משכיל לדוד, שמות י״ח:א׳

1 יתרו פיר״שי ז״ל וישמע וכו׳ מה שמועה וכו׳ הקושיות בדבור זה מבוארות דמה זו שאלה מה שמועה שמע הא קרא צווח וישמע יתרו את כל אשר עשה וכו׳ ועוד יש להבין כוונת מלת ובא דהוה סגי ליה לומר מה שמועה שמע ותו ק׳ במאי דמשני קריעת י״ס ומלחמת עמלק מנ״ל דבהני תרתי דוקא איירי איברא דלאו מדידיה דרש״י הוא אלא ברייתא ערוכה בזבחים ובמכילתא אמנם עליה אני דן מאי שנא הני. ותו איכא למידק דבברייתא איכא תלתא תנאי ר״א אמר קריעת י״ס ור״י אמר מלחמת עמלק ור״א המודעי אמר מתן תורה. ומעתה ק׳ לרש״י אמאי מייתי תרי מינייהו והשמיט השלישי מיהו לזה י״ל דר״שי מלת׳ פסיקתא נקט משום דפלוגתא דתנאי היא אם יתרו קודם מ״ת בא או אחר כך ור״א המודעי הוא דסבר אחר מ״ת ורש״י הכא בפלוגתא לא קא מיירי מ״מ ק׳ למה הרכיב שתי דעות והכי הול״ל קריעת י״ס ד״א מלחמת עמלק שכן דרכו ז״ל בכל כה״ג ונלע״ד דס״ל לרש״י דהני תרי תנאי מר אמר חדא ומא״ח ול״פ ועל הדרך שנבאר. ומעיקרא נימא דקשיא ליה לרש״י על הכתוב למאי נ״מ הוצרך לכתוב וישמע יתרו ומה חדוש הוא זה דשמע יתרו פשיטא ומאן לא שמע הא בהדיא כתיב שמעו עמים ירגזון וכו׳ וכדחזי׳ נמי גבי רחב כי שמענו את אשר הוביש וכולי ובפרט דכתיב ויבקעו המים כל המים שבעולם א״כ כ״ע נמי שמעו ופשו׳ דיתרו ג״כ כאחד מהם והכא לא הוה צריך למימר אלא ויבא יתרו וכולי אבל במה שמספר ששמע אין בזה שום חידוש. ומשני רש״י דשפיר אשמעי׳ קרא טעמא שבא יתרו אצל ישראל לומר שלא תהא סבור דהטעם שבא בשביל שעכשיו כשראה כל הנסים הללו ידע שאינו ממש בע״ז והאמין באלהי השמים שזה כבר היה יודע מאז ומקדם שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ושאין ממש בע״ז ולא היה זה חידוש אצלו וכדפירש״י בפרשת שמות גבי ולכהן מדין שבע בנות דפירש מע״ז ע״ש והלא מיהא דאף על פי כן לא היה בא לדבק עם ישראל דהוה סבר שאין שום יתרון לישראל על שאר האומות אלא כל מי שפורש מע״ז והאמין בהקדוש ברוך הוא הוא חביב אצלו ית׳ שוה בשוה ואין שום יתרון לישראל ולכך הוה סגי ליה היכא דקאי לעבוד את ה׳ ולא היה חפץ לידבק עם ישראל אבל מאחר שידע שני דברים הללו קריעת י״ס ומלחמת עמלק אז חשקה נפשו לבוא ולהדבק עם ישראל. והיינו שדקדק יתרו דמאחר שנעשה לישראל המופת הגדול של קריעת י״ס שהיה נס מפורסם בכל העולם כדלעיל שמכח זה כתיב שמעו עמים ירגזון וכולי אז נבהלו אלופי אדום וכולי ואיך אפ׳ דמיד אחר כך השיאו לבו לעמלק לבוא ולהלחם עמהם ומה גם דחד מאלופי אדום היא עמלק זה דבר שאין השכל סובלו וא״א להיות דרך טבע שהרי עמלק עצמו בכלל הנבהלי׳ כי רעדה אחזתם חיל כיולדה ופתע פתאום בא להלחם עמהם ולא ירא לנפשו אמר יתרו בודאי שאין זה דרך טבע אלא מוכרח שישראל מרדו בהקדוש ברוך הוא וחטאו ולכך מן השמים גירו עליהם את הכלב וכמו שהיה האמת כמ״ש רז״ל על פסוק היש ה׳ בקרבנו וכולי ומעתה מאחר שמוכרח שעמלק בא בשליחות הקדוש ברוך הוא להעניש את ישראל איך אפ׳ שישראל נצחו המלחמה כדכתיב ויחלוש יהושע וכו׳ אין זה אלא מחמת רוב אהבתו ית׳ על ישראל בניו שמוחל וסולח עונותיהם מיד נכספה וגם כלתה נפשו לבא ולהדבק עמהם. ובזה א״ש מאי דאי׳ במד׳ לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו. ויש להבין אמאי קרי ליה ליתרו פתי ומה זו ערמה ולדרכנו ניחא דקרי ליה פתי דאף על גב דחזא מעלתם של ישראל בנס יצ״מ אפ״ה הוה סבר דליכא שום מעלה לישראל טפי מגוי העובד אלהים ומכות המצריים היו לפי שלא שמעו בקול ה׳ לשלחם אבל כשראה מפלת עמלק אז נתחכם וידע מעלתם של ישראל כדאמרן וכ״ש דא״ש אליביה דר״א המודעי דקאמ׳ מתן תורה דממנה הכיר וידע יתרו חשיבו׳ ישראל שניתן להם כלי חמדה לא עשה כן לכל גוי. וא״ש נמי מאי דכתיב אשר עשה אלהים כדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים וכו׳ וגם שכפה עליהם ההר כגיגית וכו׳ אלא דרש״י לא נקטיה כדכתיב לעיל דבפלוגתא לא קא מיירי והיינו דכתיב וישמע יתרו כלומ׳ השכיל בדעתו ואינו ל׳ שמיעת האוזן ואליבא דר״מ ור״י נמי א״ש דכתיב את כל אשר עשה אלהים וכולי אשר עשה ה׳ אין כתיב כאן אלא אלהים כלומר אף על גב שהיה יושב עליהם במדת הדין אפ״ה עשה להם נס א״כ ראוי לידבק בהם וז״ש רש״י מה שמוע׳ שמע ובא כלו׳ ובא לידבק עם ישראל ולא הוה סגי ליה עוד לעבוד את ה׳ בארצו ומשני קי״ס וכו׳ כדאמרן וע״ע לק׳ על דיבור למשה ולישראל וכולי:

2 יתרו ז׳ שמות וכולי דק״ל דבמקומות אחרים מצינו שמזכירו בשמות מחולפים ומ״ש. ומתרץ דז׳ שמות הו״ל. אך ק׳ דממ״ש רש״י לכשנתגייר הוסיפו לו אות ש״מ דר״ל דקודם שנתגייר הוה שמיה יתר ולא יתרו ולבתר הכי יתרו ולא יתר ונמצא א״כ שמעולם לא הו״ל אלא ו׳ שמות ביחד והיכי כתב רש״י ז׳ שמות וקו׳ זו כבר הרגיש בה הרא״ם ז״ל והניחה בצ״ע ע״ק אעיקרא דמלתא דהיכי מצינן למימר שלא נקרא יתרו אלא לכשנתגייר והא בהדיא כתיב בפ׳ שמות ומשה היה רועה את צאן יתרו. תו ק׳ דרש״י מייתי ז׳ שמות והתחיל לבאר טעמם ובתלתא מינייהו פסיק טעמא ומ״ש הני או לימרינהו לכולהו כי היכי דאיתנהו במכילתא או לישתוק מכולהו ונ״ל דחדא מתרצא לחברתה וה״פ דרש״י שבעה שמות נקראו לו אפילו מעיקרא קודם שנתגייר אף על גב דעיקר שם יתרו אינו אלא לצד מה שנתגייר וקיים המצות כדפירשו במכילת׳ מ״מ מוכרח אתה לומר שאפי׳ קודם שנתגייר היה נקרא כן ע״ש העתיד דהא חזי׳ בפרש׳ שמות קודם שנתגייר דכתיב יתרו כדלעיל. וכ״מ דילמא לא היא לעולם שלא נקרא יתרו אלא אחר שנתגייר אלא דבתורה הוא דנכתב הכי לעיל ע״ש העתיד אבל לא שהוא היה נקרא בחייו קודם גרותו דהא לא מסתבר לא סלקא דעתך דהא סוף סוף מוכרח אתה לומר דיתר מיהא היה נקר׳ קודם גירותו דאל״ה לא שייך תוספת האות אחרי הגירות והרי שם יתר נמי ע״ש העתיד הוא כדפירשו במכילתא ע״ש שייתר פרשה אחת ואם כן כי היכי דיתר מודית דנקרא בגיותו והוא ע״ש העתיד יתרו נמי נימא אנן דה״נ נקרא ממש ע״ש העתיד ולכך מייתי רש״י טעמא ופירושא דהנך תרתי להגן מפני הקושיא שלא תבוא וטעם תוספת הוי״ו טפי מאות אחרת נראה דשם יתרו היה עיקר שמו תדע שהוא הרגיל טפי מכולהו וטעמא שבו רמוזים כל שאר שמותיו דר״ל ית״ר ו׳ כלו׳ יתר ועוד ששה אחרים יש לו נמצא דכי קרי ליה איניש בשם יתרו היה מעלה כל שמותיו על שפתו ולבתר הכא קשיא לרש״י מ״ש דבמסע הדגלים תפס משה שם חובב טפי מכולהו כדכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל וכולי שלא נמצא כן בתורה בשאר מקומות רק בנביאים דמכח זה היה נר׳ דחובב שם בנו של יתרו ולעולם דלא הו״ל רק ו׳ שמות ומשני דליתא אלא ע״כ חובב הוא יתרו וכדכתיב מבני חובב חותן משה והא דהתם קרי ליה הכי ה״ט לפי שחובב נקרא ע״ש שחבב את התורה וה״ק ליה מאחר שאתה מחבב את התורה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת וכו׳ והיית לנו לעינים כדפירש״י שם כל דבר שיתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו וה״ט דרש״י לא נקט טעמא דאי׳ הכא במכילתא שממנה העתיק רש״י פירושו דז׳ שמות וכו׳ והיינו חובב שהיה חביב למקום דלפי טעם זה לא מיישב מידי מ״ש דקרייה התם משה בשם חובב טפי מכולהו דה״נ הו״מ למימר חבר שנעש׳ חבר למקום או חד מאינך לכך תפס רש״י הך טעמ׳ דאית׳ בספרי דבהכי מתיישב כדלעיל. ועי״ל דהך טעמא עדיף טפי שהוא קרוב לפשט דאילו לטעמא דמכילתא הול״ל חביב דהוה משמע שפיר חשיב מן שמיא. א״נ חֻבּב בקיבוץ החי״ת והבי״ת דגושה והוה על משקל פִּעל דאילו חובב משמע שם התואר שהוא עצמו חובב כמו וילך שובב דר״ל שהוא מתואר שובב לפי שיש בעצמו המשובה ה״נ חובב ר״ל שהוא בעצמו יש לו חביבות בתורה ולכך מתואר חובב:

3 חותן משה כאן וכו׳ פירוש דק״ל דאטו עד האידנא לא ידעי׳ שהיה חותן משה ומאי קמ״ל ומשני כאן היה וכו׳ ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו כלומר לפי האמת אה״נ דמלפנים נמי הו״ל ליתרו להתחבר במשה דהרי הוא משה מתחלתו ועד סופו גדולתו היתה לו מלידה ומבטן דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו וכדאי׳ בזוהר ואלא מיהא יתרו לשעבר לא היה מחזיק למשה שיהיה גדול ממנו לפום שיטתיה כדלעיל אבל כאן אחר ששמע והשכיל לדעת מעלתם וחשיבותם של ישראל ואם הצאן כך הרועה עאכו״כ. והשתא ודאי היה מתכבד במשה אבל לשעבר לא אלא אדרבא משה היה תולה הגדולה בחמיו שהלך ליטול רשות ממנו לצאת והיה חושבו לגדול ממנו לפי רוב הענוה. והיינו דמפ׳ רש״י׳ בתר הכי למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל כלומר מ״ט כאן היה יתרו מתכבד במשה משום דשקול משה וכו׳ ואם מעלתם של ישראל רבה כ״כ כ״ש דמשה וה״ט שהפך רש״י הסדר ופי׳ למשה ולישראל קודם שיפרש את כל אשר עשה וכולי לפי שזה נמשך עם הדבור דלעיל:

4 את כל אשר וכו׳ בירידת המן וכו׳ עכשיו מבאר והולך רבינו מ״ש לעיל מה שמועה שמע וכולי כלומר שמע מה שעשה אלהים במדת הדין כלו׳ דאף על גב שהיו חוטאים אפ״ה עשה להם נס ה״ז מופת על רוב אהבתו עמהם והיכן היה זה בעמלק ומדכתיב את כל אשר עשה והוי סגי דלכתוב אשר עשה ומאי את כל לרבות תרתי אחרים ירידת המן והבאר שבהם ג״כ נראה אהבתו ית׳ דבתרוייהו חטאו דבמן כתיב וילונו כל עדת וכולי מי יתן מותנו וכולי כי הוצאתם אותנו וכולי ומה כתיב בתריה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים האי דישנא להאי פרדשנא אתמהא מצינו חוטא נשכר ה״ז מופת חותך על חבה יתירה שנודעה להם ממנו יתברך וה״נ במים כתיב וילן העם וכולי למה העליתנו וכולי וכתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכולי ואפ״ה עשה להם נס והיינו דכתב רש״י את כל אשר עשה להם כלו׳ הרבותא היא שלהם עשה אף על פי שהיו חוטאים אות היא על תוקף האהב׳ ולכך בא יתרו לידבק עמהם. א״נ דמאחר שהם היו חוטאים ש״מ שכל אלו הנסים היה בזכות משה חתנו שהיה שקול כנגד כולם ולכך בא יתרו לידבק בו שעכשיו בזה הכיר גדולתו וחשיבותו ולהך טעמא נמי א״ש שהפך רש״י סדרן של כתובי׳ שזה בא לקיים מה שפירש למשה ולישראל שקול משה וכו׳ וא״ת ומנ״ל ליתרו דשקול משה כנגד כל ישראל ומש״ה קאמר את כל אשר עשה להם בירידת המן וכו׳ שבכל אלה חטאו וא״כ מוכרח שכולם הו״ל בזכות משה ש״מ דשקול משה וכולי:

5 כי הוציא וכולי זו גדולה וכו׳ ק״ל למה פרט נס זה וליכא למימר שזה נדון בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ובא לפ׳ דאת כל אשר עשה וכו׳ הוא דוקא ביציאת מצרים דהא מעיקרא כתיב אשר עשה אלהים וכו׳ והכא כתיב כי הוציא ה׳ ש״מ דתרתי מילי נינהו דהנהו עשא׳ במדה״ד והך במד׳ רחמי׳ ותו דבתחילה כתיב למשה ולישראל והכא כי הוציא ה׳ את ישראל ולכך קאמר דאה״נ דמעיקר׳ מילי אחריני נינהו וכדלעיל והכא קמ״ל שזו של יצ״מ גדולה מכולן לכך פירשה בפ״ע והזכירה במדה״ר דהתם לא היו חוטאים אלא אדרבא שבו כולם בתשובה כידוע ולכן לא הזכיר בה למשה דההיא אה״נ שבזכות ישראל הואי ולא היו צריכים לזכות משה וה״ק כיון שראו הנסים הללו הודה על יציאת מצרים דודאי ההיא נמי הוא מרוב חיבתו לישראל: