1א' בענין פרט בגדי הכהנים כ' בספר תורת העולה שהיו דוגמת צבא מעלה היו מורים על כנפי הנפרד שנאמר ופרשת כנפיך על אמתך ומעתה הציץ והמצנפת הם הכנפיים המכסים פניו שהם סיבת מציאתו מאת ד' ולכן הי' כתוב על הציץ קודש לד' שהוא ממציא את הכל אבנט ומכנסיים מכסות את רגליו ולכן אמר שהאבנט מכפר על הרהור הלב מהיכיא דאיתא ר"ל הרהורים שהאדם חוטא בהן בהשגת אלו מעיל וכתונת נגד ובשתיים יעופף חושן ואפוד נגד שני דברים דכ' וידי אדם מתחת כנפיהם אמנם כהן הדיוט הי' הדברים לאחדים בידו ולכן הי' משמש בד' בגדים כי השתיים שבכה"ג הם אחד בכהן הדיוט כי מצדו ית' הכל הוא אחד מצד קוצר השגתו וא"כ אינו אלא ארבע בגדים עכ"ד: ב' קודש מלמטה לד' מלמעלה וכו'. הנה בגמ' דשבת הגי' קודש ל' מלמטה וע"כ דרבינו הי' לו גי' אחרת אבל יקשה מירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט דקודש ל' הי' כתיב מלמטה ושם מלמעלה א"א לגרוס גי' אחרת דהא דייק שם מזה דכל הנטפלין חול אולם בירושלמי יומא פ"ג דף י"ט משמע כגי' רבינו קודש מלמטן ושם מלמעלה שוב ראיתי בשלום בירושלים שכ"כ וראיתי בספר הישר לר"ת שכתב שפירוש י"ק מלמעלה בראש שיטה שני' וקדש מלמטה בסוף שיטה ראשונה שהוא עליונה ולכך קורא י"ק מלמעלה משום דכשרואה האדם הציץ אז פוגע תחלה בראש שני' שהיא תחתונה ולשון מעלה לשון פנים והקדימה כמו ממעל לו ואח"כ יבא קדש למד מלמעלה שהוא בסוף שיטה ראשונה עכ"ד ופירושו נכון דכשבא לקרות קורא כסדרן קודש לד' משא"כ לשאר פירושים ואפשר דגם רבינו מפרש כן ולשון למעלה ולמטה דנקט היינו כלישנא דגמ' אבל הפירוש למעלה ראש שיטה השני' וקודש למטה בסוף שיטה ראשונה:2א' והאותיות בולטות וכו'. הנה הכ"מ לא הערה מקור הדברים והוא גמ' בגיטין דף כ': אמנם בספר ג"פ סי' קכ"ה הקשה דמדברי רבינו משמע דהי' כותב תחילה בדיו ואח"כ חופר האותיות מאחריו עד שהיו בולטים ויקשה ל"ל כתיבה בחפירת האותיות מאחריו דיו כדמשמע בגיטין ותי' דמכפל ושינוי הכתובים נפקא לי' דבציץ בעינן תרתי כתיבה ממש על הטס בדיו וחפירת האותיות מאחריו וכמש"כ הכ"מ דכתוב אחד אומר ופתחת עליו פתוחי חותם מוכח דבעינן תרווייהו ובטו"ז סי' קכ"ה הקשה עליו אמש"כ דבעינן כתיבה וחקיקה מקרא דויכתבו עליו דלחקיקה עצמו קרי כתיבה ותמוה הא רבינו כ' להדיא תחילה וכותב עליו ב' שיטין הרי דבעינן כתיבה וכן יש להוכיח מסוטה דף מ"ח דאמרינן דכותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר משמע דבעינן גם כתיבה ה"ה בציץ כן: והנה הראב"ד השיג דאין חוקק מאחוריו אלא עושה כן בדפוס ובבה"ז השיג ג"כ דבגיטין דף כ' מוכח כפירוש הראב"ד מדאמרינן התם דליכא הפרש בין ציץ לדינרי זהב אלא דזה מבראי וזה מגוואי אבל לענין דפוס שווין ובפ"ח שם כ' דאין שוה לדינרי זהב אלא לענין בליטה אבל בענין אחר לא דאלו דינרי זהב ע"י דפוס ובציץ ע"י הכאת הקורנוס ובג"פ כ' דרבינו ג"כ ס"ל דע"י דפוס ג"כ מיקרי כתיבה אלא משום דע"י דפוס אין יכול לכוין שיהא הפיתוח כנגד האותיות הכתובות ממש ולכאורה יקשה אי רבינו מודה דבדפוס הוה כתיבה ל"ה צריך כלל ליכתוב בדיו ול"ש דבעינן לכוין נגד הכתיבה דא"צ כתיבה כלל אי בדפוס כתיבה מיקרי וי"ל דבעי כתיבה כדי לקיים הקרא דויכתבו עליו דהרי בגט דעת רבינו בפ"ד מגירושין דחקיקת ירכי האותיות מיקרי כתיבה א"כ גם עתה קשה ל"ל כתב בדיו כיון דחקיקה מאחריו כתיבה מיקרי אלא כדי לקיים הקרא דויכתבו עליו כמש"כ בג"פ והנה בטו"ז יור"ד סי' רע"א דן דמעשה דפוס שלנו מיקרי כתיבה והביא ראי' מסוטה גבי אבני אפוד דבעינן חקיקה ולא עשו בדפוס דהוה ג"כ חקיקה אע"כ דהוה כתב ויפה השיג בג"פ דבוודאי בדבר קשה כאבן הוה כתיבה אבל על דבר רך כנייר וקלף הויא חקיקה ולא כתב ועיין ירושלמי רפ"ד דיומא דגורלות אחד לד' ואחד לעזאזל חקוקין הי' שיהא עומדין לעולם: שוב ראיתי במהר"ם שי"ק או"ח סי' ס"ו וז"ל וצריך לומר דהתם דמכה הטס ע"י הדפוס מודה הבני יונה דהו' חקיקה ע"י מכה שדוחק הדפוס על הטס דהוי מעשה דידי' אע"ג דכ' וכתב גם חקיקה בכלל אבל דפוס שלנו דנעשה ממילא או ע"י כח כחו לא הוי כמעשה דידי' לכך פסול דוכתב משמע כח דידי' כמו וזבחת דכ' הרא"ש חולין דף ל"א דהוה כאלו כתיב ועשית ולא דמי לציץ דהוי מעשה שלהם ממש עכ"ד ול"נ ראי' לדבריו מהא דאיתא ביומא דף מ"ז בעי ר"פ בין הבינים של מלא חפניו מהו או דילמא ולקח והביא אמר רחמנא והא ליכא משום דמאיליו נכנסו בבית הבינים אלא דקשה א"כ אמאי נשאר בתיקו מ"ש משחיטה דבעינן וזבחת ועשית ולא נעשה מאליו ה"נ תפשוט דפסול דלא הוה לקיחה בידים כין שנכנס מאיליו ואולי י"ל דהוה כעין פ"ר דע"כ נכנס מאיליו א"כ הוה כאלו עשאו בידים ולי נראה דיש לחלק באופן אחר דהכא האי דכ' מכתב פתוחי חותם גם חקיקה בכלל דבעינן שיהא כתב שהוא עומד לעולם כדאיתא כהא"ג בירושלמי רפ"ד דיומא גורל אחד לד' שיהא מוכח שהוא לד' לעולם הדא אמרה שיהא חקוקים א"כ ה"נ בעינן שיהא עומד לעולם לכן חקיקה בכלל וכתב אבל בגט דל"ב שיהא עומד לעולם שפיר וכתב ממעט חק תוכות: הנה בגיטין דף כ' פשוט לנו הא בח"ת ופריך מהא דלא הי' כותבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב ופירש"י והרי התם נמי מכתב פתוחי חותם כתיב והנה יש להקשות מ"פ דילמא באמת הוי ח"ת כתב אלא דבגט פסול משום דכתיב וכתב ומש"ה ממעטין ח"ת דפסול משום דנעשה ממילא ותורה אמרה וכתב שיהא כח גברא ביריכות אבל מ"מ כתיבה מיקרי וא"כ אין ראי' מציץ דשפיר קרינן בי' מכתב וא"ל דגם שם כתיב וכתבתם א"כ יקשה דרש"י הביא מסיפא דקאמרינן פתוחי חותם והוה לי' להביא רישא דקרא דכ' וכתבתם ולישב י"ל כך דבאמת ס"ל לגמ' בפשיטות דח"ת ג"כ מיקרי כח גברא וע"כ הא דממעטינן מוכתב חק תוכות ע"כ משום דבכהא"ג לא הוי כתיבה אך י"ל דפשיטא לי' דכתיבת גט או ס"ת לא בעי כח גברא אי לאו משום לשמה וא"כ הא דממעטינן מוכתב ח"ת משום דבכהא"ג לא מיקרי כתב ומקשה שפיר: אח"ז ראיתי שכבר עמד ע"ז בישועת יעקב בתשובה אחת הנדפס שם בסוף ה' תפילין ונראה דתליא זה בהא דאיתא בחולין דף ל"א נפלה סכין מאליו פסול משום דכתיב וזבחת דבעינן כח גברא והנה בתויו"ט הקשה הא מקרא דוזבחת ילפינן בר זביחה לאפוקי נכרי ותי' דתרתי שמעת מיניה והיינו הך דנפלה ממילא פסול דלא מיקרי וזבחת לכן גם שחיטת נכרי פסולה מקרא דוזבחת דבעי בר זביחה דאי נפלה ממילא כשר דל"ב כח גברא גם שחיטת נכרי ל"ש לפסול דהא לא יהא אלא נפלה ממילא ג"כ כשר ושפיר ילפינן מינה תרתי עיין ברכות דף ט"ו בפירש"י ד"ה השתא שכ' דכהא"ג דהיכא דחדא מכלל חבירתא ילפינן שפיר תרתי א"כ לפי"ז בגט דאם כתבו נכרי פסול שאין בר כריתות ע"כ אם הכתב ממילא ג"כ פסול דאי ממילא כשר דמקרי וכתב אמאי יפסל ע"י נכרי דלא גרע מאם ממילא ומוכח דבעינן בגט כח גברא אמנם הנה תב"ש סי' קכ"ה סק"ה מסתפק אם התחיל הפסול ליכתוב וגמרו הכשר אי מהני או לא והנה דעת הכלבו בנפל עליו טפת דיו וגמרו ועשו ממנו כתב דכשר א"כ מאי מסתפק התב"ש הא אי נפל ממילא ומהני גמרו א"כ גם ע"י נכרי וגמרו ישראל יכשר דלא גרע מממילא מוכח לכאורה דס"ל דע"י נכרי גרע מממילא דכתיבתו הוה כתב אלא דפסול וכך יש להוכיח דעת התב"ש סי' ב' ס"ק כ"א דאי דרשינן וזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל לא ממעט גוי כלל רק דבעינן זביחה ולא נזבח ממילא רק הא דפסלינן לשחיטת גוי משום דדריש מקרא אותו שהוא בר זביחה ויקשה לדבריו הא כיון דממעטינן נכרי מקרא דאותו שהוא ב"ז נתמעט נפלה ממילא א"כ יקשה במשנה הנ"ל דממעטינן נפלה משום דכתיב וזבחת הא כיון דכבר תנן שחיטת נכרי פסולה משום דדרשינן מי שהוא בר זביחה שפיר נשמע דגם ממילא פסולה א"כ הכי הול"ל משום דכתיב וזבחת אותו שהוא בזביחה ונשמע ממילא תרתי גם הא דנפלה פסולה וזה הדרשא עדיפא דהוה נותן טעם על שניהם על שחיטת נכרי ועל נפלה ממילא דפסול מדכתיב וזבחת אלא ע"כ מוכרח דע"י נכרי גרע מממילא: ב' והנה בגיטין דף כ' איתא אר"ח גט שכ' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא הרי שהי' צריך ליכתוב את השם ונתכוין ליכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר"י וחכמים אומרים אין השם מן המובחר אמר ראב"י דילמא לא הוא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינא זה אלי ואנוהו וליכא אבל הכא לא והנה הרשב"א הקשה לר"ח הא דחכמים אומרים דאין השם מן המובחר ולדידי' הא פסול לגמרי והביא דבירושלמי פריך עלה ומשני אליבא דר"י קאמר: ונראה דעוד הקשו דלעיל בעי ר"ל מרי"ו עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב וא"ל הלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת ואמר לו רי"ו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ויקשה הא זה רק לר"י אבל לחכמים הא אינו כתב בשלמא לראב"י דחכמים רק פסלי משום שאין זה מן המובחר ניחא דגבי שבת הוה כתב דהא דתנן בשבת דכעג"כ פטור היינו דלא כראב"י דלדידי' לכו"ע הוה כתב אפי' בדיו ע"ג דיו והכא דאמר לי' רי"ו דחייב היינו כראב"י אבל לר"ח הא באמת לרבנן ל"ה כתב עג"כ וא"כ מ"פ לי' בפשיטות מהא דלמדתנו רבינו דכעג"כ חייב בשבת דזה רק לר"מ אבל לרבנן הא ל"ה כתב וא"כ לענין עדות שפיר י"ל כרבנן דל"ה כתב והנה במהרש"א הקשה להיפך מאי מבעי לי' ר"ל מרי"ו הא לראב"י לכו"ע הוה כתב והעלה דס"ל כר"ח ואליבא דרבנן לענין עדות והיינו לרבנן אף דמתקן ל"ה כתב א"כ מ"פ מהא דלמדתנו בשבת חייב דילמא שם לענין שבת ס"ל כרי"ו דבמתקן הוה כתב אבל לענין עדות ס"ל דל"ה כתב כמו דס"ל לרבנן בס"ת דאף במתקן ל"ה כתב עוד הקשה מהרש"א לפמש"כ תוס' דהא דמוקי בשבת מתניתין דס"ל דכתב עג"כ פטור היינו דלא כר"י משום דמשמע לי' דבכל ענין אייריא אפי' בכתב התחתון ל"ה לשמה והכי קאמר דדיו ע"ג דיו פטור דאייריא בכתב תחתון הי' שלא לשמה: עוד יקשה דהנה בסמ"ק הביאו בד"מ סי' רע"ו אהא דס"ל לר"י דמעביר בקולמוס ומקדשו ולראב"י גם לרבנן כשר מצד הדין הא מוחק השם התחתון כדאמר לעיל דאמרי לה מוחק הוא וחייב בשבת ומוכח מזה דבאמת היכיא דהשם כתוב בסתם מותר למוחקו כדי ליכתוב לשמה: ונראה לישב הכל בחדא מחתא דהנה הקשתי עוד דבסי' רע"ו מבואר דאזכרות צריך ליכתוב בפירוש לשמה והביאו ראי' משמעתין דטעה ולא הטיל דלת צריך להעביר קולמוס ויקשה נהי שטעה הא עכ"פ נכתב בקדושת ס"ת ולמה צריך להעביר בקולמוס אע"כ דצריך ליכתוב אזכרות בפירוש לשם קדושת השם ואמנם בב"י סי' רע"ד השיג ע"ז הא שם דהי' צריך ליכתוב השם וכתב יהודה א"כ כתב שלא מענין הסדר ע"כ אין בו אף קדושת ס"ת אבל אי הוה מענין הסדר דכתב בקדושת הספר איה"נ שלא צריך לחזור ולקדשו דסגי בקדושת ס"ת וטו"ז סי' רע"ו כ' מדלא נקט כן בשאר תיבות אלא וודאי דא"צ להעביר קולמוס דעכ"פ סתמא ג"כ כתב לקדושת ס"ת אף שאין מענין הסדר משא"כ באזכרות סתמא לאו לשמה וצריך אמירה בפירוש כשמעביר בקולמוס: והנה לפי"ז לכאורה י"ל דהא תליא בפלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר דקדושת ס"ת עכ"פ איכא אף דכתב שלא מענין הסדר ההוא אלא דצריך קדושת השם לזה צריך להעביר בקולמוס ומקדשו וסגי בהכי כיון דקדושת ס"ת הא איכא בלא העברת קולמוס ורבנן סברי דצריך ליכתוב לקדושת ס"ת והיכיא דנכתב שלא מענין הסדר ליכא קדושת ס"ת וא"כ ל"מ העברת קולמוס דאין השם מן המובחר דנהי דמהני העברת קולמוס שיהא בקדושת ס"ת אבל לא מהני שיהא לו קדושת השם דלקדושת השם לא מהני העברת קולמוס ושפיר אמרו דאין מן המובחר הכונה לענין קדושת השם אין מן המובחר אבל לענין קדושת ס"ת מהני העברת קולמוס וא"כ קשיא מנ"ל כלל לפרש דרבנן אליבא דרי"ו קאמרי כיון דנוכל לפרש דקאי שפיר לדידהו דאמרי רבנן אלא שאין מן המובחר דלענין קדושת ס"ת מהני העברת קולמוס רק לענין קדושת השם ל"מ א"כ עכ"פ גם מדרבנן נשמע דכעג"כ הוה כתב א"כ נהי דלית לי' דראב"י דמפרש דברי חכמים דליכא זה אלי ואנוהו אבל עכ"פ הא ס"ל דמהני העברת קולמוס שיהא קדושת ס"ת עליו וא"כ מאי מייתיא ר"ח ראי' מרבנן הא אדרבא מדרבנן דאמרי לאו מן השם הוא זה נשמע דעכ"פ כתב הוה דיהא בו קדושת ס"ת וקשיא לר"ח ומנ"ל לאוקמא דרבנן אליבא דרי"ו קאמרי כדאיתא בירושלמי דזה דוחק דהא י"ל לר"י יש בו קדושת ס"ת וא"צ העברת קולמוס רק לקדושת השם צריך העברת קולמוס וע"ז פליגי רבנן דאין השם מן המובחר דנהי דהא לית לי' לר"ח דהא דקאמרי דאין השם מן המובחר היינו דל"ה מצוה משום זה אלי ואנוהו עתוס' סוכה ר"פ לולב הגזול וח"ס שם דלר"ח זה הדרשא דואנוהו במצות ל"ה אלא דרבנן אבל מצי לפרש דאין מן המובחר דלא מהני העברת קולמוס רק לקדושת ס"ת לא לקדושת אזכרות: ונראה לישב דהוה קשיא לי' איך מותר להעביר בקולמוס הא מוחק השם כדי לתקנו ג"כ אסור רק דזה תליא בסברא הנ"ל אי אמרינן דעכ"פ קדושת ס"ת יש בו א"כ שפיר אסור למחוק השם אבל אי בשלא לשמה כשטעה ולא הטיל בו דלת דאף קדושת ס"ת ליכא א"כ ל"ש כלל דהוה מוחק את השם ע"כ שרי להעביר בקולמוס ולפי"ז ע"כ גם ר"י ס"ל דאין בו קדושת ס"ת כלל ורק ע"י העברת קולמוס נתקדש וע"ז אמרי רבנן דלדידהו ל"מ העברת קולמוס אף לקדושת ס"ת דכתב שע"ג כתב לא מהני אבל לדידך דהעברת קולמוס מהני זה לקדשו שיהא בו קדושת ס"ת אבל עכ"פ השם אין מן המובחר דלקדושת אזכרות ל"מ העברת קולמוס והיינו באמת כדמפרש בירושלמי דלדברי ר"י אמרו אמנם זה לר"ח אבל לראב"י י"ל דפליגי בהא באמת דרי"ו סובר דקדוש קדושת ס"ת וא"צ אלא לקדשו בקדושת אזכרות ואפ"ה מותר להעביר בקולמוס אף דמוחק את השם דכיון דהוא לתקן מותר ורבנן ס"ל דליכא אף קדושת ס"ת ולזה מהני העברת הקולמוס אבל שיהא בו קדושת אזכרות לא מהני דל"ה מן המובחר כיון דבלא העברת קולמוס ליכא אף קדושת ס"ת ע"כ ל"ה העברת קולמוס מן המובחר כיון דכתב הראשון שעדיין עומד ל"ה בו אפי' קדושת ס"ת ולא יקשה רי"ו אטו לא בעי ואנוהו כיון דלדידי' יש בו קדושת ס"ת לכן מהני העברת קולמוס שיהא בו קדושת אזכרות והוה שפיר מן המובחר כין דגם כתב התחתון יש בו קדושת ס"ת וא"צ להעברת קולמוס רק לקדשו בקדושת אזכרות: ולפי"ז מיושב קו' מהרש"א על נכון כיון דלראב"י לרבנן הא דהשם אין מן המובחר היינו כיון דאיכא תחתית כתב שאין בו קדושת ס"ת כלל לכן ל"ה מן המובחר דלא מיקרי ואנוהו כיון דכתב הראשון ל"ה אלא כטיפת דיו שנפלה ממילא בוודאי אף שמקדשו לשם אזכרות דל"ה זה ואנוהו א"כ בעדות נמי י"ל כיון דתחתית הכתב עכ"פ הוה שלא לשמה א"כ נהי דהכתב השני מתקן הכתב הראשון אבל הא צריך לכתב הראשון שנכתב שלא לשמה או בפסולי עדות כסברת פנ"י דבעדות שאני דצריך להכתב הראשון אך הקשה על זה א"כ מאי פריך מרי"ו דלמדתנו רבינו כתב עליון כתב הא שם שא"צ לכתב התחתון לכן הוה כתב אבל לפמש"כ ניחא דנהי דאתיא גם כראב"י אבל כר"ח וודאי אתיא דל"מ בעדות כיון דל"ה כתב כלל ולדידי' קשיא מ"ש משבת דאמרת לן דחייב ולר"ח הא אין לחלק בין עדות לשבת כיון דכ' עליון ל"ה כתב כלל וע"ז השיב משום שאנו מדמין נעשה מעשה דהיינו לפי מה שהייתי מדמה לס"ת שפיר הוה ס"ל דחייב משום דרציתי לפרש דבס"ת לרבנן ג"כ הוה כתב והא דאמרי רבנן דאין השם מן המובחר היינו דהכתב מהני לענין שיהא עליו קדושת ס"ת אבל לא שיהא לשם אזכרות א"כ גם לרבנן עכ"פ כתב הוה אבל משום זה לא נעשה מעשה די"ל כירושלמי דרבנן אליבא דר"י קאמרי ולרבנן ל"ה כתב כלל ואי אמרינן דל"ה כתב כלל אין לחלק בין צריך לכתב התחתון או א"צ כתב התחתון ופטור בשבת מקרבן והיינו דמעיקרא הוה ס"ל לרי"ו כדפירשנו תחילה דרבנן ג"כ מודין דמהני הכתב לענין קדושת ס"ת רק דלענין האזכרות לא מהני העברת קולמוס א"כ לכו"ע הוה כתב היכיא דמתקן כתב הראשון והא דתנן בשבת דפטור היינו היכיא דאין מתקן כתב הראשון לכן שפיר מחייב חטאת והיינו כדפרשנו דלא כירושלמי דרבנן אליבא דר"י אמרו רק כפשטה דרק מן המובחר ל"ה לענין קדושת השם ופסול דל"מ העברת קולמוס ואזכרות אבל לענין קדושת ס"ת הוה מהני שפיר העברת קולמוס א"כ לכו"ע הוה כתב היכיא דמתקן כתב הראשון בשבת חייב חטאת והיינו דהוה מדמה שבת לס"ת דחייב אף לרבנן והשתא משני רי"ו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דגם לענין שבת י"ל דל"ה מחייב חטאת כיון דבאמת נוכל לפרש דבאמת רבנן פליגי לגמרי אר' יודא והא דאמרו לאו מן המובחר היינו רק אליבא דר"י וכירושלמי אבל לרבנן לא מהני כתב אפי' לענין קדושת ס"ת א"כ לכן גם בשבת לא נוכל לחייבו חטאת ולכן גם לענין עדות ל"מ אפי' לראב"י כיון דתחתית הכתב עומד והוא צריך לתחתית הכתב: ולפי"ז נראה לישב קו' התוס' דהקשו דר"ח בשבת דף ק"ד מוקי משנה דשבת דלא כר"י אמאי לא מוקי בדלא מתקן כתב הראשון כדמוקי ראב"י ותי' דלר"י משמע לי' דמתניתין אפי' במתקן הראשון א"כ ע"כ דלא כראב"י ותמוה במאי פליגי דלראב"י משמע לי' דבדלא מתקן כתב הראשון אייריא ולר"ח משמע לי' אף בדמתקן כתב הראשון אייריא מתניתין ולכן מוקי דלא כראב"י לפמש"כ ניחא דס"ל דלרי"ו לשיטתו דמפרש דהא דקאמרו דאין השם מן המובחר אליבא דרי"ו קאמרי דס"ל דמהני העברת קולמוס אף לקדושת אזכרות ורבנן פליגי ואמרי לדידן דמהני העברת קולמוס שיהא בו קדושת ס"ת אבל לא קדושת אזכרות דל"ה ואנוהו ולדידן כיון דכתב הראשון אפי' קדושת ס"ת אין בו ול"ה אלא כטיפת דיו שנפל מאליו לא מהני העברת קולמוס א"כ מוכח ע"כ דלרי"ו אף בדלא מתקן את כתב הראשון הוה כתב השני כתב דאל"כ מ"ט דרי"ו דסובר דאהני לקדושת אזכרות הא שפיר קאמרי רבנן דאין השם מן המובחר אע"כ דס"ל דכתב שני מצד עצמו הוה כתב אף בדלא מתקן כתב הראשון לכן אהני שפיר האי כתב שיהא בו קדושת אזכרות כאלו נכתב מעיקרא לקדושת אזכרות אבל אי נאמר דל"ה כתב רק במתקן כתב הראשון א"כ ל"ה כאלו נכתב מעיקרא לקדושת אזכרות לכן די דנאמר דאהני לקדושת ס"ת אבל לא שיהא בו קדושת אזכרות א"כ ע"כ רי"ו לדידי' ס"ל דכעג"כ הוה כתב מצד עצמו לכן אפי' בדלא מתקן כתב הראשון ג"כ יתחייב לכן ע"כ דלא כר"י אבל ראב"י דס"ל דרבנן לדבריהם קאמרי דל"ה מן המובחר ולא אליבא דר"י שפיר י"ל דגם לר"י ל"ה כאלו כתב על קלף חלק רק לר"י לכן מיקרי ואנוהו כיון דגם בלא העברת קולמוס הי' בו קדושת ס"ת ורבנן דסברי דל"ה ואנוהו משום דסברי דאין בו אף קדושת ס"ת א"כ גם לר"י א"צ לומר דהוה כאלו כתב על קלף חלק א"כ יש לחלק שפיר בין כתב שמתקן כתב הראשון לבין כתב שאין מתקן כתב הראשון דפטור לענין שבת ומוקי שפיר המשנה דשבת בדלא מתקן כתב הראשון: ובהא יש לישב מה שהקשה הפנ"י אמאי לא נקט פלוגתא דרי"ו ורבנן בשלא קידש לשמה דמעביר בקולמוס ולפמש"כ ניחא דרק בנכתב לשם יהודא פליגי רבנן ארי"ו דל"מ העברת קולמוס דמשיבין לו לשיטתו אבל בלא קידש לשמן לא הוה מצי רבנן להשיב לדרי"ו לדבריך דאין השם מן המובחר דלרי"ו בוודאי הוה שפיר מן המובחר אבל לרבנן לדידהו באמת ל"מ העברת קולמוס היכיא דלא קידש לשמו ורק נקט בכהא"ג דבהא פליגי רבנן אפי' לרי"ו לשיטתו דס"ל דמהני העברת קולמוס אבל עכ"פ אין מן המובחר ודו"ק: ובזה ניחא מה שהקשה בישועת יעקב סי' ל"ב מגיטין דף נ"ד דפריך ונעברה עלה בקולמוס נימא דלא כר"י וקשה הא אף לרבנן לא אתיא דהרי אף רבנן מודים דמשום חשש דאין השם מן המובחר אינו פסול בדיעבד אלא דסברי רבנן כיון דנכתב שלא לשמה מותר למוחקו ואין כאן פסול בדיעבד כדאיתא במס' סופרים דרבנן סברי דימחקנו אבל כאן דאמרו לו נאמן אתה להפסיד שכרך ואינו נאמן להפסיד ס"ת הרי דס"ל דאי הוה נאמן הס"ת פסול ואין מניחין אותו למחוק דאתיא כמ"ד אין כותבין שם על המחק כמש"כ בשו"ת שב יעקב וע"כ יקשה לרבנן ג"כ אמאי לא נעבר בקולמוס כדי שלא יפסול הס"ת אולם לפי מה שבארנו דלמסקנא סוג' דגיטין דף י"ט גם ש"ס דילן סובר כירושלמי דלטעמא דר"י אמרו חכמים דאין השם מן המובחר אבל לדידהו לא הוה כתב כלל ול"מ כתב ע"ג כתב כלל ליכתוב לשמה א"כ שפיר לרבנן מפסל הס"ת דאין תקנה בהעברת קולמוס ולכן רק פריך לר"י דנעביר עלה בקולמוס: והנה הטעם דלרבנן ל"ה כתב דלכאורה משום דבעינן כתב ע"ג קלף לא ע"ג כתב ולכן ל"מ אף דכתב שני הוה לשמה: אך יקשה כיון דרבנן סברי דמחיקה מותרת כדאיתא במס' סופרים א"כ הוה כמחוק וכאלו כתב ע"ג קלף א"כ מ"ט יפסול באמת לפי שיטת הירושלמי לדעת רבנן אליבא דידהו: ונראה דטעמייהו דרבנן דל"מ כתב ע"ג כתב לענין לשמה דהא עכ"פ לא נתחדש מעשה הכתיבה בשעה שמחשב לשמה דהא דכתיבה לשמה מהני היינו משום דבשעה שמחשב לשמה מתחדש איזה מעשה חדשה דהיינו הכתב אבל כאן דלא נתחדשה מעשה הניכרת ע"י כתב זה בשעה שמחשב לשמה ע"כ ל"ה כתב לשמה וא"ש: והנה תוס' גיטין דף מ' הקשו ל"ל למעט נכרי מוקשרתם וכתבתם מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה תיפוק לי' דל"ה לשמה להנ"ל י"ל דהנה שיטת בעהת"ר שהביא במרדכי דלענין פסול ח"ת ל"מ כתב עליון לפי"ז י"ל דלרי"ו דמהני העברת קולמוס רק בכתב שלא לשמה אבל בא"י פסול משום שאינו בכתיבה ל"מ העברת קולמוס וא"ש: ב' ופתיל תכלת למטה ממנו וכו'. הנה מבואר דעת רבינו שרק חוט אחד וקשור על המצנפת ומקום הציץ במצח וכ"כ הרמב"ן אבל דעת הראב"ד הוא כפירש"י דשלשה פתילים היו ועל פתיל האמצעי אומר והי' על המצנפת ופתיל התחתון הי' תחת המצנפת ונתקיים פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת למעלה ותליא זה בפלוגתא שהביאו בתוס' סוכה דף ה' בשם ריב"א דקורא לשל כה"ג מצנפת ולשל כהן הדיוט מגבעות שלא היו שווים משום דהציץ הי' נתון במקום התפילין והתפילין עליו הי' דוחים את המצנפת אבל תוס' כ' שהציץ נתון על המצח ואעפ"כ הי' המצנפת של כה"ג קצר משל הדיוט משום דפתילי הציץ ורצועות התפילין הי' דוחין את המצנפת מאחורי ערפו א"כ מבואר דריב"א אתיא כשיטת רבינו והרמב"ן ולזה ס"ל שהי' הציץ במקום תפילין ודוחה את המצנפת ודעת התוס' שהמצנפת של כ"ג קצר משום דפתילי הציץ ורצועות תפילין דוחין אותו וזה כדעת רש"י והראב"ד והפתיל האחרון הי' דוחה המצנפת רק בהא פליג רש"י דס"ל דמגבעות ומצנפת היו דומין והרמב"ן חולק עליו וס"ל דהמצנפת הי' ארוך יותר מן המגבעות: ג' ופתיל תכלת למטה ממנו וכו'. הנה נראה שיצא לרבינו כן מקרא דונתת על פתיל תכלת ולכן מפרש שהי' למטה ממנו והנה ראב"ד השיג דבאמצע הי' וזהו גם שיטת רש"י כדי לקיים קרא דונתת על פתיל וקרא דונתנו על המצנפת אבל רבינו לא ניחא לי' כפירש"י רק דפתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב ולא הי' קשור בנקב אלא דפתיל אחד הי' מושך לתוך הנקבים כמו בדים בטבעות ונמצא הפתיל תחת הציץ ורק אצל הנקבים הוא על הציץ ובזה מקיים שפיר קרא דעל פתיל והא דכ' על מצנפת י"ל כמש"כ הרמב"ן למטה מאחוריו: ובזה ניחא מה שהקשה במשל"מ פ"י אמאי לא הביא רבינו הא דאיתא בחולין דף קל"ז כיפה של צמר מונחת על ראש כה"ג לקיים ונתן על פתיל תכלת ולפמש"כ י"ל דהנה רש"י פי' כיפה של צמר היינו כובע ויקשה ע"ז מדאמרינן בזבחים דף י"ט דשערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין וע"כ דהאי פליגי דלא הי' שם כיפה של צמר ואי דכתיב על פתיל תכלת לזה נאמר דפתיל הי' משוך תחת הציץ ומקיים קרא דעל פתיל ועוד יותר י"ל דלכאורה יקשה דגמ' בחולין דפריך ואימא כיפה של צמר ואמאי לא פריך ואימא פתיל תכלת שהציץ תלוי בו לכן אומר דבאמת היינו הך דתניא דכיפה היתה מונחת בראש כה"ג ועליו ציץ נתון והיינו לפמש"כ רבינו דהפתיל הי' משוך תחת הציץ א"כ כל הפתיל הוא על ראשו של כה"ג והציץ תלוי עליו ומכאן יצא לו לרבינו שהי' פתיל למטה ממנו נכנס מנקב לנקב והכריח לפרש כן משום דלפי' רש"י דכיפה היינו כובע יקשה מהא דשערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ולכן מפרש דהיינו הפתיל שהציץ תלוי עליו והא דתני כיפה של צמר לומר דהי' פתיל עבה וא"כ באמת הביאו רבינו לברייתא זו ונתישבה קו' המשל"מ: ותימה על הרמב"ן פ' תצוה שכ' על פירש"י ומדייק דחד קרא כתיב ונתת על פתיל וחד קרא ויתנו עליו פתיל דאין להקפיד בין אומרו ושמת אותו על פתיל תכלת ובין אומרו ויתנו עליו פתיל תכלת ויפלא דהרי חזינן בגמ' דרשו מהאי קרא דעל פתיל דבעינן על פתיל דוקא:3א' ואין לו בית יד. והראב"ד השיג זו מניין לו וכ' הכ"מ דהרמב"ן בס' התורה כ' כדברי רבינו ואפשר דבאיזה ברייתא מצא כן וראיתי בבית לחם יהודא שכ' עליו ולא הי' צריך לזה כיון דהרמב"ן מפרש בצורת המעיל שהוא כסות מקיף את הגוף כולו מצווארו ולמטה עד רגל האדם ואין לו בית יד והשיג על פירש"י שפי' המעיל כמין חלוק וכתונת דז"א כי המעיל בגד יתעטף בו כדכ' והוא עוטה מעיל ולא תביא עיטוף על הכתונת רק על השמלה אשר יכסה בה דכ' עוטה אור כשלמה כי הוא עיטוף עכ"ד הרמב"ן א"כ מוכרח מזה שהמעיל אין לו בית יד כי לפי צורתו שנעשה להתעטף בו אי אפשר להיות לו בית יד עכ"ד: והנה בפמ"ג הקשה אי מעיל יש לו בית יד א"כ משכחת דכה"ג לובש תפילין של יד על הכתונת ולובש אח"כ בגד המעיל ואמאי אמרינן בזבחים דף י"ט דתפילין של יד אין מניח משום דבגכ"ה צריכין שיהיו על בשרו ועל בגדיו אין יכול להניח תפילין משום דכ' לך לאות ולא לאחרים לאות ומעתה אי מעיל יש לו בית יד יכול להניח תפילין אכתונת ועליו ילבוש המעיל ול"ה לאחרים לאות דהמעיל מכסהו ומוכח כדעת רבינו דמעיל אין לו בית יד ולדעת הראב"ד תי' בפמ"ג בין בגד לבגד בעינן ג"כ שלא יהא דבר חוצץ וא"א להניח תפילין בין כתונת למעיל משום חציצה: ובספר מנחת חינוך חקר אי מעיל אין לו בית יד א"כ הוא בגד בת ד' כנפות אמאי אין חייב בציצית ובח"ס ח"ב כ' דהוה רק לכבוד ולתפארת לא להנאת חימום ולבישה ליכא חיוב ציצית כדאיתא בסי' ט' לפטור בגד שאין אלא לכבוד ול"נ לפמש"כ רבינו בפ"א מציצית דשל הקדש פסול לציצית דכ' ועשו להם משלהם כמש"כ בקובץ על יד א"כ כיון שהבגד של הקדש ע"כ גם הציצית צריך שיהא משל הקדש וציצית של הקדש פסולים ואמנם לפמש"כ לעיל בשם הפמ"ג דגם בין לבגד בין מעיל לכתונת או לבין המכנסיים ואף שרק על הכנף הוא דבר מועט הרי קיימ"ל אפי' נימא חוצץ: והנה במ"ח תי' דממעטינן מכסותך לא של הקדש ובחתן סופר השיג עליו הא ממעטינן מכסותך כסות נכרי וגבי חלה הא בעינן תרי קראי למעט נכרי והקדש רק לגבי חמץ ממעטינן נכרי והקדש מחד קרא ול"נ דצדקו דברי המנ"ח דהיכיא דאנו באים למעט הקדש מצד שאין שלו שפיר ממעטינן נכרי והקדש מחד קרא ורק בחלה דהא דממעטינן נכרי אין משום דאין שלו אלא דגזה"כ דעיסת נכרי פטור דהא עיסת חבירו אף דאין שלו כגון שגזלו כדאיתא רפ"ק הגוזל שעכ"פ הוא של ישראל חייבת לכן צריך קרא להקדש אבל כאן דכ' כסותך ואין זה שלו שפיר גם הקדש נתמעט מחד קרא מכסותך בגד של נכרי ושל הקדש: ב' המעיל כולו תכלת וכו' ואין לו בית יד. והראב"ד השיג זו מניין לו וכתב הכ"מ דרמב"ן מפרש כדברי רבינו ואפשר דבאיזה ברייתא מצאו כן ובס' בית לחם יהודא כ' כיון דרמב"ן מפרש שצורת המעיל שהוא כסות המקיף את הגוף כולו מצווארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל והשיג על פירש"י שפירש המעיל הוא כמין חלוק וכן הכתונת אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון וכ' עליו כי המעיל בגד יתעטף בו ולא תבוא עטי' על הכתונת רק על השמלה אשר יכסה בה דכ' עוטה אור כשלמה כי הוא עיטוף א"כ מוכח מזה שהמעיל אין לו בית יד כי לפי צורתו שנעשה להתעטף אי אפשר להיות לו בית יד וזה שיטת רבינו אך לכאורה קשה מיומא דף ע"ב תנא בגדי השרד וכו' לא נצרכה אלא לבית יד שלהם משמע דקאי אכתונת ועל המעיל וכ' לתרץ כיון דהמעיל נעשה להתעטף בו כשלמה וודאי דקרא לא קאמר אלא על בגדים שאפשר להיות להם בית יד ומ"מ מתיבת השרד שמעינן דכל גוף הבגד הי' כולו ארוג וכו' ועיקר קרא לא אתי אלא לעיקר גוף הבגד שיהא כולו כברייתו שגורדין אותו מעל כלי האריגה: ג' והנה מבואר דעת רבינו שהמעיל לא הי' כחלוק רק נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד וכן משמע ממה שבא תמיד אצל מעיל לשון עטי' והוא עוטה המעיל על שמתעטף בו ואומר ויחזק בכנף מעילו מבואר שהי' לו כנפים שהאפוד הוא לבוש בו מאחוריו והמעיל מכסה מלפניו ומשלים את האפוד ועי"ז נקרא מעיל האפוד וכ"כ הרמב"ן אבל לפירש"י פ' תשא הי' האפוד נתון לחגורה יעו"ש: ד' בגכ"ה קורע דרך השחתה לוקה. והקשה בס' הנחמד קרבן חגיגה דמשמע במעיל אפי' כדי לתקן לוקה והקשה ע"ז הא ביומא יליף בגכ"ה ממעיל ואיך אפשר לחלק ביניהם ותי' דלכאורה קשה בגמ' דקאמר מי כתיב שלא יקרע הא גבי לא ירבה נשים ולא יסור דרשינן שלא יסור וכ' לפרש דפריך איך אפשר לילף שאר בגכ"ה דילמא הכי קאמר רחמנא נעביד שפה שלא יקרע וא"כ אף דבמעיל לוקה אבל שאר בגכ"ה איך אפשר לילף וע"ז משני דא"כ הול"ל שלא יקרע בפירוש ולפי"ז סובר רבינו דבוודאי הכוונה במעיל שלא יקרע והיינו אפי' שלא דרך השחתה אבל שאר בגדים דלא מצינו הרחקה שלא יקרע לכן רק דרך השחתה יעו"ש דפח"ח אבל לדעתי דבריו תמוהים דהרי שם פרט גבי לא יזח ולא יסורו ג"כ דילמא כי קאמר רחמנא חדקינהו עבדינהי שפיר כי היכיא שלא יזח ולא יסורו ומשני מי כתיב שלא יזח ולא יסורו ול"ש כאן לפרש כדבריו: והנה בח"ס סי' רס"ד הוכיח ג"כ אף דרך תיקון אסור במעיל דאל"כ למה צריך אזהרה בבגכ"ה הא נדע מלא תעשון כן לד' בדרך השחתה אע"כ אף דרך תיקון והנה לפי דבריו ניחא דשאר בג"כ דרך השחתה מלא תעשון וכך נראה קצת גם בק"ח הנ"ל: אולם בח"ס א"ח סי' ל"ב כתב באופן אחר דצריך קרא דלא יקרע במטלטלין ליכא לאו דלא תעשון כמש"כ אחרונים בשם מוהרמ"ש וא"כ אכתי י"ל דוקא בדרך השחתה וקמ"ל אף במטלטלין א"כ בגכ"ה יליף רק ממעיל אף דהוא מטלטלין לוקה וכדברים האלה מוכח לישנא דגמ' דיומא דקאמר המקרע בגכ"ה לוקה ואי דרך השחתה יקשה למה צריך ילפותא ממעיל אע"כ דהו"א יען דהוא מטלטלין ליכא לאו דלא תעשון וא"כ נסתר דרך הראשון דקרא בעי למעיל אף דרך תיקון אסור דא"כ לענין מאי יליף ממעיל: ועוד במחכ"ת נעלם מהם דברי רמב"ם בפרק זה ה"י כתב כל המזיח חושן מעל האיפוד ומפרק חיבורן דרך קילקול לוקה א"כ חזינן דאף דאזהר קרא לא אזהר אלא אדרך קילקול ולכך נראה דהעיקר כדעת משל"מ דאין חילוק בין מעיל לבכה"ג דהכל רק דרך השחתה לוקה והאי דכתבו רבנן בבגכ"ה לא במעיל דמעיל א"צ טעם דהרי תורה אזהרה בפירוש אבל בגכ"ה דרק יליף ממעיל לכך כתב דרך השחתה הכונה כיון דאין לוקה רק דרך השחתה א"כ יש שפיר לילף ממעיל דחייב בדרך השחתה והא דלא יליף מלא תעשון צ"ל דלאמת יש הו"א רק במחובר לכן צריך במטלטלין: והנה לכאורה ממה דכתב רבינו שלא יפרק חיבורן דרך קילקול לכאורה י"ל דא"ר די"ל דשאני פירוק דבעלמא לא מיקרי שבירה לכן הוצרך הכתוב להזהר דהרי בעירוכין דף י' איתא דהסירו המטלית יען שלא היתה מפטמת ויקשה הלא מכתשת כ"ש בשבועות דף י"א וכן עשו בצלאל בכ"ש בעירוכין שם וע"כ דפירוק ל"ח קילקול אך לק"מ ש"ה דכבר הי' שבור ותיקנו א"כ הסרת התיקון לא מיקרי שבירה כמש"כ בח"ס סי' רס"ד עפ"י ש"ך סי' רע"ה דהסרת מטלית שרי ועוד דהרי בח"ס מסיק שם אף כהא"ג דלא כש"ך ומכתשת שאני שדמי כאלו הפסול בטלאי בעצמו יעוש"ה א"כ בוודאי פירוק ג"כ בכלל לא תעשון אפ"ה כתב רבינו לאו דלא יזח רק דרך קילקול וע"כ דהו"א במטלטלין ליכא לאו וא"כ ה"ה לאו דלא יקרע ג"כ דרך קילקול: ונראה לי דבר חדש דפשר דבר כך הוא דהנה בספר היראים מר"א ממיץ במלאכת שבת דף כ"ז כ' וז"ל בשילהי אלו דברים בפסחים אמרינן האיך יצא השוחט מכלל מקלקל שהרי הבהמה נקחה וטובה מהשחוטה כדאמרינן בחולין דף ה' סכין של ע"ז מותר לשחוט מקלקל הוא לא קשיא דלענין ע"ז שאני דכ' ולא ידבק וכו' ומאחר שפחתו דמי' בשחיטה לא ידבק קרינן בי' אבל לענין שבת שעשה מלאכה ואעפ"י שפחתו מדמי' מתקן הוא לענין שבת דרוב מלאכות כן הוא חתך בגד ועשאו חלק פחתו דמיו ופירש כל המקלקלין פטורין כך הוא כל המקלקלין מלאכתן שלא עשאה כמשפט עושי מלאכה ואין פירושו כל הפוחתין בדמים דבר הנעשה ולענין ע"ז פירושו שמקלקל שפוחת דבר הנעשה מדמיו הראשונים ולענין ע"ז פירושו שמקלקל שפוחת דבר הנעשה מדמיו הראשונים עכ"ל לפי"ז כן יש לומר לענין לאו דלא תעשון כן לד' אין עובר בעושה דרך השחתה ע"ד שאמרו כל המקלקלין פטורין שלא עשאה כמשפט עושי המלאכה הא עשאה כמשפט עושי המלאכה לצורכה אף שפיחתו מדמיו אין עובר בלא תעשון כן דהא בע"ז אין מוזהר עליו אבל בלאו דלא יקרע עובר כל שפיחתו מדמיו אף שעשה כן לצרכו רק כשהקרע באופן שלא פיחתו כלל אין עובר בלא יקרע ג"כ: הנה גמ' יומא דף ע"ב איתא המקרע בגד כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה ראב"י דלמא הכי קאמר נעביד לי' שפה דהיכיא דלא נקרע מי כתיב שלא יקרע אר"א המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה שנאמר לא יזח ולא יסורו מתקיף לה ראב"י ודלמא כי קאמר רחמנא חדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח רש"י קשרם יפה ועל הטבעות והבדים אומר שיתנם בטבעות בדוחק מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו ריב"ח רמי כתיב בטבעות הארון יהי' הבדים לא יסורו ממנו וכ' והובא את בדיו בטבעות הא כיצד מתפרקי ואין נשמטין ולכאורה תמוה כיון דמסיק דלא יזח ע"כ ללאו אתי א"כ מנ"ל לריב"ח דלא יסורו אתי דאין זזין מהן וביותר יש לתמוה על פירש"י בחומש דמפרש שפה יהי' לפיו לא יקרע כדי שלא יקרע וכ' דהקורע עובר בלאו וכן בלא יזח החושן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון וכבר עמד ע"ז בס' אמרי דוד על תרי"ג מצות והנה כתבתי שם דהכוונה כך דהמשל"מ הקשה למאי צריך קרא דלא יקרע הא בלא"ה איכא לאו דלא תעשון כן לד' אע"כ דמכח הך קרא לא הוי איסור אלא דרך השחתה וע"כ צריך קרא דלא יקרע דאפי' שלא כדרך השחתה אסור וכ"כ בח"ס או"ח ובחיור"ד מעתה אי נאמר דלא יקרע ללאו אתי דאפי' שלכ"ד השחתה ג"כ הזהירה תורה אין לזה שייכות מה שאמר הכ' דשפה יעשה לפיו דהא על שלא דרך השחתה ג"כ הזהירה תורה לכן נראה דע"כ אתי לטעמא דעשה שפה כדי שלא יקרע רק דלקושטא דמילתא ע"כ מוזהר מלא תעשון כן דע"כ הזהירה תורה גם בלאו דאי אפשר לומר דליכא כלל לאו דמ"ש משאר כלי קודש דאסור לנותצו: והנה במכות דף כ"ב פריך הגמ' והאיכא המסיר בדי הארון וכן שלא יזח החושן יש לתמוה אמאי לא פריך והאיכא המקרע בגדי כהונה וכן הקשה באמרי דוד ולפמש"כ ניחא דלאו דלא יקרע פשיטא דאתי ללאו מקרא דלא תעשון כן לד' וא"כ הא שם במכות כבר פריך לי' מעצי הקדש דלקי מאזהרה דלא כן לד' ולכן לא פריך עוד מלאו דלא יקרע: והנה קשה לי אגמ' דיומא הנ"ל אמאי לא פריך עדיפא מיני' מנ"ל מלא יסורו הבדים דאתי ללאו ומשני דמי כתיב שלא יסורו והא בזבחים דף ס"ז פריך הגמ' אהא דמסיק ולא יבדיל דא"צ להבדיל ופריך שם מולא יכסנו דבור אמאי לא נאמר דאף בלא יסורו הכונה דא"צ להסיר דהו"א דצריך להסיר קמ"ל דא"צ להסיר ומנ"ל דאתי ללאו:4א' ומביא ע"ב זוגים. וכ' הכ"מ דהוכיח רבינו דעינבלין ורימונים בפ"ע מדקאמר ומביא רימונים ותולה בו אך באמת כן הוא בילקוט פ' תצוה דקאמר דמביא רימונים ומביא ענבלין ותולה בו ומדחלקו הילקוט לשנים מוכח דעינבלין בפ"ע: ב' והזוג עם הענבל נקרא פעמון. עכ"מ שהביא דעת הרמב"ן דהזגין הי' תלוים ברימונים ונראה דהוא משנה מפורשת במס' קינים בסופו א"ר יהושע זהו שאמרו כשהוא חי קולו שבעה וכו' ויש אומרים אף צמרו לתכלת וכתב התויו"ט דפלוגתתם דלת"ק לא קחשיב תכלת משמיע קול דס"ל דהזוג לא הי' ברימונים א"כ ל"ה תכלת בכלל משמיע קול והיש אומרים ס"ל כרמב"ן דהזוג הי' בתוך הרימונים שנעשו מתכלת לכן קחשיב תכלת דג"כ משמיע קול ובוודאי הלכה כת"ק דלא קחשב אלא שבעה דתכלת שנעשו ממנו הרימונים לא הי' משמיעין קול כשיטת רבינו:5כ"ח חוטין. והנה במשל"מ בפ"ח מה' אלו הקשה דלא ביאר רבינו דכל כ"ח חוטין הם ביחד ולי קשיא עוד דהנה בתוי"ש הוק' ל"ל שש ול"ל משזר ותי' דלאשמעינן דכורך כל החוטין ביחד וא"כ קשיא לרבינו ל"ל שש ול"ל משזר ואמנם נראה דרבינו הוכיח דל"ב ביחד כל החוטין מיומא ע"ג דפריך של זהב אימא ששה ומשני אמר קרא לעשות בתוך הארגמן ותכלת וא"א לעשות אלא שווין בכל אחד חוט ומעתה אי איתא דכולן ביחד א"כ דילמא קרא דלעשות בתוך התכלת וארגמן היינו כשכבר היו שזורים כל מינים ביחד צווה לערב בכל מין חוט אחד והיינו ד' ולכן כ"ח הוה וא"כ מוכח כשיטת רבינו ולענין קו' התוי"ש י"ל אי לאו שש הו"א דנהי דשזור רק כל חוט בפ"ע אבל שכל שש חוטין של מין אחד שזורין ביחד ובמשל"מ לעיל בפ"ח הקשה ג"כ ל"ל שש ומשזר ולא ראה שכבר הוק' כן בתוי"ש והבן:6ומפתח על האבנים. ותמה במשל"מ שלא הביא דנעשה על ידי שמיר דוקא ול"נ כיון שכ' רבינו בהל' ו' אבן מרובע משוקע הרי דמפרש אבני מילואים שממלאין מושב כפירש"י פ' תרומה דלא כרמב"ן שמפרש שלימות ומפרש דבעי דוקא ע"י שמיר לא מעשה חרש והביא הך דסוטה דהי' ע"י שמיר וכיון שרבינו סובר דבעינן מרובע ומשוקע א"כ סובר דל"ב שלימות ואפשר בלא שמיר והטעם בזה דרבינו סובר דזהו לר"י בסוטה דף מ"ח אבל לת"ק ל"ב שמיר לאבני חושן ורבינו בפ"א מבהב"ח פסק כת"ק כמו שבארנו שם: גם י"ל דרבינו סובר בבית שני לא הי' שמיר אבל חושן ואפוד הי' כמש"כ רבינו בפ"י מה' אלו ובפ"ד מבהב"ח א"כ ע"כ לא נעשה ע"י שמיר וידוע דרבינו אין מביא מה שהי' בב"ר רק מה שהי' בבית שני:7ששה על אבן זו וכו'. ובכ"מ תמה שזה לא כת"ק ולא כדברי רחב"ג ותי' דפסק כרחב"ג אלא שמפרש פי' אחר ובאור החיים הקדוש כ' עליו שאין בדברים אלו מתקבלים בלב כל חכם לב חדא למה פסק כרחב"ג נגד הת"ק שמסתברא כדבריו דלרחב"ג האי כתולדתם קאי אשמות ועוד כיון שאמר בני לאה כסדרן א"א לפרש שאחד מכאן ואחד מכאן והעלה הוא ז"ל דרבינו לא גריס במילתא דת"ק מפני שיהודה ראשון אלא ע"ז אמר הכתוב שנית כתולדותם פי' בהך הצטרפות שניים הוא שיהי' נמצאים סדורים כתולדתם ראובן באחת שמעון בשני' א"כ כשאתה קורא בב' שורות יהיו כתולדתם וסיים כי בזה אתיא פי' הפסוק על נכון שאמר ששה משמותם ולא אמר ששה שמות יען דהכונה מכל ב' וב' תקח ותקבענו על אבן אחת וע"ז אמר ואת שמות ששה הנותרים פי' שנותרו בידך וכן באברבנאל כ' לפרש כן וז"ל והי' שם ראובן הבכור בהתחלת האבן ולוי אחר ראובן ויהודה אחר שמעון בכתף האחר לא שהיו ששה על הסדר בכתף האחד וראיתי בילקוט גי' אחרת שבדברי ת"ק לא נזכר יהודה קודם רק איתא שם דשמואל אמר יהודה מוקדם וברור שכן הוא גי' רבינו אולם בירושלמי סוטה איתא להדיא דיהודא קודם יען דהי' מלך: שוב ראיתי בג"פ סי' קכ"ט הביא דברי רבינו וכ' לישב דלכן פסק כרחב"ג יען שמצא גי' בע"י בדברי רחב"ג כיצד בני לאה כסדר בני רחל א' מכאן ואחד מכאן כלומר בין בני לאה בין בני רחל יעו"ש ולדעתי דוחק דהאי כסדר קאי אבני לאה שהם כבני רחל וגי' שהבאתי שלא גריס בדברי ת"ק יהודא מוקדם יותר נכון לשיטת רבינו: והנה האור החיים הקשה על כ"מ שמפרש דהאי דפריך בגמ' והא בעינן כתולדותם קאי אדברי ת"ק ומכח זה דחה דברי הכ"מ ראיתי בג"פ שהקשה ג"כ קו' זו ותי' דקאי ארחב"ג אלא דרבינו סובר דרי"צ דתי' דהוסיף אות בשם יוסף לא חש לקו' ר"נ דמקשה מתולדתם יען דקב"ה הוסיף אות זה וכל זה דחוק והנכון כדברי האו"ח אך זה שקשה עדיין בדברי רבינו שכ' נפתלי בימין ודן בשמאל וזה אין כסדר תולדותם אלא דן ונפתלי ובג"פ הרגיש ג"כ בזה וכ' דרבינו מפרש כן כדי שיהא כ"ה אותיות בכל אבן ול"נ ראי' לדעת רבינו דהנה לפי דבריו שב' אבנים היו כתובים ראובן שמעון לפי"ז י"ל בי"ב אבני חושן הי' ג"כ עד"ז דהיינו מימין טור ראשון ומשמאל טור השני הי' שמעון הראשון ולוי שני בטור ראשון ויהודה שני בטור השני ולפי"ז בטור השלישי היה הראשון דן והוא לשם ובקרא יהושע י"ט דלשם חלק דן וכ' רש"י בשופטים י"ח דהיינו דחלקו בחושן הוא ג"כ אבן לשם שנמצא בחלקו וא"כ ראי' לדעת רבינו דכך סדרן ואף דבאבני כתפות כ' תחילה נפתלי שלא כסדר כתב כך יען דצריך לחשבון כ"ה על כ"ה וזה ל"ש בי"ב אבנים שפיר הם כתולדותם על זה הסדר משא"כ רש"י לשיטתו לא אתיא שפיר אך במדרש פ' תצוה איתא על פטדה שמעון ועל נופך הטור שני יהודה ראשון ועל לשם הטור השלישי דן א"כ אין ראי' אך בתרגום יונתן כ' על טור השני יהודה דן ונפתלי וזהו ממש כתולדתם: מעתה מבואר דלרבינו הי' הסדר ראובן שמעון לוי יהודה ישכר זבולון דן נפתלי גד ואשר אבל לדעת רש"י בנימוקי התורה בא יששכר וזבולון אחר אשר ונפתלי כסדר שנולדו וכן כ' בתרגום יונתן אבל בתרגום ירושלמי סדרם כדעת רבינו ולסדר זה הי' לשם אבנו של דן משא"כ לפירש"י ויש לתמוה עליו דבס' שופטים י"ח פ' כ"ז כת' שהי' שם דן על לשם ועיין ירושלמי סוטה דף ו' כל הענין ובספר קרית ספר להמבי"ט כתב לישב דברי רבינו וז"ל נראה לדעת הרב ז"ל שפירש כתולדותם כסדר לידת אמותיהן לאה שילדה כל בני' זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סידורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זה ושמעון אחריו באבן אחרת ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם ומדכתיב וששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם משמע בסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדורים כסדר תולדותם באבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדותם אלא בתר אבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אז יהי' כתולדותם שהוא קריאתם מאבן זו לזו וגי' הרב בגמ' נראה שהי' שני' כתולדותם ולא ראשונה ור"ל שגם השני' הששה שהם כתולדותם לא בראשונה לחוד כדפי' ול"ג מפני שיהודה מוקדם ואם לא על דרך זה אין לדבריו ישוב בגמרא עכ"ד: והנה בדף ל"ו פליגי בסדר שמות הכתוב על האפוד הנה רבינו כתב רפ"ט מכהמ"ק כתולדתן הי' כתובין ובבאר שבע הקשה עליו דזהו דלא כמאן לא אליבא דת"ק דקאמר מפני שיהודה מוקדם ואלו רבינו לא הקדימו ועוד דלת"ק דן נפתלי גד ואשר קודמין לישכר וזבולון שזהו סדר תולדתן ואלו רבינו הקדים ישכר וזבולון לדן ונפתלי וגם לא אליבא דר"ח ב"ג דלדידי' בנימין בראש השנית ובני השפחות בתרייהו ואלו רבינו כתב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השנית וטפי יש לתמוה מאחר דרי"צ דאמר לקמן בשמעתין שהי' כתוב יהוסף אידחי ואיך פסק רמב"ם כוותי' והביא דברי הקרית ספר שרבינו פירש כתולדותם כסדר לידת אמותיהם לאה שילדה בראשונה כל בני' זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סדורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זו ושמעון באבן אחרת ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם כדכתיב ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם משמע דסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדרם כסדר תולדותם באבן זו לבד ובאבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדותם אלא בתר האבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אזי כתולדותם שהוא קריאתן מאבן זו לאבן זו ונראה שלא הי' כתיב בגמרא לפי גירסת רבינו מפני שיהודה מוקדם ובאברבנאל כ' דהאותיות הי' בולטות על החשן כשהי' מענה על איזה שאלה וחוזרות ונעלמות בזאח"ז כדי שידע השואל לצרף האותיות כסדר ולפי"ז הי' סגי באלף ב' אחד ולעולם לא בלטו שתי אותיות כאחת וכשיצא אות אלף היתה נעלמת ואח"כ כשהוצרכו שנית היתה חוזרת ובולטת וכ' במרכבת המשנה דכן מוכח מהמענה בס' שמואל דכתיב עלה תעלה והציל תציל שיש בזה המענה ב' ת' וב' צדין והרי ליכא על החושן רק ת' אחד וצדי' אחת והביא שם דברי החזקוני דלא כפירש"י והי' צורת החושן כזה ראובן א שמעון ב לוי רהם יהודה י דן צחק י נפתלי ע גד קב שב אשר טי י ישכר ש זבולן ו יוסף רן בנימין והיינו שבטי ישורון עם אברהם יצחק יעקב:8א' מכניס קצות העבותות וכו'. הנה מפירש"י שכ' דאין ונתת את שרשרות העבותות האמור באפוד לשון ציווי אלא לשון עתיד כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן וקביעותן אבל רבינו ס"ל כי שתי שרשרות יוצאת מן האפוד כדי להכניסן אל טבעות החשן כדי שלא יזח החשן מעל האפוד: הנה דעת רבינו וכן הוא שיטת רש"י דשתי רצועות הי' אחת לימין וא' לשמאל והם עולות מאחורי הכהן על שתי כתפיו ונקפלות לפניו למטה מכתפיו לתלות בהם אבני השהם ולא ביאר שיהי' הרצועות ממין האפוד כמו שביאר בחשב האפוד ומשמע שיכול לעשותה מכל מה שירצה כמו שא"צ לארגו עם האפוד ומ"ש רש"י שהי' ממין האפוד לא אדע מאין לקח זה ולדעת הרשב"ם האפוד עשוי כמו חצי מלבוש ממתניו של אדם ולמטה ומכסהו בין מלפניו בין מלאחריו והכתפות מכסות כל גבו ממתניו ולמעלה וטעמו שאם לא חיברו הכתפות יחד אלא באלו שתי רצועות שעולות על כתפיו ומתחברות לשרשות החשן מלפניו א"כ כשהכהן עוסק בעבודה וכופף את צווארו למטה יהי' הכתפות נופלות ומתפרדות: ב' והמזיח החושן מעל האפוד לוקה. הנה בספר החינוך כ' דהמפרק חיבור החושן מהאפוד בשעת עבודה לוקה ובמהר"ם שיק הקשה ממכות דף כ"ב דפריך ולחשב נמי דבשעת זריעה עבר משום לא יזח ואס"ד דהלאו הוא דוקא בשעת עבודה ובשעת חרישה איך שייך עבודה וכן הקשה במ"ח ותי' במהרמ"ש דהנה מדברי רבינו דכ' דהמפרק חושן מן האפוד דרך השחתה הוא עובר בלאו זה ונראה מדבריו דהלאו דלא יזח אינו דוקא שלא יזח מחשב האפוד אשר הוא דבוק בו הרכיסה מטבעותיו לטבעות חשב האפוד ולא בכלל האיסור ג"כ דלא יזח למעלה דמדבק החשן בשרשרות בכנפי האפוד דרך השחתה וטעמו נראה דמפרש לא יזח הוי כמו לא יסח כמש"כ הרמב"ן וכונתו לאסור נתיצה ונתיקה דרך קילקול ולדבריו בוודאי אף שלא בשעת עבודה אמנם החינוך ס"ל דלא יזח הוא משורש זחה כמש"כ הרד"ק וביאורו שלא יגביה החושן מן חשב האפוד ואינו מודבק בו וזה אסרה תורה ללכת על אופן הזה ולדיעה זו הלשון לא יזח מלשון שרבו זחוחי הלב ולפי"ז עיקר האיסור על המלובש בו שאינו מודבק עם חשב האפוד אז הוא עובר ופשוט אם יתיר הרכיסה כשרוצה לחלוץ החשן והאפוד בוודאי שרי דאל"כ איך הי' חולץ וע"כ דשרי לפרוק ואיסורו רק שבשעת לבישה לא יהי' מפורק ואינו דבוק זה בזה ונראה אפי' אי מפרק ומתיר הרכיסה שלא ע"מ לחלוץ אינו לוקה וכו' ועיקר המלקות הוא על המלובש בו בלא רכיסה וכן נשמע מדברי הריטב"א דקו' הש"ס שם הוא רק לר"ח ממתניתין דאמר דכ"ז שהוא מלובש עובר מדלא פירש דעובר משום שהוא ינתק הרכיסה כשם דפריך שם בכה"ג שמחק השם וע"כ דס"ל דעל הפירוק לחודי' אינו לוקה אלא על שהוא מלובש בו בשעת פירוקו וכו' ולכן כ' דמשכחת לה דהמפרק אפי' אחר אם פירק דהיינו בשעת עבודה דאז א"א לחלוץ עובר המפרק מלבד האיסור שעובר המלובש בהן יעו"ש: אמנם תמוה לי טובא הא כיון שנטמא בביה"ק גם הבגדי כהונה נטמאו א"כ בלא"ה אין קדושת בגדי כהונה בהם עד שיטהרו אותן ויהא ראויין ללבשם לעבודה א"כ אמאי יתחייב אמזיח חושן מעל האפוד: והנה בחינוך כ' דא"ח אלא בשעת עבודה ובמנ"ח תמה א"כ כשהוא בביה"ק אינו שעת עבודה וא"ח אמזיח החושן: ולענ"ד קשיא אף לדעת רבינו כיון דנטמא בביה"ק וא"ר הבגדים לעבוד בהן עבודה אין בהן קדושת בגדי כהונה אמאי יתחייב עליהן ואולי משום דראוי' לעבוד בהן בק"צ הבא בטומאה: שוב ראיתי כי גם במהרמ"ש הקשה כן ותי' דמשכחת דאחר הזיח החושן מעל האפוד של הכה"ג בשעה שהכה"ג עובד ועוד העלה דהלאו דלא יזח החושן היינו על הלבישה שלא ילבוש החושן כשהוא שלא במקומו את"ד וכן העלתי בפ"א מבאמ"ק דלאו דפרועי בגדים היינו שלא ילבש בגד קרוע:
