מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות ד׳:א׳

1 השוכר את החמור להוליכה בהר וכו'. משנה פרק השוכר את האומנין בבא מציעא דף ע"ח והיא סוף המשנה ורישא דקאמר השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו בזו עשרת מילין ובזו עשרת מילין ומתה חייב ולא קא מפליג בין הוחמה להוחלקה אוקמה רבי יוחנן לרישא כר״מ דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וחייב באונסין ולא קי״ל כוותיה וכדאיתא בהלכות ואוקימתות אחרות יש שם דאמרינן בגמרא מאי שנא רישא דלא קא מפליג ומ״ש סיפא דקא מפליג פירוש בין הוחמה להוחלקה אמרי דבי ר' ינאי רישא שמתה מחמת אויר פירש״י ז״ל לא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מעצמה הואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר לא היתה למודה ליגדל בהר ואויר הר קשה לה או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה רבה אמר שהכישה נחש ועוד אוקימתא אחרת שם ורבינו לא הביא את דינן וסמך לו על אוקימתא דרבי יוחנן דאוקי רישא כר״מ ולא קיימא לן כוותיה ואפשר שרבי יוחנן חולק על האוקימתות האחרונות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו ניכרת פטור דאי לא לא הוה מוקי לה דלא כהלכתא ויש מי שפסק כאוקימתות אלו ולפי זה אם שינה ממה שאמר בעל הבית והכישה נחש או מתה מחמת אויר חייב אבל מתה כדרכה וכ״ש אם הוחמה בהר או הוחלקה בבקעה פטור שאע״פ ששינה אינו חייב באונסין:

2 ואם הוחמה מחמת המעלה. סוף המשנה שם:

3 וכן השוכר את הפרה וכו'. משנה דף פ'.

4 ומ"ש ודין בעל הפרה עם האומנין. מפורש בגמרא היכא דלא שני מאן משלם וכו' ובודאי לבעל הפרה משלמין שהכלי שלו:

5 שכרה לחרוש בבקעה וכו'. במשנה.

6 ומ"ש ודינו של שוכר עם האומנין. הוא מפני שהאומנין אפילו כשחרשו בהר חייבין שהרי מבואר בגמרא דכל זמן שהשוכר לא שינה מדעת בעל הפרה האומנין משלמין לבעל הפרה אע"פ ששכרה לחרוש בהר וממילא ג"כ שאע"פ ששינה השוכר דינו עם האומנין והן משלמין לו ופירוש כשהאומנין שכירים וכן פירש"י ז"ל: