מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק ה׳:א׳

1 אסור לאדם לחבול וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, זה מפורש במשנה ובגמרא בהחובל שאין אדם רשאי לחבול בעצמו ע"כ, לכאורה דבריו מגומגמים דפלוגתא דתנאי היא התם, והכי הוי ליה למימר פלוגתא דתנאי היא, ופסק כסתם מתניתין. והנה ראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ת"כ בהגהת הבית יוסף אות י' שנתקשה בדברי רבינו דבפרק ה' מהלכות שבועות דין י"ז כתב, נשבע להרע לעצמו, כגון שנשבע לחבול בעצמו, אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו, ותו מה דהוו תרתי דסתרן אהדדי, דבפרק החובל מוכח להתנא דמתניתין דאין אדם רשאי לחבול בעצמו אין שבועה חלה עליו, ולמאן דאמר שבועה חלה עליו אדם רשאי לחבול בעצמו וכו', ופלפל שם בסברת הר"ן ז"ל שכתב דכל דאתי מדרשה שבועה חלה עליו, דקשה נמי עליו מהך סוגיא ותירץ ז"ל, דכבר ידע המקשה דאע"ג דאין אדם רשאי לחבול בעצמו שבועה חלה עליו מהטעם שכתב הר"ן ז"ל, ולכן לא הביא מתניתין נשבע לבטל את המצוה וכו', אבל כוונת הקושיא היא מהברייתא דקתני מה הטבה רשות וכו', שלא כמתניתין דתני אע"פ שאינו רשאי, ומסוגיא דשבועות מוכח דרשות לגמרי קאמר וכו', ותירץ תנאי היא וכו' ע"כ, ואחרי המחילה הראויה בההיא שכתב דלכן לא הביא מתניתין דנשבע לבטל את המצוה וכו', דהא אף לסברת הר"ן ז"ל דבדבר שאינו מפורש בתורה שבועה חלה, איך היה אפשר לאתויי האיך מתניתין לאוכוחי מינה אי אדם רשאי לחבול בעצמו אי לא, דהא אין לה ענין לזה כלל, וגם תירוצו לא זכיתי להבינו, דההיא דמה הטבה רשות וכו', הובאה בברייתא לאוכוחי מינה דשבועה חלה עליו, דמשמע דאדם רשאי לחבול בעצמו, דמשמע דהא בהא תליא, גם הרב לח"מ ז"ל פרק ג' דהלכות דעות כתב מעין זה דרבינו בשיטתיה דהר"ן ז"ל קאי, ולפי זה צריך לומר גם לדברי הכנסת הגדולה ז"ל עיין עליו:

2 ואחר עקבותיהם ז"ל נראה עוד דדבר זה מבואר בדברי רבינו שהרי חצי שיעור מבואר בכל התלמוד דהוי מדאורייתא וכר' יוחנן בפרק יום הכפורים, מרבויא דכל חלב, ובפרק ה' שבועות דין ז' פסק רבינו דאם נשבע עליו חלה השבועה דאף דהוי מדאורייתא מכל מקום אינו מושבע עליו מהר סיני, דאינו מושבע אלא על מצוה גמורה המפורשת בתורה, וכיון שכן אף אם נאמר דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מהתורה, מכל מקום השבועה חלה עליו כיון שאינו מפורש בתורה למצוה גמורה, אלא דהמקשן בהחובל לא הוה מחלק בהכי, ולפי שיטתו השיבו מדברי שמואל וכו', אבל לפי האמת אף דמהתורה אין אדם רשאי לחבול בעצמו מכל מקום השבועה חלה עליו, ואתי שפיר לישנא דברייתא דקתני יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור וכו', ואי סבירא ליה דאדם רשאי לחבול בעצמו היכי תיסק אדעתין שיהא פטור, וזה הכרח נכון לפסק רבינו, דלפי האמת גם לזאת הדרשה סבירא ליה דאין אדם רשאי לחבול בעצמו אפשר גם מהברייתא דר' אלעזר הקפר הכי משמע דמייתי שם ובכמה מקומות הדרשה דהנודר עצמו מן היין נקרא חוטא, והוי הלכתא שהרי פסקה רבינו ריש פרק ג' דהלכות דעות עיי"ש, וזה סיוע למה שכתבנו, ואיסור זה דאין אדם רשאי לחבול בעצמו אפשר דנפקא ליה מקרא דונשמרתם מאוד לנפשותיכם וכמו שיבא לקמן בע"ה.

3 ולא החובל בלבד וכו'. האי ולא החובל בלבד וכו', לא קאי אלא אזולתו דעליה עובר הלאו דלא יוסיף, משא"כ אם חבל או הכה את עצמו אין כאן לאו זה, וגם הקל וחומר שהזכיר רבינו לא יתיישב, ונראה דעובר משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ג"כ מדרשה דר' אלעזר הקפר מיזיר וכו', אך איכא למידק דרבינו השוה חובל בעצמו לחובל בחבירו, ובחובל בעצמו או מכה לא יתיישב שהרי אינו חייב אלא בדרך נציון או בדרך בזיון, וזה אין שייך בעצמו, לכן צריך לומר דאף דבאיסור הם שוין, בעונש אינם שוין, דחובל או מכה חבירו הוי לאו גמור, וחייב עליו מלקות כמו שכתב בהלכות סנהדרין, מלאו דלא יוסיף, ובעצמו אין בו אלא איסור כאמור, ואף דבמכה חבירו מפיק ליה רבינו מקל וחומר, ומידי דאתיא בקל וחומר אין בה מלקות, דהא אין עונשין מן הדין, מכל מקום עיקר הלימוד אינו אלא מהלאו דלא יוסיף כמו שכתב רבינו כאן ובהלכות סנהדרין, דמשמע ליה לא יוסיף מכל מקום אף על המכה חבירו, והקל וחומר שהזכיר אינו אלא להכריח הדבר, ובהכי ניחא מה שהקשה בדינא דחיי דף ק"פ על הסמ"ג ז"ל דתחילה הביא מההוא הדין ושוב הביא מקל וחומר עיי"ש, דיש לומר דכוונת הסמ"ג מההוא הדין כלומר דלא יוסיף הוי מכל מקום, והיינו ההוא הדין ושוב כתב דגם כן קל וחומר הוא כדברי רבינו ממש:

4 אכן מאי דאיכא למידק דלדברי רבינו הפן יוסיף שכתוב באותו פסוק דהוי לא תעשה הוי מיותר, וגם בהלכות סנהדרין הביא מלא יוסיף על המוסיף על הארבעים, והמכה על האומד והמוסיף על האומד ועל המכה את חבירו, ואילו בספר המצוות לאוין ש' הביא מהספרי אין לי אלא מוסיף על הארבעים מנין על כל אומד ואומד ת"ל לא יוסיף פן יוסיף ע"כ, דמשמע דעל כל אומד נפיק מפן יוסיף, ובספר דינא דחיי ז"ל דף קפ"א ע"ב, הקשה על רבינו דאמאי לא מפיק מכה חבירו מפן יוסיף, ותירץ עם דברי רש"י ז"ל דכי איכא לאו מפורש, הפן שכתוב אחריו אינו אלא לתוספת אזהרה, אי נמי דמיתורא דפן יוסיף דרשינן שלא יוסיף על האומד עיי"ש, התירוץ הראשון יתכן בדעת רבינו, אך השני לא יתכן שהרי רבינו בהלכות סנהדרין כלל האומד בלאו דלא יוסיף כמבואר שם, ועוד אפשר דמעיקרא קושיא ליתא דידוע דרכו של רבינו בחיבורו דבדבר שאין בו נפקותא לענין דינא לא קפיד בדרשה, וכמו שכתב הרב לח"מ ז"ל בכמה מקומות, שוב ראיתי להרב בית חדש חו"מ סי' ת"כ שכתב בפשיטות דרבינו מפיק הכאת חבירו מפן יוסיף עיי"ש שהוא תמוה לכאורה.