מלבי"ם על שמות ז׳

מהדורה: מקראי קדש, וילנא תרנ"א

« מלבי"ם על שמות ו׳:ל׳ מלבי"ם על שמות ח׳:א׳ »

12 שמות רבה פתח ↗

וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, אָמְרוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמשֶׁה, תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לָעָפְרִיִּים. אָמַר לָהֶם לְמָתָא יַרְקָא יַרְקָא שְׁקוֹל. וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כט, יא: כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה, הַכְּסִיל מוֹצִיא כָּל דְּבָרָיו בְּפַעַם אַחַת כְּשֶׁיָּבוֹא לָרִיב עִם חֲבֵרוֹ, וְחָכָם בְּאָחוֹר הוּא מְסַלְּקוֹ. דָּבָר אַחֵר, כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, הָרָשָׁע הַזֶּה מִשֶּׁהוֹצִיא כָּל עֲצָתוֹ, אַחַר כֵּן חֲכָמוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁעָמַד וּבִטֵּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְפִיכָךְ לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל חֶצְיוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה כְּתִיב בּוֹ אסתר א, ד: בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וגו', אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שִׁשָּׁה גִיסִין הָיָה מַרְאֶה לָהֶם בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ, וְאַחַר כָּךְ הוּא מְשַׁלֵּחַ לְכָל גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר מִינֵי יְצִיאוֹת הֶרְאָה לָהֶם. רַבִּי לֵוִי אָמַר בִּגְדֵי כְּהֻנָּה הֶרְאָה לָהֶם, נֶאֱמַר כָּאן אסתר א, ד: תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שמות כח, ב: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, מַה תִּפְאֶרֶת הָאָמוּר לְהַלָּן בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, אַף תִּפְאֶרֶת הָאָמוּר כָּאן בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה. וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה, שֶׁהִפִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲצָתוֹ וְהָרַג אֶת וַשְׁתִּי. דָּבָר אַחֵר, כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה מַלְעִיג עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵן מַה שֶּׁעָשׂוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְקָרָא לְכָל בְּנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָם, הֱוֵי: כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, זֶה פַּרְעֹה. וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר איוב ט, ד: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם יִבְלַע תַּנִּין אֶת תַּנִּינֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, נָחָשׁ בּוֹלֵעַ נָחָשׁ, אֶלָּא יַחְזֹר לִבְרִיָּיתוֹ וְיִבְלַע אֶת תַּנִּינֵיהֶם, מַהוּ וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, נֵס בְּתוֹךְ נֵס, מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַמַּטֶּה מַטֶּה כִּבְרִיָּתוֹ, וּבָלַע אוֹתָן. כְּשֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן תָּמַהּ וְאָמַר: וּמַה אִם יֹאמַר לַמַּטֶּה בְּלַע לְפַרְעֹה וּלְכִסְאוֹ, עַכְשָׁו הוּא בּוֹלֵעַ אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּמַּטֶּה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע כָּל אוֹתָן הַמַּטּוֹת שֶׁהִשְׁלִיכוּ, שֶׁהָיוּ רַבִּים לֵעָשׂוֹת מֵהֶן עֲשָׂרָה עֳמָרִים, וְלֹא הָעֳבָה, וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר זֶה מַטֵּה אַהֲרֹן, מִכָּאן שֶׁהָיָה מַטֵּה אַהֲרֹן סִימָן טוֹב לַעֲשׂוֹת בּוֹ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת לְדוֹרוֹת.

24 זבחים פתח ↗

וְהוֹצִיאוֹ לַמִּזְבֵּחַ וְהִכְנִיסָן, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי חַד מָקוֹם הוּא, אוֹ דִילְמָא יְצִיאָה קָרֵינָא בֵּיהּ? תֵּיקוּ. נִכְנַס לְכַפֵּר. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״; מָה לְהַלָּן בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר, אַף כָּאן בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְכַפֵּר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר״; מָה לְהַלָּן בְּשֶׁכִּיפֵּר, אַף כָּאן בְּשֶׁכִּיפֵּר. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: דָּנִין חוּץ מִחוּץ, וְאֵין דָּנִין חוּץ מִבִּפְנִים; וּמָר סָבַר: דָּנִין בְּהֵמָה מִבְּהֵמָה, וְאֵין דָּנִין בְּהֵמָה מֵאָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. הָא מֵזִיד – פָּסוּל; בְּשֶׁכִּיפֵּר אוֹ בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַשֹּׂרֵף״? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַשֹּׂרֵף״?! לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַטָּאת״ ״חַטָּאת״? לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא לְפַר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנִּשְׂרָפִין אַבֵּית הַדֶּשֶׁן – מְטַמְּאִין בְּגָדִים; שְׁאָר נִשְׂרָפִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַטָּאת״ ״חַטָּאת״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכַפֵּר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכַפֵּר״? לִימֵּד עַל כׇּל הַמִּתְכַּפְּרִים שֶׁהַשּׂוֹרְפָן מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״לְכַפֵּר״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּמִיבַּעְיָא לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה? הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ מַתְנִי׳ הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָאִישִּׁים – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה״; מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִישִּׁים – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד; אַף כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָאִישִּׁים – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״; מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד; אַף כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים – שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרְדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר וּנְסָכִים פְּסוּלִין, הַנְּסָכִים כְּשֵׁירִים וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִילּוּ זֶה וָזֶה פְּסוּלִין – הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ. גְּמָ׳ רָאוּי לוֹ אִין, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָא; לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי קְמָצִין שֶׁלֹּא קִידְּשׁוּ בִּכְלִי. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: מַאי שְׁנָא מִדְּעוּלָּא? דְּאָמַר עוּלָּא: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּין שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן – לֹא יֵרְדוּ, נַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. הָנָךְ לָא מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ, הָנֵי מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָאִישִּׁים כּוּ׳. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נָמֵי – הָכְתִיב: ״עֹלָה עַל מוֹקְדָה״! הָהוּא לְאַהְדּוֹרֵי פּוֹקְעִין הוּא דַּאֲתָא. וְאִידַּךְ – לְאַהְדּוֹרֵי פּוֹקְעִין מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ״. וְאִידַּךְ – הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְעִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא בַּר מִנְיוֹמֵי בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – עִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת. וְאִידָּךְ – לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּעִכּוּלֵי עוֹלָה מְהַדְּרִינַן? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי כּוּ׳. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי, הָכְתִיב ״מִזְבֵּחַ״! הָהוּא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָאָמַר רַחֲמָנָא כׇּל הָרָאוּי לְמוֹקְדָה? מְקַדֵּשׁ מִזְבֵּחַ. וְאִידַּךְ – מִזְבֵּחַ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ – חַד לְהֵיכָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְחַד לְהֵיכָא דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְאִידַּךְ – כֵּיוָן דִּפְסוּלִין נִינְהוּ וְרַבִּינְהוּ רַחֲמָנָא, לָא שְׁנָא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לָא שְׁנָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר כּוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה הַבָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ, אַף כֹּל הַבָּאִין בִּגְלַל עַצְמָן; יָצְאוּ נְסָכִים הַבָּאִין בִּגְלַל זֶבַח. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי; תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״ – מָה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כֹּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כֹּל רְאוּיָה. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; מָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״עֹלָה״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״. וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״ – הָכְתִיב ״עֹלָה״! אִי כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״ וְלָא כְּתִיב ״עֹלָה״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מֵחַיִּים; כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֹלָה״. וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לֵיהּ מֵ״עֹלָה״, הָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״! אִי כְּתִיב ״עֹלָה״ וְלָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מִנְחָה; כְּתַב רַחֲמָנָא ״כְּבָשִׂים״. מַאי אִיכָּא בֵּין הָנֵי תַּנָּאֵי לְהָנֵי תַּנָּאֵי דְּמַתְנִיתִין? אָמַר רַב פָּפָּא: קְמָצִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – לְתַנָּאֵי דִּידַן לֹא יֵרְדוּ, לְתַנָּאֵי דְּמַתְנִיתָא יֵרְדוּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – לְדִבְרֵי כּוּלָּן לֹא תֵּרֵד, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא

27 בבא קמא פתח ↗

אָדָם – דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגַּח״; בְּהֵמָה – דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״.

28 סנהדרין פתח ↗

כְּתַנָּאֵי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וּמִלְּאָה כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת. צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, שָׁרְקָה לָהֶם וְהֵם בָּאוּ.

1 ויאמר. ואז אמר ה' למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה, הוא מ"ש בפסוק י"ג וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל ב"י ואל פרעה, ששתף את אהרן עם משה, ולמעלה קצר ולא הזכיר פרטות הדבור הזה והזכירו כאן שאז אמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה, ר"ל שפרעה יחזיק אותך כאלו אתה אלהים הפוקד ומצוה, וכמו שהאלהים לא יוציא דבר אל הפועל רק ע"י נביאיו ושלוחיו שה' פוקד ושלוחיו מוציאין את הדבר אל הפועל, כן אהרן אחיך יהיה נביאך, הוא יהיה הנביא שלך שעל ידו תגזור אומר ויקם לך, ומפרש:

2 אתה תדבר. כאלהים המדבר ופוקד, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה שישלח את ב"י מארצו, כמו שה' דובר ע"י מלאכיו ונביאיו:

3 ואני אקשה את לב פרעה. כבר בארתי למעלה דף כ"א שקושי לב מורה שלא ירך לבו בעת ההתראה, שהגם שאהרן ידבר ויתרה בו לא יירא ולא יחת, ועי"כ והרביתי את אותותי ואת מופתי, ומבואר אצלי שיש הבדל בין אות ובין מופת, האות א"צ שיהיה דבר יוצא מדרך הטבע רק שיהיה סימן אל דבר אחר, והמופת הוא דבר זר מפליא רואים, ויצויר שתי הלשונות על דבר אחד, למשל מה שנתהפך המטה לנחש קורא אצל ישראל בשם אות, ואצל פרעה קראו מופת, כי ישראל האמינו בה' וידעו כי יכול לשנות טבעי הדברים ולא היה אצלם מופת רק אות שמשה הוא השליח, ופרעה שלא האמין שה' יש יכולת בידו לשנות את הטבע היה אצלו מופת, ולא היה אות כי לא קבל הדברים, ועפ"ז המכות שבאו בהתראה נקראו אתות כי היו לאות על מציאות ה' ועל השגחתו ויכלתו, ומכות כנים שחין חשך שבאו שלא בהתראה היו מופת ולא אות, ויבואר לקמן שהיו משולשות ועז"א והרביתי כי סתם רבים אינו פחות משלשה:

4 ולא ישמע אליכם פרעה. ר"ל וגם בתשע מכות הראשונות עדיין לא ישמע, ואז ונתתי את ידי במצרים היא מכת בכורות שזה מיוחד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, ואז והוצאתי את צבאותי את עמי ב"י כי אז נתקדשו במצות מילה ופסח ונעשו עם ה' וכצבא מרום גבורי כח עושי דברו, ולחז"ל רמז שצבא ה' העליונים היו עמם בגולה ויצאו עמהם וזה יהיה בשפטים גדולים, כמ"ש ובאלהיהם עשה ה' שפטים:

5 וידעו מצרים. ר"ל ומצרים יסתפקו עדיין ביכולת האל וירדפו אחריהם, עד שיוכו על הים שא' ידעו מצרים כי אני ה' כמ"ש ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', וזה יהיה בנטותי את ידי שנטית היד מציין שאינו פוסק מלהכות מכה אחר מכה כמ"ש ועוד ידו נטויה, ואז והוצאתי את ב"י מתוכם, שתחלה אמר והוצאתי מארץ מצרים, ובמכת היה כבר יצאו מארץ מצרים, רק היו שנית בתוכם, כי רדפו אחריהם להחזירם ואז יצאו מתוכם, וכמ"ש כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:

6 ויעש. הוא כלל לכל המעשים שיספר מכאן ואילך שמעתה עשו שליחותם משה לדבר ואהרן לפעול ולעשות כאשר צוה ה', הגם שהיו זקנים באים בימים עשו כדבר ה':

7 שאלות: למה יחד דבור זה אל משה ואהרן, ומה היה מורה המופת הזה הלא היה עתיד להראות לו עשרה מופתים, ומה היה ההבדל בין מעשה אהרן למעשה החרטומים, ומ"ש ויעשו גם הם חרטומי מצרים הלשון בלתי נכון שהיל"ל ויעשו גם הם בלהטיהם כן:

8 שאלות: למה יחד דבור זה אל משה ואהרן, ומה היה מורה המופת הזה הלא היה עתיד להראות לו עשרה מופתים, ומה היה ההבדל בין מעשה אהרן למעשה החרטומים, ומ"ש ויעשו גם הם חרטומי מצרים הלשון בלתי נכון שהיל"ל ויעשו גם הם בלהטיהם כן:

9 כי ידבר אליכם פרעה. מופת זה של התנין אינו שייך לסדרי המכות, שהתחילו ממכת דם, והיה ענין אחר, ה' הודיעם שפרעה ידבר עמהם ויכנס עמהם בדברים, שמבואר אצלי ויקרא סי' ג' שהדבור מורה על הדבור הארוך ומלת לאמר מציין הלשון שיאמר, ר"ל שפרעה יתוכח עמהם ותכלית הוכוח הוא שיאמר תנו לכם מופת, ר"ל מאין אדע שאתם שלוחים מאת ה', ע"ז צריך שתתנו מופת שאדע שהוא אמת שאתם שלוחי ה', והיה ראוי שיאמר תנו לי מופת, כמ"ש תמיד ונתן אליך אות או מופת, לכן יתן ה' לכם אות, רק שפרעה יאמר שלעצמו אינו מבקש מופת, כי אף שידע שהם שלוחי ה' לא ישמע בקולו כמ"ש מי ה' אשר אשמע בקולו, רק המופת יברר שלא בדו הדבר מלבם ושה' שלחם. ובמדרש אמר כי ידבר אליכם פרעה ר' פנחס הכהן פתח מגיד מראשית אחרית שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית, אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר, עתיד הוא לומר לכה כן. ר' יהודה ב"ר שלום אומר כהוגן הוא מדבר, שכן נח וחזקיה שאלו אות, וכבר בארנו זה בספר התו"ה ויקרא סי' י"ב שיש הבדל בין מלת אם ובין מלת כי הבא במאמר התנאי, שמלת אם מורה על האפשריות, וא"כ היה ראוי לאמר פה מלת אם, דהא יש ספק אם ידבר כן אם לא ואפשר שלא ידבר כן, ופי' ר' יהודה בר"ש שאמר מלת כי מפני שיותר נראה מצד הסברא שידבר כן שגם הצדיקים שאלו אות וכ"ש פרעה, ור' פנחס לא נח דעתו בזה, דהא הצדיקים שאלו מופת לעצמה והיל"ל תנו לי מופת, משא"כ כשאמר תנו לכם שמורה שהוא לא יקבל שום מופת אינו כהוגן וכראוי, רק שה' הגיד מראשית אחרית, ולכן יחד דבור זה למשה ולאהרן כי ישאל המופת משניהם. ואמרת אל אהרן וגו' יהי לתנין, כ"ז יאמר משה הוא יצוה שבהשלכתו יתהוה ממנו תנין, שכבר בארתי שה' אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה, שמשה יהיה אצל פרעה כאלהים הגוזר ומצוה ע"י מלאכיו ונביאיו, והגם שהם מוציאין את הדבר אל הפעל עיקר המעשה יתהוה ע"י גזרת ה', כן הגם שאהרן ישליך את המטה לא נתהוה ממנו תנין רק ע"י שאמר משה יהי לתנין, אולם איזה יחוס היה למופת הזה לברר ע"י שהם שלוחי ה', זה מבואר עפמ"ש ביחזקאל סי' כ"ט הנני עליך וגו' התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני, שידוע שמצרים היו עובדים ליאור נילוס, והיו אומרים שהוא אלוה גדול שברא את עצמו, והוא המקבל כח מן השמש שהיה אלהי עליון אצלם, והיו עובדים את היאור בכל בקר בצאת השמש, כמ"ש לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, וכן היו עובדים אל התנינים שביאור שהיו אלהות אצלם, ופרעה שהיה אצלם ג"כ אלוה היה אומר שהוא התנים הגדול של היאור וגם הוא ברא א"ע, והיאור הוא שותף אליו באלהות, וע"כ אמר לי יאורי ואני עשיתני, ע"כ הראו לו לפי מחשבתו שהאלהים של משה מושל על הנילוס, וזה ברר אח"ז במכת דם וצפרדעים, ושמשה שהוא שלוחו. מושל על פרעה שהיא התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו כי משה אחזו בידו כמטה יבש, וכשישליך את מטהו לפני פרעה יהיה המטה תנין ופרעה יהיה כמטה עץ יבש. וכן אמר במדרש לפי שפרעה נדמה לתנין וכשהיה משה יוצא מלפני פרעה היה אומר אני הורגו אני צולבו וכשנכנס משה נעשה פרעה מטה, ויתבאר בפסוק ט"ו שמש קח את מטך ר"ל מטה משה שמסרו ביד אהרן לכן נקרא ברגע זו מטה אהרן:

10 ויעשו כן. שניהם עשו, משה ע"י גזרתו ואהרן ע"י השלכתו, ובמדרש אמר ויעשו כן שלא השליך עד שא"ל פרעה תנו לכם מופת, וישלך אהרן, אחר שא"ל משה אז השליך לפני פרעה ולפני עבדיו, בזה בא להבדיל בין מה שעשו משה ואהרן ובין מעשה החרטומים, שמעשה החרטומים היה מעשה להט ואחיזת עינים שזה יעשה מן הצד במהירות ובתחבולה, וע"כ לא נאמר שעשו לפני פרעה ועבדיו כי עשו בלט ובסתר, אבל הם השליכו לעיני הכל ויהי לתנין באמת לא בזיוף ואחיזת עיניה:

11 ויקרא גם פרעה. פרעה שהחזיק א"ע לאלוה רצה להתדמות למשה, כמו שמשה אינו עושה בעצמו רק ע"י נביאו אהרן, כן יעשה גם הוא ע"י נביאיו החכמים ובמכשפים, לז"א מלת גם, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן, ובמה שלא אמר ויעשו גם הם כן, באר ההבדל בין מעשה אהרן ומעשיהם, שהם לא עשו תנינים בפעל רק עשו בלהטיהם, ר"ל בתחבולת אחיזת עינים שעושה במהירות עד שמתעה את עין הרואה, ואיכות התחבולה באר במ"ש ויעשו גם הם חרטמי מצרים, ר"ל שהביאו עורות של תנינים מתים, והחרטומים היו תחת עור התנינים והתנענעו תחתיהם עד שנדמה שהוא תנין חי מתנענע ודולג ממקום למקום, ופעל ויעשו מוסב על החכמים והמכשפים, שהם עשו את חרטומי מצרים שיהיו לתנינים ע"י שהתעטפו בעור תנין, ובעת שהשליכו המטות באו החרטומים המעוטפים בעור תנין וחטפו המטה תחת עור התנין, ומרוב המהירות ואחיזת עינים נדמה להרואים שמן המטה נתהוה תנין, ובמדרש אמר מיד שלח והביא תינוקות מן האסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ויעשו גם הם חרטומי מצרים מהו גם, אפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן, ר"ל שתחת עור התנינים התעטפו תינוקות המלומדים באסכולי שלהם לזה לאחוז את העינים ולבא תחת המעטפה ולחטוף המטה ולרוץ כתנין חי עד שיתעה עין הרואה, ותינוקות אלה קרא בשם חרטומים שהיו מלומדים לזה, ובהם עשו החכמים והמכשפים את פעולתם, ומפרש שעשו כן בלהטיהם היינו באחיזת עינים כלהט המבריק ומחשיך את העין:

12 וישליכו איש מטהו, זה מוסב על החכמים והמכשפים שהם השליכו את המטות, ויהיו לתנינם, מוסב על חרטומי מצרים שהם נהיו תנינים, ברגע שהשליכו המטות נתהפכו החרטומים לתנינים, שנתעטפו בעור תנין ונדמה שמן המטות נהיו תנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם, וז"ל המדרש אמר הקב"ה אם יבלע תנין את תניניהם של מצריים מנהגו של עולם הוא תנין בולע תנין אלא יחזור לברייתו ויבלע את תניניהם, מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם, א"ר אלעזר נס בתוך נס מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותם, כשראה פרעה כן תמה אמר ומה אם יאמר למטה בלע את פרעה ואת כסאו עכשיו הוא בולע אותו עכ"ל. ומ"ש מהו ויבלע מטה אהרן אין לו באור שכבר פי' שחזר להיות מטה ואז בלע, ומה חדש ר' אלעזר, ונראה שתחלה פי' מ"ש ויבלע מטה אהרן שחזר להיות מטה ואח"כ בלע, ע"ז שואל מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם, ר"ל שהיל"ל ויבלע מטה אהרן את תניניהם, דהא תניניהם לא חזרו לברייתם, ע"ז משיב ר' אלעזר שהיה נס בתוך נס באחר שחזר מטה אהרן להיות מטה כברייתו בלע אותם, ר"ל שבלע את החרטומים בעצמם, דהא החרטומים הם היו התנינים שהתעטפו בעור תנין, והם עם המטות נצפנו תחת העור, ומטה אהרן בלע את התנינים עם החרטומים והמטות הצפונים תחתם, ואם היה אומר ויבלע מטה אהרן את תניניהם הייתי סובר שרק גוף התנינים נבלעו לא החרטומים, אבל כשאמר שבלע את מטותם שהם היו צפונים תחת התנין ממילא ידעינן שנבלעו גם החרטומים, ועז"א שפרעה היה אומר שיוכל לבלוע גם אותו ואת כסאו כמו שבלע את החרטומים, ויחזק לב פרעה, הגם שהיה ראוי שיתירא שיבלע אותו חיים כמו שבלע חרטומים בכ"ז חזק לבו:

13 ויאמר ה' אל משה. המכות נחלקו לג' סדרים, כמ"ש ר"י היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ומכה אחרונה שהיא מכת בכורות היא חוץ מן הסדרים, כי תכליתה היה שישלח את ישראל, ואז נתרצה לשלחם, אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש אלוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו, ומכל סדר באו שתי מכות בהתראה, והמכה השלישית היתה בלא התראה, יבא הסדר הראשון דצ"ך, לברר מציאות ה', כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', וע"ז באו שתי מכות בהתראה, ואחר שחזק לבו בא מכת כנים שלא בהתראה, כי לא היה ענינה לברר איזה ענין, שכבר נתברר מציאות ה' ע"פ שנים עדים, רק בא דרך עונש להכותו מכה של בזיון על שהכביד לבו, ולכן לא התרה בו תחלה, וכן שתי מכות הראשונות מן הסדר השני באו בהתראה, ובאו לברר שה' משגיח גם בארץ, כמ"ש במכת ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ואחר שנתקיים זה ע"י שני עדים בא מכת שחין בלא התראה, כי לא בא לברר דבר רק להכותו מכת בזיון דרך עונש. וכן שתי מכות מן הסדר השלישי באו בהתראה ובאו לברר שהוא בעל היכולת מאין כמוהו כמ"ש במכת ברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ואחר שנתקיים ע"פ שני עדים בא מכת חשך בלא התראה כי לא בא רק דרך עונש, שרשעים בחשך ידמו, ואחר שנתבררו שלשה העקרים האלה, בא מכת בכורות לכופו שישלח את העם. עוד תדע שבשתי מכות שבכל סדר שבאו בהתראה התרה בו פעם הראשון בבקר בהיותו אצל היאור שחלק לו כבוד אלהות, ותפס תמיד לשון התיצבות התיצב לפני פרעה, שלשון זה מורה שמתחזק נגדו בכח ומכחיש אלהותו, וההתראה השניה נאמר תמיד בא אל פרעה, שצוה שיבא אל ביתו, ולא היה בבקר רק בחצות היום שישב בפלטין שלו וכל שריו. וחכמיו לפניו למען יתפרסם ההתראה לכל עמו. ועוד היו חלוקים שסדר הראשון נעשה ע"י אהרן, וסדר השני נעשה ע"י ה' לבד חוץ ממכת השחין שנעשה ע"י משה ואהרן, וסדר השלישי נעשה ע"י משה, ואחרי ההקדמה הזאת, נבוא לבאר המכות בפרטות, כבד לב פרעה כל התראה היה שלח את עמי ואם אינך משלח התרה בו שיכהו, לבד בהשראת מכת דם שבא בלא תנאי רק חרץ משפטו להכותו, ובאר הטעם כי ידע שכבד לב פרעה אחר שעדיין לא הכהו בשום מכה לא יועיל ההתראה כי יחשוב בלבו דגזים ולא עביד ואף שתתרה בו מאן לשלח העם, ולכן תחרץ עליו מכה זו בלא תנאי:

14 לך אל פרעה בבקר, כבר בארנו שבסדר זה רצה לברר לו מציאות ה', כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', כי פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, והכחיש מציאותו, כי לדעתו היאור הוא האלוה הגדול המקבל כחו מן השמש שהוא היה אלהי האלהים לכל העמים הקדמונים, לכן היה משכים בבקר בעלות השמש והוא יוצא המימה לעבוד את היאור ונצבת לקראתו על שפת היאר, ובמכת ערוב אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, שם היה הצווי שמשה יהיה אצל היאור טרם שיבא פרעה, לכן אמר השכם בבקר, עד שבבוא פרעה ימצא משה נצב אצל היאור ויעכב על פרעה שלא יקרב אל היאור, שעז"א התיצב לפני פרעה, שתופס ממשלתו וכחו כמ"ש גדר לשון זה בפי' יהושע אבל פה היה צריך שפרעה יעמוד ג"כ סמוך להיאור כדי שיראה איך יכה משה את היאור, לכן לא צוהו להשכים, רק שיגיע שם בעת שפרעה יהיה כבר על שפת היאור ומשה יהיה נצב לקראתו, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך מזה משמע שהיה מטה משה שנהפך לנחש לא מטה אהרן שנהפך לתנין, וכן מבואר ממ"ש הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, וממ"ש לקמן יז ה ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך, שמשמע שהיאור הכה במטה משה, וכ"ז סותר למ"ש בצווי אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, שמשמע שהכה במטה אהרן, ועפ"ז פי' הרי"א ששניהם הכו את המים, את היאור הכה משה במטה משה, ושאר המיתות הכה אהרן במטה אהרן, עיי"ש, אבל כשתעיין בפרשיות אלה תראה שבכ"מ בעת הצווי אמר ה' שנית מה יעשו, כמו שתראה במכות צפרדע ברד ארבה, וא"כ לפי דעת מהרי"א היל"ל ויאמר ה' אל משה קח את מטך והכה בו את היאור ואמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, ולכן האמת עד לעצמו כדברי חז"ל שקבלו שג' מכות הראשונות לא נעשו ע"י משה, ומ"ש הנה אנכי מכה במטה אשר בידי כי מה שעשה אהרן היה בכח משה ובגזרתו ומשה היה העקר, ומ"ש במטה אשר בידי כי אהרן הכה את היאור בשליחות משה במטה שביד משה, ובכ"ז אחר שמסרו משה ליד אהרן להכות נקרא מטה אהרן, וכן נס התנין היה במטה משה ונקרא מטה אהרן כי בעת הנס היה ביד אהרן, כי רק מטה אחד היה שנעשו בו האותות כמ"ש ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, והתנין והנחש היו ממין אחד, זה נחש המים וזה נחש היבשה, וכ"כ הראב"ע:

15 ואמרת אליו. כבר התבאר שהתראה זו לא היה על תנאי אם לא ישלח יכהו, רק הודיע שכבר נתחייב עונש על שלא שמע עד כה, ומלת עד כה מציין ג"כ מדרגת הסירוב שלא די שלא שמע עוד הוסיף להרע להם:

16 בזאת תדע כי אני ה'. כבר בארתי שהסדר הראשון בא לברר מציאות ה' שפרעה כחש בו ויאמר לא הוא כמ"ש מי ה' אשר אשמע בקולו, והברור היה ע"י הכאת היאור שהיה אלהים של פרעה מזה יראה שיש אלהים המושל על אלהי פרעה, ובאר לו שהמים שהם עצם פשוט יהפכו לדם גמור, וזה יוכר: א ע"י מראהו שעז"א ונהפכו לדם, ב בעצמותו כי,

17 הדגה אשר ביאר תמות. שחיות הדגים מן המים שהם קר ולח לא מן הדם שהוא חם, ג בריחו, שיבאש היאור, ד בטעמו, שילאו מצרים לשתות מים מן היאור כמ"ש ויחפרו כל מצרים וכו':

18 ויאמר ה' אל משה. הנה בהתראה לא אמר רק שיכה את היאור לבד לא יתר מימות, כי אל המופת לברר מציאות ה' לא היה צריך רק הכאת היאור שהיה אלוה פרעה לא יתר מימות שלא יחסו להם אלהות, אבל כשבא לידי מעשה רצה ה' שיהיה בו גם עונש למצרים שלא יהיה להם מים לשתות, ואם היה מכה רק היאור לבד היו מוצאים מים לשתות, לכן הוסיף שיטה ידו בהולכה והובאה לכל הצדדים שבזה תחול המכה על מימי מצרים, ר"ל על כל המימות שהם היאור וכל מימות, ומפרש על נהרותם וכו' שהם המתפלגים מן יאור מצרים הגדול כולם יהיו דם, וגם והיה דם בכל ארץ מצרים אף מים הנמצאים בעצים ואבנים שאינם מחוברים עם הנילוס, וזה נעשה ע"י נטית היד לכל רוח:

19 ויעשו. ר"ל משה ע"י צוויו ואהרן במטהו, ויך את המים אשר ביאור לא הזכיר מה שהכה יתר מימות שזה לא ראו פרעה ועבדיו, וזה לא נצרך אל המופת והברור על מציאות ה' כנ"ל, והגם שלעיני פרעה לא היכה רק היאור בכ"ז ויהי הדם בכל ארץ מצרים, הוכו אף יתר מימות:

20 ויעשו כן חרטומי מצרים. העקר כמ"ש ר' סעדיה גאון שלא נהפכו לדם רק מים הראויים לשתיה, שיש הבדל בין מי ובין מימי שכ"מ דכתיב מימי רק מים ראוים לשתיה לא מים מרים ומולוחים כמו מי הים. והחרטומים הפכו לדם מים המלוחים, וזה עשו רק בלהטיהם ר"ל בתחבולת אחיזת עינים, ויחזק לב פרעה כיון שראה שגם החרטומים עשו כן, והנה אם היה מכה רק היאור זאת לא יכלו החרטומים לעשותו להכות יאור גדול, אבל כיון שהכה גם מימות שבכלים וזה יכלו לעשותו ע"י לט ואחיזת עינים עי"כ וחזק לבו:

21 ויפן. אמנם כשבא לביתו נודע לו כי אין מים לשתות היה לו לירא שימותו בצמא בכ"ז לא שת לבו גם לזאת, ולא בקש ממשה שיעתר אל ה', רק שחפרו סביבות היאור:

22 ויחפרו וגו' לשתות. במדרש ר' יהודה אומר שלא לקו רק המים שלמעלה לא מה שבתהום ור' נחמיה סבר גם שבתהום לקו, אזלי לשטתם בזבחים דף פ"ג שר' יהודה מפרש וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לכפר אע"פ שכפר, שס"ל שהמקור הנלוה אל הפעל בלמ"ד פי' שנעשה המעשה, וכן פי' כאן שחפרו לשתות ושתו, כי המים שבתהום לא לקו, ור' נחמיה ס"ג כר' אלעזר שם שפי' שהובא לכפר ולא כפר וכן פי' כאן שחפרו לשתות ולא שתו, ועיין התו"ה צו סי' ע"ה:

23 וימלא שבעת ימים. במכה זו לא בקש ממשה להסיר המכה, כי לא התרה בו על תנאי שישלח את העם ותסור המכה כנ"ל, והנה הרי"א חפש לתת להמכות סדר טבעי, ויאמר שמכת הדם סבבה מכת הצפרדעים, כי מעפושי היאור ע"י נבלות הדגים ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתי מצרים, ובסבת עפוש הדם והצפרדעים שצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים עיי"ש, ולא ידעתי למה יקטין את הנסים ויתן להם שלשלת טבעי, ולהוציא מסברות אלה אמר הכתוב כי נמלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור וכבר נתרפא היאור ולא היו בו צפרדעים, ואח"כ שרץ היאור צפרדעים ע"פ ה' לא מסבה טבעיית, אולם הסבה ההשגחיית שנתן בזה היא נכונה שהיה עונש על הריגת ילדי ישראל שנטבעו ביאור מצרים ודמי הילדים הפך המים לדם, ועל צעקת האומללים יצאו הצפרדעים ונדמה להמצרים שהילדים המתים עולים מן היאור בדמות צפרדעים צועקים ומיללים ומשחיתים אותם מדה במדה, עד שבבואם שנית אל המים מי סוף טבעו גם הם כמ"ש על בדבר אשר זדו עליהם:

24 בא אל פרעה. כבר בארתי שבמכה השנית שבכל סדר נצטוה לבא אל ביתו באמצע היום בעת שישב על כסא מלכותו וכל שריו ועבדיו לפניו, ולא השכים בבקר, ששם בקר בהרחבה הוא עד חצות היום, ושבתו בפלטין היה אחר חצות, וגם מכה זו באה לברר מציאות ה', לכן באה מן היאור שהחזיקו אותו מצרים לאלוה, והראה בפעם הא' שיש אלהים עליון מכה את אלהים שלו, ובפעם השני הראה כי אלוה של פרעה המוכה ישמע לפקודת ה' להעלות צפרדעים להשחית את א"מ, עד שהאלוה שקוו ממנו שפע וברכה בתבואת השדה ובדגים ובכל צרכיהם נהפך להם לרועץ ויוציא כלי זעם ומשחית, וכן אמר במדרש אתה אמרת לי יאורי אראה אותך אם הוא שלי או שלך שמכתו ממני תבא עליו ר"ל מכת דס ואני גוזר עליו והוא מעלה צפרדעים כשם שגזרתי על המים בתחלה ואמרתי ישרצו המים שרץ נפש חיה ועשו צוויי כן היאור יעשה גזרתי:

25 הנה אנכי נוגף. לרש"י ז"ל לשון נגף בא על הכאה והרי"א דחה דבריו ואמר שאינו בא רק על הכאה שיש בה מיתה, ובמדרש אנכי נוגף אני דוחק עליך את המכות כמה דא"א וכי יגוף שור איש, ריב"ל אמר כל מכה ומכה היה הדבר משמש עמה, מבואר שהת"ק פי' כרש"י שבא לשון נגיפה על הכאה, וכמ"ש בב"ק דף ב' בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף, וריב"ל סבר כהרי"א שבא על מכת דבר, וכבר האריכו מאיזה מין היו הצפרדעים אם מן הגדולים קראקאדיל כדעת הר"ח, או הקטנים פראש כדעת הראב"ע, ומשמע שהיו משני המינים הקטנים נכנסים אל הבתים והתנורים והגדולים נשארו ביאור לזכר עולם:

26 ושרץ. השריצה לא היתה ע"י אהרן כי היא בריאה חדשה שהיה ע"פ פקודת ה' כמו במעשה בראשית שאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה, כמ"ש למעלה פסוק כ"ו בשם המדרש רק העלית ליבשה היה ע"י אהרן כמו שיתבאר, ובסנהדרין דף סז דעת ר"ע שצפרדע אחת היתה והשריצה ומלאה את כל ארץ מצרים, וראב"ע סובר שצפרדע א' שרקה וקראה את כולם לעלות, פלוגתתן תליא אם במעשה בראשית כשאמר וישרצו המים שרץ נפש חיה לא נברא רק זוג א' וזה דעת ר"ע, או שהמים השריצו רבים וזה דעת ראב"ע. וס"ל לראב"ע שנבראו רבים יש מאין ורק אחת שרקה והעלתה כולם שעז"א ותעל הצפרדע שהוא לדעתו פעל יוצא שצפרדע אחת העלתה את כולם ע"י שריקתה. ומ"ש ועלו ובאו זה היה ע"י אהרן כי טבע הצפרדע לחיות במים וע"י אהרן עלו אל היבשה נגד טבעם, ותחלה יעלו בביתך ומשם יגיעו לחדר משכבך ומשם על מטתך חדר לפנים מחדר ואח"כ יהיו בבית עבדיך ואח"כ בעמך, וכמ"ש במדרש פרעה התחיל בעבירה תחלה נלקה תחלה, ודרך הכתובים לומר תמיד לא זו אף זו והיה ראוי לומר במשארותיך ובתנוריך שהתנור הוא חדוש יותר, וע"כ פי' חז"ל כשהיתה המצרית לשה את העסה ומסקת התנור באו הצפרדעים ויורדים לתוך העסה ואוכלים הבצק ויורדים לתוך התנור ומצנן אותו ונדבקת בפת, לפ"ז מ"ש במשארותיך הוא על הלחם שנצטנן בתנור ואוכלים אותו כשהם בתנור:

27 ובכה. אח"כ יעלו לתוך גופם וגם בזה יתחילו בפרעה תחלה כנ"ל:

« מלבי"ם על שמות ו׳:ל׳ מלבי"ם על שמות ח׳:א׳ »