2כי וכו׳ עבד שהוא עברי וכו׳ דק״ל תרתי קושייתי בגופיה דקרא. חדא אמאי כתיב כי תקנה ולא כתב כי ימכר לך כדכתיב במשנה תורה. ותו למה הוצרך להזכיר תיבת עבד הוה סגי לומר כי תקנה עברי וכו׳ דממילא הוה משמע דלעבד קנאו כי היכי דכתיב התם כי ימכר לך ולא כתיב כי ימכר לך לעבד ומשני רש״י עבד שהוא עברי כלומר דקמ״ל קרא כדאיתא במכילתא דמותר לקרותו עבד דרך בזיון שהרי התורה קראו עבד על כרחו והיינו דכתיב כי תקנה מאחר שקנית אותו הרי הוא בשם עבד לך אעפ״י שהוא עברי. והדר פריך רש״י או אינו אלא וכו׳ ולהכי כתיב בל׳ כי תקנה כלו׳ שהכל תלוי בענין ממי קנאו דהכא כשקנית אותו מעברי דמיד בשעת קניה כבר היה מהול דמסתמא רבו הראשון עביד ליה כדיניה מש״ה לא נכנס בכלל והתנחלתם וכו׳ דההוא דוקא כשלוקחו מגוי דבשעת לקיחה ערל הוא וחל עליו דין והתנחלתם וכו׳ ומשני ת״ל כי ימכר וכו׳ פי׳ כדאיתא במכילתא דהעברי דהתם יתירא הוא מאחר דכבר כתיב אחיך אלא מופנה הוא לדון בג״ש על עברי דהכא דמיירי נמי באחיך כי התם אך ק׳ דכיון דאינו מופנה אלא מצד א׳ הניחא למ״ד מופנה מצד א׳ למדין ואין משיבין. אלא למ״ד משיבין יש לנו תשובה מוצאת דאדרבא דוקא התם דכתיב בתריה מצות הענקה מיירי דוקא באחיך אבל הכא דליכא הענקה לימא דמיירי דוקא בעבד כנעני שלקחו מעברי. ותדע דאל״כ תרתי זימני׳ באחיך למה לי. וי״ל דלמ״ד משיבין אה״נ דלאו מג״ש יליף ליה אלא דבר הלמד מעניינו הוא דלא מצי מיירי בכנעני דכתיב בתר הכי אם בגפו יבוא בגפו יצא ודרשי׳ שאין רבו מוסר לו וכו׳ כדפירש״י לקמן ואם בכנעני אמאי בגפו יצא ומ״ש אי הוה נשוי תחלה או לא הא עכ״פ לא היה נשוי ישראלית דאסירא ליה ולית ליה אלא שפחה דמינא דידיה הוא. ותו מדכתיב בתר הכי ורצע אדוניו את אזנו וכו׳ ודרשינן אוזן ששמעה על הר סיני כי לי ב״י עבדים וכו׳ כדפירש״י לקמן ואם בכנעני הדרא קושיא מה נשתנה אוזן וכו׳:3כי תקנה מיד ב״ד וכו׳ דיבור זה הוא סוף וכח הדיבור דלעיל דהשתא דהכריח רש״י דבעברי ממש איירי ומאי דכתיב תקנה עבד אינו אלא להתיר לקרותו עבד אכתי ק׳ דא״כ לימא קרא כי תקנה עברי לעבד ובהכי נרויח דלא נצטרך למיגמריה מג״ש כדלעיל. ומשני דכתב כי תקנה עבד להודיענו דמיירי בנמכר בגנבתו דכיון דדינא הוי להיות נמכר בגנבתו הרי זה נקרא עבד קודם שיקנהו ולהכי כתיב כי תקנה עבד ולא כתיב לעבד. ובהכי ניחא הא דהיפך רש״י הסדר ופי׳ עבד קודם שפי׳ כי תקנה ומ״ש רש״י או אינו אלא וכו׳ אבל מכרוהו ב״ד לא יצא בשש אין לפ׳ דכח הס״ד הוא דמכרוהו ב״ד לא סגי ליה בשש לפי שנמכר מחמת עבירה וקנסי׳ ליה טפי. דא״כ השתא דכתיב במכרוהו ב״ד תו לא צריך במוכר עצמו דק״ו הוא אלא צריך לפרש דה״ק אבל מכרוהו ב״ד נימא דלא שייך גביה ענין קצבה כל שש אלא הכל לפי הגנבה שיאמדוהו ב״ד וזימנין שיעבוד פחות משם וזימנין טפי. וליכא למימר דלעולם כדאמרן מעיקרא ואפ״ה איצטריך לימוד במוכר עצמו דאל״כ נימא דמוכר עצמו דלא חטא יעבוד פחות משש דס״ס כיון דגמריה בק״ו מאידך נימא דיו. ומ״ש עוד רש״י כשהוא אומר וכו׳ הרי מוכר עצמו אמור אע״ג דבאותה פרשה דכי ימוך אחיך לא נזכרה יציאת שש הרי ילפי׳ בפ״ק דקדושין מג״ש דשכיר שכיר דהתם כתיב כשכיר כתושב יהיה עמך. ובפ׳ ראה במכרוהו ב״ד כתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וא״כ כאילו כתיב שם בהדיא יציאת שש גם שם במוכר עצמו וקרא דהכא למה לי אלא ודאי במכרוהו ב״ד:
