מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ה׳:א׳

1 שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנא' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו'. ובכ"מ הקשה דפסק כאביי נגד רבא ובה"ג כתב דכונת רבינו בכ"ש ע"י תערובות וכן כתב באורח מישור והוסיף עליו לומר דפסק כזעירי דמכריע ואולם לדעתי אי אפשר לפרש כן חדא דרבינו מסיים אחד המקטיר עצמו ואחד ע"י תערובות לוקה משמע בעיני' ג"כ לוקה בכ"ש ועוד דהא לאביי מרבינן ערובו בכ"ש היינו ע"י תערובות ולרבא מרבינן כ"ש רק בהיתר מצטרף לאיסור דהאיסור חצי זית והיתר חצי זית אבל ח"ש דהיינו חצי זית ע"י תערובות ליכא קרא לרבויי כמבואר בתוס' וא"כ אי נפרש בכ"ש היינו ע"י תערובות גמור וזה לא נשמע מקרא לרבא רק לאביי וא"כ מוכח דפסק כאביי ועיי' בס' שמן רוקח, והנה בכ"מ כתב דרבא לאוספי אדאביי אתי כבר הקשה עליו הלח"מ דבגמרא אמרו דפליגו אלא דאי מהא יש לומר דמפרש דהפלוגתא בהא דלרבא דוקא חצי קומץ בכזית חייב בנתערב ולאביי אפי' חצי זית נתערב חייב אבל בעיני' יש לומר דלא פליגי אדאביי אלא דבלא"ה דבריו מקושים כיון דרבא מוסיף דקרא לחצי קומץ בעיני' דחייב ליכא קרא לחצי זית דחייב וכבר השיג עליו בס' מוצל מאש סי' נ"א והלח"מ כתב דכונת רבינו איסורן בכ"ש היינו איסור תורה לבד ובמוצל מאש השיג עליו דא"כ לח"ש כבר נודע מכל חלב כמו כל איסורן שבתורה ולמה הביא קרא דכל שאור אך יש לומר דמהא לא קשה דמחלב לא אתי דכרת כמוש"כ מהרלנ"ח הובא במשל"מ בפ"א מה' חמץ ומצה ועוד יש לחלק בין מידי דאכילה למידי דהקטרה לא ילפינן מכל חלב ובספר אורח מישור הקשה דבהלכה ב' מוכח דסובר דלקי בנפל כ"ש לקטורת, והנה הרדב"ז כתב דבאמת פסק כאביי משום דקיי"ל כרי"ו דס"ל כן במנחות דף כ"ז ופלא הא בההוא פסק רבינו דלא כרי"ו רק כריב"ל דלהכה כותי' נגד רי"ו בכל מקום כמ"ש בר"ן בנדרים ועכ"מ פ"ב דנדרים ותוס' חולין צ"ז וסובר דאין הקטרה פחות מכזית ואין קומץ פחות מב' זתים וא"כ אדרבא יוקשה יותר למה פסק כאביי כיון דפסק בההוא כריב"ל דאין קומץ פחות מכזית ואי משום דכאן גלי קרא א"כ ע"כ דאין ראי' מרי"ו דס"ל כאביי דהתם לאו בקראי פליגי משום דהתם מקטיר אח"כ כל הקומץ לכן סובר רי"ו דהו' הקטרה בפחות מכזית כמש"כ התוס' במנחות ובלח"מ הקשה עוד לפמש"כ רבינו בפ"א מה' חומ"צ דבאוכל כזית מן התערובות א"ח כרת רק מילקי לקי ע"כ דפסק כחכמים דלא דרשי כל דלר"א אפי' כרת חייב כמו שכתב הה"מ שרבינו פסק כרבנן א"כ איך כתב כאן דבכ"ש הא לא דרשי כל אמנם בכ"מ בה' חומ"צ תמה להיפוך אי דעת רבינו לפסוק כרבנן אפי' מלקות לא לחייב דהא רבנן סברו על עירובו בלא כלום וגם למה הביא דרשא דשל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל וא"כ קשיא ממנ"פ אי כר"א אפי' כרת לחייב ואי כרבנן אפי' מלקות לא לחייב. הנה תוס' מנחות שכתבו לאביי צריך קרא על עירובו דחייב אבל על היתר מצטרף לאיסור לא צריך קרא דהרי חייב על כ"ש וזהו דלא כתוס' ע"ז שכתבו לרבינו יקיר דאף לר"ש דכ"ש למלקות אפ"ה צריך קרא להיתר מצטרף ולר"ת דאין צריך להיתר מצטרף לאיסור מבואר דסובר דבעירוב היכא דלא שייך ביטול שוה הדין כ"ש למלקות כמו כזית לרבנן ולתוס' מנחות אמרינן לאביי צריך קרא על עירובו אבל לרבא אין צריך קרא לעירובו כיון שהוא בכזית ואין צריך קרא רק לחצי זית ולהיתר מצטרף לאיסור וא"כ תוס' דמנחות דלא כחד ויקשה עליהם קו' התוס' בע"ז לר"ש ל"ל משרת הא מגע"כ נדע טכ"ע כיון דנוטלפ"ג שרי דהא לית להו לא כתי' ר"י ולא כתי' הר"ת ונראה דא"ש בין לר"י ובין לר"ת די"ל שאני קרבנות דאף דבאיסורן צריך קרא לר' יקיר לר"ש דכ"ש למלקות משום דהו"א בתערובות לא אמרי' היתר מצטרף לאיסור אבל בהקרבה אין צריך כיון שהכל קרב על המזבח הרי האיסור כולו ביחד כאחת ודמי לבל יראה דעובר אפי' בתערובות כמו שהוא דעת מרן בפ"א מה' חומ"צ דלא בעינן בתערובות לכן א"ש כר"ת די"ל בהקרבה דחד בחד שייך ביטול כמ"ש תוס' זבחים דף ע"א א"כ הו"א ח"ש בעירוב פטור צריך לאביי קרא אבל לרבא אין צריך קרא בכזית דלא אמרינן חד בחד בטיל אבל באיסורן דלא אמרינן חד בחד בטיל א"כ אף ח"ש בעירוב אין צריך קרא. גם בס' מנחה טהורה מנחות דף י"ז הביא בשם מהר"י קורקס שכתב על דברי רבינו שכתב בכ"ש הכונה איסורא בלבד אלא דהקשה למה הוצרך ליחד קרא והא זה נוהג בכל איסרין מקרא דכל חלב ולמה פרט אותו כאן ולזה י"ל שדרך רבינו להסמיך אל פסוק אשר נראה לו עכ"ד ונראה שדעת מהריק"ו דכל איסורין ילפינן מכל חלב והרדב"ז בלשונות כתב ג"כ לצדד דהו' רק איסור גרידא ובסוף מסיק דלמלקות קאמר והביא שכן משמע מתוס' מנחות נ"ח ובמנחה טהורה השיג על כ"ז אי שייך בכל איסורן לאסור ח"ש מ"ש פיגול לאוכל חצי זית ופיגול לא הו' בחצי זית ורצה לחלק דפיגול לא הו' ע"י מעשה לא שייך אחשב"י כמש"כ הח"צ סי' פ"ו אך הקשה ע"ז דגם פיגול ע"י דיבור הו' כעין מעשה ואולם לדעתי לא קשה מפיגול משום דבפיגול צריך שיחול האיסור לא שייך שיחול על ח"ש אבל בשאר דברים ח"ש אסור אפי' בלאו במידי דאכילה, והביא שם להקת נביאים דסברו דבשאר איסורים ח"ש מותר מה"ת אף דמרש"י שבת ע"ה משמע ח"ש אסור היינו משום דגם שם כתיב לא תעשה "כל" מלאכה וכדבריו כתב הפמ"ג בפתיחה דשאני שבת דכתיב "כל" ועוד נדבר ע"ז אי"ה. מעתה נראה ליישב דברי רבינו דתוס' פירשו דפליגי אביי ורבא בהא אביי סובר יש הקטרה פחות מכזית מכל וכי כל לרבות עירבו ורק מרבה חצי קומץ היינו זית אין צריך לרבות עירובו כיון דהוא כזית פשיטא דגם בתערובות חייב וצריך קרא לרבות חצי זית חמץ והיינו לזעירי דקאמר המל"א בשאור אך הקשו חדא דכ' דלרבא אין צריך לעירוב משום דהוא זית אמאי הא ע"י תערובות כתבו התוס' בע"ז דלר"ש כ"ש למלקות אפ"ה בתערובות שרי וכן הקשה בשעה"מ בפ"א מה' חמץ ומצה עוד הקשה באו"ח דקאמר לאפוקי מדאביי דלאביי אין צריך צירוף והא בתערובות הו"א דלאביי פטור דהא דס"ל דבכ"ש חייב היינו בעיני' לכן נראה ליישב דרבינו בפ"א מהלכות חמו"צ כתב דעובר בכותח הבבלי אבל יראה כפירש"י בריש אלו עוברין היינו בבל יראה ודעת הה"מ דדוקא כשיש כזית בכא"פ ודעת הרמ"ך שאפי' יותר מכא"פ שהרי עכ"פ שהה בביתו כזית חמץ בתערובות והנה הסבר הדברים אלו הוא דס"ל בכל תערובות אף דבטיל אבל איסורא כמאן דאיתא רק דהו' ח"ש ע"י תערובות שרי מה"ת לדעת רבינו כמו שביארנו ובס' יערות דבש כתב בסוף ספרו דדמיא לטומאת משא דלא בטיל וכמש"כ תוס' בבכורות דף כ"ב דרק במידי דאכילה אמרינן כשהוא יותר מכא"פ דאיסור שאכל כבר אזיל אבל בטומאת משא בפעם אחת נושא עכ"פ כל האיסור והיינו אי אמרינן איסור כמאן דאיתא דמי וכ"כ בפלתי בסי' ק"ב דלכן דשיל"מ לא בטיל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאיסורא כמאן דאיתא דמי ובארנו במקום אחר דהא"ט דאין מבטלין איסור לכתחלה דאיסורא כמאן דאיתא דמי וכ"כ עוד בפלתי בסי' ק"י דלא שייך בהקרבה על מזבח כל דפריש מרובא פריש כיון דעכ"פ מקריב הכל על המזבח ולפי"ז זהו סברת התוס' דלרבא דבכזית אין צריך קרא לעירוב משום דאפי' ביותר מכא"פ ג"כ עכ"פ איסורא כמאן דאיתא וקרב כל כזית איסור בבת אחת ולכן צריך קרא רק לרבות חצי זית חמץ וחצי זית מצה וא"ש דקאמר לאפוקי מדאביי דהרי ע"כ הקטרה שאני דאפי' ביותר מכא"פ חייב ה"ה אי כ"ש חייב אז אף בהקטרה מחייב בתערובות ואביי סובר דצריך קרא אף בתערובות ממש דס"ל כ"ש בתערובות שרי כסברת תוס' בע"ז ולכן קמ"ל קרא דלענין הקרבה חייב אכ"ש לא משום צירוף אלא דהכ"ש לא בטיל כמ"ש תוס' להדיא בשמעתין והיינו כיון דחזינן דקרא מרבה עריבו מכי כל א"כ מהיכי תיתי לומר שרבי קרא אף דבטיל איסור חייב משום היתר מצטרף לאיסור הא י"ל דקרא מרבה דחייב משום דהכ"ש לא נתבטל כלל ואין צריך כלל לצירוף אך כל זה בתערובות גמור דהיינו איסור בלוע מבנו"ט בהיתר אבל תערובות כזה שנתערב יחד בלוע נו"ט כמש"כ הריטב"א חולין דף צ"ח וכ"כ בעל המאור דלא כרשב"א חולין בשם הראב"ד דבכה"ג איירי הא דהמצל"א בזה לא שייך סברת תוס' בע"ז דכ"ש ע"י תערובות שרי זה שייך בתערובות גמור ע"י בליעה ולפי"ז שפיר קאמר לאפוקי מדאביי דלאביי אין צריך צירוף כלל ואין לומר ע"י תערובות שרי ואף לאביי צריך שפיר קרא לרבות דזה אינו דכאן דאמר שאור בל תקטירו היתר מצטרף לאיסור היינו באיסור שאין בלוע בהא אין צריך צירוף ולפי"ז א"ש גם קו' האו"ח הא דקאמר אביי בשלמא לדידי דנפישי חולין הא גם לאביי לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור רק בבליע לפמש"כ תוס' לחלק אפירש"י ושם בקופות ליכא בלוע ולהנ"ל א"ש דלתוס' אדרבא לא איירי מבלוע רק חולקין אפירש"י דהיתר מצטרף לאיסור היינו בנפרדים ואין מעורב ותוס' סברו דבעינן תערובות מעורב יחד אבל לא בתערובות ע"י בלוע ולכן בקופות ג"כ לפמש"כ תוס' דאיירי קמח בקמח שפיר הו' תערובות יחד בלא בלוע ובלא נתינת טעם בהא שייך שפיר היתר מצטרף לאיסור ולפי"ז יש לומר גם לדעת רבינו דפסק כר"א ורק לר"א ג"כ בעינן בכא"פ וזהו רק בחמץ אבל בהקטרה אף ביותר מכא"פ ומסברא כן ואין צריך לזה קרא כלל ורק צריך קרא שאם הקטיר רק כזית מן התערובות שאין מן החמץ רק כ"ש לזה צריך קרא דחייב ג"כ והן הן דברי רבינו דזה שכתב רבינו בכל שהן אין הכונה שנפל כ"ש לתערובות כמש"כ הבה"ז הנ"ל אלא הכונה דאוסרן בתערובות בכל שהן אם נפל כזית חמץ לכמה זתים מצה אף ביותר מכא"פ אסור דלא שייך ביטול לענין הקטרה דאכל שהן חייב ע"ד שכתב רבינו לעיל בפ"ד בכל איסורי מזבח בטריפה ובשור הנסקל אוסרן בכל שהן שהכונה שאין להם ביטול אפי' באלף כן כאן כונתו בכל שהן שאין לו ביטול וכתב ע"ז אח"כ אם הקטיר מן השאור בעיני' או בתערובות חייב והכונה דאף אם רק הקטיר מן התערובות הלזה רק כזית ג"כ חייב והיינו כרבא ממש או שהקטיר הן עצמן והיינו בעיני' אם הקטיר כזית חייב ודו"ק. ושוב כתב אח"כ בהל' ב' דקטורת אפי' נפל רק כ"ש לקטורת פסלה וחייב אכזית וזה רק בקטורת דאם הוסיף בה על סממני' פסלה אבל בשאר מנחות לא נפסל בכ"ש רק בנפל כזית אפי' לביותר מכא"פ אוסרין בכל שהן דאין לכזית שאור ביטול אבל כ"ש דהוא ח"ש שנפל לתערובות מצה בטלה דח"ש ע"י תערובות דהיינו שהי' מתחילה ח"ש באמת בטל גם לענין הקטרה וזה לא רבתה תורה וא"ש. על החקירה אי במזבח שייך בכא"פ משום דאפי' יותר מכא"פ הוא כא"פ ולכאורה יש להביא ראי' לחקירה זו בזבחים דף ל"א אמרינן דהקטרה על המזבח הוא מסתמא ביותר מכא"פ דאין שורף האש כ"כ מהרה א"כ אפי' כשמעלה איסור בכא"פ אין מתעכל אלא ביותר מכא"פ ושפיר חייב וע"כ משום דעכ"פ הוא ביחד בשעת העלאה כשיעור לכך אף כשמתעכל ביותר מכא"פ הו' כמו כא"פ אך לפי"ז יקשה לכאורה הא דבגמרא שם אמרינן דאם זרק לאכול בחוץ לזמנו יותר מכא"פ ג"כ חייב דומיא דהקטרה הא הקטרה שאני דעכ"פ העלהו בכא"פ וצריך לומר עכ"פ גם באכילה אי בתר מעיו אזלינן יש כאן שיעור בכא"פ אף שהוא יותר מכאכ"פ יש במעיו בכא"פ עכ"פ, ובזה ניחא הא דאמרינן שם כחצי זית לא הו' פיגול ואמאי הא ביותר מכא"פ ג"כ הו' פיגול אף דהו' ח"ש א"כ כח"ז ג"כ ליהוי פיגול דשאני ביותר מכא"פ דעכ"פ בשעת העלאה יש כאן בכא"פ והנה בטהרת הקודש הקשה למה כחצי זית מותר הא ח"ש אסור בכל התורה ותי' דכאן אין יכול לחול שם איסור על חצי זית א"כ בודאי יקשה יותר מכא"פ למה חל וע"כ כמו שכתבתי עוד יש לומר לכך ח"ש שרי לפמ"כ אחרונים הטעם דח"ש בעלמא אסור משום דבכא"פ ראוי' שיהא שיעור שלם ללקות עליו וכאן בהקטרה שאין מתעכל בכא"פ א"כ אין ראוי' להצטרף לכן חצי שריא לגמרי ואף דגם לאכול חצי זית מותר אפ"ה כיון דגם לאכילה ביותר מכא"פ חייב דומיא דהקטרה לכן אח"ש פטור כיון דל"ב בכא"פ בהקטרה גם אאכילת אדם פטור אח"ש כמו אאכילת מזבח. זה"ל הרדב"ז שהבאתי לעיל וז"ל והנכון בזה דשאני שאור ודבש מכל איסורין שבתורה משום דרבי קרא בהו והכי כ' תוס' לתרץ שהמקריב בחמץ כזית חייב פחות מכזית א"ח ותי' דשאני שאור דרבי קרא והא דשביק רבא ופסק כאביי משום דאיפלגו בהאי פלוגתא גופא ריב"ל ורי"ו דגרסינן בפ' הקומץ דהא דתנן הקטיר קומצה פעמים ואפי' פעמי פעמים מאי בנייהו אר"ז יש קומץ בפחות מב' זתים ויש הקטרה פחותה מכזית איכא בנייהו ריב"ל סובר אין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחות מכזית ורי"ו סובר יש קומץ פחות משני זתים ויש הקטרה פחות מכזית וקאי אביי כרי"ו ורבא כריב"ל ופסק הרב כרי"ו וכאביי וכו' ומש"כ הר"ב ז"ל אין הקטרה פחותה מכזית לאו אשאור ודבש קאי דהא רבינן לי' קרא אלא על הקטרת בהיכל ועל כל שאר הקטרת דלא רבי קרא וכו' דבשלמא כשהוא בעיני' מתחייב בכל שהוא אבל אם נתערב בדבר הראוי' להקטרה צריך שיקטיר כשיעור מן התערובות דבעלמא אין הקטרה פחותה מכזית דלא מרבינן מקרא תערובות אלא א"כ הקטיר מתערובות שיעור שלם את"ד ומש"כ הרב או לשם קרבן ואחד המקטיר עצמו הכי הו' מפרש הראב"ד דבריו א"ח אלא א"כ הקטירן עם הקרבן אבל לבדם לא מחייב או לשם קרבן עם הקרבן ואחד המקטיר עצמן לעולם עם הקרבן וכו' כללא דמילתא לדעת הרב המקטיר שאור או דבש לבדו אפי' ח"ש לוקה וכן אם הקטירן סתמא עם הקרבן וכן לשם קרבן וכן המקטיר תערובות שאור ודבש לוקה על כל אחת בפני עצמו וכו' וכן המקטיר דבר שנתערב בו שאור או דבש אפי' כ"ש ובלבד שיקטיר מן התערובות כזית וכן המקטיר שאור עם דבש עם דבר שהוא מן הקרבן לוקה אעפ"י שאינו ראוי' להקטרה ומסתברא דאפי' על הסתם נמי לוקה כדכתיבנא לעיל גבי המקטיר עם הקרבן דאי במפריש לשם קרבן תיפק לי' משום שאור גופא לפי מה שכתבנו דלקי אשאור ודבש לחודי' ומיהו המקטיר דברים שאינם ראוים להקטרה אע"ג דאיסורא איכא מלקות ליכא וכן נראה מדכתב הרב וכן אסור להקטיר על המזבח דבר שאינה ראוי' להקטרה ולא הזכיר מלקות והטעם דהא דאמרינן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו דרשא הוא ולא הוי לאו מפורש אבל איסורו מה"ת את"ד. כעת ראיתי בספר קרן אורה וז"ל נראה לי דרך אחרת וכל דבריו הולכין על יסוד זה דשאור ודבש נאמרו עם הקרבן כדברי הספרא וזה שכתב ואיסורן בכל שהן היינו להביאו עם הקרבן וכמש"כ ואין חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן ולזה נתכוון במ"ש ואחד המקטיר תערובות שלהם דאזהרה זו או להקטירן בפני עצמו לשם קרבן או לערבו עם קרבן אחר ולא תקשה קושיות הלח"מ דפסק הכא דלקה על התערובות דהכא שאני דזה הוא העיקר הלאו אם מקטיר קרבן בתערובות שאור או דבש אע"ג דבפ' אלו עוברין משמע דעירוב היינו היתר מצטרף לאיסור מ"מ מדבריו נראה דליכא תערובות אחר בשאור אלא אם מקטירו עם הקרבן וכדברי הספרא והשתא אין דבריו סותרים זה עם זה דלאו זה להקטיר שאור עם הקרבן איסורו בכ"ש אבל הקטרת דקרבן או הקטרת שאור בעצמו לשם קרבן צריך שיהא בו כזית דאין הקטרה פחות מכזית והיינו דתניא גבי קטורת אם נתן בה דבש פסלה ואפי' כ"ש ולא שייך ביטול בזה כיון דזה עיקר האיסור לתת שאור או דבש בקרבן וע"ז בא הלאו דכל שאור וכן מש"כ המעלה שאור ודבש לוקה משום שאור ולוקה משום דבש לוקה משום עירוב שאור ולוקה משום עירוב דבש והיינו היכא דהעלה שניהם באיזה אופן שהוא אם העלה שאור ודבש בפ"ע לוקה משום שאור ומשום דבש או שהעלן עם הקרבן לוקה משום עירוב שאור ומשום עירובי דבש וכמבואר בדבריו אחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם עכ"ד. עוד כתב שם ויש לדקדק עוד במש"כ רבינו בדבש שנתן לתוך הקטורת אם הקטירה בהיכל לוקה וכתב הכ"מ דוקא בהיכל במקום הראוי' לקטורת הוא דלוקה אבל על מזבח החיצון דאינו ראוי' לקטורת אינו לוקה ולדידי צ"ע אטו זה גרע מלוג שמן של מצורע דאינו ניתן ממנו על מזבח כלל ואינו שייך למזבח אפ"ה חייב אם העליהו למזבח עם שאור ודבש ואמאי לא ילקה נמי אם העלה קטורת עם שאור במזבח החיצון אטו קטרת לאו שמו קרבן ואפ"ל דלרבות כתב כן אפי' אם הקטירו בהיכל חייב אע"ג דכ' ואל המזבח וכו' והתם מזבח הוא מזבח החיצון אפ"ה חייב נמי אם הקטיר בהיכל, עוד יש לדקדק במש"כ רבינו דמעלה מבשר חטאתו וכו' ממותר עומר ושתי הלחם בשאור או דבש וכן הוא בספרא בשתי הלחם ל"ל הא הוא בעצמו חמץ וילקה על הקטרתו בפ"ע וצ"ל דנקט אגב אינך אחרינא ולשיטת רש"י ג"כ יש לדקדק ל"ל לרבות שתי הלחם משום כל שממנו לאישים הא בלאו הכי איכא לאו דשאור לא תקטירו ועיי' בק"א שפי' דברי תוס' דהא דמרבינן אפי' מנחות שאין במצה תהי' היינו שתי הלחם ואיך יחול איסור כל שממנו לאישים על לאו דחמץ לא תקטירו עכ"ד.

2 כל שאור וכל דבש וכו'. הנה במל"מ הביא מכמה דוכתין דכל מיני מתיקה אסור ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ז תמה אי דבש כל מיני מתיקה א"כ למה בביכורים רק דבש תמרים מז' מינים ואין לומר דשאני התם דכתיב וכל דבש דזה צריך לעירובו וח"ש ומסיק דראשית משמע מן המובחר כעין מש"כ תוס' בפסחים דף ל"ו ובפנ"י שם והנה הרואה יראה כי במל"מ הרגיש בקו' זו ואמנם כאשר הביא דברי רש"י בשבועות דף י"ב שכתב וכל דבש לרבות כל מיני מתיקה ניחא והיינו מדכתיב וכל ולכן נראה דמה דדחי בחס"ו דזה צריך לח"ש אפשר ליישב דבתו"כ דריש מנ"ל לרבות שאסור אף בדבר שיפה לו דהיינו לקטורת ת"ל וכל דבש וכ' בקרבן אהרן משום דכתיב עם ו' ולפי"ז יש לומר כיון דכל מיני מתיקה יפה א"כ נאסרה מדרשא דוכל דכ' עם ו' לכל מיני מתיקה. ובהכי ניחא לי ליישב לשון הברייתא אלו הי' נותן בו קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כל שאור וכל דבש לא תקטירו דלכאורה יש לדקדק כיון דאין אדם יכול לעמוד מפני ריחה א"כ מאי פריך שוב למה אין מערבין בה דבש ועיי' ירושלמי יומא דמפרש שם הכונה ר"ל דטוב הרבה לקטורת לפמש"כ יש לומר אי הי' מערבין בה דבש היינו דבש תמרים ע"ז אמר אין אדם יכול לעמוד ופריך ע"ז ולמה אין מערבין בה שאר מיני מתיקה ע"ז אמר מפני שנאמר וכל דבש דגם שאר מיני מתיקה אסור וא"ש, אך הנה שמעתי לפרש דיש במדינות המזרחים עשב הגדול כמו חטה ויוצא ממנו דבש הנקרא קורטב וזה שאמר אלו מערבין בה דבש קורטב של דבש הכונה זה הדבש הנקרא קורטב אין אדם יכול לעמוד וע"ז מקשה ולמה אין מערבין בה שאר דבש סתם שג"כ טוב לריח ע"ז משני דכתיב וכל שאור וכל דבש לא תקטירו כנ"ל. ולי נראה ליישב קו' הח"ס הנ"ל וביותר ביאור כ' בח"י על נדרים דף נ"ה מ"ש דבכל התורה דכתיב דבש מוקמינן קרא אדבש תמרים ובקרא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו פירש"י וכן נראה דעת רבינו דכולל כל מיני מתיקה ונראה לפמש"כ הרא"ש פ' כיצד מברכין דלכן מברכין אדבש פרי העץ משום דממילא זב ע"כ הו' פירי אבל שאר משקין היוצאין מפירי דרק ע"י כבישה יוצא לא הו' פירי א"כ ה"נ הכא כל מיני מתיקה כיון שאינו יוצא רק ע"י כבישה לא מיקרי דבש סתמא והא דלענין הקטרה מרבינן כל מיני מתיקה כמו דלענין הקטרה גם דבש דבורים בכלל דבהא לא תליא בשבח הארץ דבש דבורים ג"כ בכלל לכן שאר מיני מתיקה ג"כ בכלל אף דיוצא רק ע"י כבישה ובישול אבל היכא דתליא בשבח הארץ לענין ביכורים וכדומה דאין דבש דבורים בכלל ה"נ כל מיני מתיקה אין בכלל כיון דאינו יוצא רק ע"י כבישה. הנה בשו"ת הרשד"ם האריך בענין זה למאוד וכתב וז"ל וכן בפ"ז מה' אמ"ז שכתב שאור ודבש אסורין לגבי מזבח וכו' ואם הקטיר לוקה וכיון שבא לחייבו מלקות הי' לו לפרש בד"א בדבש של המינין שמקריבין בהן ביכורים לאפוקי של דבורים וכו' והרמב"ן בפי' החומש כתב ולענין השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב שמצא בספריהם שהמנהג הי' בעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבנותיהם וכיון שהי' מנהג ע"ז בכל ענין מתוך כך ג"כ כשאסרה התורה כל מיני מתיקה אסרה וכו' ותו דילפינן דדבש דבורים הו' משקה מדכתיב וינק דבש מסלע משמע איכא דבש בקרא דהוי' של דברים וכו' וכתיב וטעמו כצפיחית בדבש ועדיין לא נכנסו לארץ דמשמע דסתם דבש הו' דבר המתוק והי' מה שיהי' או מתיקת פירי או מתיקת משקה וכו' ועוד שנינו במעשה הקטורת תני בר קפרא אלו הי' נותן בו קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ואם איתא יביאו דבש דבורים או דבש משאר מיני פירות כגון תותים או של חרובין כדי לחזק את ריחה אלא ודאי משמע שכל מיני דבש הוא בבל תקטירו ותו דבמנחות מרבינן מכל דבש אפי' כ"ש ואי אמרת בשלמא דבכלל דבש הו' כל מיני דבש היינו דמרבינן מכל אפי' כ"ש אלא אי אמרת דדוקא אותן שמקריבין מהם ביכורם אימא כל לרבויי שאר מיני דבש והכי עדיף טפי שלא מצינו בכל האיסורים שיתחייב בפחות מכשיעור וכו' והכי משמע בירושלמי דביכורים עלה דהאי קרא ארץ זית שמן ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר"ח בשם ר"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבש מי מחייב במעשרות אלו התמרים שחייבין במעשרות משמע דבעלמא הו' בכלל דבש אלא דהכא אי אפשר משום דדבש ממש לא מחייב במעשר ותו דהרי צריך להודות דקרא דכל שאור וכל דבש לא הו' כאידך דבש דכתיב גבי ארץ זית שמן ודבש דהתם הו' דבש תמרים דוקא ואלו הכא הו' דבש כל המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל וכיון שכן אף אני אומר וכו' ל"ל כל מיני מתיקת פירות ותו דאי דבש האמור כאן הו' דוקא אמאי איצטרך לפטור שאר פירות מביכורים נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ חטה מה התם ז' מינין אף הכא ז' המינין וכו' אלא ודאי משום דכל דבש משמע כל מתיקת פירי איזה שיהי' ומכל הני טעמא נראה לי דדבש האמור בתורה כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה שיהי' ודבש דבורים בכלל ואם הקטיר ממנו בכ"ש או בעירובן לוקה וכו' והשתא קרא הכי מתפרש כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אבל אני מצוה לך שתביא אותם קרבן ראשית ומה יש לך להביא מנחות שתי הלחם מן השאור וביכורים הדבש ולא מכל מיני דבש אלא הנך דגמרינן מגז"ש דארצך וארץ וא"כ כל ביכורים מן הדבש ולא כל הדבש מן הביכורים את"ד והנה פלא שכתב דבמנחות ילפינן מכל דבש דבכ"ש וזה אינו דמכל שאור לבד ילפינן בכ"ש אלא בת"כ יליף לה מכל דבש דחייב בכ"ש ומצריך צריכי לה, והנה ברמב"ן כתב טעם אחר דהקפידה התורה שלא יקריבו מן שאור ודבש משום שהוא חזקים בטבעם ומגבירין מדת הגבורה לפי"ז נשמע דגם דבש דבורים בכלל שג"כ מהפך בשר שנפל לתוכו. הנה רבינו בפרק א' מהלכות חמץ ומצה כתב דעל תערובות חמץ עובר בלאו אבל אינו חייב כרת דכתיב כל מחמצת לא תאכלו וה"מ בכשיש בו בכא"פ אבל בדליכא כזית כדא"פ ליכא אלא איסורא בעלמא ולוקין עליו מכות מרדות ובכ"מ תמה דממנ"פ אי כרבנן ס"ל כשיש בו כדא"פ אפי' כרת נמי לחייב ועוד ל"ל קרא ע"ז ואי כר"א ס"ל אפי' ליכא כדא"פ ג"כ לילקי. ונראה ליישב דשפיר פסק כר"א ואפ"ה רק כדא"פ לקי וכרת ליכא דהנה בגמרא פריך לר"א כרת נמי לחייב וכו' ולבסוף נשאר בקושיא והקשה במרש"א לשיטת בעהמ"א דקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה בא למעט מכרת א"כ מאי פריך מאי חזית וכו' ותוס' הקשו איך דייק דנוקשה לית לי' דילמא משום דכש"כ הוא ועוד הקשה המרש"א אמאי לא דייק הגמרא כן מברייתא קמייתא דר"א עוד הק' התוס' דכאן משמע אי לא דרבי קרא לחמץ נוקשה אפי' איסורא ליכא א"כ מאי קאמר בש"ס חולין מדלקי עלי' חמץ גמור דילמא דוקא בחמץ בפסח לקי משום דרבי קרא עוד הקשה הפנ"י על לשון זה דכלל כל שהוא מין דגן הרי על תערובות שייך לומר כל שיש בו מין דגן ועוד איך פליגי ר"נ ורב יודא בסברות הפוכות ונראה ליישב דהנה בבעהמ"א כתב וז"ל שכל הערובין השנויין במשנה אעפ"י שהן עשויין לטעם טעמן משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש מטעם זה שהוא מתחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל איסורין שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינין המנויין במשנתינו אבל טעמו הראשון אין ניכר ברוב הטעמים והיינו כסברת הרשב"א שהובא בב"י או"ח סי' תמ"ב דכל שעשוי לתקן אין בטל מה"ת וכ"כ הרא"ש במס' ע"ז והיינו דחשבינן להו בהמל"א ולא חשבינן להו בטעכ"ע ואפ"ה מחייב בהו ר"א באזהרה ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן ואעפי"כ לא הי' חכמים מחוייבין עליהם כלום והיינו דאמרינן בגמרא מכלל דכזית בכא"פ דאורייתא א"ל הן א"ה אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי כלומר ששנינו סתם כותח הבבלי בכ"ד מחייב ר"א אפי' בהמל"א ורבנן פטרו אעפ"י שיש בו כזית בכא"פ ואפ"י שיש בו טעכ"ע ואסיקנא דליכא כזית בכא"פ דאי בעינא שריף לי' בטלה דעתי' ונראה דזהו הכונה במה דקתני כל שהוא מין דגן דר"ל כל שהיסוד הוא ממין דגן אף שנשתנה לטעם אחר הרי הוא באזהרה לפי שעכ"פ היסוד הוא ממין דגן ומיושב קו' הפנ"י. והנה בטעם כעיקר פליגי הראשונים רש"י מפרש טעמו ולא ממשו היינו אף שיש מן הטעם כזית בכא"פ כיון דאין כאן ממשו זהו טעכ"ע ובהא סובר ר"י דאין לוקין עליו משום דטעכ"ע לאו דאורייתא ודעת ר"ת דטעם כעיקר מה"ת אפי' ביותר מכדא"פ כיון שעכ"פ נו"ט בהיתר ודעת הר"ח כהן דכשיש טעם בכא"פ לוקה בכזית מן התערובות והנה דעת רבינו בפ"ה מנזירות ובפט"ז מהלכות מא"ס דאין חייב רק כשיש בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס אבל אם אכל רק כזית פטור וכן כשהוא בכיותר מכא"פ דהיינו ביותר מג' בצים מותר מה"ת רק מדרבנן אסור והיינו דמפרש דהא דאמרינן דמשרת אתי לטעכ"ע לא להמצל"א וסובר שטעכ"ע רק בכהא"ג בשאכל כזית מן האיסור בכא"פ דהיינו כל התערובות והקשה במנחת כהן דעכ"פ יש כן ח"ש ואמאי מותר מדרבנן ותי' משום דח"ש ע"י תערובות מותר ולפי"ז הא דלרבינו טעכ"ע לאו דאורייתא אין משום דנתבטל מה"ת חד בתרי כשיטת רש"י אלא משום דהו' ח"ש ע"י תערובות ולפ"ז יש לומר דה"ט דאף ביותר מכא"פ דשרי משום דהו' ח"ש ע"י תערובות ולא מטעם דבטל ביותר מכא"פ דזה אינו כיון דלא בטל ביש בכא"פ אף דהו' חד בתרי גם ביותר מכא"פ לא שייך ביטול דהו' כניכר האיסור ע"י הטעם כמש"כ הרא"ש בחולין דף צ"ט ועיין בחו"ד בסי' צ"ח אלא הטעם דשרי משום ח"ש ע"י התערובות ונ' הוכחה לזה דהנה רבינו בפ"ד מהלכות חומ"צ כתב דעובר אבל יראה בכותח הבבלי וכ' הרב המגיד דהיינו ביש בו כזית בכא"פ שהרי עכ"פ יש בביתו כזית חמץ אף שהוא בתערובות והסביר הדבר היטב ביערות דבש דכמו דאמרינן טומאת משא לא בטיל והיינו כמו שבארתי דאסירא כמאן דאיתא דמי עי' לעיל דרק לענין אכילה דהו' ח"ש ע"י תערובות לכן מותר אף דאיסורא כמאן דאיתא דמי אבל לענין בל יראה שפיר עובר כיון דאיסורא כמאן דאיתא דמי ולא שייך ח"ש ע"י תערובות לענין בל יראה דהא לענין בל יראה הו' שיעור שלם, והנה לפמש"כ יצא לנו כך דמאן דסובר משרת לרבות היתר מצטרף לאיסור לכן סובר גם בחמץ מרבינן היתר מצטרף לאיסור ובכדי א"פ אפי' כרת חייב לר"א והיינו משום דסובר ח"ש ע"י תערובות אסור וג"כ מרבינן בכזית אף ללקות וכ"ש אי גם בשאר איסורין באמת ג"כ אמרינן המל"א כאביי ורבא בשמעתין ובנזיר דף ל"ז וא"כ כאן דח"ש ע"י תערובות אסור א"כ באכל כולו גם כרת חייב כשיש כזית בכדי אכילת פרס והיכא דליכא כזית בכדא"פ מרבינן מכל אוכל מחמצת ללקות עליו כיון דאף אי ליכא קרא איסורא איכא משום דח"ש ע"י תערובות אסור שפיר יש לרבות מכל ללקות אבל אי לא אמרינן כר"א דהיתר מצטרף לאיסור וכן בשאר איסורין בודאי לית לן המצל"א א"כ ע"כ סובר דח"ש ע"י תערובות מותר ולכן לא מסתבר לומר ממשרת המצל"א רק מוקמינן לכזית בא"פ כמ"ש רבינו א"כ לפי"ז בחמץ ביותר מכא"פ ליכא קרא לרבות היכא דיש בכא"פ כמו כן בחמץ צריך קרא לזה משום דהי' לו שעה"כ כמ"ש מהרנ"ח הביאו הכ"מ פ"א מחומ"צ אבל בליכא בכא"פ דאפי' איסורא ליכא בשאר איסורין מה"ת משום דח"ש ע"י תערובות מותר לא ידעינן מקרא דכל דלא מסתבר לאוקמא קרא לביותר מכא"פ. אמנם יש בזה עוד שיטה הג' והוא שיטת הב"י בסי' צ"ח דכ' דרש"י ורבינו לא פליגי דגם רש"י סובר כרבינו דביש כבא"פ טעכ"ע מה"ת משום דכיון דהו' כבא"פ הוי טעמו וממשו דלקי לרי"ו, והנה בלח"מ בפט"ו ממא"ס השיג ע"ז דהרי רש"י בע"ז פי' טעמו ולא ממשו כגון חלב שנימוך שאין ממשו בעין משמע אפי' יש בכא"פ והמנח"כ כ' דמזה אין ראי' נגד הב"י די"ל דרש"י איירי באין כבא"פ דאז נקרא אין ממשו קיים ואינו בעין אבל ביש בכא"פ מצי סובר רש"י דלקי כמ"ש הב"י משום דכהא"ג הו' כבעין וא"כ אין סתירה משם אבל הקשה מרש"י בחולין שכ' שאפי' מבשא"מ מה"ת בטיל מוכח שדעת רש"י כל שיש רובא אפי' יש בכא"פ טעכ"ע ל"ד והנה לי נראה דצדקו מאוד דברי הב"י דגם מזה שכ' רש"י דמה"ת ברובא בטל אין הוכחה דסובר טעכ"ע ל"ד היכא שיש כבא"פ דשפיר י"ל דרש"י סובר כשיטת רבינו בכא"פ לקי בזה מיקרי טעמו וממשו כפשטת דברי רי"ו דקאמר טעמו וממשו זהו בכא"פ והא דרש"י כ' מה"ת ברובא בטל הוא טעם למה בליכא בכא"פ טעכ"ע ל"ד דלכאורה יקשה נהי דליכא שיעור לצרף בכא"פ הא עכ"פ ח"ש הו' דאסור מה"ת כקו' המח"כ על שיטת רבינו לזה כ' רש"י דמה"ת ברובא בטל דהנה שיטת הר"ן בחולין בנתערב גופו של איסור לעולם לא בטל ולא תליא בטעכ"ע רק בנתערב טעם לבד ונ' דהנה בבית אפרים סי' ט"ז העלה דבכל ביטול איסורים אנו דנין על שני ביטולין הא' לבטל הכמות בתורת רוב חד בתרי בטל אלא דאכתי נרגש הטעם לכן צריך ס' לבטל הטעם אמנם דעת הנובי"ת סי' נ"ג נראה דהיכא דיש ביטול ס' אין אנו צריכין ביטול רוב לבטל כמות האיסור אלא דגם כמות האיסור נתבטל בס' בעוצם מיעוטו ונראה דזה דעת הר"ן דלכך בנתערב גופו של איסור לא מהני ס' כיון דלא נתבטל כמות האיסור ורק בנתערב טעם לבד כיון שלא נתערב גופו של איסור נתבטל בס' בעוצם מיעוטו וא"צ לבטל כמות האיסור. אמנם שיטת רש"י דאף בנתערב גופו של איסור טעכ"ע ל"ד משום דכמות האיסור נתבטל ברוב ונהי דנשאר הטעם טעכ"ע ל"ד כיון דליכא כבא"פ דמאחר דליכא רק טעם דכמות האיסור נתבטל ברוב ע"ז שפיר י"ל דח"ש בתערובות מותר מה"ת אבל ביש כבא"פ אף דהכמות נתבטל כיון דנרגש הטעם כבא"פ טעכ"ע דאורייתא ולקי עלי' אם אכלה כולה אבל אם אכל רק כזית מתערובות זה ל"ה אלא ח"ש טעם בתערובות שרי מה"ת לפי"ז גם רבינו סובר כרש"י דיותר מכא"פ טעכ"ע ל"ד היינו משום דנתבטל כמות האיסור ברוב ולא נשאר רק טעם והוי ח"ש טעם בתערובות שמותר ולפי"ז לענין בל יראה לכאורה י"ל כיון דהכמות נתבטל א"ע בב"י ואינו עובר רק אם ממשו קיים כמש"כ במח"כ אולם י"ל דגם לפי"ז עובר בב"י כיון דהא דהטעם לא כעיקר הוא רק משום דח"ש בתערובת מותר וזה ל"ש לענין ב"י ושפיר עובר בב"י כמו בכא"פ דעובר בב"י אף דהכמות כבר נתבטל. מעתה יתבאר הכל על נכון דהנה י"ל כך דר"נ ור"י פליגי בשני סברות הראשונות אי ח"ש עי"ת מותר ובהא איתותב ר"נ בתניא כותי' דר"י לכך נשאר ר"י בקושיא דנרבה מכי כל תערובת חמץ לענין כרת אבל אנן דקיי"ל כשיטה השלישית ליכא קו' לר"י דנרבה תערובת לכרת דהנה רש"י פי' שאור נוקשה הוא וא"ר לאכילה ותמוה דהא חזינן דראוי לאכילה וכן תמה אאמוה"ג זצ"ל בשבי"ד סי' תמ"ב וביאר דזה דראוי לאכילה היינו מצד טעם המצה שבו אבל חימוצו שגורם האיסור זה אין ראוי לאכילה ודפח"ח ואני אמרתי קצת באופן אחר דהנה כבר בארתי ד' בעהמ"א דתערובת דקחשוב ל"ה טעם חמץ אלא שמסיים לתת טעם חדש רק דאסור משום דדגן הוא יסודו שגורם לטעם החדש שיבוא כמו כן בנוקשה זה שאנו רואין דנוקשה דשאור ראוי לאכילה זהו טעם חדש שנולד ע"י חימוצו אבל כח החימוץ מצ"ע באמת א"ר לאכילה מעתה י"ל הא אי נוקשה דשאור מה"ת או לא תליא אי תערובת חמץ אסור מה"ת דאי עירובו בלאו אף שאין מרגישין טעם החמץ אלא טעם החדש אפ"ה אסור מה"ת משום דדגן הוא יסודו וכיון שנרגש זהו טעם החדש עי"ז חייבין בביעורו כמש"כ בעה"מ כך נמי בנוקשה שאנו מרגישים טעם חדש לא טעם מצה גמור וגם לא טעם חמץ גמור אלא טעם חדש שבא ע"י כח החימוץ שבעיסה אשר מצ"ע א"ר לאכילה שפיר עובר עליו בלאו אבל אי תערובת א"ע בלאו יען דלא מרגישים טעם הדגן אלא טעם חדש כך בנוקשה נמי כיון דלא מרגישים טעם החימוץ שבו שהרי טעם חימוצו א"ר לאכילה אלא טעם חדש ע"כ אין עוברין עליו ומעתה מיושב על נכון קו' הש"ס מחולין דבודאי בשמעתין לענין חמץ אי לאו דאיכא קרא לחייב בנוקשה בלאו אפי' איסורא ליכא כיון דאי לאו קרא גם על עירוב דליכא טעם דגן אלא טעם חדש ורק אי איכא קרא על עירוב אף דלא מרגישין טעם החמץ אלא טעם החדש אז שפיר גם נוקשה עוברים עליו אף דאין מרגישים טעם חמץ גמור כיון דעכ"פ גם טעם מצה ליכא ואנו מרגישים טעם חדש אשר כח החימוץ שבעיסה גרם לו לבוא ולפי"ז התינח לענין חמץ בפסח בעינן קרא דעוברים עליו משום דאי לאו קרא גם על עירובו א"ע לכן ע"כ גם על נוקשה א"ע כיון דאין נרגש טעם חימוץ גמור אף שבתוכו יש כח חימוץ גמור א"ע עליו אבל לענין לחמי תודה שפיר מיקרי חמץ גמור כיון דכח החימוץ שבשאור באמת חמץ גמור הוא רק למ"ד שאור א"ע עליו ע"כ גם לענין תודה לא מיקרי חמץ כיון דאין בכלל חמץ שבתורה לענין לעבור עליו בפסח ע"כ גם לענין חמץ שבתודה אין יוצאין בו דאיך אפשר לומר דבפסח יהא מותר לאוכלו ולענין תודה יהא עליו דין חמץ אבל אי עוברים עליו בפסח ובכלל חמץ הוא אלא דנלמד כן מקרא משום זה ל"ש לומר דאין יוצאין בו לענין תודה די"ל דבתודה א"צ קרא דהא חמץ גמור הוא כח החימוץ שבו רק לענין חמץ בפסח צריך קרא משום דהי' סברא לומר כיון דאין נרגש טעם חמץ גמור אלא טעם חדש לא יהי' עוברין עליו כמו בתערובות חמץ דאף שהחמץ שבתוכו באמת חמץ גמור הוא כיון דלא נרגש טעם חמץ גמור א"ע עליו לכן צריך לרבות עירובו וממילא נתרבה גם נוקשה שדינו ממש כדין עירובו. ומעתה יפורש פלוגתא ר"י ור"נ הכי ר"י מוקי לה כר"מ דעוברין על שאור דנוקשה הוא עוברים גם על עירוב דנהי דאין מרגישין טעם חמץ גמור אבל עכ"פ טמון בתוכו טעם חמץ גמור א"כ כש"כ הוי דאם על עירובו שלא נולד כח החימוץ בתערובות לא בטיל כש"כ נוקשה שנולד כח החימוץ בתערובת בהעיסה וודאי עוברים עליו אף שאין ניכר טעם החימוץ רק טעם חדש ושפיר הו' כש"כ ודמיא לסברת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם, ומפרש בגמ' דר"נ לא אמר כרי"ו משום דר"מ לא קאמר רק בנוקשה דחמור מעירובו דר"נ סובר ח"ש עי"ת אסור א"כ אף ביותר מכא"פ מרבינן מכל דאסור דהמצל"א ואף דביותר מכא"פ ליכא טעם חמץ גמור רק טעם חדש וזהו לא נשמע מנוקשה דלא הי' ניכר ההיתר בפ"ע מעולם. ובזה יש ליישב קו' הח"ס יור"ד סי' צ' לפירש"י בסוף הסוג' דרבנן דכותח לית להו טעכ"ע משום דגיעולי מדין חידוש הוא א"כ איך קאמר ר"נ דעירובו בלאו ל"ל לר"מ הרי ר"מ סובר נוטל"פ אסור א"כ מוכח מג"נ טעכ"ע, ולפמש"כ ניחא דרק בנתערב יותר מכא"פ דליכא טעם חמץ גמור רק טעם חדש בזה סובר ר"מ עירובו בלא כלום דכהא"ג ל"ש טעכ"ע, ורש"י דקמפרש דרבנן דכותח סברי טעכ"ע ל"ד היינו לר"י דקאמר כש"כ תערובת דלדידי' כותח היינו דיש כבא"פ דאז הטעם טעם דגן גמור לא טעם חדש וא"כ רבנן דפליגי ול"ל כותח הבבלי היינו ע"כ משום דסברי טעכ"ע ל"ד. ובזה ניחא מה שהק' המפורשים על רש"י מ"פ ור"ע טעכ"ע מנ"ל דילמא ל"ל טעכ"ע כרבנן דכותח והמצל"א אית לי' ולהנ"ל י"ל דבודאי לר"ע דסובר אם שרה פתו ביין חייב משום המל"א דיליף ממשרת ע"כ סובר טעכ"ע דאורייתא כמ"ש בנזיר דף ל"ז דטעכ"ע עדיף מהמל"א דשרה פתו ביין לא פשט היין בכולו אבל בכותח שיש בתערובת יותר מכבא"פ שפיר י"ל דבחמץ ל"ל טעכ"ע וגם לית להו המל"א כמ"ש מהרש"א לפירש"י דרבנן דלא דרשי כל לית להו המצל"א בחמץ דומיא דהכי בנזיר שפיר י"ל דרבנן מוקי משרת להמצל"א דהיינו באכל כזית מתערובת שיש בו כבא"פ דחייב דביש בו כבא"פ שפיר המל"א חייב דעדיף מטעכ"ע אמנם ר"י ל"א כר"נ משום דרק בעירובו קאמר ר"א דחייב אבל נוקשה ל"ל דר"י סובר ח"ש עי"ת מותר וא"כ בנתערב ביותר מכא"פ בכל איסורין שבתורה מותר דהוי ח"ש עי"ת והמל"א לית לי' אף בנזיר א"כ לא מסתבר לרבות מכל תערובת חמץ רק מרבינן תערובת חמץ היכא דיש כבא"פ וא"כ רק תערובת שיש בו כבא"פ עוברים עליו ותערובת כזה הא יש טעם חמץ גמור כמ"ש בעה"מ אבל בנתערב ביותר מכא"פ שאין מרגישין טעם חמץ רק טעם חדש לא מרבינן באמת מכל וא"כ נוקשה ג"כ דאין מרגישין טעם חמץ גמור אף שיש בתוכו כח חימוץ גמור ג"כ לא מרבינן מכל ושפיר קאמר ר"י דדוקא עירובו בלאו לר"א אבל נוקשה לא אמר דלגבי תערובת שיש כבא"פ ומרגישין טעם חמץ גמור בוודאי נוקשה גרע. ומיושב קו' הפנ"י דל"ה סברות הפוכות דר"נ איירי מעירוב פחות מכא"פ ולגבי תערובת זה נוקשה עדיף משום דלא הי' ניכר מעולם טעם היתר דבתערובת נולד האיסור והוי כש"כ מעירוב חמץ שלא נרגש טעם חמץ גמור כיון דזה נתערב בהיתר שהי' ניכר קודם התערובת. ולפי"ז ניחא מה שהק' תוס' דלמא נוקשה כש"כ הוא דהנה הק' עוד מאי עדיפותא הך ברייתא מברייתא ראשונה דקתני דר"א סובר על עירובו בלאו דדייק מיני' ר"נ דכש"כ על נוקשה אך י"ל כך דבוודאי מברייתא קמייתא דקתני סתם על עירובו בלאו ומשמע אפי' ליכא כבא"פ וא"כ אין מרגישין טעם חמץ גמור רק טעם חדש אפ"ה עוברין עליו א"כ כש"כ נוקשה דג"כ יש בתוכו חמץ גמור אף שלא נרגשה רק טעם חדש הו' כש"כ כיון דנולד בתערובות אבל בברייתא דקתני בפירוש כותח דמפרש בגמ' הנח לכותח הבבלי דלית בי' כבא"פ משום דאי משטר קשטר לי' ליכא כבא"פ אבל עכ"פ בתערובת יש שפיר כבא"פ וא"כ יש בו טעם חימוץ גמור אפ"ה רבנן פליגי עלי' משום דאי משטר קשטר לי' כדרך אכילה ליכא כבא"פ אבל לר"א עוברים עליו א"כ שפיר י"ל דדוקא בכה"ג כשיש בתערובת עכ"פ כזית בכא"פ א"כ יש בו טעם חמץ גמור לכן עוברים עליו אבל נוקשה לא קתני דל"ש לומר דכש"כ הוא דנגד תערובת שיש בתוכו טעם חמץ גמור ל"ה נוקשה כש"כ וא"כ מדלא חשיב נוקשה שפיר נשמע בנוקשה לית לי' ומיושב היטב קו' התוס'. והנה