1פטר חמור ולא פטר וכו׳ דיבור זה הוא להכריח מ״ש לעיל דליכא למימר דוכל פטר שגר בא לרבות כל בהמה טמאה דאע״ג דכבר הכריח רבינו שא״א לומר כן מכח הכתוב דבבקרך ובצאנך אכתי ק׳ דאיכא למימר בקרך וצאנך להקרבה וכל פטר שגר דהיינו בהמה טמאה לפדייה הילכך בא רש״י ופי׳ דא״א לו׳ כן דא״כ וכל חמור ל״ל הא כל בהמה טמאה אתרבו מכל שגר א״ו מדאצטריך למכתב פטר חמור ש״מ ולא שאר בהמה טמאה. ומ״ש תרי טעמי על פטר חמור בגמ׳ פ״ק דבכורות דף ח׳ אי׳ גזרת הכתוב הוא ועוד לפי שסייעו וכו׳. ומשמע ליה לרבינו דאע״ג דאמר סתם גזרת הכתוב רצו לרמוז בזה דאיכא איזה טעם אלא דמשום דאיכא למיפרך לכך אמרי׳ גזרת הכתוב הוא. וביאר רבינו דהטעם היא זה לפי שנמשלו לחמורים. והפרכא היא דהא נמשלו נמי לסוסים כדמסיים ההוא קרא וזרמת סוסים זרמתם. ועוד דלא המצרים בלבד נמשלו לחמור כדאמרי׳ עם החמור עם הדומה לחמור. ולכך אמרו ג״כ טעם שני. ולטעם זה לחוד לא סגי דא״כ לא היה אומר הכתוב ואם לא תפדה וערפתו הואיל והוא בתורת שכר וכי זהו שכרו לעורפו בקופיץ א״ו גזרת הכתוב:2וערפתו עורפו וכו׳ טעם לדבר דבעי׳ דוקא עריפה ממול עורף ולא מיתה אחרת. נל״עד דלפי דבגאולת מצרים הקליפה הרמוזה בחמור שבה היתה אחיזת פרעה ומצרים נתכנעה תחת יד הקדושה ולפיכך סייעו החמורים לישראל ולכך נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן לעולם שיפדוהו בשה כלו׳ שמקבלים אותו להכנע תחת הקדושה וליהנות ממנה וזה שאינו רוצה לפדותו מוכח כוונתו שרוצה להשליטו על הקדושה כמו שהיה פרעה שאחיזתו היתה בעורף דפר״עה אותיות הער״ף כידוע לי״ח הילכך עונשו הוא לעורפו בקופיץ בערף. והבן:
