מלבי"ם על במדבר כ״ח:ב׳

1 צו את בני ישראל חז"ל פי' ענין סמיכות פ' התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה' להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרי צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ"ש חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה עמנו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע"ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועז"א וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומ"ש שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ' צו ובפ' נשא:

2 את קרבני לחמי כבר בארתי בפ' אמור סי' מ"ג שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד שהוא כעין סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם שהוא כעין סעודה בלתי קבועה, וכמש"ש בספרא אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי שאר כל הקרבנות מנין ת"ל שוב לחם עיי"ש, ואמר בספרא ויקרא סי' קפ"ד לחם מלמד על החלבים שהם קרוים לחם, ושם בפ' אמור בארתי שממ"ש כל איש אשר בו מום לא יקרב למד זריקת הדם שלא יצדק עליו לא לשון לחם ולא לשון אשים רק שם קרבן, עוד אומר שם שמ"ש לא יגש להקריב את אשי ה' מרבה הקומץ והלבונה והקטורת שאינם לחם רק קרבים לאשים, ומ"ש ריח ניחוח אלו בזיכי לבונה מפני שהם באים בשביל הלחם ומן לה"פ אין ניתן לאשים והם רק לריח ניחוח, והגר"א גריס ריח ניחוחי אלו נסכים:

3 תשמרו להקריב לי מבואר שחיוב הקרבתם על הצבור והוא בא מתרומת הלשכה ואין היחיד מתנדב אותו כמ"ש במנחות דף ס"ה, ואמרו בתענית דף כ"ו וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו כ"ד משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, וממה שתפס לשון שמירה למדינן מפסח שצריך בקור ד' ימים כמ"ש במכלתא בא סי' כ"ח ובפסחים צ"ו מנחות מ"ט ערכין י"ג. ומ"ש תשמרו להקריב לי במועדו למה נאמר, מאמר זה מובא במכלתא בא סי' למ"ד ובספרי בהעלותך ופרשתי בפי' המכלתא שם: