משכיל לדוד, שמות ל״ג:י״א

1 ושב אל המחנה וכו׳ ובי״ח שרף וכו׳ תימא לי ידהא שבת פ׳ אר״ע אמרי׳ אליבא דרבנן דסיון דההוא שתא בתרי בשבת איקבע ירחא א״כ מדריש ירחא דסיון תרי בשבא ריש ירחא דתמוז ג׳ וד׳ דהא סיון מלא והו״ל י״ח בתמוז בשבת ואנן קי״ל בסנהדרין דמיתת ב״ד אינה דוחה את השבת וילפי׳ לה מלא תבערו אש וא״כ איך דן משה את החוטאים ביום השבת וכ״ש דלא זו בלבד ההריגה אלא גם שריפת העגל וטחינתו כל אלו אבות מלאכות הן וליכא למימר הוראת שעה היתה דהא לעיל פירש״י כה אמר ה׳ היכן אמר זובח לאלהים יחרם דמשמע שלא היה שם ציווי פרטי כלל וכדכתיב׳ התם. ועוד ראה זה מצאתי בילקוט בשם תנא דבי אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ שלא א״ל הק״בה למשה עמוד בשער המחנה ואמור מי לה׳ אלי וכו׳ אלא שהיה משה דן ק״ו מעצמו אם אומר אני הרגו וכו׳ יאמרו סנהדרין ההורגת א׳ בשבוע נקרא חבלנית וכו׳ לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה עכ״ל. דנר׳ בהדיא שלא היה לו שום ציווי פרטי ע״ז וא״כ על מה סמך לחלל את יום השבת ועם היות דשערי דחיות לא ננעלו דמצינן למימר שעשה כן מדעתו דומיא דשבירת הלוחות לפי שהשבת אינו אלא לישראל כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכיון שכל ישראל מומרים ממילא אידחי קדושת שבת. ויש למצוא ג״כ קצת סמך לסברא זו דה״ט דמיד אחרי יה״כ כשנתרצה להם לישראל וציום על מלאכת המשכן הוצרך להזהירם תחלה על שמירת השבת הואיל ובשבילם נתחללה קדושתו ומכ״ש דאתי שפיר דמ״שה קאמר להו השתא לא תבערו אש וכו׳ דמניה ילפי׳ שאין הורגין לחייבי מיתת ב״ד בשבת כלפי מה שראו שעשה דין בחוטאים באותו פעם בשבת כי היכי דלא ליפוק מניה חורבא למגמר מיניה לדורות. מש״ה אצטריך להזהירם לא תבערו אש וכו׳ וע״כז לקושטא דמלתא אומר אני שזה שכתב רש״י הכא דבי״ח בתמוז שרף ודן וכו׳ אתיא אליבא דר״י דלדידיה ריש ירחא דסיון בחד בשבת כדאיתא התם בגמרא ולדידיה הו״ל ריש ירחא דתמוז ב׳ וג׳ וי״ח בו בע״ש. והשתא א״ש דבפ׳ יתרו פיר״שי דבי״ח בתמוז עלה בהשכמה וכן כתב בפ׳ עקב וכאן כתב דבי״ט עלה שכך הק׳ הרא״ם ז״ל דברי רש״י מדידיה אדידיה ומה שתירץ הוא ז״ל כבר הק׳ עליו הרב הנ״חי כפי מה שראיתי בש״ח. ומה שתי׳ שם בש״ח בשמו דלעולם העלייה היתה בי״ח אלא שחשבון של מ׳ יום אין מתחילין אלא מי״ט כי הי״ח אין לילו עמו ע״כ לא מהני ליישב דברי רש״י דמ״מש כאן שבי״ח דן ושרף וכו׳ תו לא מצי׳ למימר דבי״ח עצמו עלה שהרי כל עליותיו בהשכמה היו כידוע. ולדידן ניחא דהך דהכא אתיא כר׳ יוסי וההיא דבפ׳ יתרו ופ׳ עקב כרבנן. ולדידהו בי״ז עצמו שהיה בע״ש שרף משה את העגל ודן את החוטאי׳ ובי״ח עלה בהשכמה ושמא כך מצא רש״י בב׳ מדרשים וכתבן אע״ג דמי ששנה זו לא שנה זו שכך דרכו בכמה מקומות בפירושו וכנ״ל בענין יתרו דזמנין כתב כמ״ד קודם מ״ת בא וזימנין כמ״ד אחר מ״ת וכן בכמה דברים אורחיה בהכי וכמ״ש הרא״ם גופיה בכמה מקומות ע״ע. ומ״מ תמהני מהמפ׳ ז״ל איך לא העירו במה שנתעוררתי אני בעניי:

2 ועל מ״ש רבינו שהדבר הזה נהג משה מיה״כ עד שהוקם המשכן. ובתר הכי כתב מדרש רז״ל שא״ל הקב״ה שישוב אל המחנה אני בכעס ואתה בכעס וכו׳ ק׳ דא״כ שהקב״ה צוהו להחזיר האהל למחנה למה לא החזירו עד שהוקם המשכן הול״ל להחזירה מיד והייתי רוצה לפ׳ דמ״ש רש״י והדבר הזה נהג משה עד שהוקם המשכן לא קאי אלא על מ״ש שהיה נכנס תוך אהלו לדבר עם השכינה ויוצא ודבר עם בני ישראל ומלמד להם מה שלמד וזה הדבר היה נוהג עד הקמת המשכן שא״חכ לא היה מדבר עמו עוד מתו׳ אהלו רק מאהל מועד אבל לעולם אה״נ דמיד אחר יה״כ החזי׳ האהל למקומו כצווי השי״ת. אמנם בשילהי ברכות על מ״ש שם בגמרא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים שא״ל עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס ישר׳ מה תהא עליהם אם אתה מחזיר האהל למקומו מוטב ואם לאו יהושע וכו׳ אמר רבא אע״פכ לא יצא הדבר לבטלה התם פיר״שי אע״פי שהשיבו לאחר שנתרצה הק״בה לישראל והוקם המשכן לא יצא וכו׳ עכ״ל הרי מבואר שלא החזירו עד הקמת המשכן ולא מיבעיא אם נאמר שדברים אלו א״ל הק״בה קודם יה״כ דהכי משמע מאמרו הרב בכעס דאחר יה״כ תו לא הוה כעס דבי״הכ נתרצה בלב שלם דא״כ ודאי קשיא למה לא החזירה מיד אלא אפילו אם נאמר שאחר י״הכ א״ל כן מ״מ ק׳ למה המתין עד הקמת המשכן הואיל והק״בה א״ל השב. והא ליכא למימר שהיה יודע הק״בה שבדעתו של משה היה שלא להחזיר האהל למחנה עוד עד עולם ולכך הוצרך לצוותו שיחזירנה אבל לאו למימרא שיחזירנה מיד אלא דוקא אחר הקמת המשכן שאז נמחל העון לגמרי ע״י עגל בן בקר ושעיר עזים וכו׳ שנתכפרו ע״י הקרבנות והשרה שכינתו ביניהם הא ודאי ליתא דעל אותו זמן לא שייך לומר שיאמרו ישר׳ הרב בכעס וכו׳ דתו ליכא כעס. ונל״עד במאי דאיכא למידק מאי קמ״ל רבא בגמ׳ במ״ש ואע״פכ לא יצא הדבר לבטלה שהרי מצינו שיהושע שימש אחריו ומי לא ידע זה זיל קרי בי רב הוא. ותו איכא למידק בכתובים דהכא כתיב ומשה יקח את האהל וכו׳ והיה כל מבקש ה׳ יצא וכו׳ ובפסוק שלאחריו כתיב והיה כצאת משה אל האהל וכו׳ ופיר״שי כצאת משה מן המחנה ללכת אל האהל וה״נ בסוף הפ׳ כתיב ובבא משה לפני ה׳ לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל וכו׳ ומאחר שהוא יצא לחוץ לפי שאמר מנודה לרב מנודה לתלמיד. ולכן כל מבקש תלמוד היה יוצא לאהלו א״כ איך ולמה היה נכנס הוא למחנה. כי ע״כ אומר אני דאה״נ דבתחלה משה יצא לגמרי מן המחנה כדמשמע והיה כל מבקש וכו׳ ואמנם מיד א״ל הק״בה עכשיו יאמרו הרב בכעס וכו׳ ואז חזר מיד והיה נכנס למחנה ללמדם תורה ומצות מה שהיה לומד. אמנם האהל לא רצה להחזיר מיד הואיל וידע שהק״בה עדיין היה בכעס וסבר שאם יכניס האהל שוב לא יגלה אליו השכינה אפי׳ אחר יה״כ כיון דעדיין לא נתכפרו כדאמרן והטעם לפי שהק״בה לא א״ל אלא ושב אל המחנה ולא א״ל בבירור השב את האהל לכך סבר משה דלא רצה לומר לו אלא שהוא שב לילך ביניהם אבל האהל כדקאי קאי עד שיתכפרו בקרבנותיהם ואז יהיו ראויים להשראת שכינה ביניהם. ורבה בגמ׳ קמ״ל דלפי האמת לא היתה זו כוונת השי״ת אלא כשא״ל ושב אל המחנה היתה כוונתו גם על האהל גופיה שיחזירנו למקומו והיינו דקאמר ואע״פי שלבסוף החזיר גם האהל אחר הקמת המשכן הואיל ולא החזירו מיד בתחלה שאילו החזירו היה גורם שישרה הוא ית׳ שכינתו ביניהם אפילו קודם הקמת המשכן בשביל זה נענש קצת דא״עג שלא נכנס מיד יהושע לשמש תחתיו מ״מ לבסוף ירש הוא מקומו ולא זכה שירשו בניו את גדולתו כך נזכר לעיל. וגם בזה תמהני על המפרשים זכרונם לברכה שלא העירו כלל: