1אל האלהים צריך שימלך וכו׳ ומוכר עצמו לפי דברי רש״י דסבר כמ״ד שגם הוא נרצע כדלקמן צ״ל שמ״מ אינו נרצע בב״ד. ונר׳ שזהו סברת ר׳ במכילתא דתניא ר׳ אומר בנמכר כבר בב״ד על גנבתו הכתוב מדבר אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו ע״כ. וכאן דקאמר רצ״ל כאן במוכר עצמו:2אל הדלת וכו׳ יכול שתהא וכו׳ פי׳ דק״ל דמכדי תרתי מזוזות הוא דהויין בדלת א״כ היכי כתיב הכא אל המזוזה סתם הרי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש והשתא לא ידעי׳ מידי. וליכא למימר דמ״מ נילף בג״ש מוכתבת׳ על מזוזות ביתך דמה להלן של ימין הנכנס ה״נ דימין הנכנס חדא דהכא מזוזה והתם מזוזות ואין דנין מזוזה ממזוזות כדאמרינן בעלמא. ותו אפי׳ למ״ד דנין כה״ג י״ל דכיון דלא מופנה ליכא למגמרי׳ בג״ש דאפי׳ הא דילפי׳ לקמן אוזן אוזן ממצורע הא כתבו התוספות בפ״ק דקדושין דצ״ל דמופנה מב׳ צדדין דאל״כ איכא למפרך ע״ש והכא דודאי לא מופנה איכא למפרך מה למזוזה דהתם שכן לא הכשיר בה הדלת קאמר כאן דכי היכי דדלת כשירה נימא דשמאל נמי כשירה. ומעתה א״כ הדרא קושיא אמאי כתיב המזוזה ולא המזוזות ולכך מתרץ דלא בא הכתוב להכשיר רציעה במזוזה כלל ולא כתב מזוזה אלא להקיש דלת למזוזה וכיון דלא נזכרה מזוזה לענין מעשה אלא להיקשא לא שייך לפ׳ באיזו מזוזה. והרא״ם ז״ל הקשה ממה שמביא רש״י אח״כ מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית ולפ״ז שאין כשר לרציעה אלא דלת לבד לא הול״ל אלא מה נשתנה דלת ועוד הק׳ שלא מצינו בכל התורה כלה שתהיה שום מלה לצורך ההיקש בלבד מבלי שתהיה לה שום מובן לצורך עצמה והניח בצ״ע. ועיינתי בהרמב״ם פ״ג מה׳ עבדים ומצאתי תשובה נכונה לקושיות הרב וז״ל שם מגישו לסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין וכו׳ ונוקב את אזנו וכו׳ עד שיגיע לדלת שנא׳ ונתת באזנו ובדלת ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד בין אצל דלת בין אצל מזוזה ומה מזוזה כשהיא עומדת וכו׳ אבל הרציעה בדלת עכ״ל. הרי דתרתי בעי׳ הגשה ורציעה והגש׳ היא בין בדלת בין במזוזה מקרא דהכא ורציעה בדלת דוקא מקרא דונתת באזנו ובדלת וממאי דכתיב הכא ורצע סתם דמשמע דקאי אתרווייהו דלת ומזוזה ילפי׳ להיקש דלת למזוזה דבשעת רציעה תהא הדלת מעומד. ואין להק׳ מעתה דלאיזו מזוזה תהא ההגשה דנרא׳ דליכא למימר דתרווייהו כשירו׳. דא״כ נימא המזוזות ומדכתיב המזוזה לא ידעי׳ אמאן מתרווייהו דמג״ש ליכא למילף כדלעיל. וי״ל דמדכתיב המזוזה בה״א נדרוש המיומנ׳ שבמזוזות דהיינו אותה שיש בה מזוזה דמצוה. ודמי למאי דדריש ר׳ יהודה בר״פ גיד הנשה הירך המיומנת שבירך ואפי׳ לרבנן דפליגי התם ומוקמי לה לדרשא אחריתי. מ״מ בר״פ הזרוע דרשי רבנן גופייהו הזרוע המיומן שבזרוע וה״נ נימא הכי ומיהו מדלא משתמיט לפ׳ בגמרא בשום דוכתא דבעי׳ הימנית. וגם הרמב״ם לא ביאר כלל מצי׳ למימר דשמאלית נמי כשירה ולא מצי למכתב המזוזות דהוה משמע דבעי׳ הגש׳ בשתיהן והא דכתיב המזוזה בה״א איכא למימר חדא מתרתי או להקישה לדלת א״נ למדרש כר״ש כדלקמן וקאי אמזוזה דמצרים:3אזנו הימנית וכו׳ ומה ראתה אוזן וכו׳ מקשים דאמאי לא הק׳ כן רש״י אעיקריה דקרא אלא אחר שכתב למוד זה דאזנו הימנית. ונ״ל דבשלמא בל״ז לא הוה מקשי מידי דה״א דה״מ דאוזן דוקא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך ואפי׳ בהרוגי ב״ד אמרי׳ ברור לו מיתה יפה וה״נ נימא ברור לו רציעה יפה שלא יצטער כ״כ והיינו באליה דאוזן שהוא בשר דק ורך ואין בו צער אלא מעט ששם נוקבים כל הנשים ליתן העגילים. אבל השתא דכתב רש״י דילפי׳ אוזן אוזן בג״ש ממצורע וממילא מאחר דקי״ל אין ג״ש למחצה דכל מילי אית לן לדמותו למצורע מה להלן בגוף האוזן ממש בתנוך ה״נ דכוותה והיינו כסברת רבנן בפ״ק דקדושין וכ״פ הרמב״ם בפ״ב בגופה של אוזן א״כ הרי יש שם צער גדול כמו במקום אחר ומעתה איכא לאקשויי מה ראתה אוזן וכו׳ ומ״ש רש״י אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב נ״ל ברור דט״ס יש בו וצ״ל לא תגנובו שהרי לא תגנוב דעשרת הדברות בגונב נפשות מיירי אלא לא תגנובו דבפ׳ קדושים קאמר ואע״ג דקאמר על הר סיני הרי כל התורה כלה נאמרה מסיני. ותדע דיגיד עליו ריעו אוזן ששמעה על ה״ס כי לי ב״י עבדים והרי הך קרא ליתיה כלל בי׳ דברות אלא בפ׳ בהר סיני אלא מוכח כדאמרן. ותדע עוד דבמכילתא לא נזכר ה״ס כלל אלא אוזן ששמעה סתם. אך ק׳ דכיון דטעם הרציעה מפני הגניבה הו״ל לירצע מיד כשמכרוהו ב״ד ואמאי אינו נרצע אלא בסוף שש כשרוצה לעבדו עוד וה״נ ק׳ לאידך טעמא דכתב במוכר עצמו וי״ל כההוא דאמרינן בפרק ג׳ דנזיר תניא ר״א הקפר אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. ופרכי׳ והא בנזיר טמא כתיב ואנן אפי׳ טהור נמי קאמרי׳ דחטא. ומשני דמ״מ שאני נזיר טמא לפי ששנה בחטא ע״כ. ומעתה ה״נ י״ל הכא דאה״נ דהוה שייכא רציעה אפי׳ מתחלה מהך טעמא גופה אלא מיהא לא חייבה תורה אלא לנרצע לפי ששנה בחטא דאי במכרהו ב״ד י״ל ששנה בחטא הגזל דכיון דחזיא דניחא ליה בעבדות הרי גילה דעתו שסורו רע שהרי הוא מסתם עבדים דגזלנים נינהו וכדתנן מרבה עבדים מרבה גזל א״נ נאמר שנה בחטא עז״הד דתחלה עבר על מה ששמע לא תגנובו והשתא הדר ועבר על מה ששמע כי לי ב״י עבדים ומוכר עצמו הרי הוא ברור שא״צ לפרשו. ומ״ש מה נשתנו דלת ומזוזה וכו׳ כשפסחתי על המשקוף וכו׳. איכא למידק התינח מוכר עצמו מכרוהו ב״ד מאי איכא למימר אכתי תיקשי מה נשתנו דלת וכו׳ וי״ל בההוא נמי איכא למימר דידוע שהגנב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה דמה״ט החמירה תורה בגנב מבגזלן שלא השוה עבד לקונו כמו שארז״ל. והנה ארז״ל על פ׳ והיה הדם לכם לאות ולא לאחרי׳ מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים וכדפירש״י שם. ולכך זה הגנב שלא רצה ללמוד מהדם שבמשקוף והמזוזות שהכל גלוי לפניו ית׳ ואין נסתר מנגד עיניו והוא היה במחשך מעשיו כאילו אין רואה ח״ו לכך ירצע שם בפניהם:4ועבדו לעולם עד היובל וכו׳ דיוקו מדלא כתיב כל ימי חייו דבשלמא בעבד כנעני דכתיב לעולם בהם תעבודו ניחא דמיירי בכל ישראל ור״ל לעולם יהיה זה דין זה דבהם תעבודו אבל הכא דקאי אקרקפתא דגברא אטו קיים לעולם הוא לכך צריך לפ׳ עד היובל:
