1וכן הכלאים וכו'. הנה בשמעתתא דחוששין לזרע האב קשה לי דקאמר שמואל דהלכה כחנני' ומסיק דאזדא שמואל לטעמי' דקאמר דחכמים פליגי ארי' וסברי דכל מין פרידה מין חדא הוא דבא מן הסוס ומן החמור ובעיא בגמרא אח"כ אי מיפשט פשיטא לי' לר"י דאין חוששין או דמספקא לי' נפ"מ לאסור פרי עם האם יפשט דמספקא לי' כיון דתניא דפרי עם האם אסור וקשה לי איך מוכח מזה דמספקא לי' דהנה הם חששו לזרע האב דחנני' דמחייב אזכר ע"כ לדידי' שוה גורם דאב לגורם דאם הו' ס"ל דחייב אזכר כמו אאם אולם אף לרבנן דפליגי אחנני' היינו די"ל דס"ל דלא אלים כחו דאב כמו כחו דאם אבל בכל זה עכ"פ אין הכרח דסברי דבתר כח לא אזלינן כלל דשפיר מצי סברי דעכ"פ גם לאב יש כח וגורם דידי' ג"כ כח לאסור אלא דכאן אין לחייב אלא אי אמרינן דאלים כח דאם אז מסתבר דחייב אאביו כמו אם וא"כ לפי"ז חנני' דסובר דאלים ככח דאם ע"כ סברו חכמים דכל מין פרידה אחת הוא וע"ז פליג ר"י דסובר דלא אלים ככח דאם דלא אמרינן חוששין לזרע האב בכהא"ג אבל עכ"פ פרי עם האם אסור כיון דעכ"פ יש כח דאב וגורם דידי' ונהי דתוס' בדף נ"ח כתבו דל"ש זוז"ג רק בחד היתר היינו דבכהא"ג ל"ש זוז"ג ורק מיקרי חוששין לזרע האב כמוש"כ תוס' בכורות דף ז' ונהי דאין חוששין לזרע האב היינו שאין אלים ככח דאב אבל עכ"פ גורם הו' ואף למ"ד זוז"ג אסור היינו באחד היתר ואחד איסור ומשום ביטול אבל בשניהם היתר זוז"ג אסור דלא שייך ביטול ועיי' אבני מלואים סי' מ"ו וא"כ פרי עם האם שפיר אסור ולישב נאמר דגמרא כאן קאי למ"ד זוז"ג אסור א"כ לדידי' אי אין חוששין לזרע האב היינו אי לא אמרינן דכח אב הו' ככח אם אז עכ"ח אפי' כגורם לא הו' דאי הו' כגורם ואסור משום גורם א"כ היינו זוז"ג דאסור והתוס' כתבו בשניהם היתר לא שייך זוז"ג דסברת תוס' שייך בין למ"ד זוז"ג אסור בין למ"ד זוז"ג מותר א"כ ע"כ אפי' משום גורם לבד אין לאסור אלא אי הו' כח אב כאם אז יש לאסור אבל להלכה דזוז"ג שריא שפיר י"ל נהי דאין חוששין אבל עכ"פ גורם הו' רק דבשאר איסור זוז"ג שרי ובשניהם היתר זוז"ג אסור אבל לא משום דאלימא ככח האם אלא דמשום גורם לבד אסור ובזה מתו' קו' התוס' בבכורות שהקשו אי אין חוששין לזרע האב אפי' גורם לא ליחשוב ואמאי וולד טריפה שריא משום זוז"ג ולפמש"כ ניחא דבאמת גורם הו' עכ"פ ובשניהם היתר ג"כ שייך בהו איסור כגון שאסור פרי עם האם ובאחד היתר שריא משום זוז"ג שריא באו"ה וא"כ ניחא נהי דפרידות זע"ז אסור היינו משום דכח האב נהי דיש בו דהרי אסור פרי עם האם אבל כיון דלא אלים ככח אם הו' א"מ דכאן גורם דאב סוס ועיקר גורם דאב חמור ובאידך גורם עיקר דאם סוסי' וגורם דאב דקליש מכח דאם חמור א"כ אין הענין שווים וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דפסק פרי עם האם לוקה אף דאין חוששין לזרע האב דנאמר שיהא לגמרי ככח אם אבל גורם וכח אב אמקצת עכ"פ איכא ובפרידות זע"ז אסור כיון דאין כח דאב ככח דאם ל"ה שווים לכן לקה ג"כ ונכון מאוד. ובזה יש לומר דכל השקלא וטריא כאן קאי דסבר ר"א זוז"ג אסור בעלמא א"כ גם רבנן דלא פליגי עלי' אלא בחוששין לזרע האב או במקצת שה אבל בזה דסבר ר"א דזוז"ג אסור לא פליגי עלי' רבנן ע"כ הו' סבר הש"ס דהך חוששין לזרע דאמרי רבנן היינו לגמרי כחנני' דאלים ככח האם וע"כ פריך באמת לפלוגי בפלוגתא דחנני' וע"כ פריך מכיסוי הדם בצבי הבא על התייש אי חוששין לזרע האב הו' מקצת צבי וא"כ לחייב בכיסוי כיון דכח אב אלים ככח אם א"כ כמו דחייב באותו ובנו לרבנן דהו' בתייש הבא על הצבי משום מקצת שה ה"נ לחייב בכיסוי ומשום חוששין לזרע האב והו' מקצת צבי וע"ז מסיק דעכ"ח מספקא לי' לרבנן וכן במתנות בתייש הבא על הצבי דמשמע בשמעתין אי הו' חוששין לזרע האב הו' מחייב בחצי מתנות דשה אפי' מקצת שה ואי אין חוששין לזרע האב פטור לגמרי אבל להלכתא דזוז"ג שריא שפיר י"ל דנהי דאין חוששין לזרע האב אבל עכ"פ גורם הו' ע"כ לענין אותו ואת בנה דשם כיון ששחט נשחט גם חלק השה שיש ע"כ שפיר דרשינן שה אפי' מקצת שה אבל לאינך מתנות נהי דחששין לזרע האב דגורם הו' משום זה לא שייך לחייב במתנות כאשר אבאר דהנה ביריעות שלמה הקשה כיון דדרשינן שאפי' מקצת שה א"כ לחייב כל המתנות כמו לר"ש דמרבינן דמחייב בכולו וצריך לומר דעכ"ח דאין הכונה דמשמעותי' אפי' מקצת שה אלא דהכי דרשינן דהוא מילתא דמסתברא כמו דתורה חייבה על שה כולו כל מתנות כך חייב חצי מתנות אחצי שה וכמו דאמרינן בעלמא חמש אפי' חצי חמש לענין פדה"ב או חצי דו"ה ולפי"ז י"ל דשה רק שייך אי חוששין לזרע האב דהו' כגורם דאם א"כ כמו דבצבי הבא על התיישה אמרינן שה אפי' חצי שה כך שייך לחייב בתייש הבא על הצבי דהו' ג"כ מסברא לחייב בחצי מתנות אחצי שיות ושפיר שייך לדמותו לאותו ואת בנו דבילדה בת ובת ילדה בן דחייב אבל אי ל"א דחוששין לזרע האב אלא דהו' גורם ע"ז באמת לא מסתבר למידרש דאפי' אגורם חייב אחצי מתנות דמאן לימא דהו' גורם דאב חשוב כ"כ דלחייב חצי מתנות כיון דלא אלים ככח דאם ואיזה שיעור אתה נותן לו אפי' חצי לא שייך לחייב ולדרוש דחייב ברבוע מתנות ל"ש דילמא אפי' ברבוע לא חשוב ע"כ לא דרשינן כה"ג אפי' מקצת שה ורק לענין אותו ואת בנו אפי' אי גורם לא הו' אפי' כחצי אלא מקצת בעלמא עכ"פ זה המקצת של שיות נשחט שפיר חייב בשלמא אי הפי' דשה משמע אפי' מקצת שה אז כיון דהו' עכ"פ בהאי בהמה מקצת שה דגורם הו' עכ"פ אז הו' שייך לדמותו לאותו ואת בנו אבל זה לא דרשינן דא"כ לחייב בכולו מתנות אלא ע"כ זה רק מילתא דמסתבר דחייב אחצי מתנות וזה לא מסתבר היכא דל"ה אפי' חצי אלא מקצת בעלמא ודו"ק. וכן לענין כיסוי הדם בשלמא אי חוששין לזרע האב חייש ככח האם שפיר חייב בכיסוי מכח מקצת צבי דל"ש ביטול כיון דהו' זה כזה אבל אי לא הו' ככח האם אלא מקצת עכ"פ הו' א"כ נתבטל הדם כקו' התוס' באמת מהך דביצה ותירוצם ל"ש דיש בכל מקצת חלק דם שחייב בכיסוי כיון דהשה רוב נתבטל למאן דסובר דבטיל ע"כ ל"ש לחייב בכיסוי ועיי' באחרונים שרוצים לתרץ ג"כ דרמב"ם סבר כהך דביצה אך זה דוחק לומר דסוגיות פליגי ולפמש"כ ניחא דלפי סוגיא דחולין דסברו דחוששין לזרע האב כמו לזרע האם שפיר חייב בכיסוי כתי' התוס' דבכל משהו יש חצי צבי אבל אי לא הו' כזרע האם א"כ נתבטל ברוב ופטור שפיר מכיסוי ונתיישב היטב דברי רבינו, וא"ל דבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול דהא לר"ן כל זוז"ג משום ביטול ודו"ק. ובזה יש לתרץ קו' התוס' אמאי פריך מכלל דלר"א פשיטא לי' קשיא ממתנות לחייב בכולהו מתנות והקשו תוס' אפי' אי מספקא לן לר"א ג"כ קשיא לחייב בחצי מתנות כיון דמקצת שה אית לי' לפמש"כ ניחא דבודאי אי לא הו' מדמה כיסוי לאותו ואת בנו הו' מצריך לפרושי כך דרק לאותו ואת בנו שייך מקצת שה משום דכשנשחט כל השה נשחט אבל לענין כיסוי הדם שפיר יש סברא לומר דלא חייב תורה אמקצת דם כיסוי כיון שבא בתערובות תמיד ולא משום ביטול אלא יען דאנן בעינן אפי' חצי אחצי בהא"ג לא חייב וכן במתנות אפי' אמקצת שה דאם שהוא בודאי עכ"פ כחצי שיות לא דרשינן דלתחייב דרק אכולו שה חייבה תורה אבל אמקצת שה לא חייבה תורה כמו דדרשינן חמש ולא חצי חמש ורק באותו ואת בנו שאני דעכ"ח נשחט האי מקצת שיות דהרי ע"כ באותו ואת בנו שאני דאפי' אי אין חוששין לזרע האב כמו לכח דאם אלא דגורם הו' מחייב מהאי טעמא באותו ואת בנו א"כ עכ"ח לא דמיא לכה"ד ומתנות אבל אחר דפריך מכיסוי הדם ע"כ משום דסובר דגם בעלמא שייך לדרוש כך לחייב אפי' אמקצת אז קשה גם במתנות לחייב בחצי מתנות אמקצת שיות דאם והבן ובזה אמרתי לפרש דגמרא מסיק לאחר דלר"א מספקא לי' במאי פליגי בשה אפי' מקצת שה לכאו' קשה הו' לי' למימר אלא בשה אפי' מקצת שה פליגי ומדלא קאמר כך משמע דפלוגי גם בחוששין לזרע האב ולפמש"כ ניחא דר"א מספיקא לי' אי חוששין לזרע האב היינו אי כחנני' דדמיא לגורם דאם לגמרי וע"כ סובר דלא דרשינן שה אפי' מקצת שה כיון דכח האב אלים כ"כ אין לחייב אמקצת שה דאם לבד ורבנן מספקא להו ג"כ אי חוששין לזרע האב היינו אי הו' עכ"פ כגורם בעלמא אבל כגורם דאב ל"ה ע"כ דריש אפי' מקצת שה לחייב מצד שיות דאם כיון דאלים יותר מכח האב ובזה ניחא ליישב קו' התוס' אר"ש אמאי לא פליגי ר"א גם לענין חלב לפמש"כ ניחא דרק לענין כיסוי הדם ומתנות סברי ר"א דלא דרשינן שה אפי' מקצת או צבי אפי' מקצת צבי דא"כ לחייב בכולהו מתנות ורק לגבי אותו ובנו שייך אפי' מקצת שיות כיון דעכ"ח נשחט גם חלק זה אבל לענין איסור דחלב כיון דיש בהאי אם כח דאב עכ"פ דהיינו כח בהמה ע"כ חלבו אסור ודו"ק, ובזה ביארתי היטב כל דברי רבינו המוקשים בשמעתתא דא בה"ל שחיטה וב"ה ביכורים וב"ה כלאים ויבואר עוד במק"א.2שבעת ימים וכו'. הנה ברמב"ן פירוש דהכי קאמר קרא דלאו דמח"ז חדא שבעת ימים תחת אמו ועוד אני אומר לך שור ושה לא תשחטו ביום אחד והכל נכלל באיסור דמחו"ז, ולי נראה לפרש בזה כל הענין שבריש פ' אותו ובנו דקאמר אין לי אלא בחולין במוקדשין מניין ת"ל שור ושה כי יולד וסמוך לי' ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ואימא במוקדשין ולא בחולין ת"ל ושור הפסיק הענין ואימא בחולין ולא במוקדשין ת"ל ושור ו' מוסיף על ענין ראשון ואימא מה קדשים כלאים לא אף חולין כלאים לא והתניא אותו ובנו נוהג בכלאים ועוד הכתיב שה ואתה מוציא כלאים מבניהן ומשני או לרבות כלאים ואימא או לחלק הכתוב אותו והא אותו בעי ג"כ אלא כר' יהונתן דל"ב קרא לחלקו מפרש מאי חנניא ורבנן ומייתי ברייתא דחנני' סובר דנוהג גם בזכרים ורבנן סברו רק בנקבה ואם נפשך לומר בנו הכרוך תחתיו ומפרש וכי תימא אותו זכר משמע ת"ל בנו הכרוך תחתיו יצא זכר שאין כרוך תחתיו וכל השמעתא תמוה חדא קו' תוס' אליבא דמסקנא למה כתיב באמת אותו ובנו בעניינא דקדשים ועוד מ"פ ועוד הכתיב שה הא קו' ראשונה הוא על הברייתא דנוהג בכלאים ואידך קושיא זה הוא קו' אדרבא דלא לנהוג כלאים והוא קו' אדרבא לא על הברייתא ל"ש למפרך בלשון ועוד וכן הוא דקאמר ואם נפשך לומר בנו הכרוך תחתיו משונה לשון זה מבשאר מקומות דמותב ומפרק וכאן לא המתין עד דמותיב לי' רק קאמר מדנפשי' דיש למותיב ולפרק ועוד קשה הא איכא למיפרך באופן אחר להשיב דאי צריך לרבות כלאים ואותו לחלק ומנ"ל דאין נוהג בזכרים עיי' חיח"ס דעמד על כל זה ולהנ"ל אני אומר דזה דפריך אי מה קדשים כלאים לא הוא משום דקשיא לי' באמת קו' התוס' למה נכתב בהאי ענינא דקדשים ע"כ ללמוד דכלאים לא וא"כ קשיא מברייתא דנוהג בכלאים ועוד דל"ש לומר דלכך כתיב בהאי ענינא למעט כלאים דהא כתיב ושה דאתי להוציא כלאים ומסיק או לרבות את הכלאים וא"כ תקשה באמת למה כתיב בהאי ענינא דקדשים וע"כ קשקיל וטרי דאו בעי לחלק וכן אותו בעי לחלק ומייתי דבאמת פלוגי חנניא ורבנן אי נוהג בזכרים דלחנני' בעי אותו דנוהג בזכרים וא"כ עדיין נשאר בקשיא הראשונה למאי כתיב בהאי עניינא ע"כ נאמר לפרש זאת דהא באמת אם נפשך לומר אותו זכר משמע רק דבנו משמע כרוך תחתיו והיינו דכיון דכתיב בענינא דקדשים ע"כ לומר דקרא קאי אדלעיל דז' ימים תחת אמו ועוד דלא תשחטו ביום אחד והיינו מטעמא דכרוך אחרי' א"כ להכי כתיב בהאי דנלמד דאין נוהג רק בנקבה ומשום דכרוך אחרי' ובהא ניחא מה שהקשה תוס' ד"ה או דמדאיצטריך לרבות כלאים ש"מ דבחולין נמי נהוג דכלאים בקדשים ליכא וא"כ א"צ ושור להפסיק הענין ותי' דהו' מוקמינן לשום דרשא ולא ידענו איזה דרשא וכתבו המפורשים דהו' אמרינן או לחלק ואותו שיהי' נוהג בזכרים אלא דיקשה לפי"ז לר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא הדרי' קו' לדוכתי' עח"ס שעמד בזה ג"כ להנ"ל ניחא דהא זה השקליא וטריא הוא משום דקשיא לי' למה באמת כתיב בהאי קרא דקדשים והיינו למאן דס"ל דל"ש לומר דאין נוהג בקדשים דהא אין עשה דוחל"ת ועשה וא"כ קשיא למה באמת כתיב בהאי עניינא אבל הא באמת יש לנו לומר קו' תוס' לאמת שאמרו דעשה דקרבן פסח דבכרת דחי עשה ול"ת א"כ צריך קרא לומר דנוהג גם בקדשים מעתה י"ל דר' יונתן ס"ל באמת דעשה דכרת דול"ת ועשה וא"כ צריך קרא דנוהג גם בקדשים דהנה זה דכתבו תוס' דאין עשה דל"ת ועשה הקשו מתוס' זבחים דף ל"ג דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה ואמרתי דתליא זה בשיטת הריב"א דל"ת כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ועשה דכרת חמור דוחה עשה הקל אבל אי לא כריב"א אז עשה דכרת א"ד עשה ול"ת א"כ אי אמרינן כריב"א ניחא וא"כ ר' יונתן מצי סבור כהאי סברא דל"ת כמאן דליתא א"כ עשה דכרת הוא דדחי לכך צריך קרא דנוהג בקדשים ולא קשיא אליבא דר' יונתן. והנה תוס' הוק' דקרא סתמא כתיב ואין לומר בק"פ עשה דל"ת דמחוסר זמן עשה ול"ת ותמה בראש יוסף הא היכא דאיכא פסול ל"ש עדל"ת ומחוסר זמן פסול לגבי גבוה אך י"ל דהנה תוס' דכ' דבאותו ובנו איכא עשה דמח"ז היינו דסברו דשיעשה דמח"ז אל"ת דאותו ובנו וכמש"כ בראש יוסף א"כ אי אמרינן דעדל"ת א"כ ממילא ליכא עשה ול"ה פסול כלל לגבוה לכן שפיר שייך עדל"ת אך התינח לשיטת הריב"א דל"ת כמאן דליתא אבל לשיטת ר"י ט"ע בקידושין דף ל"ד דל"ת שיש עמו עשה אלים וגם עשה לא נדחה ל"ש זה ושפיר כ' תוס' דהוה עשה ול"ת וממילא איכא גם פסול לגבוה א"כ זהו גופי' תי' התוס' דתי' דאיכא עול"ת דהיינו דחידשו דלא כסברת ריב"א אלא דל"ת לא נדחה ממילא איכא נמי עשה וממילא פסול נמי הוה לגבוה ובהא ניחא מה שהקשו דהא תוס' בזבחים דף ל"ג כ' דעשה דכרת דוחה עול"ת הנ"ל ניחא כיון דאיכא עשה ממילא פסול נמי הו' ל"ש כלל עול"ת ורק אי בעלמא הו' דחי לל"ת עכ"פ אז ל"ה פסול כלל וליכא כלל עשה אבל כיון דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דהל"ת ל"ה כמאן דליתא לכן אף דעשה דכרת דוחה לא מהני דהא פסול לגבוה משום מחו"ז וגם י"ל בפשיטות דבאמת הא בהא תליא דהא דכ' תוס' דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה היינו לשיטת ריב"א דלר"ש כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ומאי אולמי האי עשה מהאי עשה ע"ז אמרינן אי איכא עשה דכרת דאלים דחי להאי עשה אבל אי אמרינן כשיטת ר"י בקידושין דהל"ת אלים ולא נדחה הל"ת אף דאיכא עשה דכרת לא אלים לדחות עשה ול"ת ביחד וא"כ כיון דכל תי' התוס' באיכא עשה דמחו"ז רק שייך אי לית לן כסברת ריב"א דלסברת ריב"א ליכא עשה דל"ש שדי עשה דמחו"ז אלאו דאותו ואת בנו אי הלאו כמאן דליתא וא"כ כיון דאזיל לשיטת ר"י לא יקשה דעשה דכרת דוחה לעשה ול"ת דלשיטת ר"י באמת גם עשה דכרת ל"ד לעשה ול"ת וא"ש: הנה רש"י שבת דף קל"ו כ' דכ' שבעת ימים יהי' תחת אמו הא בלילה שרי רק הרצאה למחר דלא חזי להקרבה באורתא דכ' ביום צוותו אבל נפל ל"ה לכך יכול להקדיש תוך ח' הנה לכאורה מפירש"י מוכח דאין כאן מחו"ז כלל דהא בלילה אין ראוי להקרבה רק משום לילה והקשה ע"ז בטה"ק זבחים י"ב א"כ קשה איך מוכח מהא דנכנס לדור להתעשר דאין מחו"ז בלילה הא ל"ה מחו"ז כלל אלא דא"ר להקרבה משום לילה ועוד יקשה לפירש"י קו' התוס' ל"ל ביום השמיני ירצה לדרוש לילה לקדושת יום להרצאה תיפק לי' מביום צותו דמה שתי' בתוס' דאם עלה תרד משום מחו"ז ניחא לפירש"י כיון דלדידי' ל"ה מחו"ז כלל רק משום לילה אמנם ל"נ כונה אחרת בפירש"י דבאמת הקשה בטה"ק שם וכן במנחות דף ו' לתוס' דהו' מחו"ז למה יהא מותר לאכול בליל ח' ואי דסברי דלענין קרבן אף דיצא מכלל נפל צריך ח' ימים א"כ יקשה הא דיליף ר"ג דכיון ששהה ח' יצא מכלל נפל ע"כ ללמד להתיר אחר ח' מדהתיר תורה להקרבה א"כ מנ"ל למישרי בליל ח' דילמא לא יצא מכלל נפל עד יום ח' כמו דהקרבה לא שרי עד יום ח' ולפי"ז י"ל דזה הי' קשה לרש"י ולכן מיאן בפי' התוס' רק מפרש כך דבאמת כיון דכ' ז' ימים יהי' תחת אמו בלילה הי' שרי רק משום דל"מ להקרבה באורתא וכן להרצאה בח' וזהו אפי' בלא קרא וכיון דכ' ביום השמיני והלאה ירצה ע"כ לומר דבלילה הו' מח"ז ותרד דאם עלה תרד ולא משום נפל אלא שלא תאמר דבלילה חזי להקרבה אי לאו אורתא לזה כתיב מיום השמיני והלאה ירצה דיהא מחו"ז בלילה ונ"מ שאם עלה תרד. והנה בחולין דף קט"ו איתא אותו ואת בנו לתסרו ומשני מדגלי רחמנא מח"ז לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופי' התוס' דכ' מיום השמיני והלאה ירצה הכתוב נתקו ללאו דאו"ב וכ' במשל"מ שכוונתם כיון דנתקו הכתוב ללאו דאו"ב לגופי' שיהא בעשה דלא ירצה לקרבן והוה מח"ז תיפק לי' דאסור משום כל שתעבתי לך וכמש"כ הרמב"ן לפרש נתקו הכתוב לעשה היינו דאו"ב עצמו יהא בעשה דלא ירצה ופירושא דקרא הכי משמונה והלאה ירצה ודוקא אם לא שחט האם אבל אם שחט האם אז הוה הולד מחו"ז באותו יום אף שהוא משמונה ימים והלאה אח"ז ראיתי שכ"כ בקרבן אהרן. אולם קשה לי הא קיי"ל בהדיוט דיום הולך אחר הלילה משא"כ בקדשים הלילה הולך אחר יום כדאיתא ס"פ או"ב א"כ משכחת דיש איסור להדיוט ואין אסור לגבוה ונ"ל דהנה בטה"ק מנחות כתב דהא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין הפירוש שכמו שנאסר לישראל נאסר גם לגבוה אלא זהו עצמו האיסורי ען שאסור להדיוט וא"כ י"ל כיון דבהדיוט אסור משום או"ב אף דלגבוה לילה אחר יום אסור לגבוה וא"כ ל"ה צריך הכתוב לנתקו שהוא בלא ירצה. ובזה נראה ליישב קו' תוס' בריש פ' או"ב דפריך מוקדשין מנ"ל והקשה תוס' דמהיכי תיתי דאיני במוקדשין דעדל"ת ולפמש"כ ניחא דה"א דאינו במוקדשין משום דמוקדשין הוא להיפך לילה אחר היום א"כ בשחט אם בלילה והולד ביום בקדשים פטור דלענין קדשים ל"ה כשחט ביום אחד לכן צריך קרא דאפ"ה נוהג במוקדשים מד' ו' מוסיף על ענין ראשון דאין לומר הא בקדשים לילה הולך אחר היום כיון דכ' לא ירצה. והנה כל זה שייך יען דכתיב אותו ובנו אבל אי הו' כתיב בנו ואותו ע"כ דלא נהג בקדשים כיון דלילה הולך אחר היום דא"ל כיון דלא ירצה קאי אאותו ובנו שפיר גם בקדשים הלילה נחשב ליום השמיני דקרא הכי משמע מיום השמיני והלאה ירצה הולד ואף אחר יום השמיני לפעמים לא ירצה אם שחט האם תחילה דהא אי הו' כתיב בנו ואותו לא הו' מצינן לדרוש כלל דאו"ב הוה מחו"ז לגבוה דלא מצי למדרש דהא אלא ירצה קאי אולד לא על האם וא"כ מסברא ל"ה ידענו כלל דנוהג במוקדשין. ובהא יש ליישב לנכון קו' חמורה שהביאה באו"ח פסחים דף נ"ט בשם הגאון מ' העשיל ז"ל דל"ל לא תשחטו בלשון רבים להודיעו דבנו ואותו חייב דאלת"ה ל"ל ושור מוסיף על ענין ראשון בלא"ה ידעי' דנוהג במוקדשין כקו' התוס' דא"ל כאשר תי' יען דהו"א דעשה דפסח דוחה הא בבנו ואותו אי אין חוששין לזרע האב היא נקיבה שא"ר לפסח וא"כ אף אי הו' כתיב בנו ואותו הו' ידעי' דגם אותו ובנו חייב ולכך הו"א דעשה דפסח דוחה בלקח בנו לפסח וצריך ושור דנוהג גם במוקדשין דו' מוסיף על ענין ראשון. ולפימש"כ ניחא דאי הו' כתיב בנו ואותו הו"א שפיר דרק בחולין נוהג דלא יקשה כלל קו' התוס' דמהיכי תיתי דלא נהוג בקדשים כיון דבקדשים לילה הולך כדין אחר היום ואין לומר כיון דהו' בבל ירצה איכא נמי גם לאו דאו"ב דז"א דאי הו' כתיב בנו ואותו ל"ה מצי למדרשי כלל דהוא בלא ירצה דלא הו' נתקו הכתוב לעשה ומיושב היטב קו' הגאון. אולם אי קשיא הא קשיא דביומא דף ס"ד קאמר רבא לא נצרכה אלא בשחט האם דנעשה מחו"ז וצריך קרא לד' דמחו"ז פסול לשעיר משתלח ויקשה הא שעיר הזה זכר וא"כ אי הו' כתיב בנו ואותו לא הו' צריך לד' לרבות מחו"ז בשעיר משתלח דלא משכחת כלל דאי בשחט בנו תחילה לא משכחת אותו דהא שעיר הוא וא"כ דמכ' לד' בשעיר נדע דאותו ובנו חייב וא"כ לכתוב ובנו ואותו ונדע ג"כ דאותו ובנו חייב ולמה צריך לכתוב לא תשחטו לשון רבים. והנה לכאורה יש להקשות עוד מ"פ גמ' במוקדשין מניין הא נשמע מדכ' לד' בשעיר דא"ל דנפ"מ בשחט אם ונעשה בנו מחו"ז כדאמר רבא כיון דאין נוהג במוקדשין אך י"ל דהא קשה קו' תוס' מוקדשין פשיטא דסתמא כתיב וליישב נאמר דפריך לר"ש דסובר לקמן דף פ' דכל קדשים ששא"ר הוא א"כ הו"א דאין נוהג במוקדשים ולכן שפיר פריך מניין וא"כ ניחא דלא יקשה פשיטא דנוהג מדצריך לד' בשעיר משתלח דהא איתא שם דלר"ש דהגרלה אינה מעכבת משכחת בהומם וחוללו וא"צ לאוקמי בשחט האם. ומעתה יצא לנו ליישב עוד קו' תוס' דשפיר פריך מוקדשין מניין די"ל דהו"א עשה דשעיר דחי דא"ל דהוה עול"ת דהא הוה עשה דרבים דדחי עול"ת כמו שבארנו בה' כהמ"ק. והנה במשל"מ כתב לפרש הך דחולין מדגלי רחמנא מח"ז לגבוה היינו מדכ' וי"ו מוסיף דנוהג או"ב בקדשים מכלל דלהדיוט שרי ולכאורה דבריו תמוה דא"כ מנא הוה ידעינן דלוקין משום או"ב בקדשים דאף דהוה ידעינן דאסור לגבוה ממשקה ישראל אבל לא הו' לוקין לכן צריך וי"ו דנוהג בקדשים ולוקין אם שחט או"ב של מוקדשין ועוד דהו"א שור הפסיק הענין וכבר תמה בפמ"ג שם. דעת רבינו בפ"ה מה' מאכלות אסורות הי"ד דמצא עובר חי אעפ"י שהוא בן ט' חדשים שחיטת אמו מטהרתו ופוסק כחכמים דמתני' דחולין ע"ד ולענין חלבו של בן ט' חי פוסק בפ"ז מ"ה מ"א דחלבו אסור והקשה הה"מ דזה נגד דברי הש"ס דף צ"ג דקאמר ר"א אר"א דהלכו ר"מ ור"י לשיטתו דלשי' ר"מ דבן ט' חי אין שחיטת אמו מטהרתו גם חלבו אסור ולחכמים דשחיטת אמו מטהרתו ה"ה חלבו מותר ורבינו מזכי שטרי לבי תרי ונראה ליישב דהנה התוס' בדף צ' הקשו דאיך מוקי דנוהג בשליל הא לא איירי אלא בבן ט' אבל בבן ח' לכ"ע שחיטתו מתיר ואין נוהג בשליל ותי' דהיינו דשחיטתו מתיר והקשה ע"ז הא חזינן לרי"ו בתלש מחייב אפ"ה שחיטתו מתיר א"כ גם בגיד אף דנוהג בשליל שחיטתו תתירנו ותי' לחלק בין גיד לחלב, ועוד הקשו הא דפריך והא פליגי בסיפא מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן האסיפא איירי אי נוהג בשליל אחר שחיטתו כדאמר ראב"א דאזלי לשיטתם ועוד הקשו הא דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן הא לא פליגי אלא לאחר שחיטה, ונראה ליישב דראב"א הכי קאמר דחזינן דר"י סבר דאין נוהג בשליל הנה לזה צריך תרי טעמא לומר למה שחיטה מתיר הגיד וחלבו חדא דע"כ סובר דאין נוהג בשליל קודם שנעשה בן ט' ליכא כלל איסור גיד וחלבו דאי הו' נוהג בשליל קודם שנעשה בן ט' א"כ נהי דר"י סובר דשחיטה מתיר בן ט' אבל לא סגי להתיר החלב וגיד שכבר נאסר ולא יהא אלא כאמו כסברת הרא"ש דלא הותר חלבו וגידו אע"כ דאין נוהג בשליל אלא דאכתי הו' מצינו לומר נהי דאין נוהג בשליל קודם שהגיע לחדשים אבל בהגיע לחדשים עכ"פ יהא נוהג איסור חלב וגיד ואם תלש חייב ע"ז אמרינן דר"י לשיטתו דשחיטה מתיר בבן ט' א"כ חזינן דאוירא לידה גרם דנעשה בהמה א"כ לא נאסר כלל עד לידה ושפיר שחיטה מתיר גם חלבו וגידו ולא שייך לא יהא אלא כאמו כיון דאויר גרם ליכא כלל איסור חלב וגיד, ונראה דזה רק ר"י לשיטתו דסובר טריפה ששחטה אין שחיטה מטהרתה מידי נבילה ובארנו משום דסובר כל עיקר שחיטה להתיר באכילה לא להוציא מידי אמה"ח או להוציא מידי נבילה א"כ לא הועיל השחיטה כלל וממילא מטמא א"כ לדבריו שפיר הא בהא תליא מדסובר דאין נוהג בשליל ואפי' קודם שחיטה היינו משום דסובר דשחיטה מתיר בבן ט' דשחיטה זו מתיר גם הולד באכילה א"כ הי' לנו לומר דיו כאמו דהרי באמו אין מתיר אלא הבשר לא חלב וגיד ומדסובר אפ"ה מותר ע"כ משום דסובר אוירא גרם ואין כאן איסור כלל ולפי"ז יפורש הא דאזיל לשיטתו לא כמו שמפרשין דמתיר שחיטה לכן מותר אלא דלכך אין נוהג אפי' בבן ט' חי אפי' קודם שחיטה יען דלשיטתו דשחיטה מתיר בבן ט' מצי סבור דאוירא גרם א"כ ליכא איסור כלל ושחיטתו מתיר שלא יחול אפי' לאחר לידה וכאשר הוא שיטת רבינו אפרים בפירוש דברי ר"ל דלכך אוירא גרם יען דשחיטה מתיר בבן ט' ור"ל כר"י אתיא ונהי דראשונים הוכחו שלא כדבריו דאל"כ יאמר ר"ל הלכה כר"מ ולפמש"כ ניחא דבודאי ר"ל מצי אתיא גם כר"מ דאין השחיטה מתיר אם נולד אח"כ אבל קודם שנולד אוירא גרם דליכא איסור חלב וגיד עוד ואפ"ה אין שחיטה מתיר כיון דלבן ט' אין שחיטה מתיר וכשיטת הרא"ש היינו רק לדידן אבל ר"י דסובר דאין שחיטה מטהר בטריפה משום דסובר דשחיטה בא רק להתיר הבשר באכילה ובזה נראה ליישב שיטת רש"י בפסחים דף כ"ב דמפרש חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו אאיסור הנאה משום די"ל דבאכילה ע"כ לר"י אסור דהנה בתוספתא איתא שחיטת נכרי אסור מוזבחת ואכלת את שאתה זובח אתה אוכל ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ונראה דזה אתיא כר"י דסובר דטריפה ששחטה אין שחיטה מטהרתה מידי נבילה משום דסובר דשחיטה אתיא להתיר באכילה ולא לטהר מידי נבילה שייך שפיר מה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ה"נ בשחיטה בעזרה דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ונשמע מזה גופי' איסור ולפמש"כ השעה"מ גם דעת רמב"ם בהנאה לאו דאורייתא ובאכילה דאורייתא ולמש"כ דנשמע ממילא מקרא דבקירוב מקום אלא דזה אינו דהרי הרמב"ם לא הביא דרשא בנכרי מוזבחת ואכלת יען דלית לי' דר"י דשחיטה שפיר מטהר טריפה מידי נבילה א"כ יהי' הכרח לשיטת הכ"מ דלרמב"ם חולין בעזרה לגמרי לאו דאורייתא והנה לפמש"כ במק"א למ"ד בשר נחירה הותר ובא הכתוב לאסור בשר נחירה לדידי' דרשינן וזבחת ואכלת את שאתה זובח אתה אוכל ה"נ י"ל נהי דגלי קרא ברחוק מקום נחירה אסור אבל בקרוב מקום לא מתיר השחיטה לאכול כמו בשחיטת נכרי ודו"ק. והנה ר"מ סובר בשר תאוה הותר יען דסובר ששא"ר ש"ש כידוע לכן לא נשמע מדרשא דאתה זובח ברחוק מקום וצריך קרא דאותו ודו"ק וא"כ נאמר דיו כאמו אע"כ דאוירא גרם וליכא איסור כלל בשליל אפי' בבן ט'אבל למ"ד דשחיטה בא להתיר מידי נבילה או להתיר אמה"ח וא"כ אף אי לא אוירא גרם שפיר ילפינן דשחיטה מתיר הבשר מתיר גם חלב וגיד אף דחדשים גרמו והי' אסור במעי בהמה שחיטה מתיר ולא שייך לומר דיו כאמו דהא אין שחיטה בא להתיר דוקא באכילה דבשלמא אי שחיטה רק מהני יען שבא להתיר באכילה א"כ חלב וגיד אין יכול להתיר כמו דאין מתיר את אמו אבל אי שחיטה בא להוציא מידי אמה"ח או לטהרו מידי נבילה א"כ ע"כ הועיל גם לחלב וגיד להוציא מידי אמה"ח או מידי נבילה א"כ שפיר י"ל דהותר לגמרי דהועיל השחיטה גם להתיר מה דאסור באמו וע"כ הא דלר"מ אסור חלבו יען דשחיטה אין מתיר כלל בבן ט' אבל לר"י דשחיטה רק להתיר באכילה א"כ לא הועיל בחלבו כלל א"כ ע"כ הא דמתיר חלבו יען דאוירא גרם א"כ שפיר שייך דאזלי לשיטתם דשחיטה בא להתיר ע"כ הא דשחיטה מתיר גם חלבו יען דסובר אוירא גרם ואין נוהג במעי אמו אפי' בבן ט' דאי הי' נוהג במעי אמו ל"ה שחיטה מתיר ובבן ח' בודאי אין נוהג דכיון דאוירא גרם כש"כ בזה דליכא אוירא וחדשים ור"מ אזיל ג"כ לשיטתו דהיינו ר"מ סובר דנוהג בשליל אפי' בפחות מבן ט' ואף דפחות מבן ט' שחיטה מתיר היינו כמו דמתיר לבשר מתיר חלב וגיד דר"מ סובר דמטהר טריפה בשחיטתו א"כ שחיטה בא להתיר מידי אמה"ח ובמעי אמו איכא איסור אלא דשחיטתו יכול להתיר ובבן ט' נשאר איסורו דאין מתיר הבשר בשחיטה מכש"כ דאיסור חלב וגיד נשאר וא"כ אין הסוגיא סותרת ואך הא דיקשה הא בבן ח' אם תלוש פטור דחדשים גרמו וכאן דקאמר דנוהג בשליל בן ח' דקאמר דבא בב"א נראה ליישב דכאן רק לר"מ אמרינן אבל רי"ו קאי לדידן דסבירא לן במקצת כר"מ ובמקצת לית לן כר"מ דהנה ר"מ דסובר שחיטה שאינה ראוי' לש"ש וא"כ אף דאין שחיטה מתיר באכילה מהני א"כ לדידי' אי תלוש מבן ט' ג"כ הי' לנו לומר דשחיטה תתירנו דלא שייך לומר לא יהא אלא כאמו דהרי השחיטה אהני אף למאי דלא בא להתיר באכילה כמו ששא"ר יען דלשיטתו דלא בא שחיטה להתיר באכילה א"כ השחיטה שוה בין לבשר ובין לחלב וגיד וא"כ הו' לן להתיר חלבו ע"י שחיטה ולכן צריכין לומר דלכך חלבו אסור משום דלשיטתו גם הבשר אין מתיר בבן ט' וכדין הו' שפיר ר"מ לשיטתו אבל לדידן דששא"ר לש"ש וא"כ נהי דקיי"ל כר"מ דמהני שחיטה בטריפה לטהר מיד נבילה אבל שם שחיטה לא הו' עלה כגון לענין אותו ובנו וכדומה א"כ אין השחיטה פועלת בשוה לבשר וחלב דבבשר לא איקרי שם שחיטה רק משום שמתיר באכילה וממילא בחלב דאין יכול להתיר לא יכול השחיטה לפעול להתירו באכילה ודיו כאמו א"כ אף אי ס"ל דשחיטה מתיר בבן ט' אפ"ה חלבו אסור משום דדיו להיות כאמו ואין השחיטה פועל על החלב כלום וא"כ שפיר אמרינן כיון דחדשים גרמו לקרות שם חלב וגיד אין מתיר השחיטה באכילה ולפי"ז עכ"ח פחות מבן ט' ליכא איסור כלל דאין לומר דאיכא איסור רק שחיטה מתיר א"כ גם בבן ט' יתיר השחיטה כיון דלדידן בן ט' מהני השחיטה ע"כ לדידן פחות מבן ט' ליכא איסור כלל דאין נוהג בשליל והיינו לפי מסקנא דריש גיד הנשה דאין צריך לומר דמשנה סבר דנוהג בשליל כר"מ אתיא אלא אף אליבא דסתם משנה דלעיל דמייתי בבן ט' אבל חלבו אסור ע"י שחיטה כיון דחדשים גרמו אין שחיטה מתיר דלא מיקרי שם שחיטה היכא דהי' שחיטה שאין ראוי' ה"נ לא מתיר החלב וגיד דלא עדיף מאמו דאין השחיטה פועל על החלב להתיר באכילה וא"כ רי"ו לא קאי אר"מ אלא אליבא דמשנתינו דסובר בחדא כר"י אבל בחלב סובר דאין יכול להתיר דחדשים גרמו האיסור ור"ל סובר דגם למשנתינו אוירא גרם וליכא איסור כלל במעי אמו א"כ שפיר השחיטה מתיר גם החלב כיון דליכא איסור עדיין ודו"ק. והנה לפימש"כ קאי רי"ו אף לר"י היינו אף אי בשחיטה סבירא לן דמתיר בן ט' כר"י וכסתם משנה אפ"ה כיון דסובר משנה דחלבו אסור דאין שחיטה מתיר סבירא לן משום דחדשים גרמו ואסור אפי' קודם שיצא לאויר העולם ע"כ אין שחיטה יכול להתיר דלגבי החלב הו' כמו שחיטה שא"ר דרק בבשר יכול להתיר דשם שחיטה עלי' דמותר באכילה ור"ל קאי אף לר"מ דהיינו אף דקאמר אין שחיטה מתיר הבשר בן ט' אפ"ה חלבו שריא דאוירא גרם ולא חל האיסור כלל וכ"ש דאין נוהג בשליל קודם בן ט' ולכשיולד חל האיסור כיון דאפי' הבשר אין מותר ע"י שחיטה ודו"ק ולפי"ז סתם משנה וחלבו אסור כר"מ דוקא אתיא ואזיל ר"מ לשיטתו דשחיטה אין מתיר בבן ט' וע"כ גם חלבו אסור לאחר שנולד ובמעי אמו מותר משום דאוירא גרם כשיטת הרא"ש. לפי"ז הא דר"א אר"א אי אתיא כר"ל יפורש בפשיטות דאזלי לשיטתו דלר"מ אין שחיטה מתיר ע"כ חלבו אסור לאחר שנשחט ואי אתיא כרי"ו אזי יפורש הך דאזיל ר"מ לשיטתו ע"ד שכתבתי לעיל יען דנוהג בשליל אפי' בפחות מבן ט' אלא עד ט' ע"כ שחיטה מתיר ובבן ט' אין שחיטה מתיר אפי' הבשר כש"כ החלב ומעתה א"ש מאי דפריך מסיפא הא בסיפא איירי בנשחטה ורישא איירי בלא נשחטה ולפמש"כ זה גופא קו' הגמ' מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן דהיינו כיון דסתם משנה סובר בהא כר"י דשחיטה מתיר בבן ט' א"כ הא דחלבו אסור יען דלא עדיף מאמו א"כ ממילא מוכח בבן ח' לא נוהג דאי נוהג בבן ח' במעי אמו אפ"ה שחיטה מתיר גם בבן ט' מתיר ע"י שחיטה אע"כ דאין נוהג כלל בשליל בן ח' וע"ז משני דבר זה פלוגתא דרי"ו ורבנן והיינו דאתיא המשנה באמת כר"מ דשחיטה אין מתיר בבן ט' דאזלי לשיטתם וכר"ה אבל בבן ח' נוהג שפיר בשליל אלא דשחיטה מתיר בבן ח' גם לרבנן ומיושב גם קו' תוס' דהרי ר"י מודה בתלש ממעי בהמה והיינו דפשיטא לתוס' דרי"ו קאי גם לר"י דאל"כ יקשה קו' רא"ש דאמר הלכה כר"מ לפמש"כ ניחא דקאי אסתם משנה לא אר"מ ולר"מ באמת נוהג בשליל ולמסקנא דאין נוהג בשליל אזי אתיא המשנה באמת לענין זה כר"י דשחיטה מתיר בן ט' וכשיטת רמב"ם אלא דשחיטה אין מתיר החלב כיון דחדשים גרמו ומיושב היטב דברי רבינו וא"ש ובזה נראה ליישב היטב קו' הפר"ח שהקשה קו' עצומה על רבינו מדף ס"ט דקאמר למאן אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא אי לר"י איסור חלב ודם ליכא ויקשה דילמא בעי לסתם משנה דאיכא איסור חלב ודם וגם איסור יוצא ולפמש"כ ניחא דבודאי לר"מ דאיכא חלב ודם מצ"ע דשחיטה אין מתיר בבן ט' כלל שפיר שייך למיבעי אי הו' גם איסור יוצא אבל לסתם משנה דהא דאיכא איסור חלב ודם הוא משום דשחיטה אין יכול להתיר רק הבשר אבל חלב ודם לא מצי להתיר דלא עדיף מאמו א"כ כיון דבאב ואם חלב ודם דאתי מכחם לא אוסר זרעם גם בבן פקועה לא שייך דיאסור יען דאיכא איסור יוצא דאיסור חלב ודם אין ראוי' להצטרף לאיסור הבא מכחם יען דבהמה דעלמא חלב ודם אין איסור הבא מכחם וזה דאיכא איסור חלב ודם ג"כ רק משום דלא עדיף ממה שבא מכחם דכמו דלא מתיר חלב ודם דעלמא לא יתיר חלב ודם דוולד א"כ לא יכול לאסור יותר מבהמה דעלמא ואין ראוי' לצרף לאיסור יוצא לאסור ודו"ק היטב. ובזה נראה לפרש הא דפליגי בדף ע"ה דפריך רי"ו לר"ל מהא דאתה מוצא חלב ודם מכלל שליל להקרבה ולאיכא דאמרי פריך ר"ל כך לרי"ו וזה כסברת הפוכות ולהנ"ל ניחא דלחד מ"ד הקשה כך רי"ו לר"ל דאמאי צריך למיעוטא כיון דסובר כר"י דשחיטה מתיר וגם סובר דאוירא גרם א"כ אין צריך כלל למעט אבל לרי"ו צריך שפיר למעט משום דהרי חדשים גרמו ואפ"ה מותר יען דשחיטה התירו וסובר דשחיטה אין בא בעלמא דוקא להתיר הבשר ולאיכא דאמרי הקושיא דלרי" ולמה מיעטה קרא כיון דבאמת חדשים גרמו אין יכול השחיטה לפעול כיון דשחיטה אין פועל רק היכא דמתיר באכילה כיון דגם דאם לא מתיר השחיטה את החלב לא יכול להתיר גם כאן ואי לא התיר באכילה לא הועיל כלום ע"כ באמת אין יכול להתיר החלב וא"כ למה מיעטה קרא וע"ז משני מידי דהו' אמחוסר זמן וא"ש, וניחא ג"כ קו' רשב"א ורא"ש יוסף גם לר"מ תקשי דהא ע"כ האי ברייתא כרי"ו אתיא דהרי מתיר חלב באכילה ולפמש"כ ניחא דלרי"ו דחדשים גרמו ואסור במעי אמו ולא התיר באכילה אלא לאחר שחיטה וא"כ שפיר הותר באכילה ואפ"ה צריך קרא למיעוטי כיון דחדשים גרמו ודו"ק. עוד נראה לתרץ דברי רבינו בהקדם קו' תוס' דף צ"ד בהא דר"א אמר ר"א דחלבו הכל מודים דשרי מ"ש גיד ואמרתי לתרץ עפ"י סברת תוס' לעיל דף צ"ד בחלב שרי בן ט' יען דכתיב חלב שור ולא מיקרי שור כמש"כ רשב"א דכתיב שורכי יולד ויש להבין מ"ט דרי"ו חשוב לי' שור בבן ט' הרי כתיב כי יולד ונראה דרי"ו סובר דכיון דעתיד לילד שהרי הוא כבר בן ט' ולא יהי' נפל שוב חשוב לי' שור בבן ט' אך אחר ששחטו א"כ שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עמד לילד ע"כ הותר החלב למפרע ומיושב בזה קו' הרא"ש דלא יהא אלא כאמו דלפימש"כ שאני הכא דשייך לומר דלא הו' עתיד להיות נולד ולא נאסר מעולם ורי"ו לשיטתו ביבמות דף ל"ד דסובר אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוא נפל יעש"ה וכן אמרינן בחולין י"ד עומד לאכילה ועומד לגדל וולדות נשחטה איגלאי מילתא למפרע דעמד לאכילה ולא הו' מוקצה ה"נ אמרינן דעומד לגדל ועומד לאכילה כיון שנשחטה איגלאי מילתא למפרע דעמד לאכילה ושחיטת אמו תתירנו דלא יהא בכלל שור כי יולד ע"כ הוה סבירא לי' עתה דחלבו דשליל שריא ואמנם למסקנא חלבו דשליל ג"כ פליגי ולר"מ אסור ורק לר"א שריא והנה לרי"ו אין צריך לטעם איגלאי מילתא למפרע דהרי ר"י לית לי' ברירה ולדידי' מסקינן בחולין שם דעומד רק לאכילה וא"כ הא דרי"ו אליבא דר"י תלש חלב מן ט' חי אסור היינו משום דסובר בשלמא בבן ח' לא חל עליו איסור חלב משום דשמא יהא נפל ולא יבוא לכלל שור וכן אם נשחטה אמו לא יבוא לכלל שור ע"כ לא חל איסור חלב אבל בבן ט' דליכא חשש נפל עוד רק שתאמר שמא תשחוט האם כיון שיש לומר שמא לא תשחוט קודם שתלד שפיר חייל איסור חלב ואם נשחט איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד שתשחט האם קודם שנולד ע"כ פקע איסור חלב ולפי"ז יש ליישב קו' התוס' לעיל דפריך והא מדסיפא בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן וקשה הא שם בנשחטה איירי ע"כ צריך לאשמעינן דנוהג בשליל וכוונתם להקשות לפמש"כ תוס' שם לעיל לתרץ קו' אחריתא לחלק בבן ח' במעי אמו שייך איסור גיד רק לכשנשחט לר"מ אין נוהג איסור גיד ע"כ גם בבן ט' הו"א כן וצריך לאשמעינן דנוהג לר"מ וכן מאי משני דבר זה פלוגתא דר"י ורבנן הא בחלב אף דלרי"ו שחיטה מתיר אפ"ה בבן ט' במעי אמו איכא חלב ולפמש"כ שפיר הא בהא תליא דר"מ דסובר דשחיטה מתיר ע"כ שפיר נוהג איסור גיד בשליל דהרי לכשיולד יהא בו איסור גיד ואפי' אם תשחוט האם קודם שתלד לא יהא יכול להתירו ע"כ ממילא איסור גיד חייל בשליל במעי אמו מאי אמרת שמא תפיל ותהא נפל משום חשש זה לבד לא יצא מכלל איסור גיד אבל למ"ד שחיטה מתיר א"כ גם אם לא תפיל שמא תשחט האם ושחיטה מתירתו א"כ ממילא לא חל איסור גיד כיון דלא יבוא לכלל איסור אלא אם לא תפיל ולא תשחט האם עדשיולד ע"כ לא יכול לחול עליו איסור גיד דיש שתי צדדים לומר שלא יבוא לכלל חיוב ע"כ לא חל כלל במעי אמו וכן בחלב בבן ח' מה"ט לא חל גם במעי אמו רק למ"ד דלא ידע דתליא הא בהא שפיר כתבו תוס' לחלק דנוהג שפיר בבן ח' במעי אמו וע"י שחיטה שריא וא"כ מיושב קו' התוס' דקאמר דבר זה פלוגתא דר"י ורבנן דהא בהא תליא כדאמרן והא דבחלב חל בבן ט' ע"ז אמרינן אדרבא הרי לא חל בבן ח' ע"כ מטעם דיש ב' צדדים לומר אם הוא עומד לגדל ולדות הרי שמא תפיל ולא יבוא ג"כ לכלל חיוב ואי לאכילה עומד שמא תשחט האם מאי תאמר שמא תילד ויהא ולד גמור והא דבבן ט' חל איסור חלב היינו משום דלא שייך שמא תפיל אבל גבי גיד דאנו צריכין לומר דנוהג בשליל משעת יצירה שפיר אמרינן כיון דשחיטה מתיר ע"כ גם במעי אמו לא נוהג בשליל ואי תאמר הא בחלב נוהג בשליל אף דשחיטה מתיר היינו בבן ט' דל"ש גם חשש שמא תפיל אבל בבן ח' דאיכא עוד צד לומר שלא יפיל לכלל איסור חלב דהרי שחיטה מתיר שוב ממילא אמרינן דלא חל איסור חלב בשליל ולכן גם גיד אין נוהג בשליל שלא יכול לחול משעת יצירה דלא עתיד לבוא לכלל איסור שמא תפיל או שמא תשחט האם וכן ניחא גם קו' ראשונה דשפיר פריך מדסיפא בשליל רישא לאו בשליל דאי מרישא נשמע דחל בשליל משעת יצירה נדע דהטעם משום דחל דגם אי תשחט האם קודם הלידה אין שחיטה מתירתה שפיר יכול לחול משעת יצירה ודו"ק. ולפי"ז ניחא שיטת רבינו דהנה זה רק לרי"ו לשיטתו דסובר איגלאי מילתא למפרע ע"כ לדידי' שפיר משכחת לומר דנהי דחל בבן ט' אפ"ה שחיטה מתיר דקאמר איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לשחוט ולא חל מעיקרא איסור חלב אבל לדידן דקיי"ל בהא כר"ל ביבמות ל"ד דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ולא הו' שמה חליצה א"כ ה"נ לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א"כ כיון דחל בבן ט' ולכך אין שחיטה מתיר שוב גם בגיד אמרינן האי טעמא דהדין כמו בחלב ואין לומר א"כ למה צריכין לר"מ הטעם דאין שחיטה מתיר יען דסובר דאין שחיטה מתיר עובר במעי בהמה הא בלא"ה אין שחיטה מתיר איסור חלב די"ל בודאי לר"מ לשיטתו דאית לי' ברירה א"כ אית לי' בודאי סברת רי"ו דאיגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לאכילה אבל לדידן דלא אמרינן כר"מ אף אי שחיטה מתיר במעי בהמה אבל החלב אין מתיר דלא אמרינן איגלאי מילתא למ
