משכיל לדוד, שמות כ״א:א׳

1 פירש״י ז״ל ואלה מוסיף וכו׳ ולמה נסמכה וכו׳ פי׳ דק״ל דכיון דעל כרחין פרשה זו ענין בפני עצמו הוא ואין לו שייכות עם האמור למעלה בסמוך לו א״כ לא הו״ל להתחיל הענין בו״יו ואלה שנראה שהכל ענין א׳ ושאין פסקא זו אלא כעין כל ההפסקות שאינם אלא ליתן ריוח למשה להתבונן וכו׳ כגון ואם מן הצאן וכו׳ ואם מן העוף וכו׳ אלא הול״ל אלה להודיע שהוא תחלת ענין ודיבור בפני עצמו כגון אלה הדברים אשר דבר משה וכו׳ ומשני שהוכרח לכתוב ואלה בו״יו משום דקי״ל כ״מ שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים והשתא אילו כתב אלה הוה דרשי׳ ה״נ לפסול את הראשונים והיינו משום דבפ׳ בשלח כתיב גבי מרה שם שם לו חק ומשפט ודרשי׳ מיניה דדינין חד ממילי דאפקוד במרה כמ״ש רש״י עצמו שם. ומעתה אי כתיב אלה הוה ס״ד לפרושי דה״ק אלה הם המשפטים שנצטוו במרה דאירמיזו התם בקרא דשם שם לו חק ומשפט דמש״ה כתב אלה לפסול את הראשונים מזמנם של אלו דהיינו עשרת הדברות דהנהו לא נצטוו בזמן הקודם שנצטוו על אלו וה״ק אלה הם הראשונים בזמן ואותם שלמעלה מאוחרים מהם ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואע״ג דעל כרחין משפטי׳ נמי בסיני נאמרו כדכתיב אלה החקים והמשפטים והתורות אשר צוה ה׳ וכו׳ בהר סיני ביד משה ואפי׳ כל דקדוקיהן של כל המצו׳ כלן נאמרו מסיני כמו שדרשו ז״ל מה שמיטה וכו׳ והביאו רש״י בריש פ׳ בהר סיני אפ״ה הוה אמינא דהנך משפטים כלן נאמרו במרה אלא שחזרו ונשנו בהר סיני ומש״ה הוצרך הכתוב לכתוב ואלה בוי״ו מוסיף על הראשונים מה הראשונים עיקרן ותחלתם מסיני אף אלו עיקרן ותחילתן מסיני ואע״ג דדינין במרה איפקוד לא כל פרטי דינין איפקוד במרה דלא איפקוד התם דיני קנסות וחבלות וכדומה וכל מה שנכתב בפרשה זו אלא מה שנצטוו במרה היינו עיקר הדינין דוקא והוא הוא שנצטוו בני נח למאן דס״ל שנצטוו ב״נ על הדינין ולמאן דאמר שהדינין נצטוו במרה אמרי׳ בסנהדרין דף נ״ז דס״ל דלא נצטוו ב״נ על הדינין ולא ניחא ליה לתלמודא למימר כדהוה סלקא דעתין מעיקרא דלעולם ב״נ נצטוו על עיקר הדינין וישראל במרה נתוסף להם פרטי דינין כגון דיני קנסות וכו׳ ע״ש דלא קאי במסקנא ש״מ דסבר תלמודא שלא נצטוו במרה אלא עיקר הדין והמשפטים הללו עיקרן בסיני ולכך כתיב ואלה. ומעתה קשי׳ ליה לרש״י דלא לכתוב לא אלה ולא ואלה וממילא לא היה מקום למדרש לפסול את הראשונים מזמן של אלו ולומר שכל אלו נצטוו במרה דהא לא כתיב אלה לפסול. אמנם התירוץ לזה מבואר דא״כ במה יודע איפה שזה ענין בפני עצמו אלא בהכרח היה צריך לכתוב דיבור בפ״ע ולכתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר וכו׳ וזה לא רצה הקב״ה אלא רצה חכמתו ית׳ לאיזה תכלית לסמוך פרשה זו לפרשת מזבח בלי הפסק דיבור אעפ״י שבאמת זהו דיבור אחר. ולכך מבקש רש״י לידע מהו התכלית שרצה לסמכם כאילו הם דיבור אחד וזהו אמרו ולמה נסמכה וכו׳ ומשני ללמדך שתשים סנהדרין וכו׳ ומעתה מאחר שלתכלית זה הוצרך להסמיכם בלי הפסק דיבור הוצרך ממילא לכתוב תיבת אלה להודיע שבאמת דיבור בפ״ע הוא אלא שנסמך לטעם האמור ומאחר שהוכרח לכתוב תיבת אלה הוצרך לכתבו בוי״ו כדי שלא תדרוש לפסול וכו׳ כדלעיל. ודוק היטב שעם דרכנו יתורצו כל ריבוי קושיותיו של הגאון הרא״ם ז״ל על דיבור זה ולא נצטרך לידחק במה שנדחק שם הרב לפ׳ שפ׳ משפטים נאמרה בעת עשרת הדברות ביום ו׳ בסיון נגד מ״ש רש״י עצמו בפ׳ כי תשא בפ׳ ויתן אל משה ע״ש:

2 אשר תשים וכו׳ כשולחן הערוך וכו׳ לכאורה משמע דהכרחו של רש״י מדכתיב אשר תשים ולא שייך ל׳ שימה בדברים ומיהו הא ליתא ודאי דאי לפי פשוטו אדרבא כמה פעמים מצינו ל׳ שימה בדברים ולא פירש רש״י בהו ולא מידי כגון שם שם לו חק ומשפט ובפרשת יתרו וישם לפניהם את כל הדברים האלה ובפרשת וילך ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגם בנביאים ואשים דברי בפיך וכן רבים. ואם ע״פ המדרש הרי כבר נדרש בתיבה זו בפר״ק דסנהדרין וז״ל אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה א״ר ירמיה אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו׳ לכן נראה דהרגשו של רש״י דכל אלו הדברים אשר תשים וכו׳ יתירי נינהו דפשטא שכל מה שהיה מלמד הקב״ה למשה היה כדי שילמדהו לישראל ומה צורך לומר לו אשר תשים וכו׳ ולא עוד אלא שתלה הדבר במשה כאילו הוא המשים המשפטים וליתא שהוא לא היה אלא מליץ והול״ל אשר אני משים ולכך מפ׳ דהיינו דקאמר הקב״ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וכו׳ כמשנת׳ כאשר שמעת מפי הגבורה ולא עוד לא די לך בזה אלא אשר תשים לפניהם אתה צריך לפרש להם הדבר בטעמו ופירושו באופן שכלם יוכלו להבין הקטנים עם הגדולים. אבל מל׳ הש״ס דפ״ה דערובין דנ״ד משמע דממלת לפניהם דריש מדלא כתיב להם דקאמר ומנין שחייב להראות פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם משמע דדריש לפניהם מל׳ פנים וכ״כ הרא״ם ז״ל וק׳ לפי״ז אמאי לא דרשי׳ נמי בקרא דבפ׳ יתרו וישם לפניהם וכו׳ ומיהו ראיתי במכילתא דדריש נמי התם וז״ל ויבא משה ויקרא לזקני העם מגיד שמשה חלק כבוד לזקנים וישם לפניהם האיר עיניהם עכ״ל. הרי דדריש כעין מאי דדרשי׳ הכא דל׳ האיר עיניהם משמע דר״ל שהראה פנים ופירש לדברי הקב״ה מיד שהאיר עיניהם ולא אמרה להם סתם כמו ששמע מפי הגבורה ומ״מ ק״ק על רש״י ז״ל אמאי לא ביאר זה התם:

3 לפניהם ולא לפני נכרים וכו׳ וא״ת ולפי מאי דמשמע מהש״ס דערובין דכתיבנא לעיל הרי לפניהם מיבעי ליה לדרשה דלעיל ומנ״ל למדרש לאפוקי נכרים. וי״ל דאי לדרשה דלעיל לחוד אתא לימא קרא בפניהם א״נ בפיהם כמו שימה בפיהם מאי לפניהם ש״מ ולא לפני גוים וליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא דאין הענין מיושב שפיר לומר למשה תשים לפניהם שהרי הוא הדיין והול״ל איפכא ישימו לפניך ש״מ תרתי. וכי תימא א״כ תיקשי בקרא דיתרו אמאי כתיב וישם לפניהם הול״ל בפניהם. לק״מ דהיינו נמי מאי דאיתא במכילתא שהעתקתי לעיל שמשה חלק כבוד לזקנים והיינו לפניהם למעוטי שאר העם שלא דיבר להם בשעה שדיבר לזקנים רק אח״כ ומ״ש רש״י ואפי׳ ידעת בדין אחד שדנין אותו כדיני ישראל וכו׳ דאל״כ פשיטא: