מלבי"ם על במדבר ח׳:כ״ד-ט׳:ב׳

1 זאת אשר ללוים כבר בארתי תורה אור צו סי' כ"ג באורך שמלת זאת מציין תמיד או נרמז קרוב, או התיחדות, זה ולא אחר. ובא למעט שאין מום פוסל בלוים ומובא בחולין דף כד:

2 מבן חמש ועשרים שנה ומעלה ולמעלה כשצוה למנות את הלוים הראוים לעבודה לא מנה רק מבן שלשים, רק שם אמר אצל בני קהת לעשות מלאכה בא"מ ואצל בני גרשון לעבוד עמדה בא"מ ואצל בני מררי לעבוד את עבודת א"מ, מבואר שבני שלשים יש להם חיוב וחלק במלאכה ובעבודה עצמה, וכאן אמר לצבא צבא בעבודת א"מ היינו שיצבאו בעבודה שעובדים אחיהם שהם בני שלשים צריך שימצאו שמה בני חמש ועשרים לראות וללמוד סדרי העבודה וכן פי' בחולין שם:

3 ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו יש הבדל בין עבודה לשרות שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה והשרות אין בו יגיעה, אבל גם דבר שאין בו יגיעה רק שהוא עבודת ה' מיוחד בפ"ע קרוי עבודה. וע"כ ממ"ש ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפ"ע רק מסייע את אחיו, לאפוקי מלאכת השיר הגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה היא עמדה חשובה בפ"ע ונכלל בכלל ועבודה לא יעבוד, ורש"י ז"ל כתב שחוזר לעבודת השיר ג"כ ולא כן דעת הספרי, והרמב"ן הביא ראיה ממ"ש בחולין יכול אף בשילה ובית עולמים ת"ל לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעמדה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמ"ש רש"י שם א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שהעבודה בכתף עיי"ש. ור' יהודה מדייק מ"ש שנית ועבודה לא יעבוד שהוא מיותר, שבא לדייק שרק מי שמשרת את אחיו עמדה לא יעמד שהוא הלוי שעומד לשרת ולסייע להכהנים הם נזהרו שלא יעבדו יותר מחמשים רק ישרתו, אבל הכהן שאינו משרת יעמד גם אחר חמשים כי לא יוכל לקיים בו ושרת את אחיו. ומ"ש אבל משנכנסו לארץ אין נפסלים אלא בקול מובא בחולין ולמד לה מקרא. והנה נוסחת הספרים אין לה פי' והמפ' נדחקו והגר"א מחק כל מאמר ר' יהודה אומר והכניס מאמר אחר במקומו וזה נוסחו רבי אומר הואיל ואמרה תורה עמד בב"ה ולא יעמד בחמשים אם למדתי שעובד בכ"ה כל עמדות כך לא יעמד מחמשים כל עבודות, ת"ל לא יעמד עוד ושרת את אחיו, וגרסתי טובה ואמתית, ועי' מה שהאריכו בענין זה הרמב"ם בס' המצות מצוה ל"ד והרמב"ן בהשגותיו בשרש השלישי והמג"א ובמ"ש די להבנת דברי הספרי על פי דרכנו:

4 בשנה השנית וגו' בחדש הראשון מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים שהיו בחדש השני מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכתב הרמב"ן שטעם האיחור הזה כי כאשר בא הספר הרביעי הזה לזכור המצוה שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקוניו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותם כל ימי היותם במדבר, והזכיר קרבנותם בחנוכת המזבח, ואח"כ שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח, ור' אומר שמבואר שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי בפרשת המן כבר הזכיר זמן המאוחר בסוף הארבעים שנה, ומ"ש וללמדך שמונים מיציאת מצרים כ"ה גם במכלתא יתרו:

5 ויעשו ב"י את הפסח במועדו אפי' בשבת ומאמר הזה מובא במכלתא בא סי' למ"ד ושם פרשתי עיי"ש.

6 תעשו אותו במועדו אמר ב"פ במועדו ללמד שדוחה שבת וטומאה, ומ"ש מה פרה דוחה טומאה, כמ"ש בפרה פ"ג מ"ז שהיו מטמאים כהן השורף הפרה ופרש"י בחגיגה כ"ג שהיו מטמאים בשרץ. וכ"כ הרמב"ם ה' פ"א פ' א', ואף למ"ש הר"ש והתוס' יומא דף ב', חגיגה שם דלא היו מזלזלים בו כולי האי מודה שאם טמאוהו בשרץ לא פסל:

7 ככל חקותיו וככל משפטיו כבר בארתי מאמר זה בפי' המכלתא פ' בא שאתיא כר' יאשיה שס"ל שמ"ש זאת חקת הפסח מציין שטהג בפסח דורות, ומ"ש ככל חקותיו, מפני שמזה לא למדנו רק שהדברים שנאמרו בפ' זאת חקת הפסח נוהג לדורות, שהם כל בן נכר לא יאכל בו, לא תוציא מן הבשר חוצה, ועצם לא תשברו בו, ולא ידעינן דברים שנאמרו בפ' הקודמות, לכן אמר ככל חקותיו ומרבה דברים שבגופו שנאמרו בפ' הקודמות שה תמים זכר בן שנה וצלי אש, ומ"ש וככל משפטיו, ר"ל כל דיני הנהגתו שהם דברים שעל גופו אכילת מצה ומרור, ומן מלת כל מרבה אף דברים שלא על גופו מצה שבעה ובעור חמץ עי' פסחים דף צה, ומה שהגהתי מלות ושלא על גופו כ"ה גי' הגר"א משפטיו להביא מצות שעל גופו ככל משפטיו להביא מצות שלא על גופו למצה שבעה ולבעור חמץ, וכן נראה גי' הרמב"ן לפי מה שהגיה דברי רש"י שעל גופו צלי אש שחוץ לגופו מצה שבעה ובעור חמץ, ומש"ש וכן בפ"ש נאמר חקותיו ומשפטיו מלת ומשפטיו צריך למחוק והמפ' נבוכו בכ"ז ועי' לקמן סי' כ"ה: