהם הודיע מלכותו לכל העולם נמצא שחשוב אלהי אברהם כמו אלהי עולם מלא וזהו ואעשך לגוי גדול כאילו הוא גוי גדול ואברכך וכו׳ זה מובן כמ״ש התם אילן אילן במה אברכך אם וכו׳ הרי יש לך י״ר שכל נטיעותיך יהיו כמותך ה״נ שיאמרו אלהי יצחק שיהא בנך דומה לך וזה תכלית מה שאפ׳ לברכך מאחרי שיש לך כל השלימו׳ ואגדלה וכו׳ כמה שאמרו רז״ל על פ׳ לא ימושו מפיך וכו׳ מכאן ואילך תורה מחזרת וכו׳ ואגדלה שמך שיהיה שמך הולך וגדל בלא הפסק ובמה יהיה זה במה שאומרים אלהי יעקב שגם בן בנך יהיה כמותך דהו״ל ג׳ דורות ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה ומ״ש בך חותמין וכו׳ א״ש בזה והיה ברכה שבעיקר הברכה דהיינו החתימה יהיה הוא לבדו שהכל הולך אחר החיתום:

3 מארצך והלא כבר וכו׳ עכשיו בא ליישב ההרגש דלעיל למה לא הזכיר ל׳ יציאה מארצו ע״פ הפשט וקאמר לפי שכבר יצא מארצו ועכשיו לא בא לומר לו אלא שילך ויתרחק עוד אלא דס״ס גבי בית אביך שייך ל׳ יציאה ולכך לא ניחא ליה כ״כ בפשט הכתוב והביא תחלה הדרשה דלעיל א״נ כוונת רש״י ליישב שכל אלו הדברים מארצך וכו׳ הכל מיותר דהוא סגי לך לך אל הארץ וכו׳ אלא ה״ק לי׳ שלא תהא יציאה זו כיציאה ראשונה שיצא מאור כשדים עם כל בית אביו אלא שיתרחק מהם ויצא מבית אביו שלא יהא חלקו בהם והוצרך לומר לו כן בהדיא כדי שלא יפחד ממה שימנע עי״ז מלקיים מצות כיבוד אב ואם לכך אמר ליה בהדיא וצא מבית אביך שהוא פוטרו ממצות כיבוד וכמ״ש במדרש:

4 אשר וכו׳ כדי לחבבה וכו׳ הרא״ם ז״ל פי׳ לחבב את ארצו בעיניו כי כפי רבוי החביב שיש לו בארצו ככה הוא צערו בעזיבתו אותה וככה יגדל שכרו ע״ש ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות דברי רש״י כלל דעל הארץ אשר אראך קאמר כדי לחבבה וארצו מאן דכר שמה. ומה שהכריח הרב ז״ל דאל״כ מה ריבוי שכר יש לו בחבבו אדרבא איפכא מסתברא כי מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום מחובב לו אינו מצטער בעזיבתו אלא מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום שנאוי לו וכו׳ ע״ש לעד״ן דל״ק דכוונת המד׳ הכי הוא שלא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כלו׳ שיראה בעיניו וידמה לו דודאי ארץ משובחת מאד מאוד היא זו מאחר שהקב״ה אומר לו שיעזוב ארצו וילך לדור שם. ובזה מאחר שידמה בדעתו שהיא ארץ משובחת בתכלית כשיראה אח״כ ארץ כנען אע״ג דארץ טובה היא לפי האמת מ״מ לא תהיה חשוב׳ בעיניו מאחר שכפי מחשבתו היה מדמה לראות התכלית של הטובה והעילוי שכך הוא לפי הטבע שאדם שיש לו תוחלת לראות איזה דבר בתכלית החשיבות כשרואה אפי׳ יהיה חשוב נראה בעיניו גרוע לפי דמיון מחשבתו וזה בחון במציאות ובזה יגדל שכרו כשלא יהרהר אח״כ ותדע שהכוונה כך היא ולא כפי הנר׳ לכאורה שלחבבה ממש בעיניו שהרי צווי זה של הליכתו לארץ כנען הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה א״א כדאי׳ במד׳ ואם אין הכוונה כך מהו הניסיון. ומ״ש רש״י ולתת לו שכר על כל דבור אע״ג שלא נר׳ בהדיא בכתוב שחזר הקב״ה לומר לו שילך לארץ כנען. י״ל דהיינו מ״ש וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ וק׳ דאטו עד השתא לא ידעי׳ שה׳ א״ל ללכת אלא דר״ל כאשר דבר לו פעם אחרת שילך לארץ כנען והשתא א״ש דכתיב דבר אליו דאלו בפעם ראשון נגלה לו בל׳ אמירה כדכתיב ויאמר ה׳ וכו׳: