משכיל לדוד, שמות י״ב:י״ב

1 כל בכור וכו׳ בכורות אחרים וכו׳ דק״ל דהול״ל כל בכולי מצרים ומדכתיב כל בכור בארץ מצרים משמע אפי׳ של אחרי׳ שהם במצרים והטעם צ״ל כמ״ש רש״י לעיל בבכור השפחה שגם הם היו שמחים בצרתם וכו׳ והא דלא נרמז הכא בקרא גם בכורי מצרים שבמקומות אחרים נל״עד דהכא לא כתיב אלא אותם שלקו ברגע א׳ והם אותם שבארץ מצרים לאפוקי אותם שבארצות אחרות שלא היה באותו רגע שהרי זמן חצות לילה דבר ידוע שאינו שוה בכל מקום אלא משתנה לפי האקלים והללו שבמצרים מתו באותו רגע שהיה חצות לילה שם במצרים ושבשאר ארצות ברגע שהיה חצות לילה באותו מקום:

2 מאדם ועד בהמה מי שהתחיל וכולי איברא דהכי אי׳ במכילתא מיהו היא גופה קשיא אם אדם חטא בהמה מי חטאה דהכי הק׳ במד׳ לעיל בפ׳ וכל בכור בהמה ותירצו שם לפי שהק״בה כשנפרע מן האומה נפרע מאלהיה כמ״ש שם וה״נ הול״ל במכילתא ומה זה שייך לומר מי שהתחיל בעבירה שנר׳ דהבהמות נמי עברו אלא שהיו אחרונים. ונר׳ דהכא ק״ל לתנא דמכילתא תרתי בקרא חדא דאמאי כתיב מאדם ועד בהמה בחדא מחתא דמשמע תרווייהו מחד טעמא והול״ל כמו לעיל דכתיב מבכור פרעה וכו׳ וכל בכור בהמה דהתם מוכח שפיר דר״ל גברי מחד טעמא לפי שחטאו. וכל בכור בהמה מטעמא אחרינא לפי שהיו עובדין אותם ותו ק״ל דאי ליכא אלא טעמא דיראתן הו״ל ללקות בהמה תחלה וכמ״ש רש״י לעיל במכת דם ואע״ג דהתם חילקנו בין ליקוי להשחתה ע״ש מ״מ לא משמע ליה לתנא חילוק זה. ועוד דאי ליכא אלא טעמא דיראתן לא הו״ל ללקות אלא בכורי הצאן ולא בהמות אחרות ואע״ג דבהא נמי הסברנו קצת טעם ע״ש מ״מ דחיקא מלתא. ותו דהכא הואיל ומסיים קרא ובכל אלהי מצרים וכו׳ וממילא גם הבהמות בכלל למה הוצרך לפרט ועד בהמה. אשר מכל זה מוכרח לומר דאיכא טעמא אחריתי להשחתת הבהמות. ולכך קתני מי שהתחיל וכו׳ ויובן זה במ״ש במד׳ על פ׳ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על כמה עברות היו חייבים לי מתחלה על ע״ז וג״ע וש״ד ולא נפרעתי מהם עד שנזדווגו לכם ש״מ דודאי היו חייבין כלייה על עברות אחרות מתחלה ולא נתמלאת סאתם אלא ע״י מה שעשו לישראל אמנם אה״נ דבבא הפרעון נפרע על כלם וידוע דמצרים שטופין בזימה מאד. וי״ל שהיו כמו בדור המבול דכתיב בהו כי השחית כל בשר אפי׳ בהמה וכו׳ כדפי״רשי התם דמכח הרגל העבירה שעשו האנשים למדו ג״כ הבהמות להשחית דרכם. וכן היה במצרים ועתה בבא יום פקודתם נפקדו עליהם עונות ראשונים וגם הבהמות בכללם מיהו מי שהתחיל בעבירה וכו׳ והיינו דדייק בעבירה דעבירה סתמא על ג״ע מיירי ומ״מ לעיל כשהתרה משה לפרעה המכה לא הזכיר רק עון מה שעשו לישראל כדי שידע שהוא עיקר הטעם לפורענותם ולכך התם הוצרך לומר בפ״ע וכל בכור בהמה והוא מטעם אחר לפי שהיו עובדין אבל כאן דהכתוב מדבר עם ישראל קושטא דמלתא קאמר דהוה נמי טעמא אחרינא:

3 ובכל אלהי וכו׳ של עץ וכו׳ דק״ל דאלהי מצרים היו הבהמות וכבר כתיב ועד בהמה והאי ובכל אלהי תו למה לי ואין לומר דקאי על השר שלהם דההוא לא אתעביד ביה משפט עד קי״ס דכתיב וירא ישראל את מצרים מת לכך תי׳ דקאי על צלמים של ע״ז. ומ״מ איכא למידק בדברי רבינו דבמכילתא תנינן ובכל אלהי וכו׳ שפטים משונים זה מזה של אבן היה נימוח של עץ היה נרקב ושל מתכת היה נעשה חררה ובילקוט גריס חלודה שנ׳ ומצרים מקברים וי״א של אבן נרקבת ושל עץ נמסת ר״נ אומר שפטים שפט שפטי שפטים נרקבים נבקעים נגדעים נשרפים. נמצינו למדין שע״ז לוקה בד׳ דרכים וכו׳ עכ״ל עיניך הרואות דר״שי ז״ל נקט דלא כמאן. איברא דלישנא דמכילתא צריך תלמוד. ונלע״ד דה״פ דת״ק סבר כל דמצי לקרובי הנס לדרך הטבע טפי עדיף והילכך של עץ נרקב כדרכו שהעץ שולט בו ריקבון. אבל האבן לא שליט ביה רקבון מש״ה קאמר נימוח האי נמי כי אורחיה כדכתיב אבנים שחקו מים. וכההיא דאמרינן אם אבן הוא נימוח. ושל מתכת נמי כי אורחיה שהוא ניתך וז״ש נעשה חררה לפי גי׳ ספרינו ודלא כגי׳ הילקוט כלו׳ ניתך לארץ ונעשה כמין חררה בלי צורה. וי״א ס״ל להיפך דהכא להגדיל הנס שלא יאמרו דרך מקרה הוה לכך היה שלא עפ״י הטבע דהיינו האבן בריקבון והעץ בהמסה. ור״נ דריש בתיבת שפטים ד׳ מיני משפט חד מעיקר שורש התיבה והיינו שפט ועוד אחר מריבוי היו״ד וז״ש שפטי ומה״מם דהוי ל׳ רבים דריש לרבות עוד תרתי והיינו ארבעה. ובדברי רש״י נ״ל שיש השמטת ידי סופר וכצ״ל של אבן נמסת ושל מתכת נתכת לארץ והיינו כת״ק לגמרי ונקט כוותיה לפי שהיא קרוב אל הדעת ואכתי צריך ביאור הראיה שהביאו במכילתא מקרא דומצרים מקברים ונר׳ דה״פ דאתא לתרוצי דמנ״ל שהיו נרקבים או נמסים וכו׳ דילמא נאבדו ונתבטלו מן העולם לגמרי לכך דריש מקרא שכתוב ומצרים מקברים את אשר הכה וכו׳ ובאלהיהם עשה שפטים וי״לד מה ענין זה אצל זה אלא ה״ק ומצרים מקברים ב׳ דברים הבכורות שהכה ה׳ בהם וגם אלהיהם שעשה בהם השפטים ונשאר שם הרקבון והעפר או המתכת ניתך וקברו אותם להיות עפר ע״ז דאסור להו בהנאה כמו קדש לדידן להבדיל: