מגיד משנה על משנה תורה, הלכות אישות י״ב:י״ט

19 הלך בעלה ולותה. זה מבואר פ' שני דייני גזירות כתובות דף ק"ז: כנזכר בהלכות ונראה מדברי רבינו שאפילו בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב״ן ז״ל:

20 עמד אחד מדעת וכו'. מחלוקת שם במשנה ונפסקה הלכה בגמרא שם ק"ט כחנן שהניח מעותיו על קרן הצבי. והרשב"א ז"ל כתב בנדרים פ' אין בין המודר מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל בשפרנס סתם חוזר וגובה שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינם יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא אמרינן כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה עכ"ל והאריך בזה. עוד כתב ונ"ל דכיון שכן המפרנס סתם אשת חבירו הרי הוא חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי ב"ד דה"ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן והוא הדין לזן את עבדו ושפחתו העברים שאין הבעלים יכולין לומר להם עשה עמי ואיני זנך דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון עכ"ל ועוד האריך. ואין נראה כן דעת הראשונים ז"ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו והטעם לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו וה"ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל ואילו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש. ואפשר שדינו של הרב ז"ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם אינש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בה לא. כך נראה לי: