מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה 8 פרקים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב׳:א׳

1 תוספות על שבת פתח ↗

דל עשר לאיגרא - בכולה שמעתא אמר דרוחב המשכן י' אמות וקשה לר"י דמנא ליה להש"ס הא דילמא המשכן היה רוחבו י"א אמה והקרשים נאמר שלא היה עוביין אלא חצי אמה ושני קרשים למקצעות המשכן היו סותמות אמת אויר מכאן ואמת אויר מכאן וחצי אמה העודפת ברוחב הקרש כנגד עובי הקרשים של צד צפון ודרום ומאי חזית למימר איפכא שחצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן הוא למלאות חסרון הכותל ואמה עובי להיות כנגד עובי הקרש הדרומי והצפוני ואומר ר"י דמבית עולמים ילפינן לה שהיה אורכו ששים אמה ורוחבו עשרים ה"נ במשכן רחבו שליש ארכו:

1 מנחת חינוך פתח ↗

והנה אם יש גדול הדור בא"י אך שאינם יכולים לקבוע שם מחמת איזה אונס אינו מבואר בר"מ אם יוכלו הקטנים מהם לקדש בח"ל או על כל פנים השוים כמותם אך בתוס' סנהדרין שם כתבו וז"ל ובירושלמי אמרינן בהדיא דאם אינם יכולים לעבר בא"י מעברין בח"ל ירמי' יחזקאל ברוך בן נרי' עיברו בח"ל עכ"ל נראה מדבריהם דעל כל אונס שא"י לקבוע בא"י קובעים בח"ל ולכאורה נראה דאין ראי' מהנביאי' ההם שעיברו בח"ל דנ"ל פשוט דהא דהמצוה היא בא"י היינו משנבחרה א"י אבל קודם שנבחר' כשר בכ"מ ובודאי מרע"ה וב"ד קידשו חדשים ושנים עפ"י הראי' במדבר וכה"ג מבואר במס' מגילה גבי הלל על נס שבח"ל דעד שלא נבחרה הארץ כל הארצות הוכשר' אך משנבחרה הארץ לא הוכשר אלא בארץ אם כן ה"נ וע"ש במגילה דאמרינן כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון והיינו בגלות בבל דפסקינן דקדושה הראשונה ל"ק לע"ל כמבואר בכ"מ בש"ס ובר"מ פ"א מה' תרומות אם כן בגלות בבל לא הי' א"י קדוש כלל והנביאים הללו קידשו בבבל אם כן היו רשאין לקדש כי הי' אז א"י ככל הארצות ובודאי שאין לקדש אם אין א"י קדוש אם כן אין ראי' לזה"ז שא"י קדוש דקדושה שני' של עזרא לא בטלה שיהיו יכולים לקדש בח"ל אם א"י לקדש בא"י ואפשר דהוי כמו בזמן שאין סמוכים דהל"מ הוא דקובעין עפ"י החשבון המקובל עיין ר"מ פ"ה ולא עפ"י הראי'. אך מכל מקום ראיית הירושלמי נכונה כיון דעיקר הדין שיהי' הקידוש והעיבור בא"י נפקא לן מפסוק כי מציון תצא תורה או מלשכנו תדרשו ע' ברכות וסנהדרין אם כן תלוי זה במקום הקדוש בקדושת השכינה ולא בקדושת תו"מ עיין ר"מ פ"ו מה' בית הבחירה פ' דירושלים ובהמ"ק נתקדש בקדושה הראשונה ל"ב בגלות בבל אם כן הי' אז ירושלים בקדושה ומכל מקום קידשו ועיברו בח"ל ע"כ מוכח דאם א"י לקדש בא"י מקדשין בח"ל ובדין קדושת א"י וירושלים הארכתי לקמן ב"ה ע"ש:

2 תוספות על שבועות פתח ↗

קדושתו קדושת עולם. פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא"כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין דף ז. אמר אישתמיטתיה דאמר ר' שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א"נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:

3 תוספות על זבחים פתח ↗

מאי קסבר האי תנא - דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר אי קסבר קדשה לעתיד לבא בקדושת הארץ וקמבעיא ליה אי קרינא ביה לפני ה' אי לא אפי' בכור נמי יקרב ויאכל דמאן דאית ליה קדשה קסבר דמקריבין אע"פ שאין בית כדאיתא פ"ק דמגילה דף י. ואי קסבר לא קדשה דבטלה קדושת הארץ ומבעיא ליה במעשר משום דאינו צריך לבית ומיתאכיל בירושלים אי קרינא ביה לפני ה' אי לא אפי' בכור נמי תיבעי היכא דהוי כעין מעשר כגון בכי ה"ג שאינו צריך לבית שקרבו דמיו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים מהו שיאכלוהו ומסיק דקסבר לא קידשה והא דפשיטא ליה בבכור משום דאיתקש בשרו לדמו ולא אכיל בשר אלא בשעה הראויה לזריקת דם ולא משנהרס זו היא גירסת הקונטרס ופירושו ואם תאמר אי קסבר לא קדשה היכי משכחת מעשר שני דאורייתא כיון דבטלה קדושת הארץ וי"ל דאי קסבר לא קידשה מוקמינן ליה למעשר שגדל בפני הבית כמו שפירש בקונטרס גבי בכור שקרבו דמו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים א"נ אפי' קסבר לא קדשה הני מילי קדושת הבית אבל קדושת הארץ לא בטלה ונתחייבו בתרומות ומעשרות כדאשכחנא לקמן זבחים דף קיב: כשחרב שילה שבטלה קדושת הבית ולא בטלה קדושת הארץ וא"ת כיון דלא קידשה והותרו הבמות יהא נאכל בכל ערי ישראל לספרים דגרסי' לקמן בפ' בתרא זבחים דף קיב: באו לנוב וגבעון הותרו הבמות מעשר נאכל בכל ערי ישראל וי"ל דלפי אותה גירסא לא מתוקם הכא אלא במעשר שגדל לפני הבית והוזקק להבאת מקום ואינו נאכל בכל ערי ישראל וקשה לפירוש הקונטרס מאי דוחקיה דרבינא לומר לא קדשה ופליג אכוליה הש"ס דקים לן ירושלים אין אחריה היתר כדתנן בפרק בתרא גם זה שם לימא דלעולם קסבר קדשה ובכור שנזרק דמו ונפגם המזבח דאין בשרו נאכל בפגימת המזבח ומיהו מצי למימר דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני מה בכור אינו אלא בפני הבית דמשמע בית ממש צריך ואי קדשה למה לי בית הלא מקריבין אע"פ שאין בית ואין צריך רק מזבח משום דאיתקש בשרו לדמו אבל ה"ה דלעולם מצי סבר קדשה דכיון דנזרק דמו ואח"כ חרב אין אוכלין בשרו משום דאיתקש לדמו מיהו האי בפני הבית היינו בפני מזבח ולאו בית ממש קאמר אבל קשה מאי קאמר אפילו בכור נמי תיבעי ולא תבעי מעשר אדרבה כיון דלא קדשה פשיטא לא קרינא ביה לפני ה' דמחיצה לאכול דאורייתא ועוד דבכור פשיטא דמפסיל ביוצא כשחרב הבית ונפלו מחיצות כיון דלא קדשה ומה צריך כלל היקישא דבשר ודם וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח אבל חומות ירושלים קיימת ולא בטלה קדושתה לענין קדשים קלים ומעשר שני זהו תימה לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא לכך נראה כמו גירסת הספרים אי קסבר קדשה אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה אפילו מעשר נמי אמר רבינא לעולם קסבר קדשה וכו' והכי פריך אפילו בכור נמי משכחת לה בלא חומות ירושלים ובלא חומת עזרה כמו שפירש בקונטרס דמקריבים אע"פ שאין בית כלומר יבנה המזבח ויזרוק הדם ויאכל הבשר אבל בלא מזבח פשיטא ליה דאינו יכול להקריב כדאמרי' לעיל זבחים דף נט. מודה רב בדמים אע"פ שהבית קיים וכל שכן בזמן הזה ואי קסבר לא קדשה קדושת הבית לבנות המזבח וכל שכן קדושת ירושלים אבל קדושת הארץ קיימת להתחייב בתרומה ומעשר כמו בנוב וגבעון אפילו מעשר יהא פסול פשיטא דאין לו היתר בירושלים ולא גרסינן לקמן פ' בתרא זבחים דף קיב: מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ואי גרסינן ליה צריך לומר דהכי פריך אפילו מעשר שני יהא פשיטא דאין חייב להעלותו ואמאי קאמרת יכול יעלה אדם דמשמע דמספקא ליה אי חייב להעלותו לירושלים או לא כיון דלא קידשה יהא נאכל בכל ערי ישראל כדתנן לקמן שם ואמאי צריך לאקושי לבכור דמה בכור אינו מעלהו אף מעשר אינו מעלהו אמר רבינא לעולם קסבר קדשה ולא מיירי כלל בחובת העלאה אלא אם יכול לאוכלו בזמן הזה או לא וילפינן אכילת מעשר מאכילת בכור דמה אכילת בכור בעיא מזבח משום דאיתקש בשרו לדמו אף אכילת מעשר בעיא מזבח ואין שום מעשר נאכל בזמן הזה ואית ספרים דגרסי אי לא קדשה אפילו מעשר נמי לא וה"פ אפילו מעשר נמי לא יהא נאכל כלומר דמדקבעית במעשר בזמן הזה א"כ במעשר שהוזקק להבאת מקום קבעי' אבל לאחר חורבן ההוא שמא לא נתחייב כלל במעשר כיון דלא קדשה ואפילו נתחייב במעשר כמו בנוב וגבעון מ"מ פשיטא דנאכל בכל ערי ישראל לפי הגירסא דלקמן כדפרישית אלא כי קבעי באותו שגדל בפני הבית וחרב הבית והוא פשיטא דאינו נאכל אמר רבינא לעולם קסבר קדשה ובבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית עסקינן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים ואיתקש בשרו לדמו וא"ת והא כתיב במדבר יח ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר אלמא איתקש בההוא קרא להקטרת חלב ואמרי' לעיל דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו וה"ה אימורין וי"ל דקולא וחומרא לחומרא מקשינן ומקשינן בשרו לדמו והשתא מהך דרשא יליף לכל הקדשים דאם נפגם המזבח אין נאכלין וא"ת לפי גירסא זו דגרס קדשה קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל דלקמן פ' בתרא זבחים דף קיט. תניא רבי ישמעאל אומר זה וזה מנוחה ונחלה שילה ופי' בקונטרס דבקדושת ירושלים גופה ס"ל דלא קדשה ויש אחריה היתר מדלא קרי ליה נחלה כדאיתא בפ"ק דמגילה דף י. שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקמינן כרבי ישמעאל מיהו בזה לא דק בפירושו דההיא דמגילה גז"ש רבי ישמעאל ברבי יוסי וההיא דלקמן רבי ישמעאל בן אלישע בר פלוגתיה דר"ע אבל מ"מ על כרחין קסבר לא קדשה דכיון דמוקי קרא דנחלה בשילה א"כ מנא ליה דירושלים אין אחריה היתר וי"ל דשמא נפקא ליה מקרא אחרינא והרב רבי חיים מפרש דרבי ישמעאל סבר קדשה והאי דקאמר זה וזה שילה אתא לאשמועינן דשילה אין אחריה היתר דלא כמ"ד יש אחריה היתר והיינו משום דדריש מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ומדחלקו קדריש ליתן היתר בין זו לזו ופליג אמתני' דקתני שילה יש אחריה היתר דתנן לקמן זבחים דף קיב: באו לנוב וגבעון כו' ואין נראה כלל שהרי מוכיחים דבנוב וגבעון הותרו הבמות גבי שמואל והוא יברך את הזבח שמואל א ט וגם קרי ליה בפסוק במה אבל אחר ירושלים לכולי עלמא לא הותרו הבמות ואפי' מאן דאית ליה לא קדשה מצי סבר דאין אחריה היתר וכן משמע פ"ק דמגילה גז"ש א"ר יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה וקאמר דהדר ביה מהא דתניא ירושלים אין אחריה היתר ואמאי הדר ביה הא קאמר התם כתנאי אי קדשה לעתיד לבא אי לא קדשה ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר אלא ודאי מעיקרא סבר דלמ"ד לא קדשה הותרו הבמות והדר ביה ממתניתין דמגילה וממתניתין דלקמן בפ' בתרא זבחים דף קיב: דירושלים אין אחריה היתר דמשמע לכולי עלמא אפילו למ"ד לא קדשה ותנאי דמייתי התם בקדשה ולא קדשה לא קאי אדרבי יצחק אלא ריהטא דהש"ס הוא משום דאיירי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא דנקיט כתנאי ומייתי פלוגתא דבתי ערי חומה דדמי לקדושת הארץ דמשווי להו אהדדי ובפ"ב דערכין דף לב: גבי מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע וכמה תנאי היה יכול להביא דאיכא דאית ליה קדשה ואיכא דאית ליה לא קדשה ור"מ בפ"ק דחולין דף ו: קסבר לא קדשה גבי בית שאן ורבי ישמעאל דהכא ורבי יוסי דסדר עולם בפרק הערל יבמות דף פב: וא"ת ומנא ליה לקמן דרבי יוחנן סבר קדשה משום דמחייב מעלה בזמן הזה לעולם אימא לך דסבר לא קדשה אפ"ה אין אחריה היתר כדפי' וי"ל דאי לא קדשה לא מחייב דאינו ראוי לפתח אהל מועד דנדחו לגמרי אבל אי קדשה לא נדחו דיכול לבנות מזבח במקומו ויקריב עליו או מיירי ר' יוחנן בקטרת דלא בעי מזבח כדפי' לעיל ואין להקשות לפי' הקונטרס דגרס הכא לא קדשה ובסוף הערל גז"ש שמעינן לרבי יוסי דקדשה בברייתא דסדר עולם ויש חילוק כדפי' לעיל דאפילו בטלה קדושת הבית קדושת הארץ לא בטלה כדאשכחן בנוב וגבעון א"נ תני ולא סבר ליה כדבעי למימר פרק יוצא דופן נדה דף מו: א"נ הא דידיה הא דרביה דהכא משמיה דרבי ישמעאל וא"ת למאי דגרס קדשה הא ר"ל ס"ל אליבא דרבי יוסי יבמות דף פא. תרומה בזמן הזה דרבנן וי"ל כדפרישית לעיל דאפשר אפילו לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ בטלה ותדע דרבי יהושע שמעי' ליה עיגול בעיגולין עולה בפ"ק דביצה דף ד. ובסוף הערל יבמות דף פא. מוכח לר"ל למ"ד עולה קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן ושמעינן ליה לרבי יהושע בכמה דוכתי דאמר שמעתי שמקריבים אע"פ שאין בית ותימה הוא לומר שקדושת הבית קיימת להקריב קרבן בלא במה ולא יתחייב בתרומה אבל לעיל דאמר איפכא אתי שפיר כמו בנוב וגבעון והכא י"ל דרבי יוסי משום רבי ישמעאל קאמר ולא ס"ל ומר' יהושע י"ל דסבר דאינו מקדש אלא ו' דברים בלבד לכן יעלו העיגולין ור"א דמספקא ליה בפרק ידיעות הטומאה שבועות דף טז. ובפ"ק דמגילה דף י. אי סבר קדשה או לא קדשה ושמעי' ליה בפ"ק דחגיגה דף ג: גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דקסבר לא קדשה ומיהו אין ראיה משום דהרבה כרכים לאו מדברי ר"א כדפרישית פ"ק דיבמות דף טז. ד"ה עמון וליתיה במסכת ידים פ"ד מ"ג:

3 רש"י על זבחים פתח ↗

קדשים נפסלים - בשר קדשי קדשים וקא סלקא דעתך מפני סילוק המזבח הוא מדקתני וזבין ומצורעין משתלחין שאין מצורע נכנס לדגלי השבטים ולא זב למחנה לוים נושאי הארון כדאמרינן לקמן זבחים דף סא: אע"פ שנסע אהל מועד הוא אלמא נפסלין דקאמר לאו משום דמיפסלי ביוצא הוא דהא אהל מועד חשיב ליה:

3 תוספות על שבועות פתח ↗

תני באחת מכל אלו. תימה דמה דחקו להגיה דכמה סתם משניות אשכחן דאית להו קדושה לעתיד לבא בפ"ק דמגילה דף י. ושם ובפרק בתרא דזבחים דף קיב: ושם דקדושת ירושלים אין אחריה היתר:

4 תוספות על שבועות פתח ↗

אין בנין בית המקדש בלילה. וכן אינו דוחה יום טוב ואם תאמר בר"ה פרק יום טוב ראש השנה דף ל. גבי הדתנן יום הנף כולו אסור קאמר התם דאיבני בלילה דאיבני בחמיסר ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאליו בידי שמים כדכתיב שמות ט״ו:י״ז מקדש ה' כוננו ידיך וכן מפרש במדרש תנחומא:

4 רש"י על ראש השנה פתח ↗

לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילה - רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה או בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך לבקרו שלא יהא שהות לקצירתו והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו והרקדתו והקרבתו עד חצות ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי ועבדי איסורא ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר בי"ט ודאיבני בליליא והא קיימא לן במסכת שבועות דף טו: דאין בנין בהמ"ק לא בי"ט ולא בלילה הני מילי בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא:

5 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת. עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא אוּלָם. וּשְלָשְתָּן נִקְרָאִין הֵיכָל. וְעוֹשִין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִיצָה זוֹ שֶׁהוּא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד הוּא הַנִּקְרָא עֲזָרָה וְהַכּל נִקְרָא מִקְדָּשׁ:

5 ברכות פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ: קַדִּימוּ וְחַשִּׁיכוּ וְעַיִּילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכִי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי. אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא — ״אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמוֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״.

6 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:

6 זבחים פתח ↗

לְפִי אׇכְלוֹ״! לְמִצְוָה. וּלְעַכּוֹבֵי לָא?! וְהָתַנְיָא: ״בְּמִכְסַת נְפָשׁוֹת״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָיו. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו – יָכוֹל יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּכֹסּוּ״ – הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב. וְאִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין! זִקְנֵי דָרוֹם לָא מַקְּשִׁי. וְכִי לָא מַקְּשִׁי נָמֵי – מֵהָא נָמֵי אִית לְהוּ פִּירְכָא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּשֶׁרֶץ, שֶׁמְּשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶם לְכַתְּחִילָּה – כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ מְרַצֶּה; מְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת, שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן לְכַתְּחִילָּה – כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה?! מֵיתִיבִי, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח – הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת דָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף. בְּמַאי? אִילֵּימָא בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ, הָאָמְרַתְּ: שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טוּמְאַת שֶׁרֶץ! אֶלָּא טוּמְאַת מֵת; וְקָתָנֵי: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה; אַלְמָא נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת – אֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶם! לָא; אִי דְּאִיטַּמּוֹ בְּעָלִים בְּמֵת – הָכִי נָמֵי; הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא כֹּהֵן בְּשֶׁרֶץ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נִיטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם – הַצִּיץ מְרַצֶּה. הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם – אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד; לְמֵת לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּשֶׁרֶץ?! לָא; לְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּזִיבָה. וְאֶלָּא הָא דְּבָעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶם – הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם, אוֹ לֹא הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם? תִּפְשׁוֹט דְּטוּמְאַת הַתְּהוֹם הוּתְּרָה לוֹ; דְּהָא הָכָא בְּכֹהֵן קָיָימִינָא! דְּרָמֵי בַּר חָמָא וַדַּאי פְּלִיגִי. תָּא שְׁמַע: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״ – וְכִי אֵיזֶהוּ עָוֹן נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּיגּוּל – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵחָשֵׁב״! אִם עֲוֹן נוֹתָר – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵרָצֶה״! הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִבּוּר. מַאי טוּמְאָה? אִילֵּימָא מִטּוּמְאַת שֶׁרֶץ, הֵיכָא אִישְׁתְּרַי? אֶלָּא טוּמְאַת מֵת. וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת? אַלְמָא נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת – מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן. וּבְמַאי? אִי בְּנָזִיר – ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא לְעוֹשֵׂה פֶסַח! וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת? לְעוֹלָם בְּשֶׁרֶץ; וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם. וְאִיכָּא דְּדָיֵיק וּמַיְיתֵי הָכִי: עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אִין, עֲוֹן מַקְדִּישִׁין לָא; מַאי טוּמְאָה? אִילֵימָא טוּמְאַת שֶׁרֶץ – מִי אִישְׁתְּרַיא בְּצִיבּוּר?! אֶלָּא לָאו טוּמְאַת מֵת? וַעֲוֹן קֳדָשִׁים אִין, עֲוֹן מַקְדִּישִׁים לָא! לְעוֹלָם טוּמְאַת שֶׁרֶץ; וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם. יוֹשֵׁב מְנָלַן? אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – לַעֲמִידָה בְּחַרְתִּיו, וְלֹא לִישִׁיבָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – מִצְוָה; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״הָעֹמְדִים״ – שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לְעַכֵּב. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדִי יוֹשֵׁב כְּזָר דָּמֵי וּמַחֵיל עֲבוֹדָה, אֵימָא: מָה זָר בְּמִיתָה – אַף יוֹשֵׁב בְּמִיתָה! אַלְּמָה תַּנְיָא: אֲבָל עָרֵל, אוֹנֵן, יוֹשֵׁב – אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה? מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְחוּסַּר בְּגָדִים וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם – שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד,

6 תמיד פתח ↗

הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּב תַּפּוּחַ. תַּפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים שֶׁהָיוּ עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ. וּמִיָּמָיו

8 רש"י על סוטה פתח ↗

ולא שימש תלמידי חכמים - ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו שע"י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב ובטהרות לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתי מ"ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו כך וכך וערום הוא שהשומע את קולו שונה משניותיו כסבור הוא שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים:

8 תוספות על בבא קמא פתח ↗

הכרעה שלישית - נראה לר"י עיקר כפ"ה דדעת ג' הוא דתנאי קמאי לא גילו בדעתם שיש שום חילוק בין בית לשדה אבל ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין שבת דף כט. ושם ד"ה בין הויא הכרעה דרבי אליעזר קאמר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא רבי יהושע אומר בין מן המוכן כו' טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ובכירה שם דף לט: בהדיא חשיב ליה הכרעה אי לאו משום דר"ע תלמיד הוה ועוד דהדר ביה ר"ע לגבי רבי יהושע וההיא דהתם לא ישתטף גופו בין בחמין בין בצונן חשיבא הכרעה דתנאי קמאי גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין חמין לצונן אבל הך דשמעתין לא גילו בדעתם חשיב ליה הכרעה שלישית וכן בנזיר פ' כ"ג דף נג. ושם ד"ה ב"ד גבי ר"א אומר זקינים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות כו' התם נמי קרי ליה הכרעה שלישית דתנאי קמאי לא גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין תרומה לקדשים לנזיר ועושה פסח ובראשית הגז חולין דף קלה. גבי ראשית הגז אין נוהג אלא במרובה וכמה מרובה ב"ש אומרים שתים ב"ה אומרים חמש ורבי ישמעאל אומר ארבעה וקרי נמי התם דף קלז. לרבי ישמעאל הכרעה שלישית ואותה הכרעה אין חשובה אפילו כדהכא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא ס"ל לא כמר ולא כמר והא דפריך בכל הני והא הכרעה שלישית אין הכרעה ה"מ למיפרך תלמיד הוא ואין הלכה כהכרעת תלמיד אבל עדיפא קפריך דלאו הכרעה היא כלל ואור"י הא דתניא בכיצד מברכין ברכות דף מג: בש"א מברך על השמן ואח"כ על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס תחילה וקאמר רשב"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לא זכינו אלא לריחו הלכך שמן עדיף וקאמר רבי יוחנן בגמרא הלכה כדברי המכריע לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מינייהו וס"ל כוותיה לגמרי וכן בכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאיצטריך ר' יוחנן עלה למימר הלכה כדברי המכריע אע"ג דאיהו גופיה כבר אמר בכירה שבת דף לט: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ש"מ דודאי לא שייכא לההיא הכרעה דשבת ודהכא ולא קרי ליה הכרעה אלא מפני שהכריע דברי ב"ש על דברי ב"ה. ור"ת פי' הכרעה שלישית דור שלישית כלומר תלמיד אתה ואין זו הכרעה כדאמר ר"ע תלמיד הוה וה"נ הוה מ"ל דור שני דהיינו נמי תלמיד אלא כך היה המעשה ובנזיר דף נג. דקרי ליה הגמרא לב"ד של אחרים הכרעה שלישית לישנא דהך ברייתא דהכא נקט וא"ת בפ"ק דפסחים דף יג. גבי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש רבי יהודה אומר אוכלים כל כו' ר"ג אומר חולין אוכלין כל ארבע ותרומה כל חמש וקאמר בגמרא ר"ג לאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר ולפי' הקו' ניחא אלא לפי' ר"ת אמאי לא מכריע הוא והא לאו תלמיד הוה וי"ל דלאו מכריע הוא דלא עלייהו קאי שלפניהם היה ופ"ה נראה לר"י עיקר וי"מ הכא טעמא דתשפך משום דריחא מילתא היא ואסור לזלף משום דהוי כשתיה ולא משום חשש תקלה ואין נראה דא"כ לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשיה קאמר דקמאי לא איפליגי במיחש לתקלה ואין להקשות לפי' זה לאביי דאית ליה ע"ז דף סו: גבי בת תיהא ריחא מילתא היא לימא דאמר כר"מ אמאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתא דב"ש וב"ה דהכא איכא למימר דאביי א"ש כב"ה ומודו בה דריחא מילתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודוקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיה ואע"ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וההיא דהרודה פת חמה והניחה ע"פ חבית של יין של תרומה התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודיה כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה וע' תוס' ע"ז סו: ד"ה אמר רבא:

8 רש"י על כתובות פתח ↗

הא קמ"ל - דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני חדא מינייהו מיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו שכל אחד אומר סברא שלו כגון רבי יוחנן ורבי יהושע ואינך תרי אמוראי אליבא דחד לא מיפלגי אלא אמרי חדא מלתא וחדא מן לישנא מיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד כגון רב דימי ורבין ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט:

9 תוספות על ערכין פתח ↗

ובני עבודה נינהו - ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא מחייבו ל"ה. דמטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות אבל לא בלשכת בית המקדש ושאר מקומות בהמ"ק וה"ה דמצי למינקט נמי לוים השומרים בכ"א מקומות במקדש כדאיתא פ"ק דתמיד דף כו. הכי אשכחנא לקמן גבי הכל חייבין בתקיעת שופר דמצי למימר כהנים ולוים איצטריכא ליה דהא מייתי ליה נמי דלוים גואלין לעולם ומוכרין לעולם ולא נקט אלא כהנים:

9 רש"י על סוכה פתח ↗

והקיפוה גזוזטרא - נתנו זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחין שקורין בלנ"ק כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין בכל שנה:

9 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

כמעשה תמיד וכו' עד שלא יחקו את המינין. א"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו ובגמ' דתמיד מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו:

10 תוספות על זבחים פתח ↗

מין במינו אינו חוצץ - והא דאמרינן לעיל זבחים דף טו: גבי רגל חבירו פסול אין דרך שירות בכך:

11 תוספות על גיטין פתח ↗

א"ר יצחק שתים כותבין - בה"ג פוסק כר' יצחק ואע"ג דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר ואומר ר"ת וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט מיהו בירושלמי פ' בתרא דמגילה משמע קצת דאסור דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה ואעפ"כ היה מקפיד שלא לכותבו כסדר ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם וא"ת דאמר בהקומץ רבה מנחות דף לב: ובפ"ב דמגילה ד' יח: דתפילין אין צריכין שירטוט והלא אפי' שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ואור"ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין ואור"ת דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה כדאמר עלה בירושלמי בפ' במה מדליקין. כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן משמע בהקומץ רבה שם דף לב: דקאמר התם תפילין אין צריכין שרטוט ופריך מהא דתניא ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא ומדלא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט כלל לא ס"ת ולא תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו והא דאמר בפ"ק דמגילה דף טז: דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה אור"ת דלאו היינו ס"ת דהא לא בעי שרטוט אלא היינו מזוזה וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים וכן פירש ר"ח וכן נראה דאי בס"ת כדפי' שם בקונטרס הא דפסלינן התם בפ"ב דמגילה דף יט. אדיפתרא ושלא בדיו דאתיא כתיבה כתיבה מדכתיב ירמיהו ל״ו:י״ח ואני כותב על הספר בדיו ואמאי לא ילפי מאמיתה של תורה ואי במזוזה מיירי ניחא דאם כן הייתי מצריך דוכסוסטוס כמו במזוזה והא דאמר במסכת סופרים פ"א הל' א' אינו רשאי לכתוב אא"כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ולמטה ומצדדין ודוחק:

11 תוספות על מנחות פתח ↗

הא מורידין עושין. אע"ג דנוהגין בתפילין של יד ד' שיטין ובשל ראש ז' שיטין ובמזוזה כ"ה שיטין אם שינה לא פסול. מ"ר:

12 רש"י על שבת פתח ↗

אכיל לא דיליה - כלבנה המסגת גבול החמה למשול אף ביום:

13 תוספות על זבחים פתח ↗

ולא על גבי מחילות - בור של שיתין לא היה חשוב מחילה כיון דהוא צורך מזבח:

13 מפרש על תמיד פתח ↗

כיפה - כלומר לשכת בית המוקד ע"ג לשכה של אבנים היתה ובשביל שהכהנים שומרים לשם בנאוה ע"ג כיפה דשמירתן צריך לעשותה ע"ג מקום גבוה כדנ"ל מקרא ובית גדול היה וד' לשכות פתוחות לשם כדאמר לקמן ובמסכת מדות דף לד. ד' לשכות פתוחות לבית המוקד כקטוניות פתוחות לטרקלין כלומר כחדרים הפתוחות לבירה וע"י מעלות עולין מהלשכות שמה לבית המוקד ב' בקדש וב' בחול כלומר שתי הלשכות הפתוחות לו ב' מהם בנויות בקדש ובעזרה וב' בחול בהר הבית ובית המוקד בנוי חציו בקדש וחציו בחול וראשי פשפשים קנים מפסיקין בין קדש לחול כדי שיזהרו כהנים ולא ינהגו במקום קדש מנהג חול וא"ת כיון שעל מקום גבוה היה בנוי בית המוקד א"כ הרי הוא חול דגגין ועליות לא נתקדשו תריץ הכיפה היתה שוה לקרקע עזרה לפיכך לא בטלה קדושת כיפה וכהאי גוונא סוגיא אחרת בפסחים דף כה: על אותה שמועה של גגין ועליות דאמר התם גגין ועליות לא נתקדשו ופרכינן מיתיבי החלונות ועובי החומה כלפנים ואמרינן בשלמא דחלונות משכחת דקדושות כששוות לקרקע עזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה ומתרצינן כבר שורא פירוש החומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה עזרה שקרקע עזרה הולך ועולה במעלות ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן דשם נותנים הטלאים המבוקרים דרומית מזרחית היא היתה לשכת עושי לחם הפנים מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששיקצום מלכי יון צפונית מערבית בה יורדים לבית הטבילה טמא יורד דרך אותה לשכה למעיין לטבול ובית המוקד היתה בצפון עזרה כדתניא במסכת מדות דף לד::

14 תוספות על יבמות פתח ↗

כולהו נמי שב ואל תעשה הוא - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות דף מא. ושם ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו ברכות כ. ושם משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי בה"ג דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא:

14 פסקי הרא"ש על חולין פתח ↗

ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה אפילו כולן מסוכסכת ושאין בה אלא פגימה אחת. אוגרת פסולה. מסוכסכת כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. היכי דמי אוגרת היכי דמי מסוכסכת. אוגרת משתי רוחות. מסוכסכת מרוח אחת שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת. מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש. פירוש חותך עור ובשר. ומורשא בתרא בזע פוגע בסימן וקורע. מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בתרא בזע. דכל עוקצי הפגם קורעין הן ואין חותכין בין בפוגעו בו ובין שהוא יורד ממנו שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה נדון כמגירה ואפילו כולן מסוכסכות. מדקמפליג בחדא בין אוגרת למסוכנת ובטובא לא מפליג משמע דאפילו כל עוקציהן מצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא בירידתו נמי קורע. דקאי ארישא דסכינא. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא. אמר רבא שלש מדות בסכין. אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. א"ל רב הונא בריה דרב נחומי לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשירה. לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ודקיימא נמי ארישא דסכינא כדשני הש"ס לעיל. ורב אלפס כתב מסוכסכת דקאמר רבא שחיטתו כשירה כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה. ולא כתב דקיימא ארישא דסכינא ומשמע שאין רוצה לומר שהעוקץ קורע כשהוא יורד ממנו וכך הוא מפרש מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומד כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא ואפילו עומדת באמצע כגון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר. וכן אם העוקץ לצד הקתא והביא ולא הוליך כשירה ומיהו אף לפירוש זה היה צריך שיביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא כיון שאם היה העוקץ צריך לצד הקתא צריך שיביא ולא יוליך. ופירוש רש"י עיקר דמוכחא סוגיא דשמעתין שהעוקץ קורע אף דרך ירידתו והרמב"ם ז"ל כתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש שם פגם וכשתחזור ותבדוק אותה בהבאה תרגיש שיש שם פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה. ודבריו נכוחין שאם עוקץ הפגימה היה לצד הראש וכשהוליך אצבעו עליה לא הרגיש בפגימה כלל דבר ידוע הוא כמו שלא הרגיש בה באצבעו כך לא תקרע בסימן. אבל דעת רחוקה הוא כיון שזקופה היא מצד אחד היאך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה. דמסוכסכת היא מצד אחד כמו אוגרת משתי הרוחות ואוגרת אמר דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע אלמא באוגרת בין בירידתה בין בעלייתה לעולם הוא מרגיש בשני חודי הפגימה. וכן במסוכסכת נמי הוא מרגיש בתודה של הפגימה בין בירידתה בין בעלייתה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסאה שהאצבע מסכסך בה אבל אין בה פגימה כשירה. וכיון דפגימה קורעת צריך לבדוק הסכין תחלה. ובמערבא בדקי לה בשמשא. ובנהרדעא בדקי לה במיא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכתא צריכא אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. אבשרא בשביל הוושט שהוא רך. ואטופרא בשביל הקנה. ואתלתא רוחתא לפי שאפשר שיש בצד הסכין דבר הבולט ממנו ואינו מרגיש בו כשבודקה על חודה ואותה הבליטה קורעת הסימנים מן הצדדין ולא אמרינן בית השחיטה מירווח רווח לענין פגימה שהיא בצידי הסכין כדפירשנו לעיל סי' ח הילכך צריך לבדוק בהולכה והובאה על חודה בבשר ואחר כך בהולכה והובאה בצפורן. דאינו מרגיש יפה ביחד בבשר ובצפורן. וכן משני צידי הסכין. והם שנים עשר בין הכל. ואסמכתא ושחטתם בזה: אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש פגימות הן. פגימת עצם בפסח. פגימת אזן בבכורה פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. רב אלפס ז"ל לא הביא הך דרב חסדא. יש מפרש דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא ורב פפא דבדק אבשרא ואטופרא פליגי אדרב חסדא וסברי דבפגימה כל דהו טרפינן ואפילו אין הצפורן חוגרת בו. ולי נראה כיון דפסק דבעינן לבדוק אבשרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה צפורן דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן הלכך לא הוצרך להזכיר ההיא דרב חסדא: אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם היו משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבישריה דטרפה היא. ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה. ותמיהני למה לא הביא רב אלפס ז"ל הך דרבינא דהוא בתראה דקאמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לעובד כוכבים לא מזבן ליה. והאידנא נהיגי שאין מראין סכין לחכם כי בימיהם היו הקצבין שוחטין בעצמם כדאמרינן האי טבחא דלא סר סכינא. והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הן זריזין וזהירין. ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב דעת ויראת שמים לבדיקת סכין : השוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה:

15 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

אַבְנֵי הֵיכָל וַעֲזָרוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ פְּסוּלִין וְאֵין לָהֶן פִּדְיוֹן אֶלָּא נִגְנָזִים. כָּל אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ הַבַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה פְּסוּלָה לְבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ וּבִנְיַן הַכֶּבֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן פָּגוּם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה:

15 משנה תורה, הלכות שקלים פתח ↗

כֶּבֶשׁ הָיוּ בּוֹנִין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה שֶׁעָלָיו מוֹצִיאִין פָּרָה אֲדֻמָּה. וְכֶבֶשׁ שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּשְׁנֵיהֶם נַעֲשִׂין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְכֵן מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת נַעֲשִׂין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְכָל מִגְדְּלוֹתֶיהָ וְכָל צָרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם בְּחִנָּם אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ גֵּר תּוֹשָׁב. שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ד ג "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת" וְגוֹ' וְנֶאֱמַר נחמיה ב כ "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק" וְגוֹ':

15 עבודה זרה פתח ↗

הָתָם, לָא אִשְׁתַּמַּשׁוּ בְּהוּ לְגָבוֹהַּ; הָכָא, כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּמַּשׁ בְּהוּ לְגָבוֹהַּ — לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ הֶדְיוֹטָא.

16 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה אוֹ שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל אַחַר שֶׁנִּבְנֵית בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ אוֹתָהּ הָאֶבֶן פְּסוּלָה וְהַשְּׁאָר כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה בַּפֶּסַח וּבֶחָג. וּכְשֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן מְלַבְּנִין בְּמַפָּה. אֲבָל לֹא בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמָּא יִגַּע בָּאֶבֶן וְיִפְסל:

17 תוספות על קידושין פתח ↗

בכתנות כהונה - פ"ה משנתינו דקתני לא קידש אלמא לא מתחלל במקדש בכתנות כהונה שלא בלו וראויין לעבודה וכל זמן שראויין לעבודה אין מעילה בשגגתן שלכך הוקדשו בתחילה ליהנות בשגגתן בכל עת שלא יתכוין לחללם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכי השרת להפשיטן בגמר העבודה ולא ישהום עליהם אחר עבודה כהרף עין וא"ת א"כ היכי קאמר ר' יהודה דבשוגג קידש וגם במזיד אליבא דר"מ הרי לא נתחללו דהא כלי שרת הן וכלי שרת אמרי' דיש מועל אחר מועל ואין יוצאין לחולין וי"ל דאיירי דאותן כתנות לא נתחנכו עדיין לעבודה דאז אין קדושת כלי שרת עליהם אלא קדושת בדק הבית כדאמר פ"ק דסנהדרין ד' טז: עבודתן מחנכתן:

17 תוספות על חולין פתח ↗

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו - תימה דלא משני הכי בפרק במה בהמה שבת דף נו: דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה אותם בער יאשיהו כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן אף כו' ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדמשני הכא ויש לומר דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה על פי הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שהיה אסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות:

18 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:

18 יומא פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: בִּשְׁלָמָא אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם — כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכַּוֵּין וְלִישְׁקוֹל. אֶלָּא שֶׁל חוֹל? נַקְדְּשַׁהּ! אִם כֵּן הָוֵה לֵהּ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁל עֵץ, וּכְלִי שָׁרֵת דְּעֵץ לָא עָבְדִינַן. וְנֶעְבְּדַהּ דְּכֶסֶף, וְנֶעְבְּדַהּ דְּזָהָב? הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

18 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם הוֹדָה בּוֹ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ וְכָפַר. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע הוּא חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. שֶּׁבִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ וְאֶחָד שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר וְכָפַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכְּפִירָתוֹ אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ כַּעֲנִיַּת אָמֵן: תְּבָעוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם יוֹדֶה לוֹ וְיֹאמַר כֵּן הַדָּבָר לֹא יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. כְּגוֹן שֶׁתְּבָעוֹ בִּקְנָס שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי: וְכֵן אִם תְּבָעוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּעֶבֶד אוֹ בִּשְׁטָר וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר: וְלָמָּה נִפְטָר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַהֲרֵי זֶה אִלּוּ הוֹדָה חַיָּב הָיָה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁכָּפַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה כא "בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְּגֵזֶל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" ויקרא ה כב "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה" הַכּל מִטַּלְטְלִין שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יוֹצִיא מָמוֹן מִתַּחַת יָדוֹ. וְיָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין וַהֲרֵי הֵן לִפְנֵי בַּעֲלֵיהֶן וּבְחֶזְקָתָן. וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן: אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אַחַר שֶׁתְּבָעוֹ בַּעַל הַמָּמוֹן. אוֹ הַנִּשְׁבָּע מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּבָעוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָמָּה אַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרַי כְּלוּם יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מָמוֹן שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי מָמוֹן. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן הוֹאִיל וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּבָעוֹ זֶה: אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לְבַעַל הַמָּמוֹן עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ הַבָּא בְּהַרְשָׁאָתוֹ. שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ: וְאֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּירָהּ: הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּמֵזִיד אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר וְהִתְרוּ בּוֹ עֵדִים בִּשְׁעַת שְׁבוּעָתוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מֵבִיא אֲשָׁמוֹ בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאוֹ מִכְּלַל חַיָּבֵי מַלְקוֹת וְחִיְּבוֹ אָשָׁם בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: כָּפַר וְנִשְׁבַּע אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים וְהוּא כּוֹפֵר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן אָשָׁם עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה אַחַר שֶׁכָּפַר הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בְּבֵית דִּין וְנִמְצָא פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּכָל כְּפִירָה וּכְפִירָה מִן הַתַּשְׁלוּמִין. לְפִיכָךְ חַיָּב עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה: הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת: אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּרוּטָה אַחַת מִכֻּלָּן הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין וְחַיָּב: שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת: תֵּן לִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת: הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן גֵּזֶל וַאֲבֵדָה וּתְשׂוּמֶת יָד שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ. וְאָמַר לָאֶחָד מֵהֶן שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן וְגֵזֶל וַאֲבֵדָה וּתְשׂוּמֶת יָד וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְנִמְצָא זֶה חַיָּב עֶשְׂרִים אָשָׁם: טָעַן שֶׁאָבַד הַפִּקָּדוֹן אוֹ כָּפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה. וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה. מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן הָרִאשׁוֹן וְחֹמֶשׁ אֶחָד עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה כד "וַחֲמִשִׁתָיו". הַתּוֹרָה רִבְּתָה חֳמָשִׁין הַרְבֵּה עַל קֶרֶן אֶחָד. כֵּיצַד. הָיָה הַקֶּרֶן אַרְבָּעָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה מְשַׁלֵּם שִׁבְעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן לְפִיכָךְ הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:

19 תוספות על מנחות פתח ↗

הא מורידין עושין. אע"ג דנוהגין בתפילין של יד ד' שיטין ובשל ראש ז' שיטין ובמזוזה כ"ה שיטין אם שינה לא פסול. מ"ר:

20 תוספות על יומא פתח ↗

כרובים דצורתא - נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' שמות כ׳:ד׳ דהא מסקינן בפרק כל הצלמים ע"ז דף מג: שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל דלא חיישינן לחשדא אלא בחותם בולט ולא בחותם שוקע וכל שכן בדבר זה שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא ונראה לי דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל במיני צבעים מותר כדאמר בחזקת הבתים ב"ב דף נד. הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא והקשה שם רבינו שמואל והאמרת . דכיור לא קנה אלא באמה כנגד הפתח ותירץ דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורין בעלמא מעשה צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשיבא ולא בעינן אמה כנגד הפתח אלמא דרב צייר צורת חיה ועוף אלא ודאי במיני צבעים מותר והא דתניא במכילתא לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה תלמוד לומר וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ואפילו הבובים ואפילו הסורזירים כו' נראה לי דהכי פירושו גלופה היינו צורה בולטת אטומה צורה שוקעת ואשר במים מתחת לארץ להביא את הבוביא פי' שעושה צורה וחוקק דמות בבואה שבמים דסד"א דוקא אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת לרקיע אבל צורת דמות בבואה שבמים לא תלמוד לומר ואשר במים ויש אומרים להביא הסורזירים נראה שהוא מין שד שבמים שקורין נינס' בלשון אשכנז וכל אילו אינן אסורין לעשותם אלא פרצופים חקוקין אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי אמנם על כסא שלמה אני תמיה דכתיב ושנים אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריים וגו' מלכים א י׳:י״ט-כ׳ ואין לומר דעל פי הדיבור הוה כדכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך דברי הימים א כ״ט:כ״ג שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיכא למימר בהא מיגדרא מילתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל ושמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו אריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר אי נמי יש לומר אחרים עשו לו וחשדא ליכא דרבים שכיחי גביה כדאמר גבי ר"ג ומה שעשו בכותלי היכל וקדשי קדשים ציורים חקוקים בכותל סביב פני הכפיר אל התימורה מפה ופני אריה אל התימורה מפה יש לומר על פי הדיבור הכל בכתב דברי הימים א כ״ח:י״ט אי נמי יש לומר דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש אבל על הכותל במחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל ואע"ג שאני מדמה לא הייתי עושה מעשה כמו זה התירוץ האחרון ועוד נראה לי דלפי סוגיית פרק כל הצלמים ע"ז דף מג: מוכח דכל מיני פרצופין מותר לעשות אפילו חקוקין וחותמה בולט חוץ מפרצוף אדם לחודיה או דמות ארבעה פרצופין בהדי הדדי שבכסא הכבוד אדם אריה שור נשר ודמות שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון ותשמישי מקדש לעשות כמותו בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם כמדתן בארכו ורחבו שולחן תבנית שולחן מנורה תבנית מנורה אבל מילי אחריני שרי תדע דאמר אביי התם לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון ופריך ושבמדור התחתון מי שרי והתניא אשר בשמים שמות כ׳:ד׳ לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומשני כי תניא ההיא לעובדם ופריך לעבדם אפילו שלשול קטן נמי ומשני אין הכי נמי ומסיפא דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן ופריך ועשייה גרידתא מי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני כו' ומשני שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו וכו' והשתא מדלא קאמר אלא ככל הנך שנויי שמע מינה דלא הדר ביה מכל מאי דשני מעיקרא ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים ושמשין שבמקדש לא אסירי אלא כמותן דוקא כמדת ארכו ורחבו דאי לאו הכי לא יוכל שום אדם לעשות בית ושלחן וכלים לפי שהיו במקדש אלא ודאי לא אסרה תורה אלא כמותן ממש ועוד כיון דאפשר לעשות כמותן מסתמא לא אסרה אלא כיוצא בהן אבל שמשין שברקיע שאי אפשר לעשות כמותן אסרה תורה לעשות דוגמתן ואע"פ שאינו עושה כמדת ארכו ורחבו לפי שאי אפשר ושמשין שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת אסור אפילו היכא דאחרים עשו לו ואפילו ליכא חשדא היכא דשכיחי רבים גביה משום דכתיב לא תעשון לא תעשון תרי זימני לדרשה לא תעשון אתי שמשין שאתי דהיינו שבמדור העליון לא תעשון כלל וקרי ביה לא תעשון אותי ולהכי פרצוף אדם לחודיה אסור וארבעה פרצופין אדם אריה שור ונשר אסור ולעבור עליו בשתים משום פרצוף אדם ומשום ארבעה פרצופין בהדי הדדי דהיינו דמות החיות ולא תעשו לכם איצטריך לשמשין שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ודוקא לכם לעצמכם אבל אחרים עושין לכם אי נמי דרשינן איפכא כי מן השמים דברתי עמכם וסמיך ליה לא תעשון דהיינו כל שמן השמים לא תעשון דהיינו אפילו שמשין שבמדור התחתון ודוקא אתם לא תעשון אבל אחרים עושין לכם ואת אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם נדרוש לשמשין שבמדור העליון לאסור אפילו כשאחרים עושין לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם וכי האי גוונא דריש בתורת כהנים בפרשת קדושים תהיו אלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו אחרים תלמוד לומר לכם והא דתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומוקי לה לעובדם היינו אפילו כשאחרים עשו לו לעובדם לעבור עליהם משעת עשיה ואע"ג דמלאכי השרת עובר בלא תעבדם אפילו כשאחרים עשו לו דהיינו פרצוף אדם יש לומר לעבור עליו בשתים אי נמי אפילו אם הוא של פרקים דמשום עשייה לחודה לא עבר כדאיתא בפרק כל הצלמים ע"ז דף מג: מכל מקום כי עביד להו לעובדם חייב:

20 ריטב"א על קידושין פתח ↗

וקשיא לן לר"מ למה לי טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן תיפוק ליה משום דהוה להן כלי שרת דלא נפקו לחולין בשוגג כדתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת שיש בהם מועל אחר מועל לפי שאינם יוצאין לחולין וכי תימא דההיא כרבי יהודה אוקימנא לקמן אכתי תיקשי לן לרבי יהודה כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קודש למימרא דנפקי לחולין דהא כלי שרת אין יוצאין לחולין:

20 רש"י על קידושין פתח ↗

בכתנות כהונה שלא בלו - וראויין לעבודה וכל זמן שראויין לעבודה אין מעילה בשגגתן שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין:

1 א תחילת דברי רבינו מ"ע לעשות בית לד' וכו'. והנה בכ"מ הקשה דהא בסנהדרין דף כ' יליף דהוה מ"ע לבנות בית הבחירה מקרא דוהי' המקום אשר יבחר ד' לשכן שמו שם שמה תביאון את כל אשר אנוכי מצוה אתכם ותי' דלכן לא הביא רבינו דרשא זו משום דלא נאמר בלשון ציוו ואזהרה לכן הביא מקרא דועשו לי מקדש דהוה בלשון ציוו ומדכתיב מקדש בקרא נשמע דאבנין בית הבחירה קאי לא אמשכן ואמנם בסמ"ג הביא מקרא דוהי' המקום כדאיתא בגמרא אמנם ל"נ כדברי רבינו דחזינן מבואר בפסיקתא פ' זכור דמקרא דועשו לי מקדש נשמע דהוה מ"ע לבנות ביהב"ח וכן משמע בספרי פ' בהעלותך על פסוק אספה לי שבעים איש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים וכו' במקדש הוא אומר ועשו לי מקדש וכן הוא במדרש רבה אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני הרועה עשו דיר לרועה אתם הכרם ואני השומר עשו סוכה לשומר אתם הבנים ואני האב עשו לי בית שאדור ביניכם הדא הוא דכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם מוכח דקאי אבית הבחירה דהוא בית עולמים מקום דירת קבע דהמשכן אינה אלא בבחינת סוכה לשומר ויתבאר להלן דברי המדרש והנה נראה עוד לעשות סמוכין לדברי רבינו דהנה רבינו בספר המצות כתב וז"ל שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהי' ההליכה והעלי' לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אומרו יתעלה ועשו לי מקדש ולשון ספרי ג' מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפ"ע וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלק המקדש והכל יקרא מקדש עכ"ל והנה מה שכ' רבינו כאן בהלכותיו ובספר המצות דהבית מצוה לבנותו כדי להיות חוגגין אליו ג"פ בשנה הנה הכ"מ לא העיר מקורו ואני ראיתי בירושלמי פ"ט דפסחים וכן הוא בתוספתא פ"ח וז"ל התוספתא ניתן לישראל לבנות בית הבחירה ולחגוג בו שלוש פעמים ודייק מזה יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושה פסח שני והכונה דאי ס"ד ציבור עושין פסח שני פעמים נמצא שעולין ד"פ בשנה דהא בפסח צריכין לעלות להביא קרבן חגיגה אם נטהר בשאר ימי הפסח וכדאמר רי"ו בחגיגה דף ט' עיין שם בשירי קרבן ואמנם מה שמונה והולך דכולל מינים רבים המנורה והשולחן והמזבח יש לתמוה שלא חשוב שם שגם הארון חלק מהמקדש ג"כ נכלל בהאי מ"ע דועשו לי מקדש דהא אינו מצוה לדורות כמו שנראה מדבריו בסהמ"צ בשורת הי"ב וכ"כ במגילת אסתר מצוה ל"ג כי המצוה אינה נוהגת לדורות לפי שלעולם לא יצטרך לעשות אחר כי אותו שעשה בצלאל קיים הוא לדורות ולא אבד מן העולם כי גנוז הוא גם בשובו אלינו לא יאבד לעולם וא"כ אין מציאות לעולם שנעשה ארון אחר וכן נראה מדברי רבינו בפרקין דין ו' שכ' כל הכלים אשר צריכין לעשות מזבח שולחן מנורה וכיור ולא כתב הארון יען שבפ"ד כתב דהארון נגנז א"כ לעתיד ישיב אלינו ולא נצטרך לעשות אחר לפי"ז אין הארון בכלל כלי המקדש אולם בספר קנאת סופרים על סהמ"צ כתב טעם אחר וז"ל ודעת הרב הוא הנכון דהארון מכלי המקדש יחשב שהרי מקום חנייתו הקבוע הי' בבית קודש הקדשי' שבו תשרה שכינה בישראל במדרגה היותר נכבדת כדכתיב ונועדתי לך שם ובבית שני שחסרו הארון והלוחות לא היתה נבואה בישראל ובפ' פקודי כתיב ויביאו את המשכן אל משה את האוהל ואת כל כליו ובתר הכי בכלל כל כליו קחשוב את ארון העדות את השולחן ואת המנורה וזו וודאי ראי' הוא שבכלל ועשו לי מקדש תחשב עשיית הארון והכפורת ושימת הלוחות בתוכו שיהיו מונחין למשמרת שם בתוך הדביר ושאר כלי המקדש נמי כולן כאחד למ"ע אחת יחשבו וגם הרמב"ן בריש פ' תרומה כתב וז"ל והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת ע"כ הקדים הארון ובדיו והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמוהו ויזרז על ענין המשכן שבעבורו נעשה וכו' מעתה אפי' יהא במונח שלדורות נצטוו ג"כ לעשות במדה הראשונה מחדש אם יעלה על דעתינו שיאבד או שישבר לא נפקא מינה שתהא נימנית למצוה עשייתה אלא הרי היא כשאר בכלים מנורה ומזבחות והשולחן עכ"ד ואמנם רואה אנכי שהדבר במחלוקת תלוי' דהנה בזבחים דף קי"ט פליגי ר"י סבר נחלה זו ירושלים ומנוחה זו שילה ר"ש אור נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים דכ' זאת מנוחתי עדי עד רי"ש סובר זו וזו שילה רשב"י אומר זו וזו ירושלים ופריך מאי מנוחה ומשני מנוחת הארון והקשה בספר פמ"א מ"פ הגמ' מאי מנוחה הא כתיב זאת מנוחתי עדי עד וכתב לפרש יען דמצינו שגלתה שכינה בבית ראשון א"כ איך קראה התורה מנוחה וע"ז משני מנוחת הארון דהא ארון לא גלה רק שנגנז במקומו וגם לא מצינו שטילטלוהו לאיזה מקום כמו שמצינו בשילה שלקחו עמם למלחמה ונטלהו בימי עלי וכן פירש"י ועתה קומה ד' שלא להטלטל עוד כאשר עד עתה משילה לנוב ומנוב לגבעון אתה וארון עוזך שלא לטלטל מעתה עכ"ד ולדעתי כלל בזה שני טעמים דפליגו אהדדי דבוודאי למ"ד דנחלה זו שילה ומנוחה זו ירושלים משום דכ' זאת מנוחתי עדי עד ע"כ הוה נמי מפרש דכונה מנוחת הארון רק שהי' מפרש דהיינו שלא הי' מטלטלין את הארון ולכן אמר זאת מנוחתי עדי עד שלא לטלטל עוד ורק למ"ד זו וזו ירושלים דמאחר שקראה נחלה דהיינו נחלת עולמים א"כ למה ענין כתב קרא מנוחה ולכן פריך לדידי' מאי מנוחה ומשני מנוחת הארון דהיינו משום שארון נגנז דאף בימי החורבן שנגרעו מנחלתם ולא קרינן בי' נחלה אבל מנוחה לא בטלה דמנוחת הארון איכא דמהא"ט קדושת המקדש לא בטלה כיון דארון נגנז שם והוה כאלו הארון עומד תמיד במקומו וכדדרשינן בזבחים דף קט"ז ונסע אוה"מ אף שנסע אוה"מ הוא: ולפי"ז מבואר דבהא פליגי דמ"ד זו וזו ירושלים ע"כ דמנוחת הארון היינו שנגנז שם הארון א"כ ל"ה מצוה לדורות דהרי בפירוש אמר קרא זאת מנוחתי עדי עד אבל למ"ד נחלה זו שילה ומנוחה זו ירושלים דהיינו דנחו מכיבוש ומנסיעה דאין מטלטלין אותה עוד א"כ לא נשמע דל"ה מ"ע לדורות והא דלא נמנה מצות עשה בפ"ע ע"כ דהוא בכלל כלי המקדש וכן למאן דאמר דמנוחה זו שילה ומפרש דהיינו שנחו מכיבוש או שנחו מנסיעה ע"כ י"ל דארון הוה מ"ע לדורות אמנם הנה בקרא כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכליו וכן תעשו ופירש"י וכן תעשו לדורות ולקמן יתבאר מהיכן הוכיח רש"י פירושו ואח"כ כתיב ועשו ארון ועשית מנורה ושולחן ועשית משכן והנה אי אמרינן דארון בכלל כלי המקדש וע"ז קאי וכן תעשו לדורות מקדש עם הארון וכליו א"כ שפיר נשמע מקרא דועשו לי מקדש מ"ע לדורות לבנות בית הבחירה אבל אי אמרינן דארון אין בכלל כלי המקדש ול"ה מ"ע לדורות כלל א"כ בזה דכתיב ועשו לי מקדש דהיינו משכן אשר בו יתן הארון שהארון בכלל המשכן א"כ בהא דכתיב אח"כ וכן תעשו לדורות לא מצינן למידרש דמ"ע לבנות בית הבחירה לדורות וארון גופיה אינה מ"ע לדורות ע"כ דועשו לי מקדש אינה מ"ע לדורות רק דהאי ועשו לי מקדש היינו משכן ואשכחן משכן דמקרי מקדש מעתה כיון שבארתי דלמ"ד זו וזו ירושלים יען דשם ארון נגנז ומהאי טעמא קדושה ראשונה קדושה לעתיד לבוא כמו שביאר בס' לחם שמים ליעב"ץ ז"ל וקרינן בו זאת מנוחתי עדי עד א"כ ל"ש לפרש ועשו לי מקדש וכן תעשו לדורות אבית עולמים דהא בהאי דכתיב ועשו לי מקדש ארון בכלל ובמה דכתיב וכן תעשו אין ארון בכלל א"כ ע"כ דועשו לי מקדש היינו משכן ולא קאי אבית עולמים אבל למ"ד נחלה זו שילה ומנוחה זו ירושלים שבארנו דמה"ט איקרי מנוחה יען דלא לטלטלוהו עוד א"כ הוה שפיר מ"ע לדורות דע"ז כתיב וכן תעשו לדורות בית הבחירה ארון ומזבחות להאי מ"ד שפיר ילפינן מוכן תעשו מ"ע לדורות לבנות בית הבחירה: ב והנה יש לפרש עד"א דלכאורה יש להבין כיון דרישא דקרא קאי לאזהרה בענין קרבנות דנדבות תקריבו חובות לא תקריבו מדכ' ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו וכו' כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אם כן למ"ד מנוחה זו שילה ומפרש מנוחה שנחו מכיבוש שפיר הוה זה טעמא למילתא דעתה כל זמן שלא נחו מכיבוש ומנסיעה יקריבו ישרות אבל למ"ד מנוחה זו ירושלים דקאי אמנוחת הארון מה זה טעם שעתה כל זמן שלא הגיע למנוחת הארון שלא יקריבו רק ישרות ולא חובות דתליא בפלוגתא אחריתא אי מנוחה זו ירושלים או מנוחה זו שילה ונראה דהנה יש לחקור לאיזה צורך בא הארון בשלמא שאר הכלים ע"כ הם חלק מהמקדש שהם צרכי הקרבה וע"י הכלים האלו נכשר הבית להקרבת הקרבנות אבל הארון לכאורה ל"ה בו צורך הקרבה רק הוא ענין בפ"ע שע"י הארון השכינה שורה במקדש אך י"ל גם הארון צורך העבודה דהיינו דלא יוכשר הבית להקרבת קרבנות רק ע"י הארון שהשכינה שורה ומתכשר הבית להביא לשם הקרבנות עיין ספורנו פ' תצוה על ענין מזבח הפנימי שכ' ג"כ חקירה זו וז"ל ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה כי לא היתה הכונה זו להשכין האל ית' בתוכנו כמו שהי' הענין בשאר כלים כאמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו גם לא הי' ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות כאמור ונועדתי שמה לבני ישראל לכן העיד הכתוב זה הדבר תעשו וירא אליכם כבוד ד' אבל הענין לכבד את האל את"ד ולדעתי יש לחקור כן יותר בארון מבשאר כלים מעתה י"ל בוודאי אי הארון הוא חלק מכלי המקדש וכך הוא המצוה שבמקדש צריך שיהיה ארון ומנורה וכל הכלים כדי שיהי' אותו מקום מוכן להביא קרבנות חובה אל תוכניותו אז ניחא דהכי קאמר כיון שהגיעו לאותו מקום אל יקריבו חובות אבל אי נפרש דהארון אין חלק מהמקדש להכשירו למקום הראוי' להקרבות קרבנות אלא הוא מצוה בפ"ע ועיקר תכליתו הוי להכשיר המקום להשראת השכינה וא"כ איך אתיא קרא דלא יקריבו חובות יען דלא הגיעו עוד למנוחה למנוחת הארון א"כ מוכח להאי מ"ד מנוחה זו ירושלים דהארון אינו מצוה בפ"ע להכשיר המקום להשראת שכינתו ית' אלא הוא חלק מכלי המקדש דהיינו שבא כדי להכשיר הבית להקרבת הקרבנות כמו שאר כלי המקדש שכולם צרכי עבודה המזבח המנורה והשולחן אולם למ"ד מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים שפיר י"ל דארון הוא מצוה בפ"ע ואין עיקר תכליתו כדי להכשיר הבית להקרבת הקרבנות רק תכליתו שבזה יוכשר הבית להשראת שכינתו ית' והנה לפי"ז כיון דרבינו סובר לקמן בדין ג' כמ"ד מנוחה זו ירושלים א"כ סובר כמ"ד מנוחה זו מנוחת הארון דהארון גופי' מצותו כדי שיהיה הבית ראוי להקרבת הקרבנות וע"ז וכן אמרו תעשו לדורות א"כ שפיר י"ל דקרא דועשו לי מקדש קאי אבנין בית עולמים לא אמשכן וגמ' דסנהדרין קאי למ"ד דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים א"כ ארון הוה מצוה בפ"ע דעיקר תכליתו שבזה יוכשר הבית להשראת השכינה ע"כ דלא הוי מ"ע לדורות דארון אין מ"ע לדורות לכן יליף מקרא דוהיה המקום אשר יבחר ד' כמו שיבואר ולפי"ז רבינו דדעתו דלא בא במנין המ"ע ע"כ דסובר דהוה בכלל ועשו לי מקדש שהוא מתנאי הקרבת הקרבנות אבל באמת הוא מ"ע גם לדורות וא"כ מצינו לפרש דועשו לי מקדש קאי אבית עולמים דהא שפיר נוכל לפרש דוכן תעשו לדורות קאי אועשו לי מקדש דהיינו לבנות בית הבחירה שבו מונח הארון א"כ לפי"ז רבינו דסובר כמ"ד מנוחה זו ירושלים כמבואר בהדיא לקמן בדין ג' מקרא דזאת מנוחתי עדי עד ושפיר נשמע מקרא דועשו לי מקדש מ"ע לבנות בית הבחירה דהא כתיב אחריו וכן תעשו לדורות ואף דארון אין נמנה במ"ע בפ"ע עכ"פ הוא בכלל המקדש ועיין ירושלמי בפ"ק דמגילה זה סימן כל זמן שארון מבפנים הבמות אסורות יצא הבמות מותרות ופריך ר"ל מעתה אם אין ארון אין פסח ופי' הפני משה בבית שני שאין ארון לא עשו פסח ולפמש"כ דארון נגנז שם הוה כיש ארון א"כ לא פריך מידי רק ע"כ לפרש כקרבן עדה דפריך מנוב וגבעון כדאיתא בזבחים דף קי"ט וכן פריך בירושלמי בסנהדרין הבאתי דבריו סוף פ"ו מהלכות בית הבחירה מנוב וגבעון בשעת כניסתן לארץ: ג ובזה אמרתי לפרש דברי הגמ' ברכות התמוהים מאוד דאיתא שם דף נ"ה אר"ש בר נחמני בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמר לבצלאל עשה לי מקדש ארון וכלים הלך משה והפך דבריו ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו רבינו משה מנהגו של עולם אדם בונה בית תחילה ואח"כ משים כלים לתוכו ואתה אומר עשה ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כל אמר לו הקב"ה עשה משכן ארון וכלים ואמר לו משה שמא בצל אל היית וידעת ותמוה מהיכן למדו שהקב"ה אמר לו לעשות משכן תחלה ועוד א"כ למה הפך משה דברי הקב"ה אך הענין כך דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו' וכן תעשו "לדורות" ואח"כ כתיב ועשו ארון ועשית מזבח שולחן ומנורה ועשית משכן והנה לדורות איכא מ"ע לבנות בית הבחירה להקרבת קרבנות אבל לעשות ארון אין מ"ע לדורות דהארון כבר נעשה ולא יצטרכו אחר דאף דנגנז הרי הוא בקדושתו א"כ ממילא עשיית ארון תחילה דהא כשיבנה בית הבחירה שהוא בית עולמים כבר הארון נעשה א"כ סדר המלאכה לדורות כן ארון וכלים ומקדש אמנם מה שנצטוה משה לעשות המשכן קודם משום דאי הארון חלק מכלי המשכן לצורך להכשיר ההקרבה והעבודה א"כ בודאי משכן קודם א"כ יש לפרש קרא זה בשני אופנים חדא כי השי"ת אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם א"כ עיקר הארון הוא הכשר להשראת שכינה ואין הכשר העבודה וההקרבה ועל כן ארון תחילה ואח"כ כלים ומשכן ומה שנאמר לו ועשו לי מקדש תחלה זה לדורות או דכונת הציוו כן יען דכתיב וכן תעשו "לדורות" דלדורות בודאי ארון תחילה דהא הארון כבר נעשה אבל כיון דקאי גם אעת שהיו ישראל במדבר וצריכין לעשות משכן מן הראוי שבתחילה יעשו משכן ארון וכלים וזה שאמר הקב"ה למשה ארון כלים ומשכן הוא משום דאמר וכן תעשו "לדורות" ולדורות בודאי ארון תחילה דהרי הארון כבר נעשה כשבנו בית הבחירה בית עולמים רק שלעת עתה עשיית המשכן תחילה כי הארון רק צורך העבודה וההקרבה א"כ הוא חלק מכלי המשכן א"כ משכן תחילה לפי"ז ניחא דמשה רבינו ע"ה הבין ציוו השי"ת דארון אין צורך העבודה רק הוא הכשר להשראת שכינה ע"כ אמר משה שיעשה ארון תחילה ע"ד הסדר שנאמר לו כדכתיב בקרא ועשית ארון ועשית מזבח ושולחן ואח"כ מעשה המשכן אבל בצלאל ביאר לו דברי השי"ת כי מאחר שאמר לו וכן תעשו לדורות דלדורות בוודאי ארון תחילה דהא הארון כבר יהיה נעשה כשיבנה הבית עולמים אבל לעת עתה שצריכין לעשות ארון ומשכן ע"כ משכן תחילה דהוא הבין דכונת השי"ת דהארון הוא חלק מכלי המשכן והכשר העבודה וההקרבה א"כ ע"כ הסדר כן משכן ארון וכלים ומה שאמר לו הקב"ה ועשו ארון תחילה דלדורות קאי אהא דנאמר לו וכן תעשו "לדורות" אבל לעת עתה שאנו עסוקים בעשיית משכן הסדר כך כמו שאמר לך הקב"ה תחילה ועשו לי מקדש דהיינו משכן דאקרי נמי מקדש ועשית ארון ועשית מזבח כיון דארון ג"כ אינו רק הכשר המשכן לעבודה ולהקרבה והודה לו משרע"ה כי בצל אל היית שהבנת דברי השי"ת כי כעת משכן קודם וכמו שנצטוה תחילה ועשו מקדש ואח"כ ארון רק יען דנאמר לי ג"כ וכן תעשו לדורות שלדורות הסדר להיפך ארון תחילה דהא הארון כבר נעשה א"כ כך הוא הסדר ארון מזבח ושולחן ואח"כ משכן דהיינו מקדש דהא אשכחן דמקדש איקרי משכן כדאיתא בשבועות דף ט"ז א"כ לפי"ז נשמע מכל זה דוכן תעשו לדורות היינו המ"ע לבנות בית הבחירה בית עולמים להקרבת קרבנות והארון הוא ג"כ רק הכשר העבודה וההקרבת הקרבנות וכשיטת רבינו כעת ראיתי בח"ס סי' קפ"ח שהביא בשם רבו הגרנ"א זצ"ל דלכאורה קשה כיון שמלאכת המשכן לא נגמר א"כ נשאר קו' בצלאל להיכן הכניסם עד ר"ח ניסן ותי' דקודם שנמשחו לא הי' קפידא היכן יכניסם באיזה אהל שירצה אך כיון שמסתמא כסדר עשייתן כך היתה משיחתן וא"כ אחר שנמשח הארון קודם למשכן שפיר אמר היכן יכניסם וההמשחה היה בתחילת ימי מילואים וא"ש: ד אמנם קשיא לי לדברי רבינו מדבריו בפ"א מה' מלכים הביא קרא דלשכנו תדרשו ובאת שמה להוכיח דנצטוו ישראל בבנין בית הבחירה בכניסתן לארץ והקשה בלח"מ דבגמ' דסנהדרין יליף כן מקרא דוהיה המקום ותי' דהאי קרא דלשכנו אדלעיל מיני' קאי דכתיב כי אם אל המקום אשר יבחר א"כ קאי אבית הבחירה ונקט סוף הפסוק דנאמרה בלשון ציוו ואזהרה א"כ הדרה קושי' לדוכתי' למה נקט רבינו כאן דרשא דועשו לי מקדש ולא נקט קרא דלשכנו יען שגם זה נאמרה בלשון ציוו ואזהרה ונסתרו דברי הכ"מ והנה לפמש"כ לעיל לכאורה י"ל דרק מקרא דועשו לי מקדש נשמע דהוה מ"ע לבנות בית עולמים דהא כתיב אחרי זה וכן תעשו דהיינו לדורות וכדמוכח בשבועות דף ט"ו דיליף מכל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו לדורות ואי לא דרשא דאותם במשיחה הוה אמרינן בכליו דגם לדורות בעי משיחה אבל לענין מקדש שפיר ילפינן מההוא קרא דועשו לי מקדש וכמש"כ תוס' שבת דף צ"ח ע"ב דרוחב המשכן עשר אמות מבית עולמים ילפינן שהיה ארכו מ' ורחבו כ' וכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית של מדבר ש"מ דמשכן נמי רחבו שליש ארכו עכ"ל והא דכתב רבינו בה' מלכים קרא דלשכנו תדרשו היינו רק לענין זה דמשם מוכח דזמני אחר מלחמות עמלק וכדאיתא בסנהדרין דף כ' אולם יקשה כי רבינו שם הביא ראיה דמלחמת עמלק קודם לבנין ביהמ"ק מקרא שנאמר והיה כי ישב המלך בבית וד' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך הנה אנוכי יושב בבית ארזים א"כ לא יליף מקרא דוהניח לכם מכל אויביכם וכו' והיה המקום אשר יבחר וכו' דמסמוכין יהא מוכח שמלחמת עמלק קודם א"כ הא דהביא רבינו קרא דלשכנו תדרשו שהוא סוף הפסוק מכי אם אל המקום הוא רק לראיה שנצטוו בבנין בית הבחירה בכניסתן לארץ וכמש"כ רבינו שם ג' מצות נצטוו בכניסתן לארץ וכו' ולבנות בית הבחירה א"כ יקשה עדיין כיון דלרבינו האי קרא דועשו קאי גם אבית עולמים א"כ למה מביא שם דרשא דלשכנו תדרשו דנצטוו בבנין בהמ"ק הא מצווין ועומדין מקר' דועשו לי מקדש או דהו' לי' להביא גם כאן קרא דוהי' המקום כדאי' בגמ' ולכן אומר אני דהענין כך דהאי קרא דלשכנו תדרשו אינה מצוה לדורות רק לאותו דור בלבד כשנכנסו לארץ שלא יעשה במשכן אבל אינה מצוה לדורות דהא בספרי דריש מהאי קרא דריש עפ"י נביא יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא ת"ל לשכנו תדרשנו דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך הנביא וכן אתה מוצא בדוד והביאו הרמב"ן בנימוקי התורה והנה כיון שכבר נבחר אותו מקום ע"י נביא בימי דוד א"כ כבר נתקיים מצוה זו לעולמת וכן קיימ"ל קד"ר קדשה לע"ל לענין קדושת המקום כמש"כ רבינו בפ"ו מה' אלו ועוד אף למ"ד דלא קדלע"ל כ"כ תוס' בשבועות דאפ"ה מקדש הוה קדושת עולם שכבר נבחר הר המורי' ושלא יבחר מקום אחר ורק מה שהוא מצוה תמידית לדורות שאם יפול המקדש או יחרב שחייבין לבנותו זה נלמד מקרא דועשו לי מקדש לבנותו על אותו מקום שכבר נבחר באותו תבנית והיינו מדכתיב בתרי' ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו "לדורות" א"כ הוה מצוה לשעה ולדורות דמה שאני מראה אותך עתה ככה תעשו לדורות ג"כ כאשר אראה לפניהם וכמש"כ בח"ס יו"ד סי' רל"ו ליישב קו' הרמב"ן דכמה שנוים במקדש ראשון שלא היה שם במשכן וכן במקדש שני שלא היה בראשון לעתיד ג"כ הרבה שינוים שלא היה בבית ראשון ושני והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ותי' בהאי קרא דוכן תעשו שדרשו לדורות קאי ארישא דקרא ככל אשר אני מראה אותך עתה כן תעשו לדורות עפ"י נביא אשר אראה בכל בנין ובנין איך יעשו זה משונה מזה וכיון שהקב"ה בעצמו אמר שיעשו כפי אשר יגלה ע"י נביא לכן רשאין לחדש ולשנות עפ"י נביא ולכן שפיר כתב רבינו דמ"ע לדורות מקרא דועשו לי מקדש דרק מקרא זה נשמע המ"ע הנוהג תמידית בכל עת שיצטרכו לבנות ולחזק בדק הבית ודו"ק: ה שוב ראיתי במהר"ם שי"ק תרי"ג מצות שכתב לישב דברי רבינו ואלו תוכן דבריו דהנה כתב עוד פלוגתא בין רבינו להרמב"ן דרבינו סובר דבנין המקדש כולל כל הכלים הארון המנורה והשולחן הכל נכלל במצוה זו והרמב"ן במ"ע ל"ג פליג עליו דנהי דשולחן ומנורה לא נמנה למ"ע בפ"ע כיון דצריכין להן אבל הארון מ"ע בפ"ע ולכן אומר דהנה בקרא מסיים ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו ופירש"י וכן תעשו לדורות וכבר תמה עליו הרמב"ן ושמעתי מפי מרן הח"ס זצ"ל דכונת רש"י הוא כן דהמשכן וכל כליו בעינן שיעשו אותן כאשר גילה ד' לאחד מנביאיו צורתן וכן נאמר בכלים בבית המקדש הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל וכן המקדש שלע"ל מבואר ביחזקאל בנבואה תבנית הביהמ"ק שלעתיד דלעולם בעינן שלא יעשו המקדש או הכלים לפי הבנת האדם אלא הכל כמו שיאמר הקב"ה לעבדיו הנביאים וזה"כ ככל אשר אני מראה אותך וכו' כשם שאני מראה אותך דדוקא באופן הזה תעשה וכן תעשו לדורות רק לפי אשר אני מראה לנביא שבאותו דור וכ"כ באוה"ח ולפי"ז אני אומר בוודאי גם רבינו ס"ל דאין למנות מ"ע לדורות מן קרא דועשו לי מקדש דזה רק לפי שעה נאמר אלא שמנה מ"ע לדורות מקרא דוכן תעשו שצוה הקב"ה שלדורות ג"כ יעשו מקדש וכלים כפי אשר יראה לדורות הבאים וכיון שצוה זה לדורות מנה אותו למ"ע ומיושב קו' הרמב"ן דהול"ל למנות למ"ע בפ"ע להנ"ל מיושב כיון ששתיהם מקרא אחד אתיא לא מנה אותם רק למ"ע אחת ורמב"ן לשיטתו דס"ל גם בק"ש אע"ג דנלמד מקרא אחד מ"ע כיון דיש כל אחד זמן בפ"ע הוי ב' מצות משו"ה גבי משכן וכלים אע"ג דבא מכתוב אחד אפ"ה כיון דכל אחד הוה מעשה בפ"ע מנין אותו לב' מ"ע את"ד אמנם לי קשה על דבריו מאחר שמוסבר דמוכן תעשו לדורות נשמע מ"ע א"כ למה צריך לומר מועשו לי מקדש לא נשמע כלל המ"ע דהא שפיר י"ל דועשו לי מקדש הוה מצות עשה לדורות ע"ד שכתבתי דוכן תעשו לדורות קאי ארישא דקרא דהיינו שהוא מ"ע לשעה ולדורות דהוה מ"ע שנוהגת תמיד כגון שצריך לתקנו ולבנותו: ו כעת נדפס חיח"ס ח"ג ראיתי בדרוש לפ' המלך שהעלה קרוב לדברינו ואת"ד הענין הוא כך כי ישראל נצטוו במ"ע לבנות להם מקום מיוחד להשראת שכינה בכ"מ שהם שוכנים שם וזהו מקרא דועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כמו שכתב רמב"ם רפ"א מבהב"ח ואמנם בפ' ראה דכ' מ"ע לשכנו תדרשו ובאת שמה הוא מלתא אחריתא דמחויבים לבוא אל הנביא ולשלחו אל השי"ת לדרוש מאתו מקום הנבחר שיהי' קדושת עולמים ואעפ"י שכבר קיימו מ"ע דועשו לי מקדש כשהם בונים ביהמ"ק אפי' בירושלים איני אלא מ"ע דועשו לי מקדש כמו בשילה ושארי מקדשות אך הדרישה לזה אל הנביא הוא מ"ע בפ"ע ובזה תבין שיטת הרמב"ן דבה' בהב"ח מייתיא מקרא דועשו לי ובה' מלכים מייתי מקרא דלשכנו תדרשו ודבר זה מתבאר מספרי דמייתיא הרמב"ן פ' ראה לשכנו תדרשו עפ"י נביא ובאת שמה ולא שהוא יבוא אליך והנה דוד הע"ה בהניח בפניו ד' לו מסביב נתעורר למצוה זו לדרוש עפ"י נביא לבנות בית הבחירה במקום הנבחר ומנעו ד' מלבנותו בימיו ומ"מ הי' חפץ לידע עכ"פ איזה מקום הנבחר ונדר נדרים כדכתיב אשר נשבע נדר לאביר יעקב וכו' עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב ואז נודע לו עפ"י נביא כדאיתא בזבחים דף ס"ב ורמב"ן כ' כי זה היה עונש ישראל בדבר בימי דוד כי המצוה היה מוטל על ישראל להתעורר לדרוש עפ"י נביא עכ"ד הנה נלמד מדבריו כי גם הוא מפרש דמ"ע לדורות נשמע מועשו לי מקדש רק שכ' דגם לשכנו תדרשו הוה מ"ע בפ"ע לדרוש עפ"י נביא רק הקשה לזה למה לא מנו להו מיני המצות למ"ע בפ"ע ואמנם לפי דרכי ניחא דזה רק מ"ע לשעה כשנכנסו לארץ דאחר שכבר נבחר המקום הנה נתקדש ונבחר המקום לע"ל וא"צ לדרוש לנביא אך לקמן בפרק ב' בארתי דמשום מקום מזבח גם כשיבנה המקדש ב"ב רק ע"י נביא יודע לנו מקום המזבח וכבר כתב רבינו בס' המצוה כי כל מצוה שאינו אלא לפי שעה ואינו מ"ע תמידית וכבר נתקיימה המצוה לא יבואו במנין המצות: ז אולם זהו שקשה לי לפי דברי הח"ס דהנה בסנהדרין דף ט' איתא אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת העיד חנני' איש אוני אם עברוהו בגליל אינה מעוברת מ"ט דחנני' אמר קרא לשכנו תדרשו וכתב בצל"ח סוף ברכות דבהא פליגי דחנני' דיליף מהאי קרא ע"כ אף דיעבד אינו מעובר שהוא גזה"כ אבל רבנן סברי דהך קרא לא לענין עיבור אייריא דקרא לקרבנות אתא לשכנו תדרשו ובאת שמה להביא קרבנות ומה שאין מעברין אלא ביהודה הוא רק מעלה מדרבנן ולכך בדיעבד מעובר ולא ילפינן אלא מקרא דמציון תצא תורה כדאיתא בברכות שם דף ס"ג והנה קשה לי לדברי הצל"ח דלרבנן ל"ה אלא רק מעלה דרבנן דקרא אתא לקרבנות דמה זה ענין לקרבנות דהא לחנני' דמפרש לשכנו תדרשנו היינו לדרישה וחקירה וא"כ אף דגם לחנני' גופי' דקרא אתיא לקרבנות דכ' והבאתם שמה עולותיכם אבל הא דכתיב תדרשו אתי לדרוש דבעי דרישה וחקירה לשכנו של מקום ולכן נראה לפרש דפליגי חכמים וחנני' בדרשת דספרי דחכמים סברי כספרי דדרוש עפ"י נביא ובאת שמה להגיד לך המקום הנבחר להביא קרבנות וע"ז פליג חנני' כיון דדרשי קרא דתדרשו אדרישה וחקירה סובר דיותר מסתבר לאוקמא אקידוש החודש וקרא אייריא אחר שכבר נבחר המקום המיוחד להשראת השכינה ולהבאת הקרבנות לשם יהא הדרישה והחקירה לעיבור השנים מעתה קשה דרבינו בפ"ד מקידוש החודש כתב שאין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהא אלא בשכנו של מקום א"כ לפי דברי הח"ס רבינו סותר עצמו דכיון דכתב לדרשא דלשכנו תדרשו לענין עיבור השנים והיינו אחר שכבר נדרש ע"י נביא המקום המיוחד להשראת שכינה איך נפרש דמש"כ בה' מלכים מקרא דוהי' המקום אשר יבחר דקאי אדרישה אצל הנביא להגיד לו מקום הנבחר להשראת השכינה: והנה תוס' סנהדרין שם כתבו דבירושלמי אמרינן דאם אינם יכולים לעבר בא"י מעברין בחו"ל דהא ירמי' ויחזקאל וברוך בן נרי' עיברו בחו"ל ולכאורה קשה דהנה מהרש"א בח"א דברכות שם כתב דמקרא דלשכנו לא ידעינן רק בזמן שהמקדש קיים והשכינה שורה שם אבל חנני' שעשה כן הי' אחר החורבן וזה רק ילפינן מקרא דמציון תצא תורה וכן מסתבר דהא בוודאי קודם שנבחרה א"י הי' כשר בכ"מ דהא בוודאי משה רע"ה ובית דינו קידשו השנים במדבר וכדאמרינן במגילה דף י"ד לענין הלל על נס שבחו"ל דעד שלא נבחרה הארץ כל הארצות הוכשרה אך משנבחרה לא הוכשר אלא בארץ ואמרינן שם במגילה עכשיו שגלו חזרו להתירן הראשון א"כ בגלות בבל לא הי' א"י קדוש דקדושה ראשונה קדושת הארץ לקלע"ל ע"כ שפיר קידשו הנביאים בחו"ל כי הי' א"י אז רק ככל שאר הארצות אבל עתה בגלות השלישי דקדושה שני' קלע"ל א"כ א"י בקדושתה עומדת אכתי י"ל דאין יכולין לקדש בחו"ל וראיתי במנחת חינוך שעמד על זה וכתב דתוס' סברי דלא תלוי' בקדושת הארץ רק בקדושת המקום בהשראת השכינה ע"כ אף שחרב המקדש ל"ב דקדושת שכינה לא בטלה כמש"כ רבינו פ"ו ולא הביא דברי מהרש"א שהבאתי שכתב להיפך ועיין בח"ס כתובות דף כ"ג שכתב דהא דהוי ס"ל לחנינא אחי יהושע דכיון שלא הניח כמותו בא"י יכולים לעבר שנים בחו"ל היינו אי לא קדשה לע"ל אבל אי מקריבין אעפ"י שאין בית א"כ לעולם המקום גורם ואין מעברין בחו"ל וא"כ נשמע מכל זה דדרשא זו דכל דרושות שאתה דורש לשכנו של מקום לענין עיבור השנים הוא רק שנבחרה א"י וירושלים ומאחר שנבחרה שלא זזה השכינה מעולם א"כ כל דרישות הוא לשם וא"כ לית לי' דרשא דלשכנו תדרשו שידרוש מקום הנבחר וקאי אקודם שנבחר א"כ מאן דאית לי' הא לית לי' הא וא"כ הא דברי רבינו סותרים עצמו דכתב השני דרשות וע' מש"כ להלן בדין ג' סק"ד ליישב זה והנה ראיתי בקרית ספר למבי"ט שכ' בה' מלכים ולבנות להם בית הבחירה שנאמר והי' המקום אשר יבחר ד' והשמיט דרשא דלשכנו תדרשו משום דמשמע לי' דרבינו רק רישא דקרא נקט אבל עיקר הדרשא דלבנות בהב"ח הוא סוף הפרשה דוהי' המקום אשר יבחר בו ד' והוא הנכון דמקרא זהו נשמע דבנין בית הבחירה הוא אחר שהניח להם ד' מכל אויביהם מסביב אבל מ"ע דבנין המקדש נשמע מקרא דועשו וכמו שכ' המבי"ט בפרקין דכיון דכתיב ועשו לי מקדש וציוה להקריב שם קרבנות ומשכן שעשה משה לא הי' אלא לפי שעה וכתיב כי לא באתם עוד אל הנחלה זו ירושלים משמע שבית עולמים שהוא נחלה הוא בכלל מצות דועשו לי מקדש וא"ש: ח אמנם קשה לי אהא דספרי דהנה ברה"ש דף ל' דייק בגמ' אהא דתנן דריב"ז תיקון שיהא לולב ניטל כל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור זכר למקדש מנ"ל דצריך לעשות זכר למקדש ומשני דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך וכו' ציון הוא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה מעתה קשה לי דילמא הכי קאמר קרא דכיון דכ' לשכנו תדרשו והיינו דבעי דרישה ע"י נביא וכיון שנחרב הבית וקדושה ראשונה לקלע"ל א"כ צריך דרישה מחדש עפ"י נביא על מקום המקדש ע"כ הוכיחם הקב"ה שלציון דורש אין לה ע"ד שכ' הרמב"ן פ' תצא כי משום זה בא עונש על ישראל בימי דוד כי המצוה הי' מוטל עליהם להתעורר לדרוש עפ"י נביא ואין אחד מהם מתעורר על זה כי אם דוד הע"ה אבל עתה אחר קדושה שני' דקדלע"ל א"צ עוד דרישה ע"י נביא וא"כ מנ"ל דבעינן כלל אחר חורבן בית שני לעשות זכר למקדש ועוד קשה לי דהנה בח"ס בחי' לסוכה תמה מ"ט אחר חורבן בית ראשון לא עשו זכר למקדש דהא קרא כתיב דבעי דרישה ותי' דמקרא לא ידעו דצריך לעשות דרישה דקרא מתפרש הכי יען דלציון דורש אין לה ע"כ נכמרו רחמיו של הקב"ה להעלות לה ארוכה אמנם ריב"ז דריש קרא הכי דמדכתיב וממכותיך ארפאך רק שממכה עצמה התקין רפואה כמו שהי' בבנין בית שני כי כורש ודריוש שהיינו עבדים להם הם נתנו רשות והם סייעו בבנין ביהמ"ק אמנם אין זה ישועה המתבקשת דצריך שיהא רפואה קודם למכה ע"כ נתעורר ריב"ז לעשות דרישה לציון וזכר למקדש כדי שנזכה לגאולה שלימה רפואה קודם למכה שהוא גאולה העתידה שמשיח בציון נולד קודם החורבן וביהמ"ק כבר עומד שבנוי ומשוכלל למעלה כדפירש"י בשמעתין ולפי"ז יש המשך להני תרי תקנות דלולב ניטל במקדש ז' ויום הנף כולו אסור כי ע"י שעשה זכר למקדש נזכה לבנין משוכלל מלמעלה ואפשר שיבנה בלילה או ביו"ט ע"כ יום הנף כולו אסור עכד"ק וא"כ יקשה אף דתפרש דקרא משמע דצריך לעשות זכר למקדש הנה זה הי' שייך בחורבן בית ראשון כיון דלקלע"ל ע"כ צריך זכר למקדש לדרוש לציון אבל בזה"ז דק"ש קלע"ל ומקריבין אעפ"י שאין בית וגם הארץ בקדושתו מנ"ל דצריכין לעשות זכר למקדש אולם הנה דברי הח"ס נראין שהם גמ' ערוכה בברכות דף ד' והוא תוספתא פ"ח מסוטה דדריש עד יעבר עמך ד' עד יעבור עם זו קנית עד יעבור עמך ד' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שני' מכאן אמרו חכמים ראויים הי' ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורש ולדריוש האחרון והנה לפמש"כ היינו יכולין לפרש כך דהא גופי' החטא שגרם שלא נעשה להם נס לצאת ולהגאל גאולה שלימה משום דלציון דורש אין לה וע"כ עשה ריב"ז דרישה כדי שבמהרה נזכה להגאל גאולה שלימה שיהא קיבוץ גליות ביד רמה אך יקשה לזה דהנה בצל"ח ברכות תמה לפמש"כ רבינו בפ"י מידודי התורה דמה שהבטיח הקב"ה ע"י נביא א"א שתתבטל לעולם א"כ הרי כאן הבטיח הקב"ה שתהא נס בביאה שני' כמו בביאה ראשונה אעפי"כ גרם החטא לבטל הבטחה זו ובפ"ב מה' אלו הארכתי בזה וכתב לתרץ עפ"י דברי רבינו בפ"ו מה' אלו קד"ר לקלע"ל יען דנתקדש ע"י כיבוש אבל קדושה שני' נתקדשה בחזקה לכן נתקדשה לע"ל וכ' לפרש כונת רבינו דבימי יהושע כיון שכבשוהו לא הי' דעתם ליקנות בחזקה ע"כ לא קני בחזקה אבל בימי עזרא שלא הי' כיבוש הי' דעתם ליקנות בחזקה ע"כ לא נתבטלה ועמש"כ לקמן בפ"ו שכ"כ בדברי שו"ת חיים שאל א"כ לפי"ז הי' זה שנשתנה הבטחת ד' לטובה כי לטובה מבוטלת וזה"כ אלא שגרם החטא וצפה הקב"ה כי עתיד להחריב והיתה הקדושה בטלה לכן לא העלה אותם ביד רמה רק ברשות כורש כדי שיקנו בחזקה א"כ לפי"ז הדרה קו' לדוכתי' מנ"ל דצריך לעשות דרישה לציון דילמא רק בחרבן בית ראשון דבטלה קדושה ראשונה ע"כ הי' צריך לעשות דרישה וזכר לציון ולכן כיון שלא עשו זכר לציון גרם החטא שלא עלו ביד רמה אבל כיון שהפך ד' לטובה שעי"ז זכו ישראל בחזקה ולא נתבטלה הקדושה א"כ א"צ ציון דרישה דהרי היא בקדושתה וא"כ מנ"ל דגם אחר בית שני צריך לעשות דרישה לציון ועיין ירושלמי ספ"ק דמגילה שדרשה אקרא דזאת מנוחתי עדי עד לאחד שעלה לו חבילה והי' נינח בה וכו' ופי' דאף שעתיד לחרב אפ"ה נתקדשה שלא נבחר מקום אחר להקרבה ודו"ק: אך הדבר נכון דהנה בצל"ח כ' ליישב בדרך אחר דמה שהבטיח הקב"ה ע"י משה רע"ה שתהא ביאה שני' ביד רמה כמו ביהושע אבל לא הגביל הזמן שיהי' ואם לא הי' חוטאין היתה מתקיימת בימי עזרא כיון שגרם החטא לא נתקיימה אז אבל תתקיים במהרה ע"י מלך המשיח ולא תתבטל הבטחת השי"ת ולפי"ז שפיר יש לפרש דהשי"ת הוכיח אותם על שלציון אין לה דורש שלא עשו זכר למקדש וע"י חטא זה גרמו שלא נתקיימה אז הבטחת השי"ת שתהי' ביד רמה כמו בימי יהושע ולכן עשה ריב"ז זכר למקדש לדרוש לציון כדי שבמהרה נזכה ותהי ביאתינו ביד רמה ותתקיים הבטחת השי"ת ע"י מרע"ה וא"ש: ט והנה מכאן קשה לי על דברת הרמב"ן פ' בא שכ' שבתורה ימנו החדשים ראשון שני ושלישי יען שהוא לזכרון גאולתינו וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות החדשים עלו עמהם מבבל ירושלמי פ"ק דר"ה כי מתחלה לא היו להם שמות והסבה בזה כי מתחילה הי' מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכ' ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בנ"י מאמ"צ כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא בנ"י מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים כשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השי"ת כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים וכו' והנה עשו זכר בחדשים להגאולה השנית כאשר עשו בגאולה הראשונה הרי דעשו דרישה לציון והנה ראיתי בעל עקרים מאמר ג' שכ' דהיינו שהניחו מלמנות מנין החדשים מניסן שהי' רגילין למנות זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר לחדשים וכמש"כ הרמב"ן ונראה מזה כי הבינו שציווי מנין החדשים הי' זמני' ר"ל כל עוד שתתמיד הגאולה ההוא אבל אחר שגלו שנית ונגאלו מהם ונצטוו ע"י ירמי' שלא יאמר חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון ראוי להניח המנין הראשון שהי' זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השני' אמנם הביא שם בבעל עקרים עוד ענין מפליא מה שעשו זכר לגאולה השני' והוא במה דאיתא בסנהדרין דף כ"א למה נקרא שמה אשורית שעלו עמהם מאשור רבי אומר בכתב זה נתנה תורה לישראל ולמה נקרא שמה אשורית שמאושר בכתב ומפורש שם בסנהדרין דפליגי אמוראים דמר עוקבא ס"ל בתחילה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית כלומר שכותים שהיו דרים בישראל קודם שעלו הניחו להם כתב עברי ולשון ארמי הרי שהאמוראי מסכימים שהכתב שבידינו הוא אינו כתב עברי וכן העיד הרמב"ן כי כשעלה לארץ ישראל מצא שם בעכו מטבע קדום של כסף שהי' רשום בו צנצנת המן ומטה אהרן והיה כתוב סביבו כתב שלא ידעו לקרות עד שהראו אותו לכותים והי' כתוב בו שקל השקלים והקשה מהא דאמרו בשבת דף ק"ד מ"ם וס' שבלוחות בנס היו עומדין ואפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית או שהיו אותיות אחרות דומות למ"ם וס' וכו' ומ"מ יתבאר ממה שכתבנו ששינו כל הכתב או מקצתו זכר לגאולה השנית והוא דבר מפליא שבעבור זכר לגאולה השנית שינו הכתב וגם הוא נגד כמה מאמרי חכמז"ל בשבת פ' כל כתבי דמבואר דצורת האותיות שיש לנו בכתב אשורית היו בשעת מ"ת ושהקב"ה ברא העולם בצורת אותיות האלו וכדאיתא במדרש בפ' בראשית וכבר עמד על דבריהם בספר עין יעקב על מגילה ועכ"פ קשיא מכל הני דאיך אמרו דלא עשו זכר ודרישה לציון: והנה עוד יש להקשות דכיון דגאולת בבל לא היה גאולה שלימה ע"י הקב"ה משום שלא היה דרישה לציון ולכך רק ממכותיך ארפאך שממכה עצמה נולד רפואה שעכ"פ נגאלו ברשות המלכים וא"כ איך למדו מהאי קרא לעשות זכר לגאולה דבשלמא הגאולה שתהא בימות המשיח ע"י הקב"ה שייך לומר דיאמרו אשר העלה ואשר הביא את ב"י מארץ צפון אבל גאולת בבל שלא היה גאולה שלימה רק ברשות המלכים ל"ש לעשות זכר לאותה גאולה אולם לפי"מ שכ' דברת הצל"ח ניחא דבאמת הקב"ה הבטיח שתהא ביאה שני' ביד רמה כמו בימי יהושע אבל לא הוגבל הזמן שיהיה ואם לא היו חוטאין היתה מתקיימה בימי עזרא ע"כ שפיר עשו זכר לגאולת בבל ג"כ וסמכו אהאי קרא דאשר העלה וכו' וליישב זה נראה עפ"י מה דאיתא במדרש הובא בילקוט חבקוק ב' על פסוק על משמרתי אעמודה ואתיצבה אל מצור מה מצור שהצור לו צורה ואמר אינו זו מכאן שנאמר ואצפה אמר הקב"ה כל מי ששבר קרדומי יבוא אצלי התחיל צווח עד אנה ד' שוועתי ולא תשמע וכו' למה תראוני און ועמל תביט אמר לו הקב"ה הוי רב את יצרו וחרש את חרשי אדמה בן תורה אתה ולא עם הארץ אתה לך כתיב אות בלוח ואח"כ תאמר הודעינו את הקץ וכה"א ויענני ד' ויאמר כתיב חזון ובאר על החלוחות אמר לו הקב"ה כשאמרתי לך בגלות ראשונה כפי מלאות לבבל שבעים שנה ולא היו מאמינים אלא אומרים בנו בתים ושבו וכיון ששלמו שבעים שנה כתיב כה אמר כורש מלך פרס וכ' אף עכשיו לכשיגיע הקץ אני גואל וכה"א כי יום נקם בלבי כששמע חבקוק נפל על פניו אמר לפניו רבש"ע אל תדין אותי מזיד אלא שוגג שנאמר תפלה לחבקוק על שגיונות: וראיתי בספר בית דוד שכ' לפרש המדרש דבתחילה לא קרא תגר רק שסבור שהתפלה בענין זה מועלת בכל עת וע"ז הושיבו הקב"ה ג"כ בניחותא כי לא כן הוא כי יש עת קבוע לזה להיות תפלתינו מועלת להנות באוה"ע כתולעת המכה בארזים יען כי גם התולעת יש לזה זמן מוגבל מכי יהא בכחה להכות בארז והוא מיום תבר מגל ואילך כאשר תשש כחה של חמה אבל לא קודם בהיות החמה זורח בתקפה שאז אין כח בתולעת להכותן ככה לעומת זה כמו כן יש זמן מוגבל שקיבל תפילותיהן של ישראל להיות מועלות להכות באוה"ע אשר היום ההוא הוא בדמיון סימן תבר מגל וזהו אומרם א"ל הקב"ה כל מי ששבר קרדומו יבוא אצלי הרצון כי תפלתך בזה לא יהיה מועלת רק מיום תבר מגל ואילך ולא קודם זה ושוב כשראה בנבואה את רוב ימי הגלות התחיל צווח עד אנה ד' שועתי ולא תשמע וזה כקריאת תגר לפני הקב"ה ולזה א"ל הקב"ה הוי רב את יוצרו וכו' לך כתוב אלף בלוח דמרמיזת אלף דאנכי המתחיל בראש עשרת הדברות שהוא רומז כי עקר נתינת התורה בשלימותה לא יהיה רק לכשיכלו התתקע"ד דורות שהמה האלף דור שעלה במחשבה כי אז ישוב המכתב האלקי בתמונת כתיבה האשורית להיות חרות על הלוחות וישובו הלוחות הראשונים לחיותן העצמי בהארת המכתב עליהן כבתחלה וזה הזמן המיועד לגאולתינו להיות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות וכו' דכל עוד שלא כלו התתקע"ד דורות אשר הן המה העזי פנים המפרידים אלוף ומונעין מלהגלות אור קדושת האלף בתמונ

2 א' ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה. והנה זה משנה פי"ב דזבחים ואיתא בירושלמי פ"ק דמגילה דעשו בנין גבוה י' וע"ז העמידו קרשיו ועמודיו וקשה דממשנה משמע שרק יריעות המשכן פרשו מלמעלה מדלא קתני שכל המשכן העמידו על הבנין שעשו גבוה י' אולם י"ל דבזבחים דף קי"ז מקשה קראי אהדדי דכתיב ויבואו ביתה שילה ובקרא אחרינא כתיב ויטוש משכן שילה אוהל יוסף ומשני משום שפרשו עליו יריעות נקרא אוהל וע"כ י"ל דירושלמי סובר דלכן נקרא בית יען שה' שם גם בנין אבנים ואוהל מיקרי יען שהעמידו כל המשכן על הבנין: והנה בספר עבודה תמה כתב הטעם דבשילה הי' בית אבנים בלא תקרה רק ביריעות מלמעלן משום דלא חפץ ד' שיבנו לו בית רק באוהל דוקא משום דדוקא בירושלים שנתקדש המקום כמו שכ' זאת מנוחתי עדי עד ומשנבחרה ירושלים לא שריא שכינה במקום אחר ואף הני דס"ל דלקלע"ל מודו בזה דירושלים נתקדשה לעולם לענין זה דלא תשרה שכינה לעולם במקום אחר ולא אפשר לבנות בית רק במקומו הראשון כמש"כ תוס' שבועות דף ט"ז ולכך לא רצה הקב"ה שיבנו לו בית ובנוב וגבעון שהי' שם רק במה גדולה שאין קביעות מקום מש"ה צריך לאוהל דבר המטלטל אבל בשילה שהי' שם קדושת מקום קבוע שנקבע שם עפ"י הדיבור ומש"ה נקרא שילה מנוחה ומ"מ לא הי' קביעות לעולם ולא קדושת עולם שהם יודעין שלא כשאר המשכן בשילה דמש"ה לא הי' נקרא נחלה לכך הי' דבר ממוצע בין בית ואוהל והי' בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן ובגמ' דסוטה תניא ר' יוסי אומר בג' מקומות נשאו כהנים את הארון כשעברו את הירדן וכשהסיבו את יריחו וכשהחזירהו למקומו ופירש"י בימי שלמה שהגלה בימי עלי מתוך בית קדה"ק של משכן שילה שעשה משה וכשהחזירהו פלשתים לא הי' לו מקום קבוע שהרי חרב שילה וכו' עד שבנה שלמה את ביהמ"ק ובנה לו הדביר לפנים מן ההיכל ואמה טרסקין חוצצת במקום הפרוכת והוא קרוי מקומו המיוחד כדכ' אל מקומו אל דביר הבית זה מבואר דבשילה הי' משכן משה וכירושלמי הנ"ל: והנה בילקוט פ' צו על קרא דאש המזבח תוקד בו תנא משום רנ"ח קרוב למאה ושש עשרה שנה מחזיק בה עצו ולא נשרף ונחושתן לא קשה וכתב בפנים יפות לפרש דכשהי' המשכן בשילה היו להם מזבח של אבנים כדאיתא בזבחים דף ס"ה אמר ר"ה מזבח של שילה של אבנים הי' והטעם נראה כיון שהקריבו עליו כל הקרבנות אפי' חובות שאין קבוע להם זמן וכיון שהמשכן הי' במדבר ל"ט שנים וי"ד שכבשו וחלקו הרי נ"ג שנים ואז נבנה משכן שילה עד שבא דוד לירושלים הי' עשרים שנה ודוד מלך בירושלים ל"ג שנים ובנין המזבח שבנה שלמה הי' בשנת עשירי למלכותו וכל אותו זמן שלא הי' הארון במקומו לא הי' להם מזבח אבנים קבוע אלא הי' מקריבין על מזבח הנחושת וכו' הרי קי"ו שנים שהי' מקריבין על המזבח הנחושת שעשה משה ולפי שאיני ידוע שהיו השנים שלמות מכוונת לכן אמר קרוב לקי"ו שנים עכ"ד ויבואר להלן: ב' ובאו לנוב ובנו שם מקדש. הנה מלשון רבינו משמע דבנוב וגבעון בנו בית כמו בשילה ותמוה בעיני טובא כי בסדר עולם הובא בילקוט שמואל ב' ג' איתא דבנוב וגבעון הי' רק אוהל כמו במדבר שהעמידו משכן של משה והביא מקרא דדה"י ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ד' בבמה אשר בגבעון ומפורש עוד יותר בדה"י כ"א ומשכן ד' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההוא בבמה בגבעון ועוד דאיתא בתוספתא איזה במות ציבור אוהל מועד נטוי ואין שם ארון מוכח דבעת ההיתר הבמות לא הי' בית בנו רק אוהל נטוי והנה וגם בירושלמי פ"ד דשקלים איתא דרבנן מפרשי קרא הארון וישראל בסוכות שהי' בקירוי שעדיין לא נבנה בית הבחירה והיינו שהי' רק באוהל אך י"ל דמשם אין ראי' יען שהארון לא הי' במשכן בגבעון רק תחילה הי' בקרית יערים ואח"כ בציון אבל מסדר עולם קשיא: ובמנחות דף כ"ו איתא יוצא הותר בבמה ופירש"י נוב וגבעון שלא הי' שם קלעים מוכח דלא הי' קלעים לנוב וגבעון אלא דיש להבין מה הכריח רש"י לפרש כן דקאי אנוב וגבעון לא אכל במות יחיד וראיתי בתיו"ט פ"ד דמנחות שהרגיש בזה ונראה דקשיא לרש"י אי אבמות יחיד קאי הא איכא טובא דאיכא זרות ותוס' באמת הקשו אמאי לא אמר עון זרות שהותר בבמה ולשנוי דבעינן עון דלפני ד' כמו דמשני ביוצא והיינו משום דתוס' מפרשין כיון שאין לו היתר לפני ד' נתמעט מלפני ד' כמש"כ טה"ק ולרש"י הי' דוחק לתרץ כן משום דזרות מיקרי שפיר לפני ד' כיון שהעבודה בפנים הוא הן אמת דלדעתי יש לתרץ קו' תוס' דזרות לא מיקרי לפני ד' דהא גם אי עומד בחוץ משכחת בעבודת זר כדאמרינן בשבועות דף י"ד דמהפך בצינורא אף דעכ"פ האיברים בפנים לא מיקרי לפני ד' כיון שהעומד אינו לפני ד' כמש"כ תוס' זבחים דף י"ד דלכן שחיטה לאו עבודה משום דהשוחט עומד בחוץ ושוחט דל"ב שוחט לפני ד' ובקבלה בעינן שהמקבל יהא לפני ד' וא"כ יקשה אמאי לא קאמר עון זרות שהותרה מכללה בבמה קטנה ול"ש לתרץ כדמשני אעון יוצא שאין לפני ד' דזרות מיקרי לפני ד' ולכן מפרש רש"י דקאי אנוב וגבעון במות ציבור דשם זר פסול ואף דהותר בבמה קטנה זה לא מיקרי הותר מכללו וא"כ שפיר יש להוכיח דבנוב וגבעון לא הי' קלעים: אולם לדעת רבינו דהי' קלעים לנוב וגבעון נראה דמפרש יוצא הותר בבמה היינו בקדק"ל דהותר בנוב וגבעון דנאכלין בכל ערי ישראל וע"ז אמרינן דיוצא הותר בבמה ורש"י דלא מפרש כן משום דרש"י לשיטתו בזבחים דף נ"ג ל"ש יוצא בקדק"ל כיון דנאכלין בכל העיר גם בזמן המקדש אבל לדעת רבינו י"ל דקאי אקדק"ל ושייך יוצא בנוב גבעון: ונראה ראי' לשיטת רבינו מזבחים דף קי"ט דאמרינן לרי"ו מעשר בהמה ומעשר דגן נאכל בכל ערי ישראל בנוב וגבעון ופריך והא בעינן בירה ופירש"י דכתיב לפני ד' ומשני דאמר רב יוסף שלשה בירות הן שילה נוב וגבעון וירושלים הרי דנוב וגבעון מיקרי לפני ד' דהיינו בתוך הקלעים לאכילת קדק"ד וכיון שיש קלעים נאכל מעשר בהמה ומעשר שני בכל הרואה אבל אי אין קלעים לקדק"ד ולא מיקרי לפני ד' לא הי' נאכל מעשר בהמה ומעשר שני בנוב וגבעון אף לר"י: והנה בתוי"ט כתב לתרץ דלכך פירש"י יוצא הותר בבמה נוב וגבעון דל"ש לפרש דמרצה אעון יוצא רק אי מצינו שהותר בבמת ציבור בזה נראה לי ליישב גם מה שפירש"י במנחות דף ו' זר הותר בבמה היינו קודם שנתקדש אהרן וכבר הקשו שם תוס' למה לא פירש בכל במה הותר זר כמו שהבאתי לעיל בהלכה א' ועצ"ק מש"כ לישב להנ"ל י"ל דרש"י סובר דל"ש הסברא דנאמר דיחזיר ומהני חזרה רק אי מצינו דהותר בבמת ציבור שהי' שם המשכן אפ"ה הותר לכן אף גם במקדש שייכי לומר דמהא"ט מהני חזרה ולא נפסל: ג' ונראה לי להוכיח כשיטת רבינו משמעתין דזבחים דף קי"ז דבנו בית בנוב וגבעון והי' החיוב לעלות אל המקום המקודש להראות ולחוג לפניו ג"פ בשנה כמו בבית עולמים דהנה בשמעתין אמרינן כי לא באתם אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלים ולמה חילקן הכתוב ליתן לך היתר בין זה לזה וקשה למה לי קרא הא פשיטא כיון דנחרבה בטלה קדושתה וכדכ' ויטוש משכן שילה וא"כ פשיטא דמותר להקריב בבמה כמו קודם שנבנית שילה שהי' הבמות ציבור בגלגל והתרו במות יחיד אולם אי אמרינן כשיטת רבינו דבנוב וגבעון בנו בית מיוחד לעלות ולחוג לפניו הו"א דגם במות יחיד נאסרה קמ"ל קרא דאפ"ה במות יחיד מותרת ג"כ כיון דעכ"פ לא הי' מקום קבוע כ"כ לא נאסרה במות יחיד: אלא דקשה א"כ למ"ד זו וזו שילה דליכא קרא ללמד דיש אחרי' היתר מנ"ל דבמה הותרה בנוב וגבעון דא"ל דכיון דשילה בטלה קדושתה הותרה הבמה מסברא דז"א כיון דס"ל דבנוב וגבעון הי' ג"כ בית מקדש קבוע וצריכין לעלות ולחוג לפניו א"כ ליכא סברא להתיר במות יחיד אך י"ל דהנה למ"ד דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים כתב רבינו בפי' המשנה לפרש מנוחה היינו שלא הי' נוסעין ממקום למקום כמו במדבר ובטה"ק תמה דלמה לא סגיא לי' בהא דקאמר לעיל למ"ד זו וזו שילה דמנוחה היינו שנחו מכיבוש להנ"ל י"ל דהא למ"ד דמפרש דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים לא מפרש כלל למה נקרא מנוחה ורק למ"ד זו וזו שילה מפרש למה נקרא מנוחה שנחו מכיבוש וכן גם למ"ד זו וזו ירושלים צריך לפרש הטעם למה נקרא מנוחה ומפרש מנוחת הארץ ע"כ משום דלמ"ד מנוחה זו שילה פשטא דקרא מנוחה היינו שנחו מנסיעה א"כ לפי"ז י"ל דלמ"ד מנוחה זו שילה דהיינו משום דנחו מנסיעה לכן אי לאו דחילקן הכתוב הו"א גם בנוב וגבעון במה אסורה דנהי דבטלה קדושת שילה כיון דבנו בנוב וגבעון מקדש הוה כמו בשילה שהוא ג"כ בכלל מנוחה דקרא דהרי עכ"פ נחו מנסיעה ולכן צריך למימר שחילקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה לבמת יחיד דהו"א כיון שבנו בנוב מקדש לא הותרה הבמות אבל למ"ד זו וזו שילה ומפרשינן מנוחה שנחו מכיבוש ואל הנחלה היינו דפלגו בנחלות א"כ ל"ש לומר דנוב וגבעון בכלל מנוחה ונחלה דקרא דהא בנוב וגבעון ל"ה מנוחה מכיבוש ולא חילק נחלות דהא כבר נחו מכיבוש בשילה וגם הי' כבר חלוקת הנחלה בשילה אם כן לא הוה בכלל מנוחה דקרא וע"כ מסברא הותרה במות יחיד ואין צריך לזה קרא כלל ועמש"כ לעיל מזה: ובהא ניחא לי מה דאיתא בזבחים דף קי"ט אהא דתנן במשנה באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדק"ד נאכלין לפנים מן הקלעים קדק"ל ומע"ש נאכל בכל ערי ישראל מנא ה"מ דת"ר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלים למה חילקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה א"ל ר"ל לרי"ו א"ה מע"ש נמי נייתי להתם ופירש"י אי הכי דשעת היתר הוא שהרי נסתלקה קדושת שילה מעשר שני נמי נייתי להתם ותמוה מאי אי הכי שייך בזה אדרבא אי לא הותר הבמות בוודאי קשה אמאי נאכל בכל ערי ישראל כמו בזה"ז דאינו נאכל בכל ערי ישראל אבל להנ"ל א"ש דהכי פריך כיון דצריך קרא לומר דיש היתר בין זה לזה ול"א כיון דמסברא בטלה קדושת שילה הותרו הבמות ע"כ משום דבנוב וגבעון גופי' הוה ג"כ מקדש וחייבין לעלות ולחוג לשם והו"א דבמות אסורות וצריך קרא דהותרו הבמות אבל הא עכ"פ בוודאי כן שקדושת מקדש איתא בנוב וגבעון א"כ מעשר שני ג"כ נייתא להתם וע"ז משני כר"ש דסובר דמעשר בהמה דהוה חובות שאין קבועות להם זמן שאין באים בבמות ציבור אבל לר"י באמת קרב ומעשר שני נאכל בנוב וגבעון דתני רב יוסף שלש בירות הן שילה נוב וגבעון ובית העולמים הרי דקחשיב נוב וגבעון מקדש וכמש"כ דבנוב וגבעון הי' קדושת מקדש וחייבין לעלות ולחוג לשם רק לענין היתר הבמות גלי דהותרה במות וע"כ באמת מע"ש נאכל בנוב וגבעון והכי איתא נמי התם לעיל ר"ד אמר בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה נוב וגבעון ובית עולמים ובכולן לא שרתה שכינה אלא בחלקו של בנימין שנאמר חופף עליו כל היום והיינו כשיטת רבינו דבנוב וגבעון מקדש הוה ושכינה שרתה שם כמו בשילה:

3 א' כיון שנבנה המקדש בירושלים וכו'. וקשה לי דהנה בשבועות דף ט"ז קאמר שם דמקדש קדושתו קדושת עולם והוכיחו תוס' דאף למ"ד לקלע"ל אפ"ה לענין זה הוה קדושת עולם שאין לבנות בית במקום אחר ואף דבמה מותרת דלקלע"ל אבל לקדושת בית קלע"ל והכונה כי הנה לקדש בית להקריב ק"צ וקרבנות חובה לזה נתקדשה ירושלים לעולם דאין להקריב במקום אחר ורק לאסור במה להקריב בו קרבן יחיד נדונ"ד לענין זה לקל"על וא"כ יש להקשות אמה שכ' רבינו דאין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים דהא זה אפי' למ"ד לקלע"ל ורבינו הא כתב בפ"ו מה' אלו דקדושת הבית קלע"ל ואסור בבמה וא"כ הוה לי' לאשמעינן דאפי' לבנות מזבח להקריב בו קרבנות יחיד אסור ג"כ לדורי דורות דירושלים אין אחרי' היתר אבל לשון זה שכ' רבינו משמע דוקא בית מקדש להקריב בו קרבנות ציבור אסור חוץ מירושלים וזה כמ"ד לקלע"ל: ויש ליישב דהנה במגילה דף י' איתא שמעתי שמקריבין בבית חוניו ופריך ממשנה דירושלים אין אחרי' היתר מוכח דבמות אסורות והקשה בצל"ח דילמא באמת במות אסורות והא דקתני דירושלים אין אחרי' היתר היינו לקדש בית במקום אחר לתוס' שבועות הנ"ל ונראה דתוס' הקשו אמאי הדר רי"צ הא מצי אתיא כתנא דסובר לקלע"ל ותי' הר"ח דאפ"ה במות אסורות ולכאורה קשה דהא בכמה דוכתין משמע דאי לקלע"ל במות מותרת אך נראה דכונת הר"ח דבזבחים דף ק"ח איתא במשנה אינו חייב אש"ח עד שיעלה על ראש המזבח ר"ש אומר אפי' על הסלע או על האבן חייב ויליף ממנוח דמיקרי העלאה וא"כ י"ל בוודאי אי אסור לבנות בית במק"א גם מזבח להקריב בו קרבנות אסור ורק הא דלקלע"ל היינו לומר דמותר להקריב בחוץ על הסלע אבל למ"ד קלע"ל גם זה אסור ועכהא"ג בשמ"ק בכורות דף ד' לחלק בין במה לבמה דבמת יחיד בראש גגו מותר ובין מזבח בנוי חוץ למשכן רק שם הוא הסברא להיפך ולפי"ז י"ל דהכי פריך דהא בית חוניו הי' שם מזבח וא"כ למ"ד לקלע"ל עכ"פ קדושה ראשונה ל"ב לענין זה דאין לבנות בית המקדש או להעמיד מזבח כיון דירושלים אין לה היתר וקשיא לרי"צ דמקריבין בב"ח וא"כ למ"ד דא"ח אש"ח כשמעלה על הסלע רק על המזבח בנוי א"כ ע"כ למ"ד דלקלע"ל מותר להקריב בחוץ על מזבח בנוי אז באמת גם לבנות בית להקריב בו ג"כ אין איסור דמש"כ תוס' שבועות דאסור לבנות בית לכו"ע הוא רק ניחא למ"ד דחייבין בש"ח כשמקריבין על הסלע דאז י"ל בשעת היתר הבמות מותר להקריב בחוץ על הסלע אבל לא לבנות מזבח או בית קבוע להקרבה וא"כ א"ש דרבינו הא סבירא לי' בפי"ט ממעה"ק דא"ח כשמעלה בחוץ על הסלע א"כ לדידי' ל"א כסברת תוס' בשבועות ושפיר כתב דאין בונין בית להקרבה לדורי דורות רק בירושלים דהיינו כמ"ד קלע"ל ודו"ק: אולם יש להקשות לרי"צ דסובר דמקריבין בב"ח וסובר דמותר להקריב על מזבח למ"ד לקלע"ל וכן מותר לבנות בית להקריב בו א"כ קשה הא דאיתא בר"ה דף כ"ד דלא יעשה אדם בית תבנית היכל דלמה לא יעשה שהרי אם ירצה יכול להקריב בתוכו בשלמא לשיטת תוס' דאף למ"ד לקלע"ל אסור לבנות בית מקדש במק"א ניחא דרק בירושלים מותר לבנות בית מקדש אבל במק"א אסור לבנות בית תבנית היכל אבל לרי"צ דהוכחנו דס"ל דמותר לבנות בית להקריב בו על מזבח א"כ אמאי אסור לבנות בית תבנית היכל הא אפשר להקריב בו: והנה ראיתי בשו"ת בית אפרים סי' י' שהקשה כעין זה לרי"צ דמקריבין בב"ח א"כ אמאי אסור לבנות תבנית היכל הא יכול להקריב בו דא"ל דוקא אם נעשה מתחילה לגבוה אבל אם נעשה מתחילה להדיוט שוב אין לעשות ממנו לגבוה דז"א דזה במפרש להדיוט אבל בסתם מותר לגבוה ודוחק לומר דמייריא באמר להדיוט ואמנם הא לק"מ דהא לפמש"כ תוס' בשבועות דאף אי לקלע"ל אפ"ה אסור לבנות בית להקריב ורק בתורת במה מותר להקריב א"כ י"ל דעכ"פ הוא בכלל האיסור דלא יבנה בית תבנית היכל להקריב בו בתורת במה דזה הוה כשאר בית להדיוט כיון שאין בו קדושת מקדש ורק לפמש"כ דלרי"צ ס"ל דלא כתוס' שבועות דאם רצו לבנות בית מקדש במק"א רשאין דהא בית חוניו הי' גם בית בנוי בתבנית בית המקדש עם מזבח כדין מזבח שבמקדש אפ"ה ס"ל דמותר להקריב בו בזה"ז א"כ שפיר קשה הא דאסור לבנות בית תבנית היכל איך משכחת כיון דיכול לבנות בו מזבח ויכול להקריב בו קרבנות כיון שאין קפידא דוקא לבנות בית המקדש במקום בית מקדשינו: ולכן נראה ליישב דקו' בית אפרים מעיקרא ל"ק דהא בעינן שיעשה מתחילה לגבוה בית תבנית היכל כדאיתא בתוספתא ובירושלמי שהביא רבינו לקמן בפרקין דאין עושין כלי אלא מתחילה לשם גבוה וא"כ כל שבנה סתם איכא איסורא משום לא יעשה אדם בית בתבנית היכל ובאמת כבר הקשה ע"ז בבית אפרים מהא דשמואל במעילה דף י"ד דבונין בחול ואח"כ מקדישין והוכיח מזה דההוא דבונין בחול היינו בסתם אבל לא יקרא עליו שם הדיוט והך דתוספתא דלא יעשה אלא לשם גבוה מתחילתו היינו לאפוקי כשיחד מתחילה להדיוט אולם לא נהירא לפענ"ד דהא כתיב בקרא ועשו לי מקדש ודרשו במכילתא והובא בפירש"י לי לשמי דהיינו שבעינן שיבנו לשם גבוה בפירוש והא דאין בונין אלא בחול היינו משום שלא יבוא לידי מעילה אבל הזמנה לגבוה בעי ובהזמנה בעלמא אין בו משום מעילה וא"כ שפיר י"ל דדוקא כשמזמינו לגבוה רשאי לבנות בית תבנית היכל אבל כל שבונה סתמא איכא משום שלא יבנה בית תבנית היכל ודו"ק: ב' ואומר זאת מנוחתי עדי עד. הנה בזבחים דף קי"ט פליג ר"י סובר מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ונחלה זו שילה ורשב"י זו וזו ירושלים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ונשמע דלרשב"י ירושלים איקרו ג"כ מנוחה א"כ לפי"ז רבינו דכתב דנאסרו כל המקומות לבנות בית לד' משמע דעד ירושלים לא הי' כלל איסור הבמות ע"כ פסק כרשב"י וכן מוכח מדכתב פסוק דזאת מנוחתי ללמד דירושלים איקרי מנוחה ואין לומר דסובר כר"ש דמנוחה ירושלים ונחלה זו שילה ולעולם גם בזמן שילה נאסרו הבמות ז"א דאיך פסק נגד סתם משנה דנחלה זו ירושלים וע"כ פסק כרשב"י דאז ניחא דלא פסק כסתם משנה בהא כיון דגם ר"ש פליג את"ק וחזר והודה לר"ש זו וזו ירושלים דעכ"פ בהא שווין דמנוחה זו ירושלים וא"כ מוכח דפסק כרשב"י וא"כ קשה לי טובא דרבינו בפי"ט ממעה"ק פסק דאף בבמה בעינן דוקא מזבח ואם העלה על הסלע פטור והיינו כר"י בזבחים דף ק"ח ור"ש חולק שם דל"ב מזבח וחייב בהעלה על הסלע ומייתיא ראי' ממנוח דלא בנה מזבח ור"י סובר הוראת שעה היתה ובדף קי"ט פריך למ"ד זו וזו שילה ממנוח דהקריב בבמה ומשני ג"כ הוראת שעה היתה א"כ אין צריך לומר דרשב"י דסובר זו וזו ירושלים דהוראת שעה היתה וסובר כר"ש והיינו כיון דסובר דל"ב מזבח ומביא ראי' ממנוח דמיקרי העלאה ולית לי' דהוראת שעה היתה מאי אמרת הא עבר אש"ח לזה סובר דבמות באמת הותרה בשילה דזו וזו ירושלים הא בשילה במות מותרת ואף דלגי' דידן ר"ש סובר מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה א"כ לדידי' ג"כ הבמות אסורות בזמן שילה הנה בטו"א מגילה דף ט' כתב באמת דזה ט"ס דר"ש סובר מנוחה זו ירושלים כיון דקאמר אח"כ זו וזו ירושלים דהא סתם ר"ש רשב"י הוא וא"כ מעתה יקשה לרבינו כיון דסובר דאין חייב משום העלאה בבמה רק על מזבח ע"כ מפרש דהך דמנוח הוראות שעה היתה דהעלה על הסלע דלאו דרך העלאה בכך א"כ איך פסק כאן כרשב"י דזו וזו ירושלים דמנוח לאו הוראת שעה היתה אלא דלא הוי אסור להקריב בכלל בזמן שילה בבמה דלשיטתו דמנוח הוראת שעה היתה מצינן למימר דזו וזו שילה ומנוח שאני דהוה הוראת שעה והנה בספר בן יחאי כ' שיש חילוק בין הזמן שהי' נקרא ר"ש סתם שהוא קודם לכתו למערה ולאחר צאתו קראוהו רשב"י ומשו"ה לא רמינן דידי' אדידי' לפי שנתעלה תורתו מאוד בהיותו במערה וחזר מתלי תלים של הלכה שאמר שלא אליבא דהלכתא וא"כ נתיישב בזה קו' הטו"א אבל קושיתו מדף ק"ח קשיא מר"ש אר"ש וע"כ דט"ס הוא כמש"כ הטו"א דאז א"ש דר"ש בין מעיקרא בין אח"כ כשיצא מן המערה ס"ל דמנוח הוראת שעה היתה ולא הי' בזה חזרה כלל וא"כ קשיא דכאן פסק רבינו כרשב"י ובה' מעה"ק פסק כר"י אך י"ל דא"ש דהנה רבינו בפי' המשנה בזבחים דף ק"ח כתב וז"ל ור"י אמר שלא נקרא לו שם המעלה אפי' בחוץ אלא במזבח ומביא ראי' ממנוח שנאמר ויעל על הצור דלא עשה איסור במעלה על הסלע ור"ש סובר הוראת שעה היתה ומוכח דגי' אחרת הי' לרבינו וגרס כך אמר ר"ה מ"ט דר"י דכתיב ויבן מזבח לד' אמר רי"ו מ"ט דר' יוסי דכ' ויקח מנוח ויעל על הצור כמש"כ בספר מעין גנים ולפי"ז סובר גם ר"ש דבשילה הי' הבמות אסורות והיינו כגמ' דידן ר"ש סובר מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וא"כ רבינו דפסק דמעלה על מזבח דוקא חייב א"כ לית לי' סברא דהוראת שעה דאדרבה ממנוח ילפינן דמעלה על הצור פטור לכן סובר דזו וזו ירושלים כדי שלא יקשה ממנוח דלא נאסר כלל עוד הקרבה בזמן שילה ולא ניחא לי י"ל למימר דהוראת שעה היתה ודו"ק: ג' והנה לכאורה עדיין יש להקשות דרבינו פסק כמ"ד זו וזו ירושלים והא בגמ' אליבא דמ"ד זה נשאר בקשיא דאל המנוחה ונחלה מבעיא לי': ונראה ליישב דהנה בגמ' פריך אח"כ הניחא למ"ד זו וזו שילה היינו דכתיב אל המנוחה שנחו מכיבוש ואל הנחלה דפלגו התם אבל למ"ד זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אבל מנוחה מאי מנוחה ומשני מנוחת הארון ולפי"ז י"ל אחר דמשני דמנוחה היינו מנוחת הארון שוב גם מה דנשאר לעיל בקשיא ניחא דהא ירושלים היינו נחלת עולמים ומנוחה מנוחת הארון דהיינו אבית עולמים דזה לא נתבטלה דקדושת המקדש לא נתבטלה וא"כ קדושה זו בא אחר זה היינו אחר שנבנה המקדש והכניסו לשם הארון ע"כ שפיר חילקן הכתוב לתרתי אל המנוחה ואל הנחלה דנחלה ומנוחה הם שני קדושת נפרדות דנחלה קאי אנחלת עולמים אקדושת ירושלים ומנוחה קאי אקדושת המקדש וגמ' דנשאר בקשיא היינו משום דס"ד דמנוחה היינו מדכתיב זאת מנוחתי עדי עד כדקאמר לעיל כקו' הפמ"א שאביא לקמן: אך לכאורה אם כן אכתי קשה דהוה לי' לומר אל הנחלה ואל המנוחה דהא מנוחה הוא מעשה מאוחרת דהא לעיל פריך למ"ד אל המנוחה זו ירושלים ואל הנחלה זו שילה דהול"ל אל הנחלה ואל המנוחה ומשני דלא מבעיא אל המנוחה לא באתם אלא אף אל הנחלה לא באתם והנה זה שייך לתרץ להאי מ"ד דסובר נחלה זו שילה אבל למ"ד זו וזו ירושלים רק דחילקן הכתוב יען דמנוחה דקאי אמנוחת ארון בביהמ"ק שהי' מאוחרת א"כ הדרה קו' לדוכתי' דהול"ל אל הנחלה ואל המנוחה אך הדבר ניחא דהנה בפמ"א הקשה מ"פ הגמ' מאי מנוחה הא כבר מפרש לעיל דמנוחה היינו דכתיב זאת מנוחתי עדי עד וכתב לפרש יען דמצינו שגלתה שכינה בבית ראשון א"כ איך קראת התורה מנוחה וע"ז משני מנוחת הארון דהא הארון לא גלה רק שנגנז במקומו וא"כ לפי"ז י"ל דהא דירושלים נקראת נחלת עולמים וקשה ג"כ איך הוה נחלת עולמים הא גרשו משם וצריך לתרץ כיון דקדושת ירושלים ומקדש לא בטלה נקרא נחלת עולמים שפיר וא"כ ניחא דכתיב אל המנוחה תחלה משום דרק ע"י המקדש שהוא מנוחת הארון עי"ז נקרא ירושלים נחלת עולמים לכן הקדימו הכתוב אל המנוחה שע"י מנוחת הארון עדי עד עי"ז הוה ירושלים נחלת עולמים וקראה הכתוב אל הנחלה וכהא"ג כתב תוס' זבחים דף ס' בד"ה מאי וז"ל וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח אבל חומת ירושלים קיימת ולא בטלה קדושתה לענין קדק"ד לע"ל זהו תימא לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית ואיך יתכן שקדושת הבית תתבטל וקדושת ירושלים קיים עכ"ד והיינו כדברינו: אולם באמת תמוה לי אדבריהם שם בזבחים ממ"ש שם דף ס"א דאם קלעים קיים לא מיפסל משום יוצא וכ' בשמ"ק דקמ"ל כיון דאין קלעים אלא מחמת המשכן ע"כ הו"א משנסתלק קדושת המשכן בטלה קדושת קלעים ושייך משום יוצא קמ"ל הרי אף דנעקר משכן אפ"ה קדושת קלעים לא בטלה כך י"ל לענין קדושת ירושלים דאף דקדושת ביהמ"ק בטלה אבל קדושת ירושלים לא בטלה ויש לחלק דש"ה דגלי קרא אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ול"ב קדושת הקלעים כיון דלא נסתלקו הקלעים יעוש"ה וא"ש: והנה ראיתי בהפלאה פ' ראה דברים מתמיהים שכ' וז"ל ואמרינן בזבחים אלא למ"ד נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים אל המנוחה ואל הנחלה מבעי' לי' קשיא וכיון דאמרינן דכל קשיא יש לה תירץ י"ל דאם הי' זוכין הי' נכנסין מיד לכל א"י וירושלים ולא הי' צריכין לשילה ואם לאו ע"כ יבואו לנחלה תחילה שהוא שילה ותמוה דזה הקשיא אל המנוחה ואל הנחלה מבעיא לי' לא נשאר בקשיא כלל דשפיר משני לה דלא מבעי' קאמר רק הקושיא אחרת הוא דנשאר בקשיא דהו"ל למימר אל המנוחה ונחלה לכוללם יחד ולמה חילקן הכתו' ועל זה הא אינו עולה תירוצו כלל: ד' והנה בזבחים דף ס"א תניא בשעת סילוק המסעות קדשים נפסלין וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה ופירש"י כשמורידין את המשכן ומסלקין את המזבחות בעת המסעות במדבר וקדשים נפסלין בשר קדק"ד מפני סילוק המזבח הוא מדקתני דזבים ומצורעים משתלחין שאין מצורע נכנס לדגלי השבטים ולא זב למחנה לוי' נושאי הארון כדאמרינן לקמן אעפ"י שנסע אוה"מ הוא אלמא נפסלין דקאמר לאו משום דנפסלו ביוצא הוא דהא אוה"מ חשיב לי' ופריך התם מהא דתניא בשני מקומות קדשים נאכלין מאי לאו הא בקדק"ד הא בקדק"ל דבקדק"ל אף שנפגם המזבח אוכלין אמר רבינא אידי ואידי בקדק"ל הא רי"ש והא רבנן ואיבעית אימא הא והא בקדשי קדשים ומאי משני מקומות קודם שיעמידו הלוים המשכן והא לאחר שיפרקו הלוים המשכן מה"ד איפסל להו ביוצא קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא ונסע אוה"מ אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ופירש"י דלאו דוקא קודם אלא לאחר שהעמידו הכל המשכן והמזבח דאין לפרש ממש קודם שהעמידו המשכן וכבר העמידו המזבח במקומו אוכלין קדק"ד הלא תחלה נוסעין בני גרשון ומעמידין המשכן ואח"כ בני קהת מעמידין המזבח ואם שינו הסדר והעמידו המזבח תחלה האיך שוחטין קדשים קודם דהא קודם שהעמידו המשכן פסולין כמו בשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל לכן לא גרסינן לי' ואי גרסינן לי' י"ל שלמים דוקא כתיב בהו ושחטו פתח אוה"מ ולי נראה ליישב שפיר הגי' כאן קודם שהעמידו המשכן כאן לאחר שהעמידו הלוים את המשכן דהנה זה שכ' רש"י דאי אפשר לפרש שהעמידו המזבח ואח"כ הקימו המשכן משום דבנסיעתם בני קהת קודם לנושאי המשכן ומעמידין אותו קודם שמעמידין בני קהת המזבח הנה סדר זה רק יתכן עפ"י דברינו שבארתי לעיל בה' א' דהנה בני קהת הם הוליכו גם הארון והנה אם הארון הוא מכלי המקדש ואין צורך העבודה והקרבנות כמו המזבח א"כ שפיר היו יכול' להעמיד הארון קודם המשכן ומדקפיד קרא שיהא סדר נסיעתם והקימתן תחילה משכן ואח"כ ארון ומזבח מוכח דארון ג"כ צורך העבודה אמנם לפי"ז הי' קשה לי' הא דקאמר דאייריא לאחר שיפרקוהו הלוים את המשכן ופירש"י שפרקו המשכן הקרשים והיריעות והמזבח קיים והיינו משום דרש"י סובר אף בנסתלקו קלעי החצר לא נפסלו קדק"ד ביוצא אבל תוס' הקשה ע"ז דאי נסתלקו קלעי החצר ע"כ נפסל ביוצא דל"ש אעפ"י שנסע אוה"מ הוא לענין שלא נפסל ביוצא ורק אייריא במזבח וקלעי החצר במקומו רק שפרקו הקרשים וקמ"ל דלא תימא כיון דאין הקלעים אלא מחמת המשכן שבתוכו א"כ משנסתלק קדושת המשכן בטלה קדושת קלעים ושייך משום יוצא קמ"ל אעפ"י שנסע אוה"מ הוא כיון שלא נסתלקו הקלעים עיין שמ"ק והנה לפי"ז כאשר ינוחו תקדם הנחת המשכן והארון והקלעים עדיין אין במקומו כי הם מסתלקין עם המזבח ובאים מאוחרין למקום הנחתן ולפי"ז אפשר לפרש כן כאן קודם שיעמידו הלוים את המשכן דהיינו הקלעים אבל המשכן עם הארון כבר העמידו א"כ כשבאין אח"כ נושאי המזבח והקלעים א"כ מיד קודם שהעמידו הקלעים כבר ראוי לשחיטה ולאכילת קדשים לפי שיטת רש"י דאין מפסיל ביוצא אף שאין כאן קלעים וכאן לאחר שיפרקו המשכן לפי פירש"י דקאי אכל המשכן או לפי תוס' דקאי רק על הקרשים ולא על הקלעים וא"כ שפיר היה בשני מקומות דהיינו קודם העמדת הקלעים וכבר העמידו המשכן וכאן אחר שפרקו המשכן והקלעים עדיין במקומן ולא יקשה מעתה קו' רש"י מהא דאין שוחטין קודם שיעמידו הלוים המשכן דשם קאי אקודם העמדת המשכן והארון דמזה אייריא התם מקודם פתיחת ההיכל שהוא מהא"ט דשם הארון דהיינו בקדק"ד וא"כ אי כבר העמידו הארון והמשכן ואף שלא העמידו הקלעים מותר לישחוט ונתיישב היטב גירסא דידן ובאמת יש לתמוה אפירש"י שכ' דאין לפרש דהעמידו שלא כסדר הארון והמזבח והמשכן לא העמידו משום דא"כ הא אין שוחטין קודם פתיחת דלתות ההיכל הא מבואר בתוס' לעיל דף נ"ד ד"ה פרבר דלול שהי' אחורי קדק"ד מכשיר לשחיטה משום דסגי ביכול לראות קדק"ד וא"צ לראות בהיכל וא"כ כיון שהעמידו הארון שהוא עיקר קדושת קדק"ד ורואה הארון הוה כראה בהיכל ומותר לשחוט א"כ כאן שהעמידו הארון עם המזבח שהרי הארון נוסע עם המזבח הרי הוה שפיר לפני ד' אף דלא העמידו הקרשים וכמו שבארנו דהארון הוא צורך העבודה והקרבנות וביותר יש לתמוה לפירש"י א"כ הא דאמרינן בעדיות פ"ח מקריבין אעפ"י שאין בית הא ליכא היכל והוה כמו שחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל וכדאמרינן בדף נ"ד דאם לא הקימו המשכן אין יכול לשחוט וע"כ לומר דשם ליכא כלל קדושת ההיכל כיון שפרקו המשכן ולא העמידוהו אבל אי קלע"ל הרי יש כאן היכל דהארון הרי נגנז במקומו ובכל מקום שהוא אוה"מ הוא כמו שאמרו אעפ"י שנסע אוה"מ הוא אבל לפירש"י דאפי' הקימו הארון כל זמן שלא הקימו המשכן הוה כמו קודם פתיחות דלתות ההיכל א"כ מאי מהני דקדלע"ל דהארון נגנז במקומו דהא לפירש"י אף דקדלע"ל היינו אם יקימו ההיכל אבל כ"ז שלא הקימו ואין כאן פתיחות דלתי ההיכל ל"ה לפני ה' אך יש לישב דבמדבר דל"ה רק קדושה לשעתה דאם נסתלק הארון והמזבח תסתלק הקדושה לגמרי לכן ל"מ עד שהעמידו המשכן ג"כ דהכל תלוי בקדושת מחיצות אבל בבית המקדש דאיכא קדושת מקום ע"כ אף קודם שנבנה הבית מקריבין כיון שיש מזבח והארון נבלע במקומו הוה כאלו כל הבית עומד על מכונו עם ההיכל והקלעים וכמו שבארתי לעיל בפ"א דלכן משכן צריך משיחה משום דאין שם קדושת מקום דכל הקדושה רק ע"י שהעמידו המשכן שנמשח נתקדש המקום כל זמן שעומד שם המשכן ולכן קודם שהעמידו המשכן אף שהעמידו המזבח וארון אין כאן קדושת מקום כלל משא"כ במקום המקדש שנתקדש המקום קדושת עולם ע"י כל אלו כה"ג ומלך ובשתי תודות כדתנן בפ"ג דשבועות וא"צ קדושת מחיצות ולכן אף דליכא בית הוה כעומד ורואה בהיכל דהא ע"י קדושת הריצפה תיקדוש הבית לע"ל למ"ד קדלע"ל דא"צ עוד קידוש בשתהל"ח דמיד שיבנו המחיצות יתקדשו ע"י קדושת הריצפה והוה שפיר כרואה בהיכל: אך לכאורה קשה מזבחים דף מ' דאמרינן נפחת תקרת ההיכל אין מזה דליכא אוה"מ א"כ כש"כ בחרב הבית דליכא אוה"מ ואין אוכלין שם קדק"ל אולם נראה דזה דוקא בכבר נשחט הקרבן דאחזי כבר להקרבה ולהזיית ההיכל לכן בנפחת אין מזין אבל בהקדיש אחר שחרב הבית דלא איחזי להקרבה בפני הבית דליכא מחיצות קיימות שפיר מהני הא דקדלע"ל כאלו הבית והקלעים קיימים אח"ז ראיתי כי בספר עבודה תמה עמד ע"ז למ"ד דקד"ר קלע"ל ומקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין שם קדק"ל מהא דזבחים והוכיח מזה דבאמת הלכה דלקדלע"ל ולדעתי ז"א דהא אף אי בחרב הבית אמרינן דלקלע"ל הא פשיטא בזה דבנפל תקרת היכל דבזה לא פקע קדושתו וא"כ אכתי קשה הכי גרע בנפל תקרת הבית מחרב הבית למ"ד קדלע"ל ולכן נראה הנכון כמש"כ דשם הטעם יען דכבר נשחט בעוד התקרה קיימות ואיחזי להזי' בעודו קיים לכן בנפחת אח"כ אין מזין: ובהא ניחא לי הא דאיתא במנחות דף צ"ה דפריך אהא דתניא דבשעת סילוק מחנות קדשים נפסלין וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן מהא דתניא הוגללו הפרכת הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם ומשני הא ר"א הא רבנן דתניא ר"א אומר יכול דחקו זבין ומצורעין לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהא חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה וכו' בשעה שט"מ משתלחין זבין ומצורעין משתלחין בשעה שאין ט"מ משתלחין זבין ומצורעין אין משתלחין ובטה"ק הקשה לפירש"י זבחים דף ס' דמפרש דלרבנן אין זבין ומצורעין משתלחין ע"כ מוכח דמחנו' לא בטלה והא דקדשים נפסלין משום דנעקר המזבח ממקומו והקשה דאדרבה דוק לאידך גיסא מדטמאי מתים אין משתלחין לרבנן ע"כ דבטלו מחנות אולם הוק' בצל"ח פסחים דף ס"ח ובס' גבונת ארי' תענית דף כ"א ובס' דורש לציון הא הכא שאני דבטלה מחנה שכינה א"כ אף לרבנן אין זבין ומצורעין משתלחין ונראה דלפמש"כ ניחא דהא איירי שהקלעים במקומן רק המשכן והארון נסתלק א"כ הוה כאלו מחנה שכינה במקומה דהא בזה שנסתלק המשכן והארון אמרינן אעפ"י שנסע אוה"מ הוא רק דאפ"ה ס"ל לר"א כיון דאין ט"מ משתלחין גם זבין ומצורעין אין משתלחין אבל רבנן סברי כמו בק"צ הבא בטומאה דאין ט"מ משתלחין משום דיש להם היתר בק"פ הבא בטומאה לכן בכל ק"צ אין ט"מ משתלחין כמש"כ הרמב"ן פ' מטות דאף בתמידין ומוספין הבאים בטומאה אין ישראל ט"מ משתלחין כמש"כ פ"ז מה' אלו אבל זבין ומצורעין משתלחין כן נמי בהוגללו הפרכות לרבנן ט"מ אין משתלחין דיש להם היתר בק"צ הבא בטומאה אבל זבין ומצורעין משתלחין ולכן רק לר"א מותר לזבין ומצורעין ליכנס לשם כיון דס"ל היכא דק"פ בא בטומאה דאין ט"מ משתלחין וצל"ח בפסחים שם הקשה אמאי נקט פסח הבא בטומאה אף בתמיד הבא בטומאה אין ט"מ משתלחין והעלה דבאמת רק בק"פ כן אבל בקרבן תמיד הבא בטומאה רק כהנים אין משתלחין אבל ישראל ט"מ משתלחין ואולם כבר כתבתי דלרמב"ן בכל ישראל ט"מ אין משתלחין בכל ק"צ הבא בטומאה א"כ ע"כ הא דנקט בק"פ הבא בטומאה באמת הוא הדין בקרבן תמיד אין זבין מצורעין משתלחין כן בהוגללו הפרכות כיון דאין ט"מ משתלחין וא"כ מיושב טה"ק לשיטת רש"י דמהא דאין ט"מ משתלחין אין להוכיח דמחנות בטלה לגמרי דכיון דט"מ יש להם היתר בק"צ הבא בטומאה לכן כיון דעכ"פ אין הארון והמשכן במקומו לכן אין ט"מ משתלחין אבל אי בטלה מחנה שכינה לגמרי א"כ אמאי זבין ומצורעין משתלחין הא ליכא כלל מחנות וא"ש: ה' ובמש"כ יש מקום בראש לישב שיטת השו"ע סי' ק"נ שכ' דצריך לפתוח דלתות ביהכ"נ כנגד מקום הארון ובשו"ת ח"ס סי' כ"ז הקשה דבתוספתא פ"ג ממגילה אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהי' פתוח למזרח שנאמר והחונים לפני משכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה וקשה לכאורה דמייתיא קרא דפ' במדבר להחונים לפני המשכן ולא מייתיא קראי מפ' תרומה שפתח אוה"מ וחצר המשכן הי' למזרח ולישב על כן נאמר דמשם אין ראי' שהקפידא דוקא למזרח ולא שיהא מקום הכניסה נגד ומול הארון והכרובים אלא אז כשחנו לפני הר סיני הי' מעמד המשכן לפי המקום והזמן ההוא ואם אלו יארע להם באחת החניות מקום מוכשר להסב פני המשכן באופן אחר ויהי' הקודש קדשים למזרח יהי' הכניסה למערב כפי המקום המוכשר לד' וכמש"כ בש"ע הנ"ל בבתי כנסיות שלנו קמ"ל בתוספתא דלא שהקפידא שהפתח יהי' לעולם דוקא במזרח ולא באופן אחר כלל וזה מוכח שפיר מהך קרא דפ' במדבר שהרי חנויות הדגלים הי' קבועים ברוחותיהם יהודא דוקא במזרח ולא באופן אחר כלל וראובן לדרום וכן כולם וכן הלוים על מקומתם כאשר יחנו כן יסעו ואי ס"ד דהסבת פני המשכן ישתנה לפי הזמן והמקום א"כ אין להחליט שמשה ואהרן ובניו החונים לעולם במזרח שיהי' לפני המשכן לפני אוה"מ כי לפעמים יהא חניות המזרח אחורי המשכן ואיך תליא קרא תניא בדלא תניא לפני המשכן קדמה ולפני אוה"מ מזרחה הא חניות משה ואהרן למזרח עולם קבוע וקיימו לעולם לפני אוה"מ שיהא מזרחה אין לו קבע ואיך תלה זה בזה אע"כ מוחלט בהחלט דפתחי המשכן צריכין להפתח דוקא למזרח ולא לצד אחר כנלפענ"ד לישב תוספתא הנ"ל א"כ ממילא מוכח דבבתי כנסיות שלנו הקפידא דוקא שיהא הפתח למזרח ואפי' יהא מעמד הארון הקודש למזרח ג"כ כמו שאנו מתפללין וקשה על השו"ע שכ' לפתוח פתח מול ארון הקודש שלא לצד מזרח וצע"ג עכ"ד אבל לפמש"כ הנה נכון הדבר דהנה זה שצידד רש"י לומר דאף אם ימצאו ששמנו והניחו מזבח קודם ג"כ אי אפשר משום דא"כ ל"ה נגד פתח ההיכל ושלמים ששחטו קודם פתיחת ההיכל פסולים הנה באמת צריך ביאור מה הכרח יש להם לשנות הסדר והעמידו המזבח קודם שהעמידו המשכן כיון שהמשכן נוסע תחילה: אך להנ"ל י"ל דהנה כיון שכל שאפשר צריכין להעמיד קודש הקדשים למערב ע"כ כך הי' גם דרך נסיעתן שתחילה נסעו נושאי המשכן דרך מזרחה ואחריהם נושאי הארון והמזבח והעמידו במערב אחר שכבר העמידו המשכן במזרח ולכן כשבאו למקום חנויותן ולא הי' המקום מוכשר להעמיד המשכן מזרחה הוכרחו להסב אחורנית להעמיד המשכן למזרח והי' מוכרחים לשאת המשכן אחורנית כדי להעמידו למזרח א"כ כבר הגיע המזבח למקום חנויותו קודם שהגיע המשכן למקום חנויותו ולכך משכחת שפיר שהי' הכרח להם לשנות להעמיד המזבח קודם שהעמידו המשכן א"כ שפיר משכחת ששינו דהיינו שע"י שהי' הכרח להם הי' צריכין להעמיד המשכן והקודש הקדשים למזרחו יהא חנויותן אחורי המשכן כי הם ע"כ צריכין לחנות לרוח מזרחית וע"כ דפתחי המשכן צריכין להפתח דוקא למזרח אף אם קודש הקדשים יהא ג"כ למזרח ואז שפיר המחנות חונים לפני פתח אוה"מ מזרחה ולכך אפשר שמשום זה שינו להעמיד המזבח קודם המשכן כיון שלפי מקום המוכשר צריכין להעמיד המשכן והקודש הקדשים למזרח העולם ולכן נושאי המזבח באו תחילה למקום חנייתן והעמידו המזבח תחילה קודם שחנו שנושאי המשכן הי' צריכין לשאת את המשכן להעמידו לצד מזרח ע"כ שהסבו נסיעתן לצד מזרח אחורנית א"כ נושאי המזבח חנו קודם שהעמידו המשכן וע"ז דחי רש"י דזה אי אפשר דא"כ איך שחטו קרבנות קודם העמדת המשכן הא הוה קודם פתיחות דלתות ההיכל: אמנם בזה יש תשובה גדולה לדברי חת"ס דלדבריו דפעמים באמת שינו והעמידו היכל למזרח א"כ ע"כ דהעמידו הקלעים עם המזבח לאחורי ההיכל או בצידו א"כ הוה כאלו לא נפתחו דלתות ההיכל דהא הקפידא שיהא נפתחין דלתות ההיכל הוא משום שיהא לפני ד' ויכול לראות לתוכו וע"כ דבאמת היכיא דהעמידו ההיכל דהיינו הקדק"ד למזרח אז העמידו הקלעים למערב והי' פתוחין להיכל דדוחק לומר דגם במשכן הי' לול באחורי המשכן דהיינו אחורי ההיכל להכשיר הקלעים שאחורי ההיכל לשחיטת קדשים א"כ לפי"ז נשמע ע"כ כשיטת המחבר דהכניסה צריך שיהא לעומת הארון ומה שהקשה הח"ס א"כ למה לא הביא דרשא דפ' תרומה הנה לפי האמור י"ל אדרבא דהא גופי' אשמעינן דכיון דישראל חנו למזרח תמיד שכך הי' נסיעתן וכיון שהי' צריכין לחנות לפני אוה"מ אשמעינן קרא דתמיד כך הי' צריכין לחנות שהקדק"ד יהא במערב והקלעים במזרח וכניסתן למזרח וישראל חנו כנגד פתח אוה"מ הרי דהקפידה תורה שיהא תמיד כך כניסתן למזרח ושבאמת ע"כ העמידו בכל פעם הקדק"ד למערב א"כ מינה נשמע דגם בביהכ"ס היכא דהארון למערב שצריכין להיות הכניסה למזרח שיהא כנגד הקדק"ד והיינו בבבל שמתפללין לצד מערב אבל אנו דמתפללין לצד מזרח וצריך להיות הארון במזרח אז הכניסה מצד מערב כנגד הארון וכמש"כ תוס' ברכות דף ו' שכ' וז"ל דוקא הם שהי' מנהגם להתפלל לצד מערב אבל אנו מתפללין למזרח שאנו במערבו של א"י כמו שפירש להם לצד מערב וכו' וא"ש דברי השו"ע ועיין ירושלמי פ"ה מעירובין מי הי' מכוין להם הרוחות הדא הוא דכ' ונסעו הקהתים נושאי המשכן זה הארון והקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת שעליהם הי' הארון נתון ופי' בק"ע שהי' ממתנים עד שבאו הקהתים עם הארון כדי שידעו איך יעמידו המשכן לאיזה צד ועפירש"י זבחים דף ס"א שהי' מעמידים המשכן תחילה שאין דרך כבוד שיהא הארון ממתין עד שיקימו המשכן שלא הי' לו מקום להכניסו ועיין בשם אפרים פ' בהעלותך שהקשה מפירש"י ולכן מפרש דקאי אנסיעה שעמדו עם המשכן עד שנסע הארון שידעו לאיזה רוח יסעו יעו"ש ואמנם אף שמפרש הירושלמי דקאי אנסיעה אבל גם פירש"י דהעמידו תחילה המשכן שלא ימתינו עם הארון א"ש ודו"ק: ו' שנאמר זאת מנוחתי עדי עד. והנה במשנה איתא דירושלים זו נחלה ופי' רבינו במשנה נקרא ירושלים נחלה לעמידת קדושתה לעולם ועלי' אמר שהשם ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא שבחר בו ג"כ שנאמר כי בחר ד' בציון כי יעקב בחר לו יק' ישראל לסגולתו כי לא יטוש ד' עמו ובאר גודל מעלתה ואמר זאת מנוחתי עדי עד וכן איתא במכילתא פ' בשלח עד יעבור עמך ד' עד יעבור עם זו קנית לפי שכל העולם שלך ואין לך עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי ארבעה נקרא קנין ישראל נקראו קנין שנאמר עם זו קנית שמים וארץ נקראו קנין שנאמר קונה שמים וארץ ביהמ"ק נקראו קנין שנאמר הר זו קנתה ימינו התורה נקראת קנין שנאמר ד' קנני ראשית דרכו יבואו ישראל שנקראו קנין לארץ שנקראת קנין ויבנו ביהמ"ק שהוא קנין בזכותה של תורה שנקראת קנין לכן נאמר עם זו קנית בהר נחלתך בהר שהבטחת בו שנאמר בהר קדשי בהר מרום ישראל ארבעה נקרא נחלה ביהמ"ק נקראו נחלה שנאמר בהר נחלתך א"י נקרא נחלה שנאמר בארץ אשר ד' אלקיך נותן לך נחלה וכן התורה נקראת נחלה שנאמר וממתנה נחליאל וכן ישראל נקראו נחלה שנאמר עמי ונחלתי ישראל אמר הקב"ה יבואו ישראל שנקראו נחלה ויבנו ביהמ"ק שנקראת נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה לכך נאמר בהר נחלתך וכתב המפרש נקראו נחלה כדבר הננחל מדור לדור עד עולם וקמ"ל שאלו ד' דברים הם נחלה עולמית דברים קיימות לעולם ואתי לאשמעינן שאף ביהמ"ק נקרא נחלה אעפ"י שחרב מ"מ הרי הוא בקיומו בבנינו וכ' לשם טעמים חדא כפי שאמחז"ל שלא שלטה יד האומות בבנינו אלא שנסתלק ולא נשרף כלל אלא לעין הרואה והרי הוא בקיומו ועוד כיון שהבטחנו הקב"ה להחזיר לנו והבטחת הקב"ה הוא כמעשה ולכך הוא בכלל שנקראו נחלה שהם לעולם תורה נקרא נחלה שהוא מעולם ועד עולם וכן ישראל הם לעולם וכן איתא במדרש רבה ויקרא הבן יקיר לי אפרים כל מקום שנאמר לי איני זז לעולם לא בעוה"ז לא בעוה"ב בכהנים כתיב וכהנו לי בלוים כתיב והיו לי הלוים בישראל כתיב כי לי בני בתרומה ויקחו לי בבכורות כתיב כי לי כל בכור בסנהדרין כתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל בא"י כי לי כל הארץ בירושלים אשר בחרתי לי מלכות בית דוד כי ראיתי בבניו לי מלך במקדש ועשו לי מקדש במזבח מזבח אדמה תעשה לי בקרבנות תשמרו להקריב לי בשמן המשחה שמן משחת קודש יהי' זה לי הא בכל מקום שנאמר לי איני זז לא לעוה"ז ולא לעוה"ב ופירש מהר"ש יפה ז"ל איני זז יראה הטעם שבאמרו לי תולה אותו בהקב"ה והשם שהוא קיים כך זה שנאמר בו לי קיים איני זז שמעלתם וקדושתם אינה יורדת לעולם והענין בכהנים שהכהונה לאהרן ברית מלח ולא תסור מהם אעפ"י שחטאו כמו שהוסרה ממלכי צדק שניתנה לאברהם וכמו שהוסרה מהבכורים שהיתה עבודה עליהם וכשחטאו בעגל הוסרה מהם ונתנה לכהנים וכן הענין בהלוים שמעלת לוי לא תסור לשבט אחר לעולם וכך בישראל נשבע ד' שלא להחליפם באומה אחרת וכן בסנהדרין אין מורידין מגדולתן דמעלין בקודש ואין מורידין וכך בא"י שאין קדושתה ניטלת ממנה וכך השגחת ד' כאומרו תמיד עיני ד' אלקיך בה וכך הענין בירושלים שאחר שנבחרה שוב אין ארץ אחרת במקומה כי נוב וגבעון ושילה שהי' המשכן בהם תחילה ושוב הובאה לירושלים שנקראת נחלה כדאיתא בזבחים כמו כן בדוד שאין מלכות פוסקת מזרעו כמו שנפסק משאול וכן בשמן המשחה שלא נעשה אחר במקומו כי אותו שעשה משה ע"ה קיים לעולם והא דיקשה דבבכורות כתיב ג"כ לי ואפ"ה נדחו משהוקם המשכן וניתנה לכהנים במקומם י"ל אעפ"י שנדחו מפני מ"מ לא פסקה קדושתם דהא צריכין פדיון והמשכן והמזבח יראה אעפ"י שבבנין שלמה נסתלקו מ"מ הם קיימים לעולם במקום שנגנזו ולא יהי' בהם הפסד כדאיתא במס' סוטה שנגנזו במחילה תחת ההיכל ומה שדרש על תרומה א"א לומר על קיום הדברים שיביאו התרומה דהא בכלל זה אוה"מ והמזבח שמהדברים שהביאו תרומה נעשה ומה צ"ל עוד מקדש דהיינו ג"כ אוה"מ ומזבח וי"ל שמפני ג' תרומות נאמרו שם ואחד מהם בקע לגלגולת לקנות מהם קרבנות הציבור כמ"ש רז"ל לכן אמר לי לומר דאין תרומה זו לצורך האדנים והמשכן הצריכין לאותה שעה בלבד כי יש כאן תרומה שהוא מצוה לדורות תמיד וכמש"כ הרמב"ן בפ' כי תשא עלינו מצוה לתת שלישית השקל לשנה שיהא מביאין שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית מפני שהי' עולה על הדעת שאין תמידין נוהגין אלא בזמן שהמסעות נוהגין כמש"כ בספרי על מה שנשנית פ' התמיד ר' יהודה אומר לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר הי' המסעות נוהגין והתמידין נוהגין פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל שיהא נוהגין בתמידין והטעם סברא זו לפי כשמסעות נוהגין הי' ד' הולך לפניהם ולכך יכבדוהו בתמידים שהוא כמתאכסן אליהם אבל כשפסקו המסעות לא הודיעם שלעולם שכינה עמהם כמו במשכן ובזה כתב בהפלאה לישב פי' רש"י פ' פנחס דאת הכבש האחד תעשה הוא ציוו לדורות ורמב"ן תמה הא כתיב עולת תמיד לדורותיכם וכתב הפלאה הכונה שהי' מקום לטעות רק באוה"מ ובאמת הדבר מבואר כן בספרי ולכך אמר לי לומר שיהיו מעשיהם נעשים לעולם א"נ שהיו קיימין ע"י שמתעסקין בדיניהם כדאיתא סוף מנחות יעש"ה והנה מה שהקשה למה כתיב במקדש לי הא כבר נכלל במה שאמר באוה"מ ובמזבח לי ונ"ל דמזה ראי' לשיטת רבינו דכונת ועשו לי מקדש לא קאי אמשכן אלא אבית עולמים ובא לומר דמקדש כשיחרב ג"כ בקדושתו כי הוא נבלע במקומו וכמש"כ לעיל שדרשו חכז"ל שלא נשרף ולא שלטה בו יד האומות אלא נבלע במקומו ובספר עשרה מאמרות פירש בזה קרא זכור ד' לבני אדום האומרים ערו ערו עד היסוד בה משמע דלא נעשה בפועל ולא שלט בו יד אויב אלא נגנז במקומו ועדיין הבית קיים ואליהו מקריב בו בכל יום תמידין רק שנתעלם מן העין ובזה תי' המפורשים מה דקשה לכאורה דאיך שרף הקב"ה את ביהמ"ק והרי קיימ"ל הנותץ אבן אחת מן המזבח לוקה דכ' לא תעשון כן לד' אלקיכם והקב"ה שומר כל התורה להנ"ל ניחא דלא שלט בה באמת האש ויסוד דברים אלו יובנו עפמש"כ לקמן בה' ד' דברי הערוך לנר דף מ"א בהא דאמרו דבנין העתיד ירד מן השמים דהיינו שישראל יבנו בית המקדש ואח"כ ירד לעומתו מקדש מן השמים שיהא כנשמה בתוך הבנין לפי"ז גם בבית ראשון הי' רוח הקדושה ששרוי בו כנשמה בגוף ובעת החרבן עלה הרוחנית שבתוכו למעלה ושוב הי' רשאי לשרוף העצים והאבנים שאין בהן עוד רוחניות הקדושה ואולי שגם עצם הבנין הגשמי נבלע במקומו כאשר עלה הרוחניות שבו למעלה ועמש"כ בפ"ו מה' אלו והבן: ז' הנה דעת רבינו דירושלים איקרי מנוחה וכבר הבאתי שיש לתמוה עליו דלכאורה משמע מגמ' דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים וכעת ראיתי בספר פרי האדמה בפירושו על הרמב"ם שעמד בזה אמנם נראה להביא ראי' לשיטת רבינו דאיתא בויקרא רבה פ' ל"ב על קרא דאשר נשבעתי באפי אם יבואון על מנוחתי באפי נשבעתי וחזרני בי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם אל מנוחה אחרת ר' לוי בשם בר קפרא אמר למלך שכעס על בנו וגזר עליו שלא יכנס עמו לפלטין מה עשה המלך עמד וסתרה ובנאה והכניס בנו עמו לפלטין נמצא מקיים שבועתו ומכניס בנו כך אמר הקב"ה אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת הנה מוכח דקאי על ירושלים דנשבע דלא יבואו למנוחה זו ירושלים רק לעתיד לבוא יבוא למנוחה זו שיכנסו לירושלים אמנם קשה לי דהנה בנדרים דף מ"ו איתא קונם לביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר בית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכתב הר"ן הוי יודע דכי היכא דבית זה חמור מביתך לענין מכרו לאחר הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו בכל שהוא ביתך משמע ואם אמר בית זה ונפל אף שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא לי' אבל הרשב"א פ' המביא תניין כתב דאף האומר בית זה אם נפל אסור דכניסת קרקע קאסר עלי' והארץ לעולם עומדת והנה בפרשת דרכים הביא סברת הרשב"א וכ' דהריטב"א בחידושיו דחה דברי הרשב"א וסבר אם נפל מותר ליכנס והביאו ראי' ממדרש קהלת וכפי סברת הריטב"א אף באומר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס דאין חלוק בין קונם לביתך לקונם בית זה ומטעם זה באים דור המדבר לעת"ל משום דנחרב הבית וד' נשבע אם יבואון אל מנוחתי והכונה למנוחה זו אינם באם אבל באים למנוחה אחרת והנה לפי"ז יקשה לדעת הרשב"א והר"ן דסובר דאסור ליכנס באומר קונם לביתך א"כ כיון דנשבע אם יבואון אל מנוחתי אסורין גם במנוחה אחרת וכ' לתרץ לפמש"כ הש"ך סי' רי"ו דאם אמר ביתך שאני נכנס וקנה בית אחר לא נאסר דאף למ"ד קונם ביתך אם נפל אסור אם קנה לו בית אחר מותר שלא הי' כוונתו אלא על בית שהי' לו בשעת הנדר א"כ לפי"ז ניחא דבית שלישי שיורד מן השמים מעשי ידי יוצר והו"ל כקנה בית אחר לגמרי ועדיף מיני' דשם עכ"פ דומה לבית ראשון במהותו ואיכותו משא"כ בבית שלישי שלא הי' לעולמים ואין להשותם בשום דבר לא באבניו כי הם ספיר גזרתם חפצי שמים לא בעציו כי הרי הם עצי עדן ולא במהותו שכולו רוחני וא"כ עדיף טפי מקנה בית אחר שכ' הש"ך דמותר להר"ן דמאי אמרת הקרקע שעליו קאי הבית ג"כ נאסר לא כן הוא דלדעת הר"ן הא לא חייש לכניסת לקרקע ונמצא דגם לדעת הר"ן לדברי הש"ך דור המדבר מותרים לעת"ל ודלא כדעת הרשב"א עיי"ש: וקשה לי דהנה יש להוכיח דהעיקר כסברת הרשב"א דבית זה ונפל אסור דהקרקע אסורה דקרקע לעולם עומדת דהנה קיימ"ל דק"ר קלע"ל וכתב רבינו בפ"ו דהמקום נתקדש וקשה לכאורה הא אמרינן בע"ז דבאו בה פרוצים וחללוה א"כ גם קדושת המקדש נתחלל וכבר הרגיש בזה בריטב"א מכות דף י"ט ולישב נראה לפי סברת הרשב"א הנ"ל דקדושת המקום קרקע עולם שמקודש כבר מאאע"ה כמש"כ רבינו בפ"ב מה' אלו בזה שפיר אמר רבינו דמקום דמקדש מתקדש לעולם ואסור לזר ליכנס לשם וכן אם הי' אפשר לבנות שם מזבח מותר להקריב אבל קדושות המחיצות נתחלל ע"י פרוצים ואם חזר ובנאו הוא קדושה חדשה ואם כן הדרה הקו' לדוכתי' אמאי דור המדבר מותרים בה לע"ל הא כיון דקרקלע"ל משום דקדושת המקום שהוא קרקע עולם בקדושתו עומדת ולא אזלינן בתר המחיצות דאי אזלינן בתר המחיצות א"כ נאמר באו בה פרוצים וחללוהו א"כ אמאי קדלע"ל הא הוה קדושה חדשה אולם אי אמרינן כמ"ד דמנוחה זו שילה א"כ הקב"ה רק נשבע שלא יבואו למנוחת שילה אבל לירושלים שפיר דומה לקנה בית במקום אחר דמותר ליכנס וכדברי הש"ך א"כ לפי"ז אדרבא מוכח דלאותו מפרש ע"כ נדרש דמנוחה זו שילה אולם לדעת רבינו נראה לישב לפי מה דאיתא במדרש דלעתיד יתרחב א"י למאוד וירושלים יתרחב כמו א"י א"כ גם הקרקע עולם הוה קרקע חדשה לכן שפיר מותרים דור המדבר ליכנס לירושלים שנקרא מנוחה והיינו דקאמר למנוחה זו אין נכנסין אבל נכנסין למנוחה אחרת לע"ל

4 א' בנין שבנה שלמה וכו'. הנה דברי רבינו צריכין לימוד מה הקשה לו לרבינו מיחזקאל ומה ניחא לו במה שכתב שאין מפורש דמה הי' קשה לנו אם הי' מפורש ואומר לבאר דברי רבינו אשר עמקו דבריו בזה דהנה בתויו"ט בהקדמתו למס' מדות הקשה מדברי רבינו האלו אמש"כ רבינו בפי' המשנה בהקדמתו לס' זרעים כאשר הגיע לס' קדשים כתב וז"ל הביא אחר תמיד מידות ואין בו ענין אחר אלא סיפור שהוא זוכר מידת המקדש צורתו ובניניו וכל עניניו והתועלת שיש בענין ההוא כשיבנה ב"ב יש לשמור ולעשות התבנית ההוא התבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקודש כמו שאמר הכל מיד ד' עלי השכיל עכ"ל ויקשה כיון שכ' כאן דלא הי' שוה לבנין שלמה וגם לא שוה לבנין העתיד א"כ יקשה עליו האיך הביא קרא דמיד ד' עלי השכיל דקאי אבית ראשון ועוד איך ילמדו מזה לבנין העתיד כיון שיש הרבה שינויים וכ' התיו"ט לפרש דברי רבינו עפ"י המאמר שהביא רש"י ביחזקאל סי' מ"ג ראוי' היתה ביאה שני' של עזרא להיות כביאה ראשונה של יהושוע ובנין זה מאז הי' ראוי להם כשעלו מן הגולה לגאולת עולם אלא שגרם החטא שלא היתה תשובתם הוגנת לא יכלו למלאות בכל חלקו הבנין כמות שהוא לפי שאותו בנין מיועד לגאולת עולם שתהא הכבוד חונה לעולם כענין שנאמר שם ושכנתי בתוכם לעולם ומ"מ הואיל והי' ראוי' להם ראו כי טוב לבנות מעין אותו הבנין במקצת מן הדברים עכ"ד והא דכ' רבינו שספור בנין הבית תועלת לעתיד הוא משום הרבה דברים הדומים והא דהביא קרא דהכל בכתב מיד וכו' משום דעכ"פ יש ראי' ממנו דהרי בכמה דוכתין פריך בגמ' מקרא דיד ד' מוכח דהי' לבית שני להיות כדמות הראשון אלא היכיא דקרא אשכחו ודרש כדאמרינן בפ"ה דסוכה וממילא נמי דלעתיד יש לנו לבנותו כמו שהוא בכתב אשר השכיל את דוד והיכא דקרא אשכחו ודרוש לשנות יבנה כדדרשתם וא"כ היכא דאנן נזכה לדרוש נבנה ג"כ כמו שפירש"י בזבחים דף ס"ב דשלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו כן אנחנו כשנזכה לבנין העתיד יגלה הקב"ה עינינו ומלאה הארץ דיעה ולהבין הסתום בדברי יחזקאל אבל מ"מ צריך לסיפור בנין בית שני שכן רוב ועיקרי הבנין מיוסדים כתבנית אשר השכיל ד' לדוד וע"י סיפור הזה של בנין בית שני אנו יכולים לדרוש ולהתבונן בבנינו דיחזקאל אשר יזכנו ד' לדרוש מן המקראות ואלו לא הי' זה הסיפור לא מצאנו ידינו ורגלינו באותו בנין העתיד שיבנה בב"א עכ"ד התויו"ט אמנם לי נראה לבאר דברי רבינו בפי' המשנה באופן אחר ומזה ניקח להבין גם דברי רבינו בספרו פה דהנה בח"ס סי' רל"ו הקשה וז"ל ויש לתמוה על כמה שנוים בכלים ובבנין המשכן ומזבח של משה רבינו ע"ה וגם בנין בית שני שנויים מן הראשון ובנין העתיד בנבואות יחזקאל נשתנה מכל אע"ג דהכל בכתב מיד ד' עלי השכיל עפ"י נביא מ"מ הא נביא אין רשאי לחדש דבר אלא לשעה ולא לקיום ותי' דקרא כתיב ככל אשר אני מראה אותך בהר תבנית כל כליו וכן תעשו פירש"י לדורות והכונה שגילה ד' שכן יעשו לדורות אעפ"י שאני מראה עתה בכל בנין אראה להם איך יעשה לדורות א"כ העיד ד' בעצמו מתחלה שעתיד להשכיל ע"י נביאיו לדורות עכ"ל וקשה לי לדבריו מזבחים דף ס"ב דהוסיפו על של שלמה ד' אמות ודרוש קרא ויכינו את המזבח על מכונותיו שהגיעו לסוף מידותיו ופריך הא כתיב הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל ומשני קרא אשכח ודרוש ושלמה לא ידע לדרוש ויקשה מ"פ מדכתיב הכל בכתב מיד וכו' דמה קושיא אם לעזרא נגלה שיעשנו באופן אחר ויוסיפו על המזבח ובפרט כי מצאו סמך בבנין העתיד שנאמר ליחזקאל והאריאל י"ב על י"ב וכדאיתא במידות א"כ יכולין להוסיף שפיר כמו שיהא מותר לעתיד וא"כ מה צריך לתרץ דשלמה לא ידע לדרוש וטעה בכונת הכתוב ולמה לא תי' דנגלה לעזרא לשנות כמו שנגלה ליחזקאל ורשאין לשנות ע"י נביא כיון שהקב"ה מעיקרא הרשה להם לשנות ע"י נביא שכן יעשו לדורות כאשר יורם ד' ע"י נביא ולישב כל זה נאמר כי לכאורה יש להבין למה לא ידע שלמה החכם לדרוש הקרא כמו עזרא ולמה העלים ד' ממנו דבר זה ולכך נראה דהנה בספר מנחם שלמה על כריתות הביא הא דאמרו במדרש דנגלה לר"ע מה דלא נגלה למרע"ה וכן איתא בזוה"ק על רשב"י וכן אמרו דלעתיד יהא הלכה כב"ש והעלה שם דבוודאי נגלה למרע"ה הכל אף מה שתלמיד וותיק עתיד לדרוש וכדאיתא בגמ' אלא שלא ניתן רשות לגלות רק בכל דור ודור עפ"י חכמיו וכן הענין בב"ש ובב"ה דלפי הדור הקב"ה נותן בלב החכמים לגלות טעמי התורה ולפסוק ההלכה כפי אשר חכמתו יתברך גוזרת ומעתה אני אומר כמו בכל דברי נביאים צריכין שלא יהא דבריהם סותרים לדברי תורה כן נמי זה שנגלה לדוד ושלמה מעשה המקדש הנה לא גילה לו ד' להבין הדבר לאמיתו כי לפי דורו לא היה עוד זמן שיתגלה לו עוד מה שנתגלה ליחזקאל אבל לעתיד יתגלה לנו טעמו שאין סותרים כלל למה שנאמר לדור בכתב מיד ד' שימצאו שם מרומז אלא שלא הגיע הזמן עוד לגלות לפי"ז י"ל דהיינו דמשני קרא אשכח ודרוש מה בית ס' אף מזבח ס' דבאמת לעזרא נגלה שכן מעיקרא ציו' ד' גם לשלמה אלא ששלמה לא ידע לדרוש ולא מפני שטעה אלא שכן הי' שורת הדין אז בימיו ובדורות ההם כי לא הגיע העת שיגלה לו הטעם ופירשו האמיתי ולעזרא נגלה הפירוש האמת מה שנאמר לשלמה ולקמן בפ"ב בארתי איך שלמה פירש הקרא דהוא חשב דהוה ס' עם הכבש או די"ל דהי' יסוד בבית ראשון אבל סמוך לו התחיל חלקו של יהודה ושלמה חשב שלא לבנות בחלקו של יהודה דלא כתוס' דכ' דאי הי' יסוד לבית ראשון אזי לא הי' רק אמה יסוד בחלקו של יהודה אלא דהי' ג' אמות בחלקו של יהודא וכדאיתא ביומא רצועה היתה יוצאת ובה מזבח בנוי ועטה"ק שכ' לפרש שטעה שחשב עד מקום השיתין הכל למזבח ולקמן פ"ב הבאתי דברי הרמ"ע מפאנו שמבאר היטב וכן על זה האופן כל בנין יחזקאל מרומז בוודאי כמו שנגלה לדוד אלא שלא ידוע לנו עוד איך מרומז וא"כ מיושב קו' הח"ס דהשנוים שנעשו מרומז בכתוב אלא כיון שלא הגיע הזמן עוד לא נתגלה להם הפירוש האמיתי וליחזקאל נגלה אבל לא נגלה שכן מרומז בכתוב מה שנאמר לדוד עד לעתיד יוערה עלינו רוח ממרום להביניהו איך מרומז כל זה במה שנאמר לדוד וכן הוא בירושלמי פ"ג דמגילה ששמואל מסר לדוד נתנה לדרוש מ"ט הכל בכתב מיד ד' השכיל מיד ד' זו המסורת ברוה"ק עלי השכיל מכאן שנתנה לדרוש ושכן הוא ג"כ מרומז בתורה וכדאיתא בירושלמי פ"ב דסנהדרין דרשו ויתאו דוד ויאמר מי ישקנו מים מבאר בית לחם בנין ביהמ"ק נתאוה לדרוש מקום בנין ביהמ"ק עד שנתגלה לו מקרא דבין כתיפיו שכן כדאיתא בזבחים שם: ובזה נבין דברי רבינו שבפי' המשנה שהקדמנו דהביא קרא דמיד ד' עלי השכיל ללמוד ממנו לעתיד כי לכשיגלה ד' עינינו שנראה לבסוף דעתו של הקב"ה במה שאמר לדוד שהוא מסכים למה שנאמר ליחזקאל ומעתה זאת גם כונת רבינו כאן דהוקשה לו גם כן אותן שינוים שבמקרא בנבואות יחזקאל ואיך אפשר זאת כיון שהכל בכתב מיד ד' השכיל לדוד וכקושית הח"ס ע"ז כתב רבינו כמתרץ דאין מפורש ומבואר ובאמת כאשר יגלה לנו פירושו לא יהא כלל סתירה ממה שנגלה לדוד ובין מה שנגלה ליחזקאל ואולם כ"ז שלא נתגלה לנו האמת בכל זאת אין אנו טועין אם בנו בית שני כפי אשר הבינו הם דכיון שלא הגיע העת שיגלה להם השי"ת הדרך האמיתי יש להם לעשות כפי אשר הורוהו משמים להבין הדברים אשר בכתב השכיל לדוד וממה שבא ליחזקאל בנבואה ולכן בנוהו כבנין שלמה ומעין הדברים המפורשים ביחזקאל: ואפשר לומר שגם לפי דרכו של הח"ס שכתבתי לעיל דאין נביא רשאי לחדש ולשנותו רק יען שהקב"ה מראשית כזאת הודיע שיעשו כפי אשר יגלה להם עפ"י נביא יתכנו דברי רבינו שכיון לזה במתק לשונו להעיר אותנו על השינויים שרק ע"י נביא אשר יגלה השי"ת על ידו נדע איך לבנות לעתיד כי בנין יחזקאל סתום ואין מבואר ובנין בית שני כבנין שלמה ומעין הדברים הנאמרים ליחזקאל כיון שכך הודיע השי"ת שיעשו לדורות כפי אשר יורם ויגלה להם בכל בנין ובנין ולעזרא גילה השי"ת לבנות מעין בנין שלמה ומעין בנין העתיד: ויש ראי' לזה מספרי שהבאתי לעיל בהלכה א' דדריש לשכנו תדרשו ובאת שמה שצריך לדרוש הנביא אשר ידרוש המקום לשכנו וכבר הערותי עליו דלדורות ל"ש זה כיון שלא נעלם מאתנו מקומו וגם מקום המזבח נוכל למצוא בזמנינו כמו שיתבאר בפ"ו להנ"ל ניחא דלא לבד על מקומו צריכין לדרוש לנביא אלא גם על אופן עשיתו וצורת הבנין צריכין לדרוש את הנביא לדרוש את ד' איך יבנו בנין העתיד למען יהא צורת הבנין הכן לשכון כבודו ית"ש שמה וראה זאת מצאתי כי כן זכיתי לכוין בזה לדעת אחד מחכימא קדמאי להרב החבר שהשיב לכוזרי יעויין שם במאמר ג' שאמר החבר וז"ל וכבר ראינו מה שנקבע אחרי משה והיתה מצוה כמו שעשה שלמה שקידש החצר והעלה עולות בזולת המזבח ועשית החג שבעת ימים ושבעת ימים ומש"כ דוד ושמואל מסדר המשוררים בבית והיו למצות תמידות ומה שעשה שלמה במה שבנה ומה שהניח ממה שעשה משה במדבר ומה שהעמיד עזרא בבית שני על קהלו לתת שלישית השקל ומה שהעמיד במקום הארון תכונה שתלו לפני הכפורת בעבור שידעו כי הארון נגנז לשם ועל זה שאל הכוזר איך יתכן זה עם לא תוסיף ולא תגרעו ממנו והשיב החבר דזה לא נאמר אלא לההמון אבל ע"י נביאים רשאים והמפרש קול יהודה הקשה הא אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ותי' שדעת החבר כך שהכל צפוי למשה מסיני ונרמז בתורתו והרשות נתונה לנביאים להוציא סידורם מן הכח אל הפועל עכ"ד אח"ז ראיתי כי כן העלה בס' אור החיים הק' פ' תרומה אך אי קשיא לי הא קשיא לי בפי' המשנה הנ"ל למש"כ רבינו בפ"ו דמקריבין אף שאין בית א"כ שפיר נפ"מ בדינים אלו בזמנינו דהרי עכ"פ צריכין לידע מקום המזבח וצורתו ולכן צריך לידע גם מקום הבית וכן יקשה דרבינו שם כתב דגם בדיני מס' תמיד שאין נפ"מ עתה ויקשה הא מקריבין אף שאין בית ואפשר לישב דרק ק"י מקריבין כמו ק"פ אבל ק"צ ממש כקרבן תמיד בלא"ה אין יכולין להקריב דאין לנו שקלי ציבור מכל ישראל לצורך תמיד וכמו שיבואר בפ"ו: והנה אפשר עוד ליתן טעם לכל שינויים שנעשו במקדש בכלים ומזבח לפמש"כ החת"ס שם דלכך בנו בית שני מקדש בלא ארון משום דגבי ארון כתיב ונועדתי לך שם לדבר אתך וכיון שאין נביא כמרע"ה להוועד עמו אין הארון מעכב ולפי"ז לפמש"כ לעיל בשם העקידה דבנין שלמה לא הי' עיקר בנין בית עולמים שזהו רק לימות המשיח לכן י"ל דלכך לא הי' קפידא בכל השינויים שנעשה בבית ראשון כיון שאין זה המקדש המקוה רק לעתיד לימות המשיח שיוחזר הארון ורוח הקודש אז יהא עיקר המקדש ואז באמת לא יהיו שינויים ובנין בית שני שלא הי' תעודתו שיעמוד לעולם לכן הי' בהם שינויים להורות ענין זה ואפשר להעמיד זה בכונת התויו"ט שכ' יען דלא חזרו בתשובה לכן בנו מעין בנין שלמה הכונה דלכן לא הי' קפידא אם יהי' כאן שינויים כדי להורות זה עשו שינויים דלא כבית ראשון ולא כבנין העתיד וא"כ כיון שע"י נביא נבנה ל"ש לומר דאין נביא רשאי לחדש דבר כיון שמה שכתוב בתורה ובנביאים רק על בנין העתיד לעמוד לעד נאמר: אך קשה לי אדברי הח"ס זצ"ל שכתב שאין נביא כמשה ע"כ אין קפידא בארון הא בשבועות דף ט"ו דרשו וכן תעשו לדורות דבעינן ע"י נביא ומלך כמו בנין המקדש הי' ע"י נביא ומלך וא"כ גלי לן קרא דלא בעינן דוקא נביא כמשה דאי נבעי נביא כמשה א"כ לא נוכל לבנות כלל אף ע"י נביא כיון דלא קם נביא כמשה: והנה ראיתי להחכם מהרי"א בספרו למלכים שהרגיש ג"כ קצת בחקירה הלזו וכ' וז"ל ראוי שתדע שהמשכן אשר עשה משה לצורך שעה וכמו שאמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ולפי שהי' מטולטלים ממקומו על כתפות הלוים לכך הוצרך להיות קטן והשיעור שזכרה התורה ושערי חלקיו לא הי' כי אם לאותו משכן שבמדבר ולכך אמר הכתוב ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו באזהרה לדורות שיעשו בנין עולמים כאותו תבנית אבל לא באותו השיעור ולכך כשעשה שלמה המקדש עשה אותו כתבנית המשכן קדק"ד והיכל שהוא קודש שלחן מנורה ומזבח הזהב וכתבנית המשכן היו כולם אבל לא הי' כאותם השיעורים כי אם גדולים מהם להיות בית קבוע לעולמים אח"ז ראיתי בתו"ח ב"ב פ"ו שעמד להקשות למה נבנה בבית שני הכל כמו בבית ראשון ולענין רום ההיכל לא הי' כמו בבית ראשון דהי' שלשים אמה קומתו ובית שני ארבעים אמה קומתו ובבית ראשון הי' ההיכל ל' אמות קומתו ובית קדק"ד כ' אמה קומתו וכתב בשם הגר"א משום דבבית שני הי' היכל וקק"ד כאחד ולא הי' מחיצה נפסקת נמצא ארכו של היכל וקדק"ד ששים ורחבו עשרים לכן הי' קומתו ארבעים רומו כחצי ארכו וחצי רחבו כדאיתא ב"ב דף ק' אבל בבית ראשון היתה מחיצה מפסקת בין ההיכל וקדק"ד הי' ההיכל לבדו אורך מ' ורוחב עשרים נמצא חציו שלשים לכן הי' קומתו ג"כ ל' וקדק"ד הי' אורך כ' ורוחב כ' לכן הי' רומו עשרים יעוש"ה: ב' והנה בתפארת ישראל ריש מדות תמה אדברי רבינו ממה שנאמר ממדרש תנחומא הביאו רש"י בר"ה דף ל' ובתוס' שבועות דף ט"ו דבנין העתיד יבנה בידי שמים וכן איתא במנחות דף ק"י המזבח בנוי למעלה ועתיד להורידו למטה לארץ וכן בגמ' חגיגה דף י"ב זבול שם ירושלים וביהמ"ק ומזבח בנוי שנאמר מכון לשבתך עולמים לכן מצינו בפסחים נ"ד ביהמ"ק הוא מן ז' דברים שנברא קודם בריאת עולם דכ' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו וכן בזוה"ק פ' משפטים גדול יהי' כבוד בית האחרון מן הראשון דקדמה ע"י דבר נש והאי על ידא דקב"ה ובג"כ אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו ותי' דהכונה דיבנה בי"ש שהקב"ה יסייעם בדרך נס אלא דא"כ קשה קו' רש"י אהא דאמרינן שם דאיבנו בלילה הא אין בונין ביהמ"ק בלילה וכן נמי אין בונין ביו"ט צריך לומר דעפ"י הדיבור שאני ועוד תי' דאפשר להבנות ע"י נכרים דאף דלא לכם ולנו לבנות בית אלקים היינו בבונים משלהם והנה מה שתירץ דאפשר לבנות ע"י נכרים לדעתי לא יתכן כן כיון דאין שליחות לנכרי א"כ מבטל המ"ע של בנין בית הבחירה דמהא"ט שבת דוחה מילה אף למ"ד דמילה כשר ע"י נכרי ע"כ משום דבזה לא מתקיים המ"ע שמוטל על האב כיון דאין שליחות לנכרי וכמש"כ בח"ס בכמה דוכתין בתשובה ויבואר לקמן בפרקין אך ראה זה מצאתי במדרש תל תלפיות אות ח' דבר נפלא ב' מקדשות ניבנו ע"י ישראל כי מקדש שני נבנה ע"י זרובבל השלישי יהי' נבנה ע"י עשיו ויחזור עטרה ליושנה ע"י שהכח שלו מעורב עם שאר הכחות וזה וגר זאב עם כבש ויהי' שלום זהו החזרת עטרה ליושנה כמו שהי' בימי שלמה עטרת שלמה שהשלום שלו אמנם במדרש חזית ובפסיקתא רבתא איתא והבית בהבנותו נבנה אין כתיב אלא בהבנותו מאלי' היתה המלאכה נעשית וכי' אעפ"י שנבנה ע"י שלמה לא נבנה רק ע"י הקב"ה וכמו שדרשו בהקמת המשכן ביום הקים משה את המשכן שמאליו היתה הקימה דהקב"ה מסייע על ידו וכן יהא בבנין העתיד שיהא הבנין ע"י אדם דהא מ"ע לדורות לבנות מקדש כדכ' ועשו לי מקדש רק שהקב"ה יסייע בידם ע"ד נס אלא דאכתי קשה מהא דאין בונין ביו"ט דאין לומר כיון שמאליו נעשה שרי דז"א דהא איתא בירושלמי פט"ו ה"ג א"ר אבוה שבת לד' שבות כד' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר ולכאורה תמוה דשבות במאמר היינו מסתמא אמירה לנכרי והא קיימ"ל דאיני רק מדרבנן והכא קיליף לה מקרא לכן נראה לי לפרש הירושלמי ע"ד אחר דהנה בכתובות דף ה' דרשו אקרא דמקדש ד' כוננו ידיך דגדולה מעשה צדיקים יותר ממעשה ד' דבמעשה צדיקים בשתי ידים דכ' כוננו ידיך וכ' בס' אפיקי יהודא דהיינו דהצדיקים בתפלתם בכונה וביחודים גדולים יפעלו שמקדש ד' יבנה בדרך נסיי כאלו נעשה ע"י הצדיקים וכן איתא במדרש על פסוק ויביאו את המשכן אל משה הה"ד לרקמות תובל למלך זה המשכן שהיו מצוייר כמו שכ' ורוקם בתכלת תובל למלך זהו משה וכ' בספר אפ"י לפרש דלהקם המשכן הי' צריכין צרופי הוויית ויחודי השמות כדי לחבר את האוהל והי' אחד לכן הביאו המשכן למשה שהוא לבדו ידע לעשות הצירופים והיחודים לפי"ז י"ל דע"ז קאי הירושלמי דהא מעשה צדיקים היינו ג"כ במאמר ע"ז דרשו שפיר דכמו שד' שבת ממאמר כך אתה צריך לשבות ממאמר מאמירה כזו אשר נקרא מעשה צדיקים דבדיבורא דידהו קא עביד מעשה א"כ אכתי תיקשי איך דחי שבת אף דנעשה בי"ש כיון שנעשה במאמר הצדיקים דהן הן הדיבורים הנקראים מעשה צדיקים לכן נראה דהענין כך דביהמ"ק יבנוהו ישראל ורק אז כשישראל יבנוהו למטה אז ירד לעומתה מלמעלה מקדש רוחני שיהא כנשמה בגוף מקדש שלמטה ועי"ז ישרה המקום ב"ה שכינתו בתוכו: שוב ראיתי כי כן העלה בס' על"נ בסוכה דף מ"א והביא ראי' ממה שאמרו שירד אש מן השמים מאש שלמעלה אל תוך האש של הדיוט שהי' על המזבח והטיב אשר דיבר בזה מע"כ ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי טובא כמו"ה אברהם נ"י מ"ש פראנקל נשיא לבית ישראל במדינתנו שעפי"ז יובן הא דאיתא ביבמות את שבתותי תשמרו ואת מקדשי תיראו שכולכם חייבין בכבוד דצריך ביאור מה חיוב שייך באבנים להנ"ל א"ש דקאי על הכח הרוחני ששרוי בתוכו כנשמה בגוף שזה חייב בכבודו ית' ופירש בזה המשנה בפסחים פ"ה שהעזרה צווחה וכו' שג"כ הכונה על כח קדושה הרוחניי שבו אך ליישב קו' התפארת ישראל יש לומר דכבר אמר הכ' אני ד' בעתה אחישנה ודרשות חכז"ל ידוע אם זכו אחישנה ואם לא זכו בעתה כן נאמר בזה אם נזכה שיחוש ד' לגאלינו על ידי מעשינו הטובים אז יבנה ע"י שירד מקדש משמים ע"ד דכ' ואני אהי' לך חומת אש סביב אבל אם לא נזכה רק שתהא הגאולה מחמת כי יגיע העת שהבטיח ד' לגאלינו אז תהא על הסדר שקיבלו חכז"ל שיבוא משיח צדקינו תחלה והוא יבנה ביהמ"ק עד שיזכו לזה ע"י מעשיהם הטובים ואז ד' יבנה בית לשכון כבוד בארצינו שירד מקדש משמים לתוך המקדש ע"ד שכ' הפלתי סס"י ק"י דאי יהא זכו אחישנה אז א"צ לבשורת אלי' תחילה אבל אם לא זכו רק בעתה אז יהא על הסדר שאמר הנביא כי הנני שולח לכם את אלי' הנביא לבשר כי בא מועד הגאולה וא"ש: והנה איתא בתענית דף ה' מ"ד בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה וקשה לי מהא דאיתא בסוכה דף נ"ג דקב"ה אומר אם אתה תבוא לביתי אבוא לביתך יעו"ש ולמה לא נדרוש כאן ג"כ עד"ז דעד שאתה מטיב מעשיך לא אבוא בעיר ירושלים שוב ראיתי שמהרש"א הקשה כן מסברא דנפשו עד שאתה מטיב מעשיך לא אבוא בעיר ירושלים ולפמש"כ תקשה הא זה גמ' ערוכה וכן יקשה הא קרא שפיר מתפרש אם תטיב מעשיך יהא זכו אחישנה אז אבוא בעיר של מעלה דאז ירד ביהמ"ק וירושלים משמים לארץ ולשם יבוא השי"ת: אולם על דעת הירושלמי הנ"ל נראה דיש לפרש באופן אחר לפמש"כ המחנה אפרים ושאר גדולי אחרונים דבפועל דידו כבעה"ב יש שליחות לנכרי א"כ ניחא דבזה אמירה לנכרי איסור דאורייתא איכא והיינו דממעט שבות כ"ד מה"ד שבת ממאמר דהא לגבי השי"ת הכל פועליו עושים רצונו ע"כ הוה כידו ממש כן בפועל אדם דהוה כידו צריך לשבות ממאמר: אך קשה לי לדברי המחנ"א הנ"ל משבת דף קל"ט רב משרשיא יהיב לי' פרוטה לתינוק נכרי לזרע כשותא בכרמא ופריך וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגדול נכרי אתי לאחלופי נכרי בישראל להנ"ל קשה הא אם יתן לנכרי פרוטה הוה פועל דידי' והוה כידו ואסור מטעם שליחות לנכרי לכן יהיב לי' לקטן נכרי דלאו בר דעת לכן אף דמקבל פרוטה איני כשכירו כיון דלאו בר דעת הוא א"כ מוכח דגמ' דבבלי לית לי' הך דירושלמי הנ"ל: והנה תוס' שם הקשו אדרב משרשיא הא אמרינן לעיל דהלכה כר"ט דמתיר בחו"ל ותי' דלא הי' בני תורה והיינו כהא דאיתא התם שלחו לי' בני בשכר כילה מהו כשותא בכרמא מהו מת ביו"ט מהו וכו' שלח להו כילה חזרתי על כל צידי כלה ולא מצאנו לה היתר ולשלח להו כדרמי בר יחזקאל לפי שאין בני תורה כשותא בכרמא שלח להו עירבובא ולישלח להו כדר"ט דתניא כישות ר"ט אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים וקיימ"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל לפי שאין בני תורה וכו' מת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין איני והא עובדא הוה וכו' אמר רי"ו יתעסקו בו עממין וכו' לפי שאינן בני תורה והנה זה תמוה טובא א"כ איך אמר חזרנו על כל צדדי היתר ולא מצאנו היתר הרי באמת יש צד היתר ואי כילה רצו להתיר להם הוה לי' להשיב להם דאסור דזה מיחזי כשיקרא שחזר על צדדי היתר ולא מצאו ובאמת יש צד היתר: ונראה לפרש על נכון דהנה בתוס' לעיל דף קל"ח כתבו בחד תי' דכילה שכרך עלי' חוט או משיחה לא סגי רק אי שייר בה טפח ולפי"ז די"ל דהם שאלו על כילה מהו היכיא דלא שייר בה טפח וע"ז השיב לא מצאתי לה צד היתר דבוודאי אי הוי בני תורה הוה משיב להו בבירור דבלא שייר טפח אסור ואם שייר בה טפח מהני בכרך עלה חוט כדרמי בר יחזקאל אבל כיון דהם לאו בני תורה ע"כ רק השיב להם מה ששאלו אם עבר ולא שייר בה טפח מהו היתר יש לעשות בזה וע"ז השיב להם שפיר שלא מצא צד היתר דלא מהני באמת כיון דלא שייר בה טפח: וכן באיבעיא שני' כשותא מהו וכו' הנה להבין האיך אייריא אם השיב להם סתם דהוה עירבובא למה לא השיב להם גם בזה חזרנו על צדדי היתר ולא מצאתי וע"כ לומר דבאמת מסתמא גם בזה השיב להם כך א"כ לפי"ז שוב קשי' הא באמת יש צד היתר כר"ט וקשיא ממנ"פ אך א"ש דתוס' כ' דהם שאלו היכיא שעשה כדין כלאים שזרע בכרמא ג' מינים כאחד והנה בכהא"ג הא ל"ש לומר כל המיקל בארץ וכו' רק בערלה וכן הוא שיטת רש"י ותמה עליו בח"ס בחי' שזה נגד שמעתין יעו"ש אבל להנ"ל ניחא דבאמת רק בערלה הלכה כמיקל אבל בכלאים אין הלכה כך בזורע ג' מינים אבל היכיא דזרע ב' מינים נהי דתוס' כ' דבדבר שאין תלוי בזריעה בהא לא אמר הלכה כמותו בחו"ל אבל עכ"פ שוב שפיר י"ל הלכה כר"ט דבזרעים אין כלאים בכרם ולפי"ז י"ל כיון שהם שאלו על ג' מינים ובזה באמת ליכא צד היתר לפסוק כר"ט דרק בערלה הלכה כמיקל ורק אי הוה בני תורה הוה משיב להם בג' מינים אסור ויש צד היתר בב' מינים דבזה נסמך אדר"ט דל"ה כלאים בחו"ל אבל כיון שהם לאו בני תורה השיב להם רק על מה שישאלו דהוה עירבובא דבזה באמת ליכא צד היתר כדר"ט דבכלאים ל"א הלכה כמיקל בארץ: וכן זה ששאלו על מת ביו"ט מהו דהיינו דהם שאלו מת ביו"ט ובאמת בזה אסור ביו"ט רק ביו"ט הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו יש להתיר כדי שלא להשהות המת אבל כיון דהם לאו בני תורה לא רצה לבאר כל זה רק השיב להם סתמא שלא מצא בכהא"ג צד היתר: שוב ראיתי שעמד בדברים הנ"ל בספר לקט יוסף וז"ל מה שמועט הקב"ה שמלאכת משכן א"ד שבת הקשה בשפתי דעת מהיכי תיתי שידחה שבת ותי' שהמשכן נעשה ע"י הקב"ה והו"א שידחה שבת משום שהקב"ה אינו שומר שבת לכן צריך למעט את שבתותי תשמרו הרי שלך לפניך שעמדו ע"ז וכיוצא בזה כ' בנחלת בנימין וז"ל לפום רהיטא נראה דבשאלת אורים ותומים הי' אסור בשבת משום חיוב כותב אף דכבר כתובים מ"מ השתא דבלטו ונצטרפו הרי זה כתיבה גמורה הגם דהכהן לא עשה כלום רק מאיליו נעשה אכתי על הקב"ה גופי' כביכול יפול הספק דמשמר שבתא הוא ועוד דבר הנאסר לאדם גופי' לעשותה לו למי שמותר בו אסור ועל דוד ל"ק מידי האיך שאל באו"ת בשבת בבריחתו בפני שאול דעשה כזאת מפני פ"נ כי נרדף הי' אבל על אחימלך קשה האיך שאל באו"ת בשבת הלא הוא ככותב וצריך לומר למאי דקיימ"ל בא"ח דדבר שאינו מתקיים בשבת מותר כמו דמותר לרשום בציפורן בשבת על הספר שהוא דבר שאין מתקיים והכא נמי אותיות האו"ת הוא דבר שאין מתקיים כי לאחר שהשיבו חזרו למקומן לכן לא הוי ככותב לפי"ז שפיר יתפרש דברי הירושלמי כמש"כ לעיל דכמו ששבת השי"ת ממאמר כן ישבות ממאמר כזה אשר על ידי זה נעשה פעולה כמו פעולת הכתיבה באו"ת דבאמת אסור מה"ת לפי דברי הירושלמי וע"כ הא דשאלת באו"ת בשבת הוא הכל משום סכנת נפשות: והנה גם על מה שהקשה רש"י הא אין בניין ביהמ"ק בלילה העלה בס' ערל"נ כדברי שכתבתי לעיל דהא זה ילפינן מביום הוקם המשכן והנה פשיטא דכלי המשכן אינם בכלל משכן סתם דהא בכל מקום כתיב את המשכן ואת כליו ואם כן מותר לעשותו בלילה ואם כן גם מזבח שהוא בכלל כלים כנראה מדברי רבינו בה' ביהב"ח שכ' ועושין למקדש כלים מזבח העולה ומותר לבנותו בלילה וא"כ מזבח נמי יכול לעשות בלילה ושפיר משני דאי בני בלילה דהא לר"י לא בעיין מחיצות להתיר הקרבת העומר: והנה רש"י בשבועות שם דף ט"ו כתב דאין דוחה יו"ט דמדכתיב את שבתותי תשמרו ואת מקדשי תיראו שכולכם חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת וימים טובים נמי שבתות איקרי ולא פירש רש"י היכן מצינו דאיקרו שבת הנה מדברי הרשב"ם ב"ב דף קכ"א משמע דס"ל משום דכ' שבת שבתון נשמע דגם יו"ט איקרי שבת ולכן נקרא שבת בראשית: אולם מדברי רש"י ביומא דף פ"א בד"ה איהו גופי' שבת מיקרי נראה דמדהא דכ' שבת שבתון ביו"ט אין לקרוא עוד שבת ואפי' יוהכ"פ לא איקרי שבת רק מדכתיב תשבתו שבתכם דהא דכ' שבת שבתון היינו לומר דהוה יום מנוחה ומרגוע אבל לא איקרי שבת ולכן נראה דהא דס"ל דיו"ט איקרי שבת והוא נכלל בקרא דאת שבתותי תשמרו הוא מקרא דתשבתו את שבתכם דאיתא התם ביומא דתניא בברייתא דמוסיפין מחול על הקודש מדכתיב שבתכם דקאי על יו"ט ואיתא התם דר"פ ס"ל כאותו ברייתא דקאי האי שבתכם על יו"ט ולכן אמר ר"פ לעיל מא"י דגמור משבת בראשית הרי דקרא לשבת שבת בראשית דיו"ט נמי איקרי שבת והיינו דס"ל כאותה ברייתא דשבתכם קאי על יו"ט ולכן כל שבת נקרא שבת בראשית א"כ מבואר דלא כרשב"ם הנ"ל ונ"ל דלזה כיון רש"י בשבועות דיו"ט איקרי שבת והיינו מדכתיב שבתכם ולפי"ז יש לומר דבר חדש הא דאמר רב אשי בשבת דף כ"ד שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה זהו כראב"י דס"ל שבתכם קאי על יו"ט א"כ כיון דיו"ט גופי' שבת אקרי וא"כ הא דכתיב שבת שבתון הוא הכונה שפיר דהוה עשה דהא שבת דכתב בקרא היינו דיומא גופי' איקרי שבת א"כ שבתון היינו עשה לחייב לנוח בו באותו יום דאקרי שבת והיינו שבת שבתון דחייב לשבות והוה מ"ע אבל אי מוקמינן שבתכם על יוהכ"פ ולא נשמע דיו"ט איקרי שבת א"כ הא דכתיב שבת שבתון ל"ה מ"ע אלא לומר שהוא לכם למנוחה ולמרגוע כיון דהאי שבת ע"כ מתפרש כן שהוא להם לשבת ולמנוחה א"כ שבתון ג"כ רק מתפרש הכי שהוא למנוחה וכפל המילות לחיזק הענין ובזה נתבאר לנו במה פליגי רבא ורב אשי דרבא לית לי' שבתון מ"ע דס"ל כדרב פפא: ג' בשו"ת בית אפרים סי' י' הקשה אמש"כ רבינו דהתועלת ממה ששנינו במידות כי ממנו נקח לעבוד לעתיד והא נפ"מ גם עתה לדינא להא דאיתא בר"ה דף כ"ד לא יבנה אדם בית תבנית היכל וכמש"כ רבינו בפ"ז א"כ צריכין שנדע תבניתם לשמור שלא לעשות כמתכונתם וכתב לישב משום דלכאורה קשה אהא דאיתא במגילה דף י' אמר רי"צ שמעתי שמקריבין בזמה"ז קסבר קד"ר לקלע"ל ולפי"ז יקשה מהא דלא יעשה אדם בית תבנית היכל ואמאי שהרי אם ירצה יכול להקריב בתוכו לד' וא"ל דדוקא אם נעשה מתחילה לגבוה אבל אם נעשה להדיוט שוב לא חזי לגבוה ז"א דהא במעילה איתא דבונין בחול ואח"כ מקדישין והא דכ' רבינו בפ"א מהבהב"ח אבני קורות שחצבן לביה"כ אין בונין אותן בהבית והוא מתוספתא דמגילה וצריך לחלק דהאי דבונין בחול היינו שיבנה ביתם אבל לא יקרא עליו שם הדיוט משא"כ בהא דתוספתא מייריא כשייחד אותו מתחלה להדיוט וה"ה לביה"כ ועכ"פ הא דלא יבנה בית תבנית היכל קשה דדוחק לומר שיבנה אותו בפירוש לשם הדיוט תבנית היכל ועוד שנראה דהך דאבנים שחצבן לביהכ"נ איני אלא רק מדרבנן ומעלה עשו בקודש והך דלא יבנה בית תבנית היכל משמע בפוסקים דהוה איסור דאורייתא וצ"ל דרי"צ סובר דהך דלא יבנה בית בתבנית היכל היינו בזמן שהי' ההיכל על מכונו דאז הי' אסור להקריב במק"א אבל בזמה"ז דליכא מקדש באמת שרי ואנן לדידן קיימ"ל כהך דלא יעשו בית תבנית היכל היינו משום דקיי"ל דקלע"ל וא"כ ניחא דלא מצינן למימר הנפ"מ מהך דתנן במידות שנדע דלא נעשה בית בתבניתם דא"כ הוה קשיא לרי"צ למה אתנייא תנא אע"כ דיש תועלת ונפ"מ אחר ולכך כתב רבינו דנפ"מ דנדע לבנות לעתיד ב"ב אלא דקשה לזה הא דאיתא ביומא דף מ"ז מאן תנא מידות ראב"י ובזבחים איתא דראב"י סובר דקדלע"ל ואם כן שפיר יש נפ"מ דנדע אסור לבנות בזה"ז בית בתבנית היכל וכתב לתרץ וז"ל דהא קרא כתיב ארכו ורחבו והוא שוה ב"א וב"ב ולא אייריא מגובה ואין מעכב וא"כ למה האריך התנא בבנין בית שני במידותיו עובי הכתלים והתאים ושאר ענינים שאין נפ"מ בזה דהא כל שאין מעכב אין נפ"מ לתבנית בנין ההיכל כמש"כ המהרי"ק לענין גביעים וכפתורים של מנורה לקמן בפ"ז הבאתי דברי המהרי"ק לזה אמר רבינו דמהרה יבנה המקדש ויש לשמור תבנית ההוא בבנין העתיד יעוי"ש שהאריך בזה: ולי נראה לישב קושיתו דלדעתי מבואר בקרא הקושיא ופירוקא וגם מבואר בקרא כטעמ' של רבינו דכתיב ביחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את תבנית הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תבנית ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונותו ומוצאיו וכ' הודע להם ושמרו צורותיו ועשו אותם והפסוקים מוקשים מאוד להנ"ל י"ל דיפורש כך הגד להם את הבית לא למען יבנו אותו כי אם לא יעשו תשובה לא יזכו לעשותו וכדפירש"י דראוי הי' להם לעשות נס בימי עזרא ובנין זה מאז הי' ראוי להם כשיעלו מן הגולה לגאולת עולם אלא שגרם החטא שלא הי' תשובתם הוגנת וכמו שהבאתי לעיל דבריו ויצאו ברשות כורש ובנו לעצמן רק התועלת שתגיד להם את תבנית הבית ומדדו את תבנית שיחשבו ממידת הבנין בלבם למען ידעו שלא יבנו להם בית בתבנית זה בארכו ורחבו ובזה יכלמו מעונותיהם שיתעוררו בתשובה עי"ז שתגיד להם צורת הבית לא בעבור שיעשו אותו רק אדרבא בשביל שלא יעשו כתבניתו וע"ז אמר ואם נכלמו מעונותיהם שיעשו תשובה הגונה אז צורת הבית ותכונתו וצורתו הודע להם למען ישמרו את כל צורותיו ועשו אותם כדי שיעשו אותם לגבוה ומעתה ניחא דרבינו כתב דהתועלת שנדע הבנין שנדע לעשותו אם נזכה במהרה אם זכו אחישנה ולא נתן הטעם כדי שידעו שלא לעשות בית בתבניתו דזה רק אם חלילה לא יזכו אז התועלת כדי שידעו שלא לעשותו ועדיף לי' זה הטעם שנדע לעשותו כי על זה אנו מצפים שנזכה לתשובה ונזכה לעשותו וכמו שאמר הנביא ועשו אותם:

5 א' ושלשתן נקראים היכל וכו'. כ' ראבי' בפ' תפלת השחר בירושלמי היכל נקרא דמשם כלכלה יוצאת לעולם בתפלה של כה"ג ביוהכ"פ הביאו בתוי"ט פ"ד דמידות ועל עזרה מפרש בירושלמי שמשם עזרה באה לעולם שנאמר ישלח עזרך מקודש ובארבנאל בפירושו על מלכים כ' שנקרא היכל על שם היכל האדם שיש בו מנורה ושולחן וכדכתיב היכל המלך: והנה ביחזקאל כתיב לאמר אתה בן אדם הגד את בית ישראל את תבנית הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תבנית ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומציאיו ומבואיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וצורותיו כל תורותיו הודע להם וכתיב לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו ועשו אותם: ואיתא בילקוט בשעה שנגלה להקב"ה והראה ליחזקאל את צורת הבית ותכונתו א"ל יחזקאל מרי וכי עכשיו הם בונים שאמרת וישמרו את כל צורותיו ועשו אותם אמר לו לאו אעפ"י שאינם עושין עכשיו יהא קוראים בצורת הבית ואני מעלה עליהם כאלו בבנינו הם עסוקים שמואל אמר ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית וכי יש צורת הבית אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בו כאלו אתם בונים בו: כבר האריכו ראשונים גדולי חקרי לב שמקדש הי' בו כלב מוציאיו ומביאיו רמזים גדולים אשר יעשה האדם וחי בהם נמשל הארון אל התורה וכרובים על יששכר וזבולון ולחם הפנים על החסד וצדקה המורה על שבעה חכמות משוחים בשמן התורה אמרו כברק נוגה לאדם השלם בל יכשל במי חכמות חיצוניותו וד' אמר את תבנית המשכן וכל כליו וכן תעשו לדורות תבנית וצורת המשכן כן יעשה לכל אחד בביתו וגם לדורות בית יהא מקדש מעט תורה ועבודה וגמ"ח אוחזים בידו ע"כ נאמר הגד לבית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ואם יכלמו מכל אשר עשו צורת הבית והנביא שאל וכי עכשיו הם בונים א"ל הקב"ה יהא קוראים בצורת הבית תכונת מה שנרמז בו רצוף אהבה ולא לבד בית החיצון מכסף וזהב ואם ילמדו ויתבוננו בצורת הבית יכלמו מעונותיהם עיין ילקוט אליעזר מהגאון מפאקש זצ"ל ערך חורבן: ולי נראה עפ"י מה שאמרו בזוה"ק ציורא דמשכנא וציורא דבר נש כולה חד ומבואר באגרת הרמב"ם כי כל קומת המשכן והארון וקדשי קדשים וההיכל והשולחן והמנורה והמזבחות וכל כלי המשכן כקטון כגדול ישנו בעצמות אדם בכל פרטי אבריו וגידיו וצריך לקדש ולטהר מלא קומתו מראשו ועד רגליו דוגמת המשכן וכל כליו עד שהוא עצמו יהי' בבחינת משכנו ית' וזה"כ הגד להם בית ישראל את הבית כי תגיד ותבאר לכל ישראל שהם הם הבית הקודש היכל ד' המה אשר בתוכו ד' ועל ידי זה יכלמו מעונותיהם כי יבושו שהקב"ה רואה מעשיהם ופן יגרמו על ידי מעשיהם שיעזוב את הבית בית ישראל מלשכון בתוכם ויסלק דירתו למעלה והחכם מהרי"א כ' לפרש פסוקים הנ"ל וז"ל מפני שבזמנו של יחזקאל היו תועים בני ישראל בעבודת השמש והירח וכמו שאמר מאותם שהי' אחוריהם אל היכל ד' ופניהם משתחוים לשמש לכן צוה לנביא שיגיד להם כל מה שראה בנבואתו מבנין הבית כדי שיתבודדו ויתבוננו בענין הבית וימדדו את תבניתו ולפי שהדברים ההם יש להם רמיזת עליונים בדברים אלקים כמו שבארנו בבנין שלמה לכן בהתבוננם בענין הבית ומדותיו יתבאר להם טעותם בעבדם את המשרתים יכירו וידעו כי לד' המלוכה והוא המושל והמשגיח שהם הדברים אשר יורו עליו ענינו הבית ומידותיו ובזה יכלמו מעונותיהם בראותם כי לא מעבר לים הוא אבל בביתם ימצאו מה שלומדים אם יתבוננו בו ואמר שמות רבים צורת הבית ותכונתו ומוציאיו ומובאיו לפי שהדברים הם מושגים אצלינו באחד בארבע פנים אם בחוש ואם במושכל הראשון ואם במופת ואם בקבלה ואמר צורת הבית על הנוראות בחוש ותכונתו על ההכונה הנרשמת בנפש שהוא התחלה שממנה תבוא ידיעת המושכלת הראשונות ואמר מוציאיו על המופתים הנעשים ומבאיו על המקובלת הבאות לאדם מן האבות בדרך קבלה וכי' ולכן אמר הגד להם ולא אמר הראה להם כי איני דבר התלוי בראיית העין כי אם בהבנת הנרמז והמתכוין בבנין זה: והנה הרמ"א בספרו תורת העולה כתב בענין זה הנה ההיכל נחלק לג' חלקים כמש"כ הרמב"ם בפ"א מבהב"ח דהיינו קודש וקדק"ד ואולם להורות כי אלו השכלים הם נבדלים על ג' חלקים יש מהן עילה ואיני עלול כלל ויש שהוא עילה לעלול ויש שהוא עלול ואיני עילה העילה ואיני עלול הוא השי"ת ויתרומם לכן בא נגדו קדק"ד כי הוא מקודש בקדושים והי' ארכו כ' אמה כי הוא עשרים במנין שהוא גימטריא כתר כי לו לבד כתב המלכות ודע כי אם נרד לענינו הקבלה הרמז יותר באות כאשר בא הרמז במלת כתר שהוא כתר העליון שבו תלוי הכל החלק השני הם השכלים הנבדלים שהם עלולים מהשי"ת והם עילה לאשר תחתיהם ונגד זה בא בנין הקודש שהוא לפני קדק"ד והי' ארכו מ' אמה נגד מ' יום שעלה משה להר והי' לו מהלכים בין העומדים האלה החלק השלישי בשכלים נבדלים שהמה עלולים ואין עילתם לאשר תחתיו בשכל הפועל שאין שכל נבדל למטה ממנו כמו שאמרו רבינו ז"ל שאמרה שבת לפני הקב"ה לכל יום נתת בן זוג וכו' שלזה נתכוון כמו שכ' בעל עקרים מאמר ב' פרק י' ואם תדקדק עלי באמרי שכליים נבדלים שהמה עלולים מאחר שאין ענין זה רק בשכל הפעול האחרון כי יכיל ואפשר להיות יותר מאחד ונגד זה בא החלק השלישי במקדש שהוא האולם ולהיות כי השכל הפועל אחרון פועל בתחתונים ונותן הצורות בחומריות בעלי הגוף ע"כ נקרא החלק שבא נגדו אולם שהוא מקום גופניי אבל שני החלקים הראשונים לא נותן לו שם גופני רק קראנו להם קודש וקדק"ד להורות כי אין במחיצתם רק קדושה שאין לדבר גופני גדר שמה על כן לא קראו בשם גופני והוא רמז נפלא עכ"ד בפ"ב והנה אחר זה כתב ע"ז בפרק החמישי וז"ל אחר שנרמז עולם השכלי בדרך שבארנו במידת ההיכל ואפשר שעל זה בא הרמז מה שנאמר ד' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ בא מיד אחר זה שער העזרה שבא ההוראה על עולם הגלגלים לרמז שעל ידי מלאכיו מנהיג השם ית' עולמו לכן בא מדת העזרה חוץ להיכל עכ"ל: והנה כבר כתבתי לעיל בה' א' אות כ"א מזה בארוכה והבאתי דברי הרשב"א בחולין שכ' וז"ל כי המאמר הזה בעצמו אמרוהו במעשה המשכן שהי' רמז וציור לדברים רוחניים כדכתיב וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר: אולם תמוה לי טובא ע"ז מהא דאיתא בספרי פ' האזינו שימו לבבכם לכל הדברים האלה דכתיב אתה בן אדם הגד את בית ישראל וכו' קו"ח ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים צריך אדם שיהא מכוונים להבין דברי תורה על אחת כמה וכמה ולהנ"ל מאי קו"ח איכא דהא בקרא דיחזקאל לא קמזהר גם כן רק אדברים רוחניים שבו שהם גם כן דברי תורה ואם כן איך תלי תניא בדלא תניא וצע"ג: ב' והנה בריש עירובין איתא מבוי שהוא גבוה מכ' אמה ימעט רי"ו מכשיר עד מ' ועד נ' אמה אר"ח הא מתניתא אטעיתי' לרב דתניא מבוי שהוא גבוה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט הוא סבר מדרבנן יליף מפתחו של היכל ר' יודא יליף מפתחו של אולם ולא היא רי"ו מפתחו דמלכין גמר ולכאורה תמוה לפסוק הלכה לשער כל אחד כפי ערך פתחי דמלכין הגם כי אמרו כל ישראל בני מלכים הם נראה דוחק דנאמר דמהא"ט יהא נקרא אצלם פתח לערך פתחי דבתי מלכים ונראה דהנה לעיל אמר רב דשניהם מקרא אחד דרשו ושחטו פתח אוה"מ דרבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד וכי כתיב פתח אוה"מ אהיכל כתיב ור"י סובר היכל ואולם קדושה אחת היא וכי כתיב פתח אוה"מ אתרווייהו הוא דכתיב ונראה לפרש פלוגתתם דהנה בירושלמי פרק אין עומדין איתא לעולם יכנס אדם לפנים משתי דלתות מאי טעמא אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ובגמ' דברכות דף ח' יליף לה מקרא דלשמור מזוזת פתחי וכ' הב"ח בסי' צ' דהנפ"מ בין הילפותת דאי מקרא יש לפרש שלא ישב אצל הפתח שהוא הפתוח לרה"ר ומקרא דלשקוד על דלתותי נשמע אפי' אינו פתוח לרה"ר וכ' ע"ז הב"ח די"ל דירושלמי מילתא אחריתא קאמר ולא אתא כלל ללמד על שיעור שני פתחים דכבר למדנוהו מקרא לשמור מזוזות פתחי אלא אתי ללמד דכל בית הכנסת צריך שיעשו עזרה לפני בית הכנסת כדי שיכנס אדם לפנים משני דלתות דוגמת האולם שהי' לפני ההיכל דלא כבתי תפלות של עע"ז דאינן נכנסין אלא לפנים מדלת אחד ונראה דהטעם הוא להורות דאעפ"י דבמדות מלך מי שמבקש איזה שאלה מן המלך איני נכנס לפני המלך לטרקלין שלו אלא עומד בחצר ושואל ע"י עבדו של המלך שיכנס לטרקלין לפני המלך אבל במדת מלך המלכים הקב"ה אסור לשאול ע"י אמצעי לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ומשום עיקר זה צריך האדם ליכנס לפנים מב' דלתות כלומר אעפ"י שבאתי לעזרה שלפני הטרקלין של ממה"מ הקב"ה אין אני מבקש ע"י אמצעי שיכנס לטרקלין ולשאול שאלתי ע"י אחד ממשרתיו אלא אני נכנס לבית הכנסת עצמו לטרקלין של מה"מ ומבקש מלפניו ית' ובמדרש פ' כי תבא אמרו הוי מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת ולמה כך שהקב"ה מונה פסיעתך ונותנין לך שכר נראה דר"ל שמונה פסיעות שאתה פוסע כדי להורות על עיקר זה להתפלל לפניו ית' ולשאול ממנו בעצמו ולא ע"י שליח שיהא אמצעי בינו לבין הקב"ה ועל כן נותנין לך שכר על קיום וחוזק אמונה זו בלב כל ישראל שעי"כ נכנסין דלת לפנים מדלת עכ"ד מעתה י"ל דהנה סברת הב"ח דבעינן דלת לפנים מדלת זה ניחא לפי סברת חכמים דאולם והיכל שני קדושת ופתח אוה"מ אפתח היכל הוא דכתיב אבל אי פתח ואולם קדושה אחת הוא ופתח האולם היינו פתח אוה"מ א"כ לא נשמע דבעינן כניסה דלת לפנים מדלת מהך דאולם והיכל: ואמנם לפי מסקנא דגם לרי"ו קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד א"כ גם לרי"ו שפיר נשמע דבעינן כניסה לפנים מכניסה וטעמא דרי"ו דמכשיר עד מ' ונ' אמות לא יליף מפתחו של אולם באמת דהא כיון דהוה שתי קדושת פתח האולם לא מיקרי פתח אוה"מ רק הא דמכשיר עד מ' ונ' אמות משום דיליף מפתחו של מלכין מה דרכו בפתחי של מלכין שיש שם כניסה לפנים מכניסה כמש"כ הב"ח אבל אם דרך השואל ליכנס לפנים משתי דלתות א"כ גם פתח האולם מיקרי כיון שהאולם הוא הכניסה הראשונה כמו בפתחו של מלכין והביהמ"ק הוא נבנה דוגמת פתחי של מלכין בו"ד ע"ד שכתב רבינו פ"ח מה' אלו דלכן צריכין להדליק נירות בהיכל מפני שכן דרכן בבתי מלכים ולכן נהי דפתחו של אולם מ' אמה מיקרי פתח וכך אף בגבוה נ' אמה מיקרי פתח כיון דאולם נבנה דוגמת פלטין של מלכין ופתחי פלטין של מלכין אפי' נ' אמה ממילא נשמע דלא רק עד מ' אמה נקרא פתח כדוגמת האולם אלא אף עד נ' המה כדוגמת פתחי של מלכין ג"כ נקרא פתח וא"ש כמין חומר סוג' דעירובין עכ"פ נתבאר דענין אולם לפני ההיכל הוא ע"ד דוגמת פלטין של מלכין וכמש"כ הב"ח:

6 א' וכיור וכנו וכו' ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש. והוא מגמ' זבחים דף ס' וקשה לי טובא דשם מבואר דזה אליבא דמ"ד מזבח בצפון קאי ודרש צפונה פנוי מכלים ע"כ נותן לדרום אבל רבינו הא פסק בפ"ה מה' אלו דמזבח עומד בדרום ומיעוטא בצפון א"כ יכול ליתן בין אולם למזבח ומתקיים ונתת אותו בין אוה"מ למזבח היינו ממש לא משוך קימעא ואף דקרא כתיב מזבח העולה שם פתח אוה"מ היינו שלא יהא מפסיק בין היכל למזבח כיון שאפשר לקיים שניהם ליתן בין אולם למזבח ואף אם יסבור קדושת אולם והיכל חדא יכול ליתן אחר כניסת פתח האולם כדמוכח בשמעתין: וראיתי בלח"מ פ"ח מתומ"ס שהרגיש בזה ונדחק מאוד ולדעתי יש ליישב דהנה תוס' הקשו למ"ד מזבח בדרום אם כן כיור בין אולם למזבח אי הוה שלא רחוץ ידים ואסורה ליכנס ותי' דאתיא כר"מ בריש כלים דנכנסין בין האולם שלא רחוץ ידים ולפי"ז למ"ד אסור ליכנס ע"כ צריך להיות משוך מן המזבח וא"כ לכך סובר רבינו ג"כ דמשוך מן המזבח לדרום דהנה על דברי התוס' יש להקשות לכאורה דפריך שם מאי קסבר קדושת אולם והיכל חדא א"כ יתנהו ואחר כניסת פתח אולם ופירש"י כיון דחדא הוא מתקיים הקרא דבין אוה"מ ובין המזבח אם הוא בין כותל אולם לכותל המזבח והנה זה דקדושת אולם והיכל חדא איתא בכמה דוכתין כמש"כ תוס' ולכאורה תליא זה בפלוגתא דר"מ ור"י בכלים אי אמרינן דאסור ליכנס שלא רחוץ ידים גם בין אולם ולמזבח אז י"ל דמחשב חדא קדושה אבל אי אמרינן דבין אולם שרי ובהיכל אסור א"כ ע"כ דלאו חדא קדושה הוא וא"כ כיון דאמרת דחדא הוא א"כ אסור שלא רחוץ ידים ואי אפשר ליתנהו לשם הכיור אך י"ל זהו רק שייך אי נאמר דהני מעלות דאורייתא כמו שנראה שדעת רבינו כך הוא בפ"ז מה' אלו ובפ"א מבמ"ק כמש"כ הכ"מ אז י"ל דתליא הא בהא אבל תוס' י"ל דסברי דמעלות רק דרבנן הן כדעת ראב"ד בפ"א מבאמ"ק ורמב"ן בס' המצות וא"כ סובר כיון דקרא כתיב דניתן בין אולם ולמזבח א"כ מסתבר דלא עשו בזה מעלה ורק יען דסובר דבצפון קאי וע"כ נתנו הכיור לצד דרום כלפי חוץ ושוב חכמים עשו מעלה בין אולם ולמזבח ומעתה אומר בין למ"ד דרק להיכל אסור ליכנס וקדושת היכל ואולם לאו חדא הוא דאין להעמיד בין האולם ולמזבח כיון דקרוב להיכל אין ראוי' שיהא עיקר רחיצתו במקום כזה ושיהא מצותו ליכנס שלא רחוץ ידים דוקא בין היכל לאולם זה וודאי לא מסתבר כיון שבפנים מה"ת אסור אבל אי הני מעלות רק דרבנן ואמרינן דקדושת היכל ואולם לאו חדא קדושה הוא לא גזר בין אולם להיכל בנכנס שלא רחוץ ידים אז שפיר מצינן להעמיד לכתחילה הכיור בין אולם למזבח וא"כ י"ל דכיון דסתם משנה דמידות דכיור הי' משוך לצד דרום אף דסתם משנה דמס' מידות סובר דרובא מזבח בדרום קאי וכמש"כ הלח"מ סובר רבינו דאתיא אף כמ"ד דרק בהיכל אסור ליכנס כמש"כ רבינו בפ"ח מה' אלו רק כיון דסובר דהני מעלות דאורייתא א"כ י"ל מדרבנן אין להעמיד לכתחילה הכיור בין אולם למזבח שנצטרך לכתחילה ליכנס לשם שלא רחוץ ידים כיון שקרוב להיכל ואפשר שמהא"ט אף מה"ת הוא וקבלה הי' בידם כך וכמש"כ הלח"מ ומטעמא דכתיבנא דהני דרשאי ליכנס מה"ת שלא רחוץ בין אולם להיכל כיון שע"כ בהיכל מה"ת אסור לא מסתבר דנאמר דמה"ת המצוה לכתחילה להעמיד הכיור כ"כ קרוב להיכל ובזה מדויק לשון רבינו שכתוב משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש ויש להבין לאיזה צורך כתב רבינו הסימנים שהוא לצד הנכנס ולפמש"כ נכון דהנה המהרי"ט כתב הביאו בספר דרך הקודש דלמ"ד שהמזבח בצפון הי' כשהי' הכהנים רוצים לקדש ידיהם ורגליהם היו הולכים מצד הדרום לקדש והיינו דרמז רבינו שהוא שמאל הנכנס והכונה לומר דהרוצה ליכנס לקודש הי' הולך דרך שמאל לדרום ולא הי' צריך ליכנס שלא רחוץ ידים ורגלים בין האולם ולמזבח א"כ נשמע דטעמו של רבינו דלכך הי' משוך לדרום שלא יצטרך ליכנס בין אולם ולמזבח לקדש ידיו: ב' והנה סבור הייתי לתת טעם אחר לדברי רבינו דצריך שיהא דוקא משוך לדרום כיון שבבית שני הי' י"ב דדין לכיור כמש"כ רבינו בפ"ג ולפי"ז הי' צריך אמה לכל אדם דתרי גברא בתרי ופלגא לא סגי כדאיתא מנחות דף צ"ח א"כ איך הי' אפשר להעמיד שם הכיור וראיתי שוב בתויו"ט בפ"ג דיומא הקשה באמת כך והוא כ' רק ט' אמות הי' עיגול הכיור ועכ"פ גם אי ט' הכיור אין יכול לעמוד כיון שלא הי' המקום פנוי די"ב מעלות הי' בין אולם למזבח שרחבן מ"ט אמות כמש"כ הרע"ב בפ"ג דמידות ובתיו"ט כ' דהי' דדי הכיור עומדין למעלה כנגד המעלות וזהו דוחק דא"כ עמדו על המעלות ועוד א"כ הי' צריכין הדדין להיות ארוכין הרבה וגם בלא"ה עדיין קשה מה שהקש' בתויו"ט עכ"פ איך הי' המקו' להבור ולכך אומר דמזה למד רבינו דלכ"ע הי' הכיור משוך לדרום כסתם משנה דמידות: אלא דקשה לזה דהא רבינו סובר בפ"ד דשלחה במעלות האולם ג"פ רק חצי אמה וגם הא דתנן במידות דבעינן רובד ג' אמות לא הביא וכמו שהקשו שם ועל כן דהי' לרבינו גי' אחרת דגם בפירוש הרא"ש למס' מידות הביא גי' אחרת וכמו שיבואר להלן בפרק ד' אם כן לפי"ז לא הי' רוחב אלו המעלות רק שש אמות ואם כן הי' רוחב שש עשרה אמות פנוי להעמדת הכיור ואין לנו הכרח לומר דהי' משוך לדרום: אמנם נראה ליישב דברי רבינו עפ"י דברים שהקדמנו דהנה יש לדקדק בדברי ריוה"ג קתני משוך קימעא כלפי הדרום ובמשנה דמידות קתני משוך כלפי הדרום והנה ההבדל מבואר דבדברי ריוה"ג דקתני משוך קימעא כלפי הדרום ע"כ דסובר דבצפון הי' עומד אבל במשנה דמידות דלא קתני קימעא כלפי הדרום משום דכולי בדרום קאי ובהכי ניחא מה דקשה לכאורה דמשנה חדא במידות דמזבח בדרום קיימי מוקי כראב"י כדאיתא ביומא ומשנה חדא דרובא בדרום וכפירש"י ורבינו בהך דיומא והך משנה דכיור סובר כולו בצפון וזה תימא ועוד א"כ אתיא הך משנה דכיור במידות כריוה"ג או כר' יוסי במשנתינו דכולו בצפון או כר"ש דלעיל דף נ"ג א"כ למה בחרו ביומא לומר דתנא דפליג אתמיד ראב"י יען דמשנה דמידות דשער מזרח נמוך כראב"י דמזבח בדרום קאי אמאי לא קאמר דמשנה דכיור במידות ע"כ כחד מהני תנאי אתיא דמזבח בצפון והוא תנא דמשנה דתמיד וכבר הקשה כעין זה בספר עבודה תמה וכן לפירש"י בפירוש השני ולפמש"כ להלן בפ"ה גם רבינו סובר כן דהקושיא בגמ' שם דע"כ הך דתמיד ר"י דכיון דמשנה דמידות לאו ר"י דהוא סובר באמצע הוה קאי ומס' מידות מוכח דרובא בדרום אמאי לא קאמר דלא כריוה"ג דסובר בצפון ולא כהני דסברי כך וממילא הם תנאי דמשנה דתמיד דבצפון קיימא וזה הוה ניחא יותר דהרי ע"כ חדא משנה דתמיד אתיא כריוה"ג או כר' יוסי וכדקאמר כאן דהך דקתני במשנה דתמיד ז' אמות כלפי צפון כריוה"ג ואינך אתיא אך לזה י"ל דניחא דשם ראב"א קאמר כך וכאן אייריא ג"כ ראב"א דתמיד אתיא כר"ח דבאמצע קאי ותוס' שם הקשו באמת כך ולפי פי' השני וכן דעת רבינו א"ש לשיטתו וא"כ מכאן ראי' לפירושו של רש"י ורבינו אלא דאידך דאדרבא ראב"א קושיא קשיא ולכך נראה דמשנה דמידות בהך דכיור כיון דלא קתני משוך קימעא מצי אתיא אף אי כולו בדרום או רובא בדרום דהנה הכיור י"ב אמות עיגולו כמש"כ לעיל וא"כ נהי דידעינן דמעמיד דוקא בין אולם ולמזבח לא כנגד פתח היכל או אולם ומלשון רבינו דנקט בין האולם משמע דפשיטא לי' דקדושת אולם והיכל חדא אכתי היינו אומרים דעכ"פ יהא נמשך עיגולו כנגד הפתח של אולם קמ"ל דמשוך כלפי הדרום אבל ריוה"ג נקט משוך קימעא זה א"א לפרש שלא יהא כנגד פתח אולם אי כולו בדרום קאי אע"כ בצפון קאי או ריוה"ג קאי אדרשה דקרא דאייריא מכיור קטן בב' דדין א"כ בכיור קטן א"א לפרש כמש"כ רבינו אבל רבינו דאייריא מכיור דבית שני כדאיתא בפ"ב מה' אלו לכך משנה דמידות אייריא בכיור גדול שישנו י"ב דדים שפיר יש לפרש שיהא משוך לדרום לא לצד פתח אולם ואפשר בא לרמז דהנה מקרא לא נדע רק שלא יהא כנגד פתח היכל ורק אי קדושת אולם והיכל חדא אז מסתבר לומר דגם שלא כנגד פתח אולם וא"כ הו"א נהי דאמרינן בין אולם להיכל אבל עכ"פ כיון דכיור עיגולו י"ב א"כ נמצא דרשאי להיות גם בין פתח אולם ע"ז אמר רבינו משוך כלפי הדרום שלא יהא ממנו לפני פתח האולם ולפי"ז אין הכוונה משוך כלפי חוץ שלא יהא עומד כלל בין אולם ומזבח דא"כ הול"ל משוך לחוץ וכמש"כ רבינו בהלכה הקודמת לענין מזבח משוך לחוץ בין מנורה ושולחן אלא הכונה שיהא משוך לחוץ לצד דרום לא לצד פתח האולם אחר זמן ראיתי כי קרוב לזה כ' בס' ח"נ במס' מידות: ג' והנה ראיתי לראב"ד ספ"ק דתמיד אהא דתנן התם הגיע קידש ידיו ורגליו הקשה למ"ד בזבחים דהכיור הי' עומד בין האולם ולמזבח הא תניא בתוספתא דכלים אסור ליכנס שלא רחוץ ידיו ורגליו ותי' דוקא מי שא"צ אבל היכא דא"א בע"א מותר דמעלה דרבנן בעלמא הוא ועוד י"ל דדוקא בלא טבל אסור ליכנס קודם שקידש ידיו ורגליו אבל מי שהי' טבול כגון זה התורם את המזבח יכול בטוב ליכנס כיון שלא הטיל מים אחר הטבילה דמה שזה הי' מקדש ידיו ורגליו איני משום טהרה כ"א בעבור עבודה עוד יש לומר דאין צריך שיהא רחוץ ידים ורגלים מן הכיור אלא אף משאר כלי שאיני כיור סגי לענין ליכנס בין האולם ולמזבח ברחיצה בעלמא סגי דאין צריך קידוש ידים מן הכיור רק לעבודה ומטיל מים: והנה איתא התם ואין אדם נכנס עמו ולא נר בידו ואיתא בפסקי תוס' דהיינו טעמא משום שאסור ליכנס בין האולם ומזבח בלא רחוץ ידים וא"כ לכאורה מוכח מכאן דאסור ליכנס רק מה שצריך לעבודה משום דא"א בע"א כתי' קמא של הראב"ד אך בראב"ד עצמו כתב לפרש הא דאין אדם נכנס עצמו באופן אחר דהנה בתוס' צרפת הקשו הא בזבחים דף כ"ג איתא אמר ר' יוסי כיצד קידש מניח ב' ידיו זעג"ז וכן רגליו זעג"ז ופריך אמרו לו הפלגתה א"א לעשות כן ומשני רב יוסף חבירו מסייעו וקשה מכאן דקתני אין אדם נכנס עמו ולתרץ זה כ' הראב"ד דהא דקתני לא הי' אדם נכנס עמו ולא נר בידו איני ר"ל שלא הי' יכול ליכנס דהא וודאי פשיטא שאדם אחר הי' נכנס עמו אלא הא קמ"ל שלא הי' זוכין בתרה"ד יותר מכהן אחד מפני שאין צריך לכהן אחר כלל שיעסוק עמו והכי קתני אין אדם נכנס עמו כלומר אין צריך לשום כהן להיות נכנס עמו לתרה"ד מפני שאין שם עבודה שלא הי' יכול הוא לבדו לעשות אותו כמו בקטורת שהי' אומר לחבירו זכה עמי במחתה ואף לר"י שצריך אחר לסייעו מסייע אין בו ממש לכן הא דקתני ולא נר בידו היינו שאין צריך נר שרואה לאור המערכה אבל בוודאי אם הי' צריך אומר לחבירו זכה עמי: ד' והנה במש"כ לעיל יש להביא ראי' לפירושו של רבינו לקמן בפ"ג גבי מזבח שהכונה משוך כולו לחוץ לא כפירש"י שיהא מעט משוך לחוץ דא"כ בכיור נמי מאי פריך אי בדרום קאי ליקום בין דופן אולם ולמזבח ולמה צריך שיהא משוך הא כיון דנשאר רק ה' אמות אי אולם והיכל חדא לכן קאמר משוך לדרום דהיינו דעכ"פ אין כולו בין אולם למזבח וא"כ שפיר קתני משוך כלפי הדרום וצע"ג ולכאורה י"ל דעתה קאי דכיור רק לב' בני אדם א"כ ל"ש זה ודו"ק אך אכתי קשה מגוף הדרשא דשם פתח אוה"מ יקשה מנ"ל דצריך שלא יהא מכיור שם כלל דילמא רק שלא יהא כולו שם אבל מקצתן אין קפידא כמו במנורה דכתיב אל השולחן יאירו שבעת הנרות ואפ"ה לתוס' רק קפידא שלא יהא המזבח מפסיק לגמרי וצריך שיהא משוך לחוץ מעט כך נמי רק צריך משוך לדרום קימעא אבל מעט רשאי להיות בין פתח אוה"מ למזבח וע"כ כדעת רבינו דבעינן משוך במזבח כולו לחוץ כאשר פרשתי ועכ"פ גם לרבינו דסובר במזבח שיהא משוך לגבי חוץ הכונה לגמרי מבין שולחן והמנורה לחוץ והוה כהך דקתני בין המזבח והאולם כדאיתא בכה"ג ביומא דף ס"ד מבין האולם ולמזבח א"כ כאן דלא קתני לחוץ א"צ להיות משוך לחוץ לגמרי אלא שלא יהא כלפי פתח האולם ודו"ק:

7 א' כשבונין ההיכל וכו' אין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח"כ מכניסין. והנה זה פלוגתא דר"י ורנ"ח בסוטה דף מ' ופסק כרנ"ח והקשה בכ"מ למה שבק דרי"ו ופסק כרנ"ח ועוד דרבי סובר כר"י ותי' דהוה הכרעה שלישית דל"ה הכרעה ומשל"מ תמה דהא ל"ה הכרעה שלישית כלל דהא רבי רק מפרש טעמא דר"י דבמקדש נראין דבריו ונראה ליישב על נכון דבסוטה איתא שמיר שבו בנה שלמה את ביהמ"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר"י אמר לו רנ"ח וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררת במגירה א"כ מת"ל לא נשמע בהבית בהבנותו שהי' מתקן מבחוץ ומכניסן בפנים אמ"ר נראין דברי ר"י באבני מקדש ודברי רנ"ח באבני ביתו והנה לכאורה יש להקשות לר"י למה יליף כך מקרא דמסע נבנה שהוא דברי קבלה ולא יליף מקרא דאבנים שלימות ולכאורה י"ל דזה רק במזבח אבל במקדש לא שמענו אולם במכילתא איתא דעביד קו"ח דאסור לבנות גזית ומה אם מזבח הקל אסור לבנות בו גזית דכ' לא תבנה אתהן גזית היכל וקדק"ד החמורים אין דין שלא יהא בונין בו גזית ת"ל לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים אמנם זה לענין איסור לבנות בו גזית אבל לענין פגימה שפיר מצי ללמוד בקו"ח דפסול להיכל ולקדק"ד ובאמת בתוספתא וכן בדברי רבינו בפרקין מבואר שכן גם בעזרה פוסל ועזרה הא קיל ממזבח וליכא קו"ח ע"כ דל"ה אלא גילוי מילתא בעלמא וא"כ קשה שפיר למה צריך ר"י ללמוד מקרא דמסע נבנה אך הדבר ניחא דהוא ס"ל דלא ילפינן מהתם דדורות משעה מהר עיבל לא ילפינן דאי ילפינן דורות משעה א"כ אף בנבנה כבר יהא בו איסור משום דלא יניף עלי' ברזל וכיון דכתיב לא יבנה דמשמע דרק כשבונה אבן שהניף עליו ברזל עושה איסור בשעת הבנין וכמש"כ רבינו לקמן אבל כשכבר נבנה אין עליו איסור דלא תניף עליהן ברזל ואין בהן פסול ע"כ דדורות משעה לא ילפינן ולכן רק יליף ממסע נבנה דגלי קרא דכמו דאיכא איסור דלא תבנה אתהן גזית במזבח כן איכא איסור לבנות במקדש ומהא"ט גם אבנים פגומות פסולים למקדש דכתיב אבן שלימה וע"ז אתי רנ"ח ופליג דכי אפשר לומר כן דהיינו לדידך דלא ילפת דורות משעה וליכא איסור רק לבנות אותן אבנים במקדש והא כתיב אבנים יקרות במגירה הרי דלא נפסלו לבנות אלא הקפידא שלא ישמע בפנים רק מתקן בחוץ ומכניס בפנים וכדכ' לא נשמע בבית בהבנותו אבל אבנים פגומים מודה רנ"ח דפסולים למקדש מקרא דאבן שלימה ובזה אין חילוק בין מזבח לאבני מקדש אלא דאבני מזבח אפי' מתקן מבחוץ פסולים וא"כ כיון שנפגמו אין להם תקנה ובאבני עזרה אף שנפגמו אפשר לתקן מבחוץ ולקבוע בבנין וע"ז אמר רבי נראין דברי ר"י באבני מקדש והכונה כך דהנה תוס' סוכה דף מ"ט הקשו מהיכן לקחו אבנים שאין פגומים למזבח ותי' דרק באבנים שכבר הוקדשו נפסלים בברזל קודם שהוקדשו יכול לתקון בברזל אף למזבח ועוד תי' דלקחו אבנים מנחל וא"כ כן יש לחלק לענין אבני מקדש בין אם כבר הוקדשו לבין לא הוקדשו עדיין ולפי"ז סובר רבי כך דילפינן שפיר דורות משעה ממזבח דהר עיבל וא"כ הכי קאמר רבי בוודאי לפי מה דסובר ר"י דלא ילפינן דורות משעה או דלא ילפינן כלל אבני מקדש מאבני מזבח ורק מקרא דאבן שלימה מסע נבנה שמעינן דפסולין לבנות באבנים שסתתן בברזל בזה וודאי נראין דברי רנ"ח כיון דרק מהאי קרא נשמע שפיר י"ל דרק בפנים אסור לתקן אבל בחוץ מותר לתקן אבל באמת רבי חולק בהא אר"י וסובר דילפינן כך מאבנים שלימות דכתיב בהר עיבל וילפינן דורות משעה וכן ילפינן אבני מקדש מאבני מזבח וא"כ אי ילפינן מהתם נראין דברי ר"י דבוודאי אי הילפותא מאבנים שלימות דכ' במזבח אין חילוק בין תיקנו בחוץ דאף דתיקנו בחוץ פסולין למקדש כמו למזבח דפסולין אף דתיקנו בחוץ ולפי"ז עשה רבי הכרעה כן הא באבני מקדש דהיינו שכבר הקדשו שפיר מצינן למילף ממזבח דפסולין אפי' תיקנו הא באבני ביתו דהיינו קודם שהקדישו רק תיקנו לביתו אז אין נפסלין למקדש דבלא הוקדשו אין לילף ממזבח ואולי משום דסובר במזבח גופי' רק פסול אם תיקנו אחר שהקדשו כתי' קמא בתוס' סוכה הנ"ל וע"כ שפיר נראין דברי רנ"ח באבני ביתו דבתיקנו בחוץ כשרים לבנין מקדש ואין לומר הא אם תיקנו לצורך אבני ביתו פסולין לגבוה כמש"כ רבינו לקמן בדין כ' אבנים שחצבן לביהכנ"ס אין בונין לגבוה הנה הבאתי לעיל דברי שו"ת בית אפרים דרק בבונין לשם הדיוט בפירוש פסולים לגבוה אבל בסתמא כשרים לגבוה דהא בונין בחול ואח"כ מקדישין כדאיתא במעילה א"כ נוכל לפרש הא באבני ביתו היינו שחצבן סתמא שלא הוקדשו למקדש וא"כ לפי"ז שפיר הוה דברי רבי הכרעה שלישית שמכריע בין אם הקדשו תחילה דאז נראין דברי ר"י ובין אם לא הקדשו תחילה דנראין דברי רנ"ח ושפיר יש לומר דאין הלכה כרבי יען דהוה הכרעה שלישית כמש"כ בכ"מ הגם שהוא לא פירש כן וזה שפיר הוה הכרעה שלישית כיון דסובר פלגא כמר ופלגא כמר עתוס' בב"ק דף קט"ז וחולין דף קל"ז אף לכאורה קשיא על זה דפריך הגמ' וליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרן לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויקשה הא לפמש"כ לא ילפינן דורות משעה דהא באמת גם במזבח לא מחייב לדורות משום לא יניף עליהן ברזל רק משום לא תבנה אתהן גזית עיקרו בשעת הבנין אבל בבנוי כבר אין משום לא תניף עליהן וגם משום אבנים שלימות אין לפסול רק מקרא דאבן שלימה מסע נבנה והנה לכאורה יש לומר דהא התם קאי אליבא דרבי דסובר דנאסר לגבוה ולדידי' שפיר ילפינן דורות משעה כדקאמר נראין דברי ר"י באבני מקדש אם סתתן בברזל פסולין אם כן שפיר במזבח אין צריך לדרשא דאבן שלימה רק מקרא דאבנים שלימות ושפיר איכא גם לאו דלא תניף עליהן ברזל: ובזה מיושב מה שהקשה במנחת חינוך לדעת רבינו וכן דעת בעל החינוך דאם בנה אבן שתקן בברזל עובר על הלאו אבל לא חייב אם הניף וקשה כיון דבגמ' דע"ז דקאמר אבנים שלימות אמר רחמנא ע"כ דיליף דורות משעה א"כ גם אלא תניף עליהן ילפינן דורות משעה ואמאי אין עובר על הנפת ברזל ולפמש"כ ניחא דזה רק לרבי ואנן לא קיימ"ל כרבי דהוה הכרעה שלישית ולכן רק משום אבן שלימה מסע נבנה הוא דבעינן שלימות וכן רק כשבנה עובר אלא תבנה גזית: שוב ראיתי במעיין החכמה שכ' ליישב מה שהקשה המשל"מ לקמן דין ט"ו אמה דלא מנה רבינו מ"ע דאבנים שלימות תבנה את מזבח ד' אלקיך דאבן שנפגם שלא ע"י ברזל עובר בעשה ותי' דזה רק לשעה נאמרה בבית עיבל והא דגם במזבח בבית עולמים בעינן שלימות רק ילפינן ממזבח שבהר עיבל במה מצינו וע"כ לא בא במניין מ"ע או דבאמת רק ילפינן מדברי קבלה דכתיב אבן שלימה מסע נבנה וראיתי במהר"ם שיק על תרי"ג מצות הקשה עליו מגמ' דע"ז הנ"ל דקאמר לתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא הרי דילפינן דורות משעה והעלה שם דבאמת תרווייהו צריכין דמזבח ילפינן שפיר דורות משעה דאבנים שלימות בעינן אבל אבני מקדש לא ילפינן ממזבח ע"כ בעינן קרא דאבן שלימה מסע נבנה: והנה לפמש"כ יקשה עליו א"כ למה כתב רבינו דרק עובר כשבנה אבן שתיקנו בברזל הא עובר משום לא תניף עליהן וכמו שהקשה המנחת חינוך אבל לפמש"כ ניחא דבאמת לא ילפינן דורות משעה ומגמ' דע"ז לא קשיא דשם קאי לרבי ולדידי' הא בארנו דסובר באמת דילפינן דורות משעה: ב' מעתה נבוא לישב אידך קו' אמאי פסק הלכה כרנ"ח נגד רי"ו והנה לפמש"כ לעיל לכאורה יש ליישב קו' זו ג"כ דכיון דאין הלכה כדברי המכריע א"כ שפיר נשמע דהלכה כרנ"ח דכיון דרי"ו דיליף מאבן שלימה מסע נבנה סובר ג"כ דלא ילפינן דורות משעה או דלא יליף מקדש ממזבח ולית לי' קו"ח דמכילתא א"כ ע"כ דלא קיימ"ל כר"י דמהאי קרא דאבן שלימה מסע נבנה נשמע דפסול ע"י ברזל דא"כ אבני עזרה שנפגמו פסולים ומתוספתא מוכח דמפרש דמתקן מבחוץ וכ' דמהני תיקון אחר שנפגמו ונראה דהנה בכ"מ כתב לתרץ דשמעתין דתמיד כרנ"ח דמוקי התם דמייתיא ומתקני מעיקרא ופי' במשל"מ שכונה דהא הוה מצי לתרץ ע"י שמיר וחזינן דלא משני הכי רק דמתקני מעיקרא מוכח דמוקי כן יען דהלכה כוותי' דרנ"ח ולדעתי אין מזה הוכחה דהא בס' באר שבע מפרש דמתקני ע"י שמיר ואף דנאיד במשל"מ מפירוש זה אבל הא יש עוד פירושים אחרים עי' תוספות הרא"ש למס' תמיד דפי' דבס"ד סבור דליכא אבנים קטנות וגדולות וע"ז משני דמייתיא מעיקרא אבנים קטנות ולא הי' הקו' כלל מכח לא תניף א"כ אחר דמשני דהי' מעיקרא קטנים וגדולות שפיר י"ל דע"י שמיר נעשו וכן בראב"ד בפירושו למס' תמיד פ"י דפריך מי מפלגי דאף דע"י שמיר אסור לעשות פגימה ומשני דלא הי' אבן אחת בפגימה שלה אלא שהי' קטנים וגדולות ולעולם בנעשו ע"י שמיר וא"כ אין הוכחה מכאן דגמ' קאי כרנ"ח ונראה לישב דתוס' זבחים דף נ"ד הוקשו אי בבית שני הי' שמיר א"כ הא דע"ז באבני מזבח דגנזו חשמונאים יקשה לעבד ע"י שמיר ותי' ע"י שמיר א"א בלי פגימה והקשו ע"ז מר"י דסובר בסוטה דביהמ"ק נבנה ע"י שמיר ואבני ביהמ"ק בעינן ג"כ שלימות בלי פגימה ולתרץ נאמר דר"י סובר ע"כ דאין פגימה פוסל באבני עזרה ורנ"ח סובר דפוסל ולכן א"א ע"י שמיר וראיתי ברא"ש יוסף חולין דף י"ח שהעלה כן באמת דבהא פליגי ולפי"ז רבינו דסובר להלן דאבני עזרה שנפגמו פסולין וכ' הכ"מ שם שמוכח כן מתוספתא א"כ לכן פסק רבינו כרנ"ח והנה בלב ארי' בחולין דף כ"ד כתב דבר השכל ליישב קו' תוס' אמאי לא תיקנו אבני מזבח ששקצו ע"י שמיר דזה הוה כממילא א"כ ל"ה ביטול ע"ז ואמנם לדעתי ז"א דהא גמ' מקשה שם שני קו' חדא דנתברינהו ודחי הא אבנים שלימות אמר רחמנא וכ"ת ננסרינהו לא תניף עליהן ברזל א"כ שפיר הקשו תוס' דאפשר ע"י שמיר דהא כבר נתבטל ע"י ששברו האבנים רק כדי שיהא שלימות יתקנם ע"י שמיר וע"כ דע"י שמיר א"א בלי פגימה אך לכאורה יש לדון לסתור פירוש זה דר"י חולק וסובר דאין פגימה פוסל באבנים א"כ תהדר קו' התוס' יקחו לעזרה ולמה גנזוהו ליעבוד להו ע"י שמיר ואי דנשאר פגום הא לעזרה לא מיפסל אך י"ל דכמו דמשני דלאו אורח ארעא דלישקלינהו לנפשייהו כך לאו אורח ארעא להוריד לקדושה אחרת קלה הימנה לאבני עזרה וכמש"כ להלן בסוף פרקין אך במכילתא פ' יתרו איתא דהיכל חמור מקדושת מזבח וא"כ אכתי יקחנו לאבני היכל וצ"ל דשמעתין דע"ז קאי אליבא דרנ"ח דאבני עזרה והיכל בעינן ג"כ שלמין ולפי"ז נתישבו דברי רבינו ברווחא דכיון דפשיטא לי' כרנ"ח מכח האי דע"ז דא"א ע"י שמיר אף להיכל גם כן פוסל פגימה א"כ ע"כ דהלכה גם בהא כר"נ דשרי לסתות אבנים בברזל בחוץ דמקדש דאל"כ איך נבנה המקדש דע"י שמיר הא א"א בלי פגימה וא"ל יתקן ע"י ברזל בחוץ ויהא ראוי לאבני היכל ואמאי גנזוהו לאבני מזבח ז"א דכיון שהי' קדוש בקדושת מזבח איכא איסור בלא תניף ברזל ונתישבו דברי רבינו ועמש"כ לקמן בדין י"ג באופן אחר וכן בפ"ט מביאמ"ק: ג' עוד יש ליישב על נכון די"ל דר"י בזה לשיטתו קאי דסובר בכמה דוכתין דדריש קרא דלדברים ככתבן אתי בזבחים דף נ"ט דריש ג' אמות דברים ככתבן וכן בפסחים דף כ"ב סובר לגר בנתינה ולנכרי במכירה דברים ככתבן ולכן סובר גם הכא דברים ככתבן ורבינו פסק בכל הני דאמרן דלא כר"י דלקמן בפ"ב פסק כל המזבחות גבהן עשר אמות וכן בפ"ג מזכ"י פסק לגר או בנתינה או במכירה ג"כ דלא כר"י א"כ חזינן דרבינו לא פסק כר"י דנדרוש הקרא לדברים ככתבן א"כ גם בהך דהכא דדריש ר"י קרא אבן מסע שלמה נבנה לדברים ככתבן לא פסק כוותי': אולם המפורשים הקשו לדעת רבינו מפ"י דע"ז דשם פסק לגר בנתינה ולנכרי במכירה משמע דפסק כר"י דדרשינן לדברים ככתבן אך הדבר ניחא דקשה לכאורה דבפ"ח ממא"ס פסק כר"א דלא תאכל איסור הנאה משמע וסובר ג"כ חשב"ע דאורייתא ולר"י הא חשב"ע לאו דאורייתא וכבר עמדו ע"ז המפורשים ע"כ אומר דהא לפמש"כ מוכח מכמה דוכתין דפסק דלא כר"י דלית לי' לדברים ככתבן א"כ לפי"ז הא דסובר בה' ע"ז לנכרי במכירה י"ל לא מדרשא זו אלא משום איסור לא תחנם וכדאיתא בע"ז דף כ' וכמש"כ רבינו שם אבל לגר באמת פסק או במכירה ולר"י ע"כ בנתינה א"כ הרי דלא פסק באמת כר"י וא"ש: והנה על קו' תוס' בזבחים שהקשו למה לא גייז לי' ע"י שמיר י"ל לפמש"כ הראב"ד בפירושו לתמיד דאף שעושה ע"י שמיר כיון שעושה האבן כעין פגימה כזה כמין גם יונית פסול משום אבן שלימה וכונתו נראה כך דהנה בסוכה דף מ"ט הקשו תוס' ל"ל לטעם פגימה באבני מזבח תיפוק לי' דאפי' לא נפגמה שלימות בעינן עכ"פ כדמוכח בזבחים דפריך ונגייז ומשני אבנים שלימות משמע דחסרון ג"כ פסול ותי' דכונה אי גייז אי אפשר בלי פגימה וע"י ברזל א"א משום לא תניף ואמנם הראב"ד נראה שמפרש כפשטי' דלאו דוקא פגימה אלא דשלימות בעינן והא ל"ה שלימות וא"כ מיושב קו' תוס' הנ"ל דא"א ע"י שמיר משום דאף אי יעשה בלי פגימה עכ"פ אינן שלימות והא דיקשה לראב"ד קו' תוס' למה נקט באבני מזבח פגימה תיפוק לי' משום דשלימות בעינן יש ליישב ברווחא דבוודאי אם לא הי' עדיין בבנין אז רק נפסל משום פגימה אבל כשהי' כבר בבנין כהך דזבחים זה נפסל גם משום פסול דאין שלימות שיש בהן חסרון וראב"ד אייריא ג"כ בשכבר הי' בבנין ועיין ראב"ד שם שתחלה מפרש ומי מפלגי יען דס"ד דחותכו כשהוא בבנין ואח"כ כתב פירוש השני דעכ"פ אין שלימות וא"כ יש לומר שכונתו כך דלעולם ס"ד דאייריא בבנין וע"ז פריך ומי מיפלגי כיון שהוא בבנין א"כ אף בלי פגימה נפסלת דעכ"פ אינן שלימות: ובהא ניחא גם אידך קו' תוס' אמאי דמשני אבנים שלימות אמר רחמנא ולא משני דלא תניף עליהן כתיב וכן יקשה בהך דתמיד אבל לפירושו של הראב"ד דאייריא ע"י שמיר אפ"ה פסול משום דאינן שלימות ניחא ולפי"ז גם בהך דזבחים י"ל כך דבאמת ע"י שמיר אייריא רק דעכ"פ חסרון הוה לכן שפיר משני משום דאבנים שלימות בעינן ולא משני מקרא דלא תניף דהא אייריא ע"י שמיר: ד' הנה בענין הכרעה שלישית ראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו כתב וז"ל ולקושטא דמילתא אין דור ג' מכריע ולא דעת ג' מכריע לקיים דברי המפרשים ולא נאמרו דברים הללו אלא כתנאי כי הכא וכו' ולמאי דקשה לן בגווה דהא ר"ג לאו דעת ג' קאמר אלא יהיב טעמא לדעת ב"ש לקיים דבריהם וקא מסהיד אנפשי' אני אכריע ודור אחד הוא ורי"ו הוא ניהו מארי דהאי כללא דאמר רי"ו כל מקום ששניים חולקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות ואע"ג דדילמא במתניתין בלחוד אתמר הא רי"ו הוא דאמר הכא בפי' הלכה כדברי המכריע ואנן ניקום ונימא לי' דלא ידע הכי דמי מכריע וע"ש שהעלה דשייך האי כללא נמי בברייתא: והנה בהא דהלכה כדברי המכריע פירש"י בב"ק דף קט"ו משום דנעשה המכריע כרבים ולית הלכתא כיחיד לגבי רבים ובמהר"ם שי"ק על סהמ"צ הקשה דמאי סברא איכא דהוה כרבים הא אמרינן פ"ק דיבמות דב"ה הי' רבים מב"ש אלא דב"ש מחדדו טפי וא"כ מה יוסיף אם יהי' עוד דיעה אחת מכריע ולי נראה לישב דהנה בעירובין דף י"ג איתא דאמר ר"א אמר שמואל ג' שנים נחלקו שמאי והלל יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כב"ה וכו' מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם וכתב בריטב"א דשאלו בני צרפת האיך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלהים חיים זה אוסר וזה מתיר ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראה לו השי"ת על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאסור ומ"ט פנים להתיר ושאל להקב"ה ע"ז ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהי' ההכרעה כמותן את"ד ודבריו צריכין ביאור איך שייך לומר דהקב"ה מסר הדבר לחכמי הדור להכריע ולפסוק ההלכה כטוב בעיניהם וגם הקשו הא דמסיק בגמ' דהלכה כב"ה יען שנוחין ועלובין היו ואטו משום שנוחין ועלובין היו יהא הדין כדבריהם ונראה הענין כך דאיתא במדרש שהקב"ה הראה למשה כל מה שעתידין לחדש דהיינו דזה חלקם משמים וכשיבואו ויזכו למה שהוכן להם ויגלו הטעם לחכמי הדור ואז יהי' הדין כאשר יבררו ויקבעו הלכה כפי אשר נתגלה בדור ההוא אמנם קודם שבאו אלו החכמים ולא נתגלה טעמים הנה ההלכה כאידך מ"ד דפליג עלי' דכל זמן שלא נתגלה הטעם באמת ההלכה כאידך מ"ד דאין לך בהקדש אלא מקומו ושעתו אך אכתי הי' לנו למיחש דמעשיהם גרמו שלא זכו לגלות הטעם האמיתי לפי אותו דור ע"ז אמרו שנוחין א"כ בוודאי נגלה להם האמת לפי אותן הימים ובאמת יתודע טעמם לעתיד כמש"כ בזוה"ק: אמנם הנה מפירש"י בכתובות דף נ"ד נראה שמפרש הא דאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים באופן אחר דשם בד"ה הא קמ"ל כתב וז"ל אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידי' קאמר מר יהיב טעמא להתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי לי' בענינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא הטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט עכ"ל והביאו בתיו"ט בהקדמת ספרו וכהא"ג פירש"י סוטה כ"ב ד"ה ולא שימש ת"ח וז"ל שע"י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובד"מ לזכות ולחייב ובטהרת לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתין מ"ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בנייהו כך וכך דיכולין להיות שניהם אמת לפי שינוי הדברים ומעתה כשאחד מחכמי הדור מכריע במקצת כחד תנא ובמקצת כחד תנא ונותן טעם לדבריו הנה אין אלא כמברר שלפי שינוי הדברים נשתנה הטעם ודברי שניהם קיימין באמת זה הוה מכריע ממש מהא"ט הלכה כוותי' והא דפירש"י דהמכריע הוה כרבים אין רצונו לומר שמהא"ט פסקינן כמכריע אלא דבא לשלול הא דבהכרעה שלישית אין הלכה כמכריע משום דתרווייהו פליגי עלי' ולית להו האי טעמא של המכריע א"כ הוה המכריע יחיד ולכן הוה קשיא לי' א"כ במכריע ג"כ נאמר דהמכריע הוה יחיד לגבי כולהו ע"ז כתב פרש"י דכיון דהוה מכריע ממש ומקיים דברי שניהם לפי שינוי הדברים לא הוה המכריע היחיד רק אדרבא דהתנאים דפליגי אהדדי הויין עם המכריע כרבים לגבי אידך בר פלוגתא כיון דמחד טעמא ס"ל להבעל מכריע כתרווייהו: ונראה לי להביא ראי' לפירש"י דהנה ר"פ הוא דאמר כן בכתובות דקמ"ל דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא והנה במנחות דף נ"ו איתא אמר ר"פ ש"מ דחקינן ומוקמינן מתניתן בתרי טעמא ולא מוקמינן בתרי תנאי והיינו דאי מוקמינן בתרי טעמא אנו מקיימין דברי תרי תנאי דהא גם דברי התנאים שניהם אמת דלפי שינוי הדברים משתנה טעמם א"כ מתוקמא מתניתין כתרי תנאי ג"כ אבל אי מוקמינן למתניתין בתרי תנאי ובחד טעמא לדברי האחד מתניתין שלא כדין מתניא דלפי האי חדא טעמא א"א שיהא דברי שניהם צודקין ודו"ק: ואמנם קשה לי עוד אדברי הריטב"א דהעלה דלכך אלו ואלו דברי אלקים חיים שהשם נתן התורה לבני אדם כאשר יתגלה להם הטעם מן השמים בכל דור ודור כן יהא הדין וכאשר בארנו הא אמרו משרבו התלמידים שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל וקאי אתלמידי ב"ש וב"ה ואילך שייך לומר על זה אלו ואלו דברי אלקים חיים כיון שידענו בהם שהוא משום שלא שימשו כל צורכן: אבל לפירש"י א"ש הא דאמרו ולא שימשו כל צורכן דחללה שלא ידעו מילתא בטעמא אלא שבאמת שני הטעמים אמת לפי מה שישתנה הענין ישתנה הדין ואם הי' משמשין כל צורכן הי' יודעין לברר היטב לפי שינוי הענין ורק מפני שלא שימשו כל צורכן לא ידעו לברר הדין לפי שינוי הענין אבל בגוף הדין חלילה שטעו ולא ידעו שורש הדין ושייך שפיר דברי אלקים חיים שלפי שינוי הענין יכול להיות שניהם אמת: ובזה יתבאר על נכון משנה פ"ק דעדיות דתנן דמזכירין דברי היחיד שאם יבוא בי"ד אחר לסמוך עליו אם נראה להם דעתו ואמר ר' יהודא א"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלה שאם יבוא בי"ד אחר ויאמרו כך קבלנו נאמר להם שהם דברי היחיד עתיו"ט שתמה טובא הא כבר אמר שמזכירין דברי היחיד שאם יבוא בי"ד אחר לסמוך עליו יכולין לסמוך עליו ועיין מ"ת הקב"ה אמר צדיק אחד עתיד לפתוח לפני בפ' פרה בת שנתיים להנ"ל ניחא דהנה כיון שאמרינן אלו ואלו אמיתיים בשינוי הענין א"כ מהא"ט מזכירין דברי היחיד שאם יבוא בי"ד לסמוך עליו היכיא דימצא שינוי הענין שנוטה לדין דבשינוי הענין כזה גם האחרים הוה מודין יכולין לסמוך עליהן אבל ר' יהודא אמר א"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלה כיון דעכ"פ באותה פלוגתא בענין זה דברי היחיד בטלין למה מזכירין דברי היחיד דאי משום שיצא להורות כדבריו בשינוי ענין אין לנו לשנות דברי היחיד בענין זה אשר רבו עליו ודברי היחיד כמאן דליתא אלא שאם יבוא בי"ד ויאמרו כן קבלנו בענין זה ממש נאמר להם דברי יחיד הם אבל אם יאמרו כדברי היחיד בשינוי הענין שפיר יכולין לסמוך עליו: אמנם ממה שפירשו הראשונים נראה דאף באותו ענין בלא שינוי ענין אם מצד הכרעת דעתם לסברת היחיד יכולין לחלוק על הרוב שבדור שלפניהם דאעפ"י שאין יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמניין הוא כיון שבאותו בי"ד עצמו הי' אחד שחלק עליהם יכולין בי"ד שלאחריהם שנראה להם דבריו יכולין להורות כדבריו: ובזה יש לפרש דהיינו טעמא דהלכה כמכריע היכיא דל"ה הכרעה שלישית דאף דבדור שלפניהם לא נראין להם דברי היחיד אם יבאו בי"ד אחר ויכריע כדברי היחיד כיון דאדעתי' דידהו סומכין יכולין לעשות כדברי היחיד אחר זה ראיתי כי הדבר מפורש ברמב"ן על התורה פ' שופטים על פסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וז"ל והצורך במצוה הזאת גדול מאוד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדיעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו מחלוקת ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר וכו' או שאמרו כן לפי משמעות הקרא או כוונתה כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה אפי' יהי' בעינך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משמרת מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול עכ"ד הרי כדברי הריטב"א: שוב ראיתי בתורת משה פ' קרח שכ' אהא דאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים וז"ל ויש להסביר דמ"ט שערים נתגלו למשה ושער נון לא נתגלה וידוע הוא שיש הרבה דברים שאין השכל יוכל או קשה עליו להשיג אבל רואה בעין שכן הוא אין כאן קושיא וכדמצינו שאמר חם לא ראיתיו לא האמנתיו שהי' קשה לו להשיגו ואעפ"כ ראה שאמת הוא וכמו שכ' בחוהל"ב ולפי"ז נהי לפי השגתינו נראה שזה טמא אפשר אם היינו משגים השער נון שהיא ידיעה יותר היינו משיגים שטהור הוא ולכן מי שלומדים תורה לשמה ומבקש להשיג האמת אפשר לכוין האמת לפי שער נון דאע"ג דלא נתגלה מ"מ אפשר שיזכה להתבונן בינה ניצוץ משער נון כמו שפירשו על יהושע ב"נ שהי' לו התבוננת בשער נ' ועפי"ז יש להבין מה שאמרו בב"מ פ"ו דלמעלה במתיבתא דרקיע אמרו ספק קדם בהרת לשער לבן טמא שגם להם לא נתגלה יותר ממ"ט שערים אבל הקב"ה אמר טהור ולפני מותן יכול להשיג שער נון לכן נאמר שרבה ב"נ שמת מיתה שגופו טהור ויצאתה נשמתו בטהרה היינו בנשיקה הוא הי' יכול להכריע והכריע ואמר טהור שהגיע לשער נון כמו שכתבנו ביהושע בן נון עכ"ד ובס' אמרות טהורות לההגה"ק מו"ה דוב ז"ל וכן בספר בני יששכר כ' דברים עמוקים בזה וע"ש בדבריהם הקדושים: והנה כדברי פירש"י הוא בגמ' דחגיגה דף ג' ובאבות דר"נ פי"ט דדריש בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות ועוסקין בתורה הללו אוסרין והללו מתירין שמא יאמר האדם האיך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד נתנן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא וכו' אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאין ואת דברי מטהרין את דברי האוסרין ודברי המתירין וכתב בפ"י ר"ח וקנה לך לשמוע אלו ואלו שכולן מתבררין לך באיזה מהן הלכה ברורה שאעפ"י שנראין חולקין חוזרין ונימנין וגומרין ומסכימין בסוף כדכתיב את והב בסופה מבואר מכאן הא דאמרינן אלו ואלו דברי אלקים חיים היינו דכולן מרועה אחד נתנו הכל נלמד מתורת אלקינו דשנים צודקים לפי שינוי הענין וכ"כ בפירוש בנין יהושע על אבות דר' נתן יעוש"ה עוד נ"ל ראי' לפירש"י מהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ד בעו רב אסי מר"י אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו א"ל אין מונין אלא אחת מנה"מ אר"א אמר קרא אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא לשני מקראות: ה' אמנם במהר"ש הקשה עוד דהא איתא שם בב"ק ובכמה דוכתין דהכרעה שלישית אינה מכרעת ופירש"י משום דב"ש וב"ה גילו דעתם דלא ס"ל סברת הבעל מכריע ואיכא למימר דלא ס"ל כלל האי טעמא א"כ מוכח אע"ג דשווין בדינם אם אינן שווין בטעם אחד לא מיקרי רבים לגבי אחרינא וא"כ יקשה לשיטת מהרי"ק בשורש מ"א דס"ל דהלכה כרבים אף שאין מסכימין מטעם אחד רק שיש לכל טעם אחר אפ"ה אזלינן בת"ר וכן הובא להלכה בסי' כ"ה סעיף ה' וא"כ יקשה אמאי הכרעה שלישית אינה מכרעת ולא מקרי רוב הא כיון ששווים בדינם אף שאין שווין בטעם מיקרי רוב וא"כ כמו בכל מכריע דהלכה כוותי' יען דנעשה המכריע כרבים א"כ גם בהכרעה שלישית שפיר שייך לומר דהוה רבים אף שאין מטעם אחד ולי נראה דלק"מ דהא בכהא"ג בהכרעה שלישית מצינן למימר באמת דלא אהני לן האי מכריע כלום כקו' המהר"ש הראשונה לאמת דהא ב"ש וב"ה רבים הוה ומה יוסיף אם יהי' עוד דיעה אחת דמכריע כיון דלאו מחד טעמא הוא דס"ל כתרווייהו וכולהו תנאי לית לי' כהך סברא של המכריע וא"ש: והנה הביא במהר"ם שיק קו' הפרמ"ג בפתיחה לתערובות מנ"ל מקרא דאחרי רבים להטות דהמיעוט בטל ברוב דכאן אינו מתבטל אלא דסמכינן על רוב ונראה לישב דהנה בע"ז דף ח' פליגי דת"ק ס"ל כל שיש רוב חכמה ורוב מניין אזלינן בתרי' אפי' להקל וריב"ק ס"ל דהלך אחר המחמיר ובספר גט פשוט בכללים הקשה מ"ט לא ניזל בת"ר חכמה ומנין אפי' להקל ותי' בוודאי בנתקבצו יחדיו אזלינן בתר הרוב חכמה אפי' להקל אבל התם אייריא בלא נתקבצו יחדיו אמרינן דילמא אי הוה שמיעא להו טעמא דידהו הוה הדרי בהו לכן להקל לא אזלינן בת"ר חכמה ומנין ולפי"ז היכיא דנתוועדו ואין כאן רוב חכמה ומנין רק רוב מנין לחודי' והמיעוט במנין הם הרוב החכמה הנה הוה לן למיזל בתר רוב חכמה אמנם הנה קיימ"ל דל"א בת"ר חכמה כמש"כ בב"י סי' תקי"ח דבסנהדרין הוה גזה"כ דלא אזלינן בת"ר חכמה רק בתר רוב מניין א"כ אי איכא רוב מנין אף דרוב חכמה כנגדו אזלינן בתר רוב מנין משום דרוב חכמה הוא רובא דליתא קמן ורוב מנין הוה רובא דאיתא קמן ומעתה התינח אי מטעם ביטול ניחא אף דהמיעט רוב חכמה כיון דהוא מיעוטא במנין המנין נתבטל ברוב המנין אבל אי הא דאזלינן בת"ר בסנהדרין לא מטעם ביטול אלא דסמכינן על הרוב א"כ יקשה אמאי מהני כיון דרוב חכמה כנגדו אע"כ מטעם ביטול: ובהכי ניחא לי הא דילפינן ביטול מאחרי רבים להטות התינח היכיא דהוה מב"מ בטעמא ובשמא אבל היכיא דהוה מבשא"מ בשמא אמאי בטיל דהא אי הוה מבשא"מ בטעמא הא באמת לא בטיל ברוב א"כ גם בשא"מ בשמא נאמר דלא בטיל אבל לפמש"כ ניחא דהא בסנהדרין גופי' אף דאיכא רובא דליתא קמן רוב חכמה המנגד לרוב מנין אזלינן בת"ר מנין ה"נ אף דאיכא מבשא"מ בשמא המנגד ואפ"ה בטיל ברוב כיון דהוה מב"מ בטעמא ולדעת הרמ"א בסי' צ"ח אפי' מב"מ בשמא ובשא"מ בטעמא ג"כ בטיל ברוב למ"ד דאזלינן בתר שמא אף דמבשא"מ בטעמא מנגדו אפ"ה בטיל לפמש"כ ניחא דמקרא מוכח אף דאיכא רוב אחר המנגדו אפ"ה בטיל ואף דש"ך באמת הקשה על הרמ"א דאיך שייך ביטול ברוב במב"מ בשמא כיון דמרגיש טעמא הנה כבר כתב בחי' חוות דעת לישב על נכון ועבשו"ת יעבץ סי' קנ"ח שכ' דמדאמרינן בפ' אד"מ דבדנ"פ מתחילין מן הצד דכ' לא תענה על רב אלא אעפ"י שבכ"מ דעת היחיד בטלה נתנה תורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול מזה נשמע דדבר חשיב מה"ת ל"ב: ובהכי ניחא לי מה דאיתא במרדכי לישב מה שהקשו הא דילפינן מוארב לו דל"א בת"ר הא סנהדרין ג"כ קבוע וכתיב אחרי רבים להטות ותי' דהדיבור נייד והדבר צריך ביאור להנ"ל ניחא דהא דהמיעוט הוה קבוע משום דברובא דעלמא הוה הוא הרוב כמו בט' ישראל ונכרי אחד דברובא דלפנינו הוא המיעוט אבל בעלמא הוה הנכרי רובא גלי תורה אף היכיא דהוה פירש אזלינן בת"ר דאיתא קמן אף דרובא דליתא קמן הוה כנגדו אבל בקבוע ל"א בת"ר כיון דזה הקבוע הוה רובא דליתא קמן וא"כ בסנהדרין נמי דנימא קבוע היינו משום דגם בסנהדרין שכיח זה שהמיעוט הוא רוב חכמה רובא דליתא קמן אפ"ה אזלינן בת"ר וע"ז שפיר כתב המרדכי דהוא נייד דהיינו דהאי רוב חכמה אינו מיעוט הקבוע דהא ידיעת החכמה יתירה דאית בהאי מיעוט זהו נייד: והנה הר"ש מקינון כתב לישב דסנהדרין הוה קביע שאין ניכר והא קיימ"ל דל"א בתר קבוע רק בקבוע הניכר: ואמנם קשה לי לפי' מנ"ל כלל קבוע מוארב לו דילמא לאו משום קבוע אמרה תורה וארב לו פרט לזורק אבן לגיו אלא מטעם אחר שהנה בשמ"ק בב"ק דף ו' הביא להקשות אהא דילפינן מעשירי וודאי ולא עשירי ספק דקפץ אחד מן המנויין לתוכו פטור דל"ה עשירי וודאי ואמאי לא נאמר כל דמפריש מרובא פריש ותי' דבאמת כל דפריש מרובא פריש ל"ה וודאי אלא דספק כזה התירה תורה מעתה נוכל לפרש דלעולם בעלמא אזלינן בת"ר אף בקבוע דהא אחרי רבים להטות דכתיב גבי סנהדרין גופי' הוה קבוע דהא דל"מ קבוע שאין ניכר הוא רק אחר דילפינן מוארב לו דל"א בת"ר משום דהוה קבוע ע"כ לומר באין ניכר ל"א קבוע אבל אי לא ילפינן מוארב לו קבוע אז הוה אמרינן גם סנהדרין הוה קבוע אף שאין ניכר אלא דלא איפכת לן בקבוע דגם בקבוע אזלינן בת"ר והא דממעט תורה וארב לו פרט לזורק אבן לגיו היינו כמו דכתיב עשירי וודאי ולא עשירי ספק ול"א בת"ר ה"נ גילתה תורה וארב לו אי וודאי ארב לו אז חייב אבל אי זרק אבן לגו אף דהוה רוב ישראל עכ"פ ל"ה וודאי אין חייב מיתה דלחייבו מיתה בעינן וארב לו וודאי וצ"ע: והנה בשמ"ק בכתובות הקשה מנ"ל לילף מוארב לו קבוע בעלמא דילמא דוקא בדינ"פ הוא דממעטינן קבוע דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה אבל בעלמא אף בקבוע אזלינן בת"ר ותי' הא דילפינן רוב מאחרי רבים להטות גבי נפשות הוא דכתיב וכיון דגלי קרא דבקבוע ל"א בת"ר א"כ לא ידעינן רוב כלל אמנם לפי מה שהקשיתי עדיין הקושיא במקומו דהא באמת בסנהדרין קבוע הוה א"כ נשמע דבעלמא אמרינן רוב אף בקבוע דומיא דסנהדרין והא דגלי קרא וארב לו רק לגבי דינ"פ מטעם דבעינן והצילו העדה וכש"כ דיקשה לשיטת השמ"ק דרוב גופי' רק ספק א"כ לא נשמע כלל קבוע די"ל לא משום קבוע מיעטה התורה זורק אבן לגיו אלא משום דל"ה וארב לו וודאי דאף דאיכא רוב ל"ה וארב לו וודאי ועוד יש להקשות עד"א אף אי נאמר דלא כשיטת השמ"ק בשם הרא"ש הנ"ל דכל רוב ספק הוה רק דנימא דכל דפירש הוה וודאי אבל בקבוע שפיר י"ל דהרוב הוה וודאי וא"כ יקשה דילמא בעלמא אזלינן בת"ר אף בקבוע דאף דהאי רוב ל"ה וודאי התורה התירה דהא בסנהדרין ג"כ קבוע ואזלינן בת"ר רק הכא כיון דכ' וארב לו בעינן וודאי והיכיא דהוה קבוע ל"ה וודאי לכן לא קרינן בי' וארב לו אמנם אי אמרינן כתי' המרדכי דמיעוט סנהדרין ל"ה קבוע כלל דהוה נייד ניחא והנה בהא ניחא לי ליישב קו' תוס' בכתובות ספ"ק לר"ש מנ"ל קבוע כיון דדרש מוארב לו פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה דהנה בסנהדרין הקשו ג"כ תוס' לר"ש מנ"ל קבוע דלר"ש ל"ש כלל קבוע דהא בעינן שיתכוין לזה ולא לאחר ותי' דמשכחת באמר לזה שעומד במקום פלוני אני מכוין ולכאורה משמע שכתבו לתרץ בזה השני קושיות גם קשיא ראשונה דשפיר נשמע גם לר"ש קבוע ונראה לבאר דבאמת בהאי תירוץ מתורץ גם קו' הראשונה: דהנה בהפלאה העלה דלפי דברי תוס' דלר"ש משכחת קבוע באומר לזה שעומד שם אני מתכוין מוכח קבוע אף באינו ניכר יע"ש א"כ לפי"ז לר"ש אין צריך לתרץ הא דבסנהדרין ל"ה קבוע משום דאין ניכר אלא משום דל"ה קבוע כלל דהדיבור נייד א"כ דבסנהדרין ל"ה קבוע כלל א"צ לר"ש כלל קרא דבקבוע ל"א בת"ר דהא ממילא נשמע כיון דרוב ילפינן מאחרי רבים להטות א"כ בעינן דומיא דסנהדרין והיכא דל"ה דומיא דסנהדרין לא ידעינן כלל דאזלינן בת"ר וכמש"כ בשמ"ק רק לדידן דאית לן קבוע רק בניכר לכן צריך קרא וארב לו דבאין ניכר ל"ה דין קבוע וסבירא לן דגם בסנהדרין הוה קבוע ול"א הסברא דהדיבור נייד ואפ"ה אזלינן בת"ר א"כ אי ל"ה כתיב קרא וארב לו הוה אמרינן רוב אפי' בקבוע הניכר נמי ול"ה מחלקין בין ניכר לאין ניכר דהוה דנשמע מסנהדרין דאזלינן בת"ר ורק מדגלי קרא וארב נשמע ע"כ לחלק דוארב לו דאייריא בקבוע הניכר ל"א בת"ר ובסנהדרין ל"ה קבוע הניכר ולכן בעינן קרא דוארב לו אבל לר"ש א"צ קרא כלל כיון דסבירא לי' ע"כ גם באין ניכר אמרינן קבוע וא"כ א"ש דבזה שמתרצין בתוס' קו' השני' דלר"ש משכחת קבוע באומר לזה שעומד שם אני מכוין ומוכח דס"ל אף בקבוע שאין ניכר ל"א בת"ר ממילא נתיישבה קו' הראשונה מנ"ל קבוע דהא ממילא נשמע כיון דל"ה דומיא דקרא דאחרי רבים להטות דכתיב גבי סנהדרין דשם ליכא קבוע דהמיעוט ל"ה קבוע כלל משום דנייד א"כ כל היכא דל"ה דומיא דסנהדרין ממש ל"א כלל בת"ר והוא עצה עמוקה: אולם נראה לישב עוד ע"ד נאות דהנה רש"י פי' שם דלא תימא דקבוע הוה כרובא דמנ"ל הא דילמא רק כמחע"מ ולכאורה הוא דבר מתמיה דנאמר דמיעוט הקבוע הוה כרובא: אך הדבר ניחא כיון דבאמת ברובא דעלמא הוי האי מיעוטא דנכרים רובא דעלמא א"כ הו"א דלכן אמרה תורה דקבוע דהוה כרובא דליתא קמן וכן נמי בט' חניות הו"א הא דאמרינן קבוע היינו משום דנגד רוב חניות הוי האי חנות אחת דמוכרת נבילות רובא דעלמא דהא רובא דעלמא הם מוכרת נבילות וטריפות וגם משכחת דאותה חנות האחת יש בה בשר הרבה מכל הט' חניות המוכרת בשר כשר כמו שחקר בפמ"ג סי' ק"י בשער הקבוע בהא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב אם יש בחנות אחת טריפות הרבה מכל הט' חניות אי אמרינן ג"כ כל דפריש מרובא פריש ה"נ יש לחקור בקבוע דהוה כרובא כיון שמוכרת הוא לבדה הרבה מכל הט' חניות ע"ז כתב פירש"י דא"כ מינא לך דהא אף אי ל"ה אלא כמחע"מ ג"כ שפיר פטור דס' נפשו' להקל אמנם קשה לי טובא על פירש"י דהא שפיר י"ל דתורה אמרה קבוע הוה כרובא משום רובא דעלמא וכי תימא מנ"ל דמה"ט אמרה תורה וארב לו דילמא רק משום דהוה כמחע"מ הא שפיר נשמע מקרא דקבוע הוה כרובא דהא לכאורה יש לחקור אי קבוע כמחע"מ א"כ אי הרוב ישראלים הוה קרובה להזורק האבן א"כ אי הוה רק כמחע"מ הוה אזלינן בתר קורבה באמת בח"ס הקשה כן אגמ' דילמא אתי למעט קורבה דקבוע מוציא מידי קורבה וכתב דרחוק למצוא אופן שיתחייב משום קורבה אבל לדעתי על הגמ' לא קשה דכתיב וארב לו אתי למעט בכל גונא זורק אבן לגיו בין לאפוקי היכא דקרובה אליו בין היכא דאין קרובה אלא דהוה רובא אבל על פי' רש"י קשה וכיון דקרא כתיב למעט זורק אבן לגיו משמע בכל גוונא אתי למעט אפי' אי הוה קרובה א"כ בשלמא אי הקבוע הוה כרובא ניחא דמעטה תורה בכל גונא אפי' אי הרוב קרובה משום דהמיעוט הקבוע הוה כרובא ורוב וקרוב הוי אזלינן אחר הרוב ולכן פטור אפי' קרובים אליו אבל אי הוה כמחע"מ הוה מחייב אם הישראלים קרובים אליו א"כ נשמע שפיר מקרא דקבוע הוה כרובא: אך על פירש"י ל"ק דרש"י פי' כן אגמ' דנקט מחעמ"ח שפיר כתב לפרש הטעם דרק הוה כמחע"מ לא כרובא ורק אי קשיא הא קשיא אגמ' דלמה למדו דהוה כמחע"מ ולא למדו דהוה כרובא דלפמש"כ נשמע דהוה כרובא לזה אני אומר דהנה באמת כתיבי תרי קראי למעט קבוע וארב לו וקם עליו כמש"כ בשמ"ק בכתובות וא"כ הכי מתפרש מוארב לו נשמע דהוה כמחע"מ היכיא דהמיעוט הקבוע הוה ממיעוט רובא דעלמא ג"כ והיכיא דהמיעוט הקבוע הוה מרובא דעלמא דהוה כרובא נשמע מקרא דוקם עליו דל"א בת"ר רובא דאיתא קמן ונשמע ממילא דאף בישראלים קרובים אליו ג"כ פטור דהא רוב וקרוב הלך אחר הרוב והכא מיעוט הקבוע דהוה מרובא דעלמא הוה כרובא מעתה י"ל דבאמת לר"ש נשמע קבוע מוקם לו וסבירא לי' ג"כ קבוע רק דלדידי' לא נשמע רק דקבוע הוה כמחעמ"ח אבל לא דהוה כרוב כיון דליכא אלא קרא אחד וקם עליו למעט קבוע ובאמת לר"ש היכיא דהמחצית ישראל קרובים אליו חייב מטעם קרוב דבזה שפיר י"ל דר"ש פליג אחכמים ורק לענין קבוע כמחע"מ לא מסתבר דפליג דלא מצינו דלר"ש לית לי' קבוע ודו"ק: ו' אמנם הנה קו' הר"ש מקינן דגם בסנהדרין הוה קבוע י"ל בפשיטות כיון דמאחרי רבים להטות ילפינן ביטול וכבר כתבתי דבפמ"ג הקשה מנ"ל דמשום ביטול דילמא משום דסמכינן ארוב ובארנו דאי משום רוב א"כ כשמיעוט הוה רוב חכמה ל"ה ידעינן אי ניזיל בת"ר סנהדרין ואיך כתבה תורה מילתא דפסיקא אחרי רבים להטות כיון דלפעמים המיעוט הוה רוב חכמה עיין פירש"י ריש סנהדרין במתניתין ד"ה שומע אני דבטובה וזכות הלך אחריהם שאפי' מיעוט המזכים ורבים המחייבים כתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות ודברי רש"י תמוהים דאדרבה כיון דאפי' מיעוט המזכין פטור א"כ אינו מוכח דאזלינן לטובה בתר רוב ובמהר"ש מצוה ע"ו כתב לפרש על נכון דהא אפי' מיעוט המזכין פטור ול"א בת"ר יען מופלגים בחכמה ומכריעין את המרובים וא"כ מזה עצמו מוכח דאזלינן בת"ר היכיא דלא הוי לרעה דאזלינן בת"ר דיעות וע"כ משום ביטול הוא דהמיעוט נגרר אחר הרוב וחייבין להורות כהרוב א"כ ל"ש כלל קבוע דהא כאשר יעמדו למניין ויהא רוב מחייבין או פוטרין המיעוט נתבטל ונגרר אחר הרוב ונהפך האיסור להיתר וכמש"כ תוס' ב"ק ר"פ המניח ובזה מובן דברי השמ"ק בב"מ בשם הרא"ש שכ' דרוב ל"ה וודאי וכ' דהאיסור המיעוט נהפך ל

8 א' ואין בונין בו עץ בולט כלל. והנה בראב"ד השיג עליו מלשכת כה"ג דהי' של עץ וכן מגזוזטראות שמקיפין עזרת נשים בשמחת בית השאבה ומסיק דלא נאסר רק משער ניקנור ולפנים מע"י ומש"כ ע"נ ט"ס כמש"כ במשל"מ וכן הוא ט"ס בכ"מ וצ"ל עזרת ישראל אבל בע"נ והר הבית מותר וכ' הכ"מ שבאמת כן הוא גם דעת רבינו רק מע"י ולפנים אסור נראה שכונתו לדברי רבינו בפ"ז מע"ז והנה הכ"מ שם הקשה אמאי פסק רבינו דבהר הבית מותר הא בספרי אוסר בפי' בהר הבית ותי' דפסק כראב"י דמשנת ראב"י קב ונקי והוא פליג שם וסובר דבהר הבית מותר ובסדר משנה הקשה דבפ"ג ממא"ס פסק באפרוח שנולד מותר והיינו כת"ק דראב"י במס' ביצה דף י' וע"כ לומר אחת משתים או דס"ל לרבינו דדוקא במשנה קיימ"ל כראב"י ולא בברייתא וכמש"כ הכ"מ בפ"ב מה' אלו דין ח"י וכן בפ"ה ממחכ"פ במצורע שהביא קרבן עשיר או דס"ל דת"ק חשוב כסתם וכמש"פ הריא"ף פ' כל הנשבעים דדוקא כשחולק עם יחיד הלכה כוותי' וא"כ קשה שוב למה פסק כאן כראב"י דפליג את"ק בברייתא והעלה דלכן פסק כראב"י יען דתנן במידות כוותי' דעשו סורג של עץ גבוה י"ט מוכח דעושין בנין של עץ בהר הבית וה"ה דנטיעה שרי: והנה הראב"ד בהשגת בה' ע"ז תי' עוד דהך דבית השאבה לשעתה היתה ובסדר משנה הקשה עליו מירושלמי פ"ק דמגילה דנתן טעם דלכן הקהל מאחרין משום דאין בונין בימה מעיו"ט משום איסור נטיעת העץ במקדש ורוצה בקיומה מעיו"ט כמה ימים לכן רק אחר יו"ט בונין משום דא"א בענין אחר עכ"פ מוכח מירושלמי דאף לשעתה אסור בע"נ ומכאן קשה לב' תירוצים שבראב"ד וכן הקשה בפ"ח בקונטרס מים חיים ועוד הקשו דהראב"ד בהשגתו סותר עצמו דכ' בע"נ שרי ושם כתב דלשעתה דוקא שרי: ולי נראה דכונתו כך דכאן כתב רבינו דאין עושין אכסדראות בעזרה ע"ז שפיר כתב לתרץ לדברי רבינו דלא יקשה מגזוזטראות דבע"נ שריא אבל בה' ע"ז כתב רבינו דאסור לעשות אכסדראות במקדש משמע דליכא אלא איסורא דרק נטיעת אילן הוא מה"ת ע"ז כתב דאסור מה"ת רק בעזרה אבל בבנין שהוא רק מדרבנן וזהו אף בע"נ אסור דמדרבנן אסור אף בע"נ לכן כתב הראב"ד דלשעתה שרי אף מדרבנן: והנה רבינו שכתב אין בונין עץ בכל העזרה ולא חילק בין לשעתה משמע דלשעתה ג"כ אסור וכ"כ בסדר המשנה שם א"כ לפי"ז הא דעשו גזוזטראות אחר יו"ט ע"כ נאמר משום דא"א כדאמרו בירושלמי אבימה וקשה לי לדבריו ממש"כ בפ"ח מיו"ט דעשו גזוזטראות מעיו"ט והיינו משום דאף חוה"מ אין דוחה כמש"כ תוס' סוטה דף מ"א לענין בימה ולכאורה קשה דבירושלמי קאמר משום דא"א לבנות בעיו"ט דא"כ דחקו לה עזרה אך אפשר לומר זה שייך רק בבימה שבאמצע עזרה או י"ל משום דבירושלמי נתן הטעם דאין תקיעות דוחה שבת ולהאי מ"ד ל"ל הטעם דדחקו לעזרה ורבינו בפ"ג מחגיגה כתב הטעם של ירושלמי דאין תקיעה דוחה שבת והארכנו בזה במקומו א"כ לית לי' הטעם דדחקו לעזרה אך הא קשיא לי כיון שפסק כאן דאין בונין עצים במקדש א"כ למה פסק דבונין מעיו"ט דהא בירושלמי איתא דלהאי מ"ד אסור לבנות מעיו"ט דהא רבינו סובר דלשעתה ג"כ אסור א"כ רק משום דא"א יש להתיר והיינו אחר יו"ט אבל מעיו"ט אסור דל"ש לומר משום דא"א דהא אפשר אחר יו"ט דרק בא"א כלל אז שרי וא"כ אמאי שרי לעשות מעיו"ט ולישב דעת רבינו נראה דהנה הראב"ד בה' ע"ז הקשה גם מבימות המלך ויש לומר דבע"נ שרי והך דירושלמי סובר דאסור הוא משום דבירושלמי דסוטה מבואר דהי' בע"י אבל רבינו בפ"ג מחגיגה סובר דהי' בע"נ לכך שרי ועוד י"ל מהך דהקהל בלא"ה לק"מ דראב"ד בפירושו למס' תמיד כתב דבימה דאין לצל ליכא משום איסור נטיעה ולפי"ז י"ל הך דירושלמי סובר דאסור מעיו"ט משום איסור נטיעה היינו למ"ד דבהר הבית אסור מה"ת אבל לראב"י דמה"ת בהר הבית ליכא איסור א"כ אף אי מדרבנן אסור כמש"כ לעיל כהא"ג שאין לצל שרי מדרבנן ג"כ לפי"ז י"ל להאי מ"ד דמה"ת אסור ע"כ אף לשעתה אסור מעיו"ט אבל אי בהר הבית אין אסור אלא מדרבנן לשעתה שרי אף דאפשר לאחר יו"ט וניחא הך דגזוזטראות דלרבינו בונין מעיו"ט ושרי לשעתה אף דאפשר לאחר יו"ט: עוד י"ל לפמש"כ הכ"מ בה' ע"ז דפליגי ת"ק וראב"י אי נטיעה דוקא עובר בל"ת אבל בנין של עץ אין אסור מה"ת רק מדרבנן א"כ י"ל היינו דוקא בקביעות וגם בעשה לצל עכ"פ אבל באין עשוי לצל כמו בימה או שאין רק לשעתה כיון דכל האיסור רק דרבנן שרי לשעתה וא"ש דרבינו סובר דשרי מעי"ט דהוא סובר כראב"י דבנין רק אסור מדרבנן לכן אין אסור אלא בקביעות אבל מעיו"ט נהי דאין לצורך כ"כ דאפשר אח"כ ג"כ שרי לשעתה וא"ש ומה גם דבלא"ה צריך הסבר סברת הירושלמי כיון דבלא"ה בונין אחר יו"ט והתירו איסור בנין לשעתה א"כ מה לי אם עושין כן תחילה מעיו"ט וצ"ל דגם להשהות ולקיימו איכא איסור בע"ז וזה ג"כ נאסור משום הרחקה דע"ז לכן מעיו"ט אסור שלא להשהות ושלא לקיימו באיסור וראיתי אח"ז שכן הסביר במהרמ"ש סי' ע"ח וא"כ כיון דאיסור בנין רק דרבנן לדעת רבינו דפ' כראב"י ל"ש איסור שהי' ולכן אף מעיו"ט שרי ועסי' שי"ז לענין קשר של קיימא דליומא ל"ה של קיימא ומותר לכתחלה ואם יותר משבוע מחשב של קיימא מדרבנן כן נמי כאן ליומא שרי זהו מיקרי לשעתה אבל מעיו"ט שמשהין עד אחר יו"ט שיכולין לסתור והוה יותר משבוע אחת לא מיחשב כלשעתה ודו"ק: אמנם עוד י"ל דהנה בכ"מ הקשה מכלונסה של ארז שהי' בהיכל ותי' דרבינו לא אסר רק לבנות של עץ המחובר אבל הך דכלונסה לא מחוברת היתה והנה רש"י בסוכה פי' הך דגזוזטראות הי' לוחות שמניחין על הזיזין שיצאו מכותל וא"כ אין הלוחות של עץ מחוברין רק מניחין על הזיזין לכן ליכא איסור לא תטע כלל והנה כיוצא בזה יש להקשות ממש"כ רבינו בפ"ד ופ"ה ויתבאר במקומו ומש"כ בכ"מ דכלונסאות של עץ מותר יען דאין מחובר בבנין ובהג"ה דחי דאיכא דגרסי כלונסאות של אבן הנה מקרא מלא דיבר הכתוב ביחזקאל סי' מ"א וכבעץ אל פני האולם ופירש"י שם דהיינו כלונסאות של עץ והנה אהא דלשכות העץ כ' הראב"ד בה' ע"ז בית היתה וכו' וכ' הכ"מ דסובר בבית ליכא איסור בשל עץ ובס' סדר למשנה כ' דזה דוחק וגם מדברי הראב"ד בפ"א מתמיד נראה דסובר דבבית יש איסור ג"כ דעשוי לאוהל ולצל ולכן כתב שכונתו בית היתה של אבנים ומשוקע בהבנין עצים הרבה ומסוידים בסיד וכהא"ג שרי כדמוכח בר"ה דף ד' דגם בבנין שלמה המלך הי' עצים רק סדיא בסידא רק מקשה מבנין דריוש דאמרינן שם דלא סדי בסידא והעלה דרק המלך ציוה שלא לסודם בסיד אבל הם סידו בסיד או דחיפום בניירות דבר שהאש שולט בו או כיון דהי' מגזירת המלך עשה דבנין בית המקדש דחל"ת דלא תטע לך עוד כתב לפרש דהנה מוכח בכתוב דכל הבנין הו"ל מצופה הכתלים בעץ ארז ואח"כ ציפה הארזים בכסף בזהב אבל לשכת כה"ג הי' מצופה רק בעץ ארז ולא ציפה אותן זהב כדי להורות שעבודת כה"ג בבגדי לבן ולכן קראו לשכות כה"ג לשכת העץ וא"כ בכהא"ג ליכא משום לא תטע דהבנין גופי' של אבנים הי' וציפוי של ארז בטל להכתלים וכעין זה כתב בתוי"ט פ"ה דמידות יען דלשכות שהי' מפרישין לכהן לעשיית הפרה הי' לשכות אבנים לזכור דכל מעשי' בכלי אבנים וע"כ קראו לשכת כה"ג לשכת העץ עוד כ' דנקרא לשכת העץ לרמז על כה"ג שצדיקו של עולם שישכון בה שמגין דורו דצדיק ות"ח נקרא עץ כמו שדרשו על קרא אם יש בה עץ: ב' אמנם פה בהשגת כתב הראב"ד לתרץ דאין איסור רק משער נקנור ולפנים והקשה במשל"מ הא לשכת כה"ג היתה בנוי' בקודש ותי' דפתוח לחול ודינה כע"נ ולדעתי תמוה מאוד דהנה רבינו בפ"ו ממזוזה כתב חוץ שער נקנור שלפנים ממנה לשכת פרהדרין והיינו משום דבמס' מידות אמרינן לשכת העץ אחורי שתיהן היתה א"כ כשרצה ליכנס לש"פ נכנס דרך שער נקנור ושער לשכות הגזית ולשכות הגולה ללשכתו א"כ צריכין על כל פתחים אלו מזוזה א"כ מוכח שהי' פתוחין לקודש הן אמת דגי' דידן חוץ משער נקנור ושלפנים ממנה לשכות פלהדרין א"כ אין דרך הכניסה בשער נקנור ושפיר י"ל דפתוח לחול אבל באמת זה ט"ס דא"כ אמאי שער נקנור חייב במזוזה וכ"כ בשי"צ יומא דף י"ב בשם המאירי דלכך חייב יען דלפה"ד לפנים ממנה ושם דרך הכניסה וכ"כ הראב"ד בפ"ק דתמיד דהכניסה הי' דרך שער נקנור אולם בתוס' יומא דף נ' נסתפקו בזה אי פתוח לחול וא"כ גם לדבריהם יקשה אמאי שער נקנור חייב במזוזה אבל לדבריהם י"ל דסברי דברייתא דדריש ביומא דף י"ב דהר הבית פטור ממזוזה הוא משום דביתך חול משמע ולא קודש פליג אברייתא דשער נקנור חייב במזוזה וכמש"כ בתוי"ט באמת א"כ להאי ברייתא שפיר נסתפקו בתוס' אי הוה פתוחין לחול אבל רבינו דפסק דחייב במזוזה משום לפה"ד ע"כ דסובר דפתוח לקודש: והנה במשל"מ כתב בבנוי בחול ופתוח לקודש שרי ג"כ בשל עץ דע"כ לא נתקדשה מדשרי שינה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה הנה י"ל שינה שאני כמש"כ הראב"ד פ"ק דתמיד דלכן הי' שרי שינה בל"פ משום דפרישה דכה"ג ילפינן ממילואים דכ' ז' ימים תשבו פאו"מ ובעינן פרישה למקום קדוש וע"כ דא"א דהוא לצורך מקדש שרי אך בעזרה אך זה ניחא לענין שינה דא"א אבל לעשות בשל עץ הא אפשר בשל אבנים לכן מחוורתא דהטעם משום דהוה בית דקבעו בבנין וסדו בסיד ובטל לגבי בנין אבנים וכדאיתא ב"ב דף ס"ו גבי צינור שקבעו וכמו שיבואר בה' מעה"ק: והנה בהא דהקשה הכ"מ מכלונסה של ארז כ' בסדר משנה לישב דאייריא בציפה זהב ודחי זה דל"מ ציפוי רק בשקעו בבנין והשוה אותם לבנין אבנים אבל בעץ בולט ל"מ ציפוי דהציפוי בטל לגבי העץ כדקיימ"ל לענין טומאה בין לחומרא בין לקולא עפ"ד דכלים וסוף חגיגה אחר זה ראיתי בתפארת ישראל שהעלה כדברינו דלא נאסר משום לא תטע לך אשירה אלא כשהוא בבנין וכשהוא בולט וכמש"כ רבינו אין בונין עץ בולט אבל כשהי' משוקע בבנין ולא היה בולט שרי וכן נמי אם אין משוקע בבנין אף שהי' בולט שרי והוסיף עוד דאפשר דכל שאין משוקע בבנין בקרקע רק מחובר לחומה ליכא איסור דאף דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כתוס' שבועות דף ס"ב דבשאל בית ונשרף פטור משבועה דאורייתא כאן דכ' לא תטע בעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש וכל שמחובר לדבר המחובר לקרקע ל"ה כנטיעה אח"ז ראיתי בספר קדושת לוי שכ' דרק דרך גידולן איכא איסור אבל לשכת העץ לא הי' דרך גידולו לכן מותר: ג' והנה בזה שכ' רבינו אין עושין אכסדר' של עץ בכל עזרה יש לחקור אי איסור זה מה"ת או דרבנן ומדבריו בה' ע"ז נראה שרק מדרבנן אסור דלענין נטיעה כ' שהוא בל"ת בעזרה ולענין בנין כ' רק דאסור כך במקדש וכ' בכ"מ דסובר דראב"י חולק עם הת"ק דראב"י סובר דאין רק איסור ופסק כראב"י וקרא רק אסמכתא ובסדמש"נ הקשה מה הכריח לרבינו לפרש כן דלראב"י רק דרבנן ותי' דהנה איסור בנין ילפינן מכל עץ וא"כ לר"ע דלא דרש כל רק היכיא דמסתבר טעמא כמש"כ תוס' פסחים דף מ"ג וכאן לא מסתבר טעמא דהטעם משום שכן דרך לנטוע עץ אצל ע"ז וזה ל"ש רק בנטיעה לא בבנין א"כ לא דרשינן כל ולכן לא הו' רק דרבנן וכ"כ הרמב"ן על התורה ואולם בספר גור ארי' כתב דיש בזה איסור תורה כמש"כ רש"י בפי' החומש ואין הטעם משום סרך ע"ז אלא משום דאסור לשתף דבר הדיוט לדבר גבוה א"כ הוה מילתא דמסתבר טעמא ומרבינן שפיר מכל והוה איסור דאורייתא: עוד כ' בסמ"ש דרך אחר דלעולם גם לרבינו הוה איסור דאורייתא רק לפי דעת הספרי איכא ל"ת יען דסובר כר"א דדריש כל אפילו ללקות אבל אנן קיימ"ל דלא דרשינן כל ללקות אלא לאיסורא בעלמא כמו בח"ש ועמש"כ בכ"מ פ"ג ממא"ס שדעת רבינו דכל מידי דלא אתיא רק מדרשא אין לוקין אך לפמש"כ לעיל לדקדק מדברי רבינו שכ' גבי נוטע אילן הנוטע בעזרה ובבנין כ' אסור לעשות במקדש משמע דכולל גם ע"נ מוכח דסובר דהוה רק מדרבנן דמה"ת בוודאי אין איסור אלא בעזרה ומדכלל דגם בע"נ אסור ע"כ רק דרבנן דעשו הרחקה ואסמכוהו אקרא דכל עץ ע"כ אסור גם חוץ לעזרה אבל אי נאמר דמה"ת אסור רק דאין לוקין יקשה למה בנטיעה כ' רק בעזרה ובבנין כ' דאסור אף בע"נ ומוכח שהכל רק מדרבנן: והנה בהגהות רע"א או"ח סי' ק"נ הביא דאסור ליטע אילנות בחצר ביהכנ"ס מהא"ט דאסור במקדש אולם זה יצדק לטעמא של רבינו משום דנוטעין אצל ע"ז וכ"כ הרמב"ן על התורה דהאיסור משום דהי' חק לע"ז להיות אילנות לפני בית ע"ז שלהם להראות להם הדרך ושיקבצו שם העם ולי נראה לפימש"כ בראב"ד פ"ח מט"מ בהא דאין נוטעין בשדה שאבד בה קבר אילני מאכל כתב המשנה אמרה אינה ניטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילני סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו בניהם משא"כ באילני סרק יע"ש ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דאסרו לנטוע כל נטע בהר הבית משום דאדם נמשך אחרי' ועושה דירתו בניהם ותורה אסרה זאת יען כי כן הי' מנהגן לנטוע נטע לבית ע"ז שלהם שלשם נמשכין בני אדם וע"כ אסורה לגבוה וא"כ שייך זה הטעם גם בביהכ"נ והנה במג"א סי' קנ"ד הביא שו"ת מהרי"ט כי דרך הי' לנטוע בחצר ביהכנ"ס גן ופרדס מזה נראה דכשנעשה רחוק מפתח ביה"כ דמוכח שנעשה לתענוג שרי ואין אסור אלא על פתח ביהכנ"ס משום דכך הי' דרכם לנטוע אילן על בתי תפלה שלהם כדברינו אמנם לטעמו של מהר"ל דאסור לשתף דבר של הדיוט לשל גבוה הנה אז תליא זה אי ביהכנ"ס יש לו דין מקדש לכל דבר דלדעת מהרי"ק שורש קס"א יש לו דין מקדש לכל דבר מעיקר הדין ופסק כן בשו"ע סי' קנ"א אמנם דעת אגודה ומהרי"ל הובא בסי' קמ"ב וסי' קנ"ג במג"א ס"ק ו' וכן דעת רמב"ן בפ' בני העיר שרק מדרבנן הוא דאמרינן שיש לו דין מקדש וכמו שמבואר להלן בדין י"א א"כ אין לדמות ביהכנ"ס למקדש דדוקא במקדש יש קפידא שלא לשתף דבר הדיוט עם גבוה אבל בביה"כ ל"ש זה ומכש"כ לדעת הלבוש בסי' הנ"ל שהשמיט לגמרי הדין דאגודה הנ"ל לענין אתנן א"כ אף מדרבנן אין מדמין ביהכנ"ס למקדש לכל מילי אך לקמן בדין י"א בארנו דהעיקר להלכה כמהרי"ק דביהכנ"ס יש לו דין מקדש מעיקר הדין דביהכנ"ס קדושה יש לו א"כ אף לדעת מהר"ל אסור לנטוע אילן בחצר ביהכנ"ס שוב ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' ט' דמותר לקיים באילנות הנטועין כבר קודם שנבנה ביהכנ"ס אולם מדברי הראב"ד הנ"ל יש להוכיח שגם לקיימן אסור כמו שאסור לקיימן בשדה שאבדה בה קבר דכל שאסרו לנטוע אסור לקיימן ג"כ: והנה ביהושע כ"ד כתיב ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ד' והנה המפורשים הקשו הא אסור ליטע כל עץ אצל מזבח ד' ואסור לקיימה ג"כ א"כ איך קיימה יהושע האלה במקדש ד' אמנם הנה רש"י פי' תחת האלה תחת אלתא ר"ל כן תרגום יונתן הוא מזוזת הפתח כמו שנאמר האיל וי"א זו האלה אשר עם שכם שכתוב ביעקב ויטמון אותם יעקב תחת האלה והנה לא הי' בשכם מקדש דמהקדש הי' בשילה וע"כ הא דכתיב אשר במקדש ד' היינו כמו שכ' הרד"ק שהביאו הארון לשכם ששם התאספו כל שבטי ישראל כמבואר בקרא וקראו מקדש ד' יען ששם בנה אברהם מזבח הראשון כדכ' ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם וכן ביעקב כתיב ויבן שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל א"כ הי' המקום קדוש להם והא דלא הקימו שם המקדש רק בשילה הוא מפני היותו קרוב לחלקו של בנימין כדיליף מקרא בזבחים דף קי"ח דשכינה בחלקו של בנימין אחר זה ראיתי בשו"ת בית יצחק אה"ע סי' קכ"ה שהרגיש בכל מה שכתבתי והעלה שם ג"כ כדברי דיש אסור גם במקיים הנטיעה והוכיח כן דאל"כ א"כ התינח לאביי דא"ע מהני וא"צ לעקור אבל לרבא דאעל"מ א"כ הי' חייב לעקור אמאי לא משני בתמורה בהא דפריך למסקנא מאי איכא בין רבא לאביי אמאי לא משני דפליגי בהך דלא תטע אשירה דלאביי א"צ לעקור ולרבא צריך לעקור דאם עביד ל"מ אמנם לדעתי קשה א"כ גם אכלאים תקשה כיון דלרבנן דלא דרשי כלאים שדך לא אכתי אמאי א"צ לעקור משום דאעל"מ לרבא וא"כ לשני תקשי נמי דנפ"מ בין אביי לרבא לרבנן דלא דרשו כר"ע כלאים שדך לא דאזהר רחמנא אקיומי אפ"ה חייב לעקור דאעל"מ ולאביי א"ח לעקור דאע"מ: ד' והנה במנחת חינוך הקשה בזבחים דף ס' איתא א"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלין שירי מנחה שנאמר ואכלוהו מצות אצל מזבח וכי אצל מזבח אכלו ופירש"י דכל עזרה בכלל אצל מזבח דכתיב ואכלוה בחצר אוה"מ ע"כ לדרוש בזמן שמזבח שלם אוכלין שירי מנחה וא"כ משמע דאי לאו קרא הוה מפרשינן אצל מזבח היינו סמוך למזבח וא"כ מנ"ל לחייב בנוטע בכל עזרה דהא כתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח ד' סמוך למזבח ואין לומר דמשם ילפינן ז"א דהא דרשו אצל המזבח בזמן שהוא שלם ולא פגום א"כ ה"נ נדרש דאם המזבח פגום איני עובר הנוטע בל"ת וזה לא שמענו בוודאי לדעת הראב"ד דקדושת המקדש לא קדשה לע"ל א"כ פשיטא דא"ח בלאו זה ג"כ דדוקא בעזרה הקדושה בקדושת עזרה הדין כן אבל לדעת רבינו והחינוך דקדושת מקדש ל"ב א"כ האידנא ג"כ לוקין על זה דלא כבעל משנ"ח שהשיג על הה"מ מש"ס זבחים הנ"ל דאצל מזבח היינו בזמן שהוא שלם א"כ אין נוהג בזה"ז את"ד ולי הדבר תמוה דהא כמו כן דרשו בסנהדרין דף ז' המעמיד דיין שאין הגון במקום ת"ח כאלו נוטע אשירה אצל מזבח ד' וכתבו רבינו בפ"ג מסנהדרין א"כ נאמר ג"כ עתה שחרבה המקדש ליכא לאו ועוד קשה דהא סנהדרין בעינן שיהא ישיבתן אצל עזרה כדאיתא בסנהדרין דף י"ד דבעינן אל המקום ועיין שם תוס' דהיינו מדסמכוהו קרא דלא תטע אשרה אצל מזבח קרא דשופטים ושוטרים תתן לך הרי דאצל מזבח היינו אצל עזרה וכן מוכרח דהא סנהדרין היו ישיבתן בלישכת הגזית וזה הי' פתוח לקודש ולחול והם ישבו בחלק שפתוח לחול דבחלק שפתוח לקודש הא אסור לישב דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכדאיתא ביומא דף כ"ה מכל זה מוכח דל"ב אצל מזבח וסגי אצל העזרה יקשה מגמ' דזבחים הנ"ל דמשמע דאצל מזבח דוקא סמוך למזבח לכן נראה ליישב דהנה בזבחים דף נ"ו יליף דאוכלין קדק"ד ושירי מנחה בלשכה הבנוי' בחול ופתוחין לקודש מדכתיב ואכלוהו בחצר אוה"מ דתורה רבתה חצירות הרבה לאכילת קדשים לפי"ז י"ל הא דפריך לקמן דף ס' וכי אצל מזבח אכלו לא משום דאצל מזבח משמע סמוך למזבח דאצל מזבח שפיר משמע כל עזרה אלא כיון דבאמת ריבה קרא כל העזרה דהיינו אפי' בנויות בחול ופתוחות לקודש דתורה רבתה חצירות הרבה והיינו כל עזרה אף הלשכות הפתוחות לקודש וזה איני אצל מזבח אלא ע"כ לדרוש בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא פגום וא"ש: אולם אכתי קשה מהא דמעמיד דיין שאין הגון דעובר בלאו מקרא דלא תטע אשירה אצל מזבח והיינו משום דסנהדרין צריכין לישב אצל מזבח מדכתיב מן המקום ההוא אשר יבחר בו ד' מלמד שהמקום גורם וכדאיתא במשנה דסנהדרין דף פ"ז גבי זקן ממרא אלו ואלו עולין לבי"ד הגדול בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לישראל דכ' מן המקום ההוא ושם לאו בעזרה יושבין רק סמוך אצל העזרה ומזבחים משמע דאם רק פתוחות לקודש ל"ה בכלל אצל מזבח ד' רק מתרבי מקרא דחצר אוה"מ דרבתה תורה לחצירות הרבה: והנה כן יקשה לדברי הספרי שהביא הכ"מ דגם בהר הבית אסור לנטוע אילן וקשה בתרתי חדא מזבחים משמע אצל מזבח רק נוכל לרבות פתוחות לקודש אבל פתוחות לחול אין בכלל אצל המזבח א"כ למה יהא חייב בנוטע בהר הבית דזה וודאי אין בכלל אצל המזבח וכן יקשה להיפוך מהא דע"ז דף י"ד דסנהדרין הלכו לחנות כדי שלא ידונו דיני נפשות דכתיב מן המקום אשר יבחר ד' מלמד שהמקום גורם אף דחנות הי' בהר הבית כיון שאין סמוך לעזרה דבעינן סמוך למחנה שכינה א"כ מוכח דהר הבית איני נקרא סמוך אצל מזבח ואמאי לענין נטיעות אילן חייב בהר הבית והנה יש לומר דבאמת מכאן הוכיח רבינו דלא כספרי דאין איסור אלא בעזרה דהר הבית לא מיקרי אצל מזבח ד' ומיושב קו' הכ"מ שהקשה דרבינו פסק דלא כספרי ומנא לי' לחלוק על הספרי ומה שתי' דהלכה כראב"י דפליג התם בספרי עיין משל"מ מה שתמה עליו ולפמש"כ ניחא דמכאן מוכח דהלכה כראב"י אבל ראשונה מהך דזבחים קשיא אך י"ל לפי מה דדריש בספרי אצל מזבח אשר תעשה לך לרבות במה והנה בבמה ליכא קלעים וקדושת הבית רק קדושת המזבח וע"כ כתיב אצל מזבח משום במה דבבמה האיסור רק אצל מזבח אבל במקדש כיון דהוה אצל עזרה חייב דל"ב אצל מזבח ממש ולכן סובר ספרי דאפי' בהר הבית חייב: ה' והנה בילקוט פ' שופטים איתא אפסוק לא תטע לך אשרה אצל מזבח דאפי' בית אפי' סוכה וכתב ע"ז בהפלאה שם דר"ל סוכת מצוה בחג שהכהנים אוכלין שם לחה"פ ושיורי מנחות חוץ לסוכה והטעם כיון שאסור לעשות סוכה של עץ בעזרה הם פטורים מן הסוכה ובבנין של אבנים הוה מוסיף על הבנין וקשה מילקוט פ' ראה חג הסוכת לד' חג הסוכות להדיוט לגבוה מנין ת"ל לד' היינו בלחמי תודה כדאיתא בביצה דף י"ח מביא אדם תודתו בחג הסוכות ונשמע מדבריו דקדק"ל אף דמצוה איכא באכילתן צריך סוכה רק הכהנים במקדש אוכלין קד"ק ופטורין מן הסוכה משום דאי אפשר לעשות סוכה עכת"ד וקשה לי לדבריו דהא דפנות כשרים בשל ברזל וא"צ לזה עץ וכן הסיכוך הא א"צ שיהא של עץ דכמו כן יכול לסכך בעשבים דמותר להשתמש בהם לצורך בנין בעזרה וא"כ אכתי יכולין הם להעמיד סוכה של ברזל כדאיתא בסוכה דפריך אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל ה"נ דלא הוי סוכה ולכאורה הא ברזל הוה מידי דמקבל טומאה אע"כ דבמחיצות לא מיפסל משום דמקבל טומאה ובעל"נ עמד באמת ע"ז כיון דמענני כבוד ילפינן הא שם גם הדפנות הי' ענני כבוד א"כ אמאי כל הני כשרים לדפנות אבל עכ"פ הוא גמ' מפורשת כאשר כתבנו ומותרים לאכול שם קד"ק דתורה ריבתה חצירות הרבה ולכן נראה דהכונה בילקוט רק דאסור לעשות סוכה של עץ אפי' סוכות מצוה דהו"א דרק בית דהוה דירת קבע אבל סוכה דדירת עראי בעינן כדאיתא בפ"ק דסוכה ופ"ק דיומא לכן הו"א דשרי קמ"ל דאסור וזה לא מקרי לשעתה כיון דהוה שבוע אחת כמוש"כ לעיל אבל לא דפטורי מסוכה דבאמת חייבין בסוכה כדמוכח מילקוט פ' ראה דדרש חג הסוכות לד' אפי' לד' לומר דאפי' כהנים צריכין לאכול בסוכה כשאוכלין קדשים והדבר מבואר בתוס' ערכין דף ג' שכ' וז"ל מטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות אבל לא בלשכות עכ"ל והא במקום שאוכלין קדק"ד יש לו בוודאי קדושות עזרה ואסור לעשות סוכה של עץ ע"כ דכונתם בסוכה שאינה של עץ כנ"ל דמסככין בעשבים: ומזה אני תמה אמש"כ הרמ"א סי' תל"ט דלכן מקילין בזה"ז בשינה בסוכה משום דאין יכולין לקיים תשבו כעין תדורו איש ואשתו והביא ראי' מהא דערכין דתנן התם כהנים חייבין בסוכה ופריך פשיטא ומשני סד"א תשבו כעין תדורו וכהנים אין נזקקין לנשותיהם ברגל משום דבעי לעבוד עבודה קמ"ל נהי דבשעת עבודה פטירי שלא בשעת עבודה חיובי מחייבי מידי דהוי אהולכי דרכים דפטורים ביום וחייבים בלילה מוכח דבשעת עבודה פטור משום דא"י לקיים תשבו כעין תדורו וקשה לי במג"א הקשה א"כ גם בשעת אכילה לא יצא מדברי התוס' הנ"ל שכ' דכהנים אוכלין בביהמ"ק בסוכה ע"כ דסברי דחייבין בסוכה והא דאמרו בגמ' נהי דבעידן עבודה פטירי אין הפירוש דפטירי משום דא"י לדור איש ואשתו אלא הכונה כך דהנה בעידן עבודה בוודאי פטורים משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה לכן שלא בשעת עבודה כשהוא במקדש הו"א דיפטרו ג"כ כיון דבעינן דירה איש ואשתו ובמקדש אף בלשכות הבנויות בחול ופתוחין לקודש שיכול לאכול שם קדשים א"ר לדירות איש ואשתו א"כ הוה סוכה שא"ר לקיים תשבו כעין תדורו אף אם לא יהא לו לעבוד עבודה למחר דמצד עצמו א"ר לדור שם איש ואשתו קמ"ל דחייבין בסוכה שלא בשעת עבודה אף דסוכה א"ר לידור שם איש ואשתו אפ"ה חייבין כמו עוברי דרכים דחייבין בלילה אף דגם בדידהו מסתמא ל"ה דירת איש ואשתו וביום פטורים לגמרי ה"נ בכהנים אף דבעידן עבודה פטורים לגמרי משום עוסק במצוה פטורים מן המצוה אבל שלא בשעת עבודה חייבין בסוכה אף דאותה סוכה בביהמ"ק א"ר לדירת איש ואשתו חייבין ויוצאין בזה ג"כ א"כ מוכח דיוצא עכ"פ ידי חיוב אכילה אולם גם על הד"מ קשה דנראה מדבריו שמפרש דבשעת עבודה דפטירי משום דבעינן איש ואשתו ולפמש"כ מוכח מתוס' דהטעם דבשעת עבודה פטירי רק משום דעוסק במצוה אבל משום דא"ר לידור עם אשתו משום זה לא מיפטרי דהא שלא בשעת עבודה חייבין אף דא"ר לדור בלשכה איש ואשתו אפ"ה חייבין לאכול בסוכה כיון דיכולין לעשות סוכה בלשכות א"כ נשמע דאדרבא דל"ב שיהא ראוי לדור שם איש ואשתו אך אי קשיא הא קשיא דאיך ס"ד דכהנים פטורים מסוכה אף שלא בשעת עידן עבודה משום דא"ר לידור איש ואשתו הא בסוכה דף מ"ה איתא דילפינן דסוכה חייבין בין ביום בין בלילה תשבו תשבו מגז"ש ממילואים ושם הי' גם בלילה דכ' שבעת ימים תשבו פאוה"מ וכתב שם תוס' דלא לגמרי ילפינן ממילואים דשם הי' אסור שינה וכאן חייבין בשינה והנה זה ניחא לענין דחייבין בלילה ג"כ דעכ"פ תשבו משמע יום ולילה כעין דירה ולא ילפינן לגמרי ממילואים אבל לומר דפטור משינה בסוכה יען דא"ר לדור איש ואשתו בזה בוודאי יקשה הא במילואים גופי' ל"ה מקום הראוי לדור איש ואשתו והתם נמי כתיב תשבו: ועוד קשה לי הא בסוכה דף כ"ד פליגי ר"א ורבנן די"ד סעודות חייב לאכול א' ביום וא' בלילה וחכ"א דא"ח אלא אחת בלילה של יו"ט הראשון של חג ומפרש בגמ' דטעמא דר"א דדריש תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ורבנן מה דירה אי בעיא אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ולילה הראשונה יליף ט"ו ט"ו מחהמ"צ א"כ חזינן דרק ר"א דריש תשבו כעין תדירו לחייבו ממש כמו דירה ורבנן לית לי' כלל דחיובו מטעם תשבו כעין תדירו וא"כ איך ס"ד לומר דכהנים יהא פטורים משום דל"ש בהו תשבו כעין תדירו ואף דשם דף כ"ח אמר אביי דלכך צריך האזרח לפטור נשים דלא לחייבו מטעם דתשבו כעין תדירו אמר רחמנא הנה באמת כבר תמה בפנ"י שם בזה שזה סברת ר"א אבל רבנן דילפי ט"ו ט"ו מחהמ"צ א"כ הול"ל דהו"א דנילף ט"ו מחהמ"צ דנשים חייבות אך יש לומר דהנה בסוכה דף י"א איתא דר"א סובר סוכה לזכר ענני כבוד ור"ע סובר סוכות ממש והקשה בשעה"מ הא דפריך הגמ' האזרח ל"ל הא הו"א משום דאף הן היו באותו נס סברא דאורייתא הוא דנשים חייבות בסוכה ותי' דגמ' קאי למ"ד סוכות ממש היו וביאר בח"ס בתשובה הכונה אי סוכות ממש לא היו נשים יושבת בסוכה דבסוכות רק ישבו במלחמות סיחון ועוג כמש"כ הרוקח הביאו בא"ר ונשים לאו בני מלחמה נינהו ולפי"ז י"ל דבר חדש דהנה באמת הקשה בפנ"י מאי זה סברא דמשום תשבו כעין תדירו יתחייבו נשים לישב בסוכה שיכוף איש את אשתו לידור עמו בסוכה בדירת עראי ונראה דהכונה כך דבאמת הן היו באותו נס א"כ מסתברא דזה שאמרה תורה תשבו כעין תדירו דשדי רחמנא המצוה גם על האשה דכמו שהי' בנס איש ואשתו ה"נ איכא חיוב משום דהיו באותו נס ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דר"א דדריש מה דירה יום ולילה הוא לשיטתו דהוה ענני כבוד ונשים בכלל והוה לן לדרוש תשבו כעין תדירו שעל דידה חיובא רמיא ג"כ ורק דתורה מיעטה מהאזרח או מהלכה היינו לענין זה שנשים פטורות אבל האיש א"ח רק היכיא דיכול לקיים תשבו כעין תדירו כיון שגם היא היתה באותה סוכה של ענני כבוד והי' זה הנס להאנשים עם ביתם זו אשתו והי' להם הסוכה לדירת איש ואשתו כן עתה צריכין לעשות זכר להנס באופן זה שיהא להם לדירת איש ואשתו אבל רבנן סברי דהוה סוכה ממש ולא ישבו נשים אז בסוכה ע"כ אין צריכין לעשות זכר לאותה סוכה רק לאנשים ולא לדירת איש ואשתו רק סוכה דירת עראי לבד לאנשים א"כ לר"ע באמת ל"ש לדרוש תשבו כעין תדירו ולפי"ז ר"א לשיטתו שפיר סובר דגם לילות בכלל דימים אין ממעטים לילות כיון דלדידי' שפיר משמע תשבו כעין תדירו ממש איש ואשתו כן נמי יש לדרוש מה דירה יום ולילה אף סוכה יום ולילה ורבנן סברי כר"ע דסוכות ממש א"כ לדידהו ל"ש לדרוש תשבו כעין תדירו ממש איש ואשתו ע"כ לא דרשו נמי תשבו כעין תדירו לענין דיהא חייב בסעודה ביום ובלילה: לפי"ז ניחא מה שהקשה הפנ"י דאביי כר"א? דהנה בטור סי' תקכ"ט מבואר דסובר דהלכה כר"א דסוכות ענני כבוד היו וגם דעת רבינו נראה דהלכה כמ"ד סוכות ענני כבוד היו דהא בריש מכילתין אמר רבה דלכן סוכה למעלה מכ' פסולה דלא שלטה בה עינא ואנן בעינן למען ידעו דורותיכם ומפרש בגמ' דרבא ור"ז לא אמרו כרבה משום דבעינן ידיעה לדורות ופירש"י זכר לענני כבוד וביאר בעלנ"ר דזכר לדורות רק שייך למ"ד ענני כבוד וא"כ ממילא משתמע דהלכה כרבא דמוקי דפליגי אי בעינן סוכות דירת ארעי דכן קיימ"ל דסוכה פטורות ממזוזה וכדאיתא יומא דף ט' א"כ ע"כ דלא קיימ"ל כרבה דבעינן שלטה בי' עינא דלמען דורותיכם קאי אדורות והיינו כמ"ד ענני כבוד היו וע"כ אמר אביי שפיר דס"ד דתשבו כעין תדירו איש ואשתו כיון דהלכה כר"א בהא דענני כבוד היו א"כ המצוה רמיא עלה דידה ג"כ ולכן אף דבהא דר"א דריש בין ביום ובין בלילה לא קיימ"ל כר"א אבל בגוף הדרשא דתשבו כעין תדורו שפיר קיימ"ל כר"א ומעתה אף דגלי קרא באמת דנשים פטורות אבל גוף הדרשא שפיר הלכתא דבעינן בסוכה דירה איש ואשתו כמו שהיו דרין יחד איש ואשתו תחת צל סוכות ענני כבוד כן גם הזכר לנס צריך שיהא בדירת איש ואשתו: ומעתה ניחא דשפיר ס"ד דכהנים פטורים כיון דקיי"ל כר"א דענני כבוד הי' א"כ בעינן בסוכה דירת איש ואשתו וקמ"ל דאפ"ה כהנים חייבין דכיון דלא אפשר בדירת איש ואשתו משום זה לא מפטר מאכילה בסוכה וחייבין לאכול בסוכה ויוצאין בסוכה כזו אף שא"ר לדור איש ואשתו: וניחא נמי דלא יקשה ממילואים דלר"א דסובר ענני כבוד היו נשמע בלא"ה דימים לא ממעטי לילות דבעינן כעין דירה ולא ילפינן בגז"ש ממילואים רק לרבנן דלית להו תשבו כעין תדירו דלית להו דענני כבוד היו ובגמ' קאי כהלכתא דסוכת ענני כבוד הי' ואף דבירושלמי איתא דטעמא דר"א דיליף ממילואים ע"כ דפליג אגמ' דידן דכיון דר"א דריש תשבו כעין תדירו ל"ב לדרשא גז"ש ממילואים דשפיר משתמע דלא ממעטינן מימים לילות כיון דבעינן כעין דירה דבלא"ה פליג גמ' דידן אירושלמי דלפי גמ' דידן רבנן אית להו דרשא דתשבו תשבו ממילואים ולפי גמ' דירושלמי משמע דרבנן פליג אדרשא דתשבו תשבו ממילואים: וא"ל דבגמ' איתא דר"א הדר מיני' ומודה לחכמים דל"ב י"ד סעודות הנה מסמ"ג מוכח דאפ"ה מדרשא דתשבו כעין תדירו לא הדר דאל"כ אביי דמפרש טעמא דהו"א דנשים חייבות דבעינן תשבו כעין תדירו יקשה דהוא דלא כמאן דר"א גופי' הא הדר מיני' וכבר הקשה כן בצל"ח אבל לפמש"כ ניחא דבאמת ר"א לא הדר מדרשא דתשבו כעין תדירו דבעינן סוכה ראוי לדירת איש ואשתו כיון דסובר סוכות ענני כבוד הי' ע"כ בעינן זכר לנס כמו שהי' אז בשעת הנס שדרו איש ואשתו בסוכת ענני כבוד רק לענין דבעינן י"ד סעודות לחייב מזה קהדר ר"א דלפמש"כ עיקר דרשא דר"א הי' דדריש תשבו כעין תדירו איש ואשתו כמו שהי' אז באותו נס לכן ס"ד דגם לחיוב סעודה בעינן כעין דירה אחת ביום ואחת בלילה מזה קהדר ר"א אבל מגוף הדרשא דחייב איש בסוכות הראוי לדירת איש ואשתו לא הדר ולכן ס"ד דגם נשים עצמן חייבות מהא"ט דגם להם הי' הנס לזה צריך האזרח למעט וכן מוכח שדעת רבינו כן שכ' בה' סוכה שחייב לאכול בסוכה בין ביום בין בלילה דכ' תשבו כעין תדירו ותמוה דזה כר"א והדר בי' אבל רבנן הטעם משום דילפינן בגז"ש תשבו ממילואים לפמש"כ ניחא דרבינו סובר דר"א לא הדר מגוף הדרשא כיון דסובר ענני כבוד הי' וא"ש: ו' והנה בספר תיקון משה ראיתי שהקשה אתוס' ערכין הא קדשים קלים ג"כ הוה מ"ע כמש"כ רש"י פסחים דף נ"ט מואכלו אשר כופר בהם ולמה יתחייב בסוכה ולפירש"י דף כ"ה דבאפשר לקיים שניהם חייב ניחא אבל הר"ן פליג וס"ל דאפי' באפשר לקיים שניהם פטור ועמג"א סי' ל"ט סק"ט דאפי' באפשר בלי טורח לדעת רבינו פטורים קשה אולם לדעתי י"ל דל"א עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשהמצוה שעוסק בה והמצוה אשר יתחייב בה הם בפעולות נפרדים חדא באכילה וחדא בדיבור כק"ש ותפלה וכדומה אבל אם עוסק בפעולה אחת ובאותה פעולה חייב עוד מצוה ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה דהא על פעולה זו עצמה באה החיוב לעשותה לקיים בה גם מצוה השני' ולכך שפיר חייבין לקיים המ"ע דאכילת קדשים דוקא בסוכה דבאותה אכילה הרי יכול לקיים עוד מצות סוכה המוטלת עליו ותדע דהנה במשנה פסחים דף ל"ה דכהנים יוצאין במצות מצה בתרומה והא אכילת תרומה מצוה ומיקרי עבודה כדאיתא פסחים דף ע"ג א"כ איך שייך כלל לומר דיוצאין בה ידי מצות מצה הא אדרבא כיון שאוכלין תרומתן הרי הם פטורים ממילא ממצות אכילת מצה ול"ש דיוצאין בהן דהא באכילה זו ליכא מ"ע דאכילת מצה דעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"כ כהא"ג ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה דשניהם יכולין לקיים בפעולה האחת אך אי קשיא הא קשיא דהנה הר"ן בסוכה דף כ"ז הקשה למה צריך קרא דחייב לאכול כזית פת ביו"ט ותי' דצריך לאכול עוד זית משום סוכה ויקשה א"כ איך כהנים יוצאין לכתחילה בשל תרומה הא אין עושין מצות חבילות ויהא חייבין לאכול כזית עוד חולין וכן בסוכה אם אכלו כזית מלחמי תודה בליל ראשון של חג בסוכה נאמר דלא יצאו וחייבין לאכול עוד כזית מלחם חולין כמש"כ הר"ן ושוב נאמר באמת דיפטרו מלאכול של חולין דהא הוה עוסק במצוה פטור מן המצוה לאכול פת חולין כדי לקיים המצוה של סוכה: וכהא"ג הקשה בקהלת יעקב אהא דאיתא בירושלמי שלהי מס' תרומות דבי ר' ינאי אמרו מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והקשה הא מצוה לשרוף את התרומה כדאיתא בשבת דף כ"ד כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אמאי לא חשו משום אין עושין מצות חבילות וכן הקשה אמאי דתנא אין מדליקין בשמן שריפה בשבת וביו"ט וטרח למיתב טעמא אמאי לא אמר משום דאין עושין מצות חבילות חבילות וכדאיתא בסוטה דף ט' ובספר מנחת חינוך וכן בשו"ת מהר"ם שיק ראיתי שהקשה באופן אחר הא כל דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין וא"כ איך יוצאין בתרומה משום מצה הא הוה דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין דהיינו מן הרשות ואין יכול לפטור החיוב שעליו לקיים המצוה אלא מן דבר רשות לא בעשיית מצוה אחרת וכהא"ג יקשה מיומא דף ט' דפליגי אי סוכה חייב במזוזה אי הוה דירת קבע אמאי לא יפטור משום עוסק במצוה פטור מן המצוה דהוא עושה מצוה בדירתו א"כ יפטור ממזוזה דהא מזוזה רק חובת הדר הוא ועטו"ז סי' רפ"ח מה שהביא ראי' דיוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות ול"א דהוה דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין והארכתי בזה בה' חגיגה ועמש"כ בפ"ב: עוד יש להקשות בהא דפליגי שם ביומא אי סוכה חייב במזוזה יקשה הא כיון דדריש בסוכה דף ט' דחג הסוכות לד' מה חג חל עליו קדושה אף סוכה חל עליו קדושה דעצי סוכה אסורין כל שבעה א"כ הוה כקדושת בית המקדש שפטור ממזוזה כדאיתא התם אך לזה י"ל לפמש"כ הפמ"ג סי' תרל"ח על מה שהקשה הטו"ז שם אדברי רמ"א דהדס שעשאו לסכך דאסור להריח בו דמ"ש משאר הנאות דמותרות בשל סוכה ותי' כיון דתשבו כעין תדירו א"כ כל הנאות שלצורך הישיבה והדירה מותרת דהא זהו עיקר המצוה דאי לאו ישיבת מצוה לא הוה נאסר הסכך כלל אבל ההנאה שא"צ הדירה להישיבה כגון ההדס להריח בו אסור ליהנות ולפי"ז ניחא דאף דחל עליו קדושה כיון דההנאות שלצורך הדירה מותרת כגון לסמוך גופו עליו וכדומה ע"כ ל"ה כבית הקדש ומתחייב במזוזה: והנה יש להקשות עוד לפמש"כ לעיל דדריש בילקוט דחייב לאכול קדשים בסוכה מדכתיב לד' ואפי' בביהמ"ק חייבין לעשות סוכה א"כ הא דאיתא בסוכה דף ט' דר"ע דריש מנין לעצי סוכה שאסורים בהנאה כל שבעה דכתיב חג הסוכות לד' ז' ימים וקשה הא צריך קרא דחייבין לאכול קדשים בסוכה אך י"ל דאדרבא בהא ניחא מה שנתקשו המפרשים דשם מייתי דר"ע כריב"ב דדריש מה חגיגה חל עליו שם שמים אף סוכה חל עליו שם שמים והקשו בתוס' למה צריך לשני דרשות להנ"ל י"ל כך דבאמת דרשא דחג הסוכות לד' בעינן למצוה לאכול קדשים בסוכה אך אי לאו דרשא דחג הסוכות לד' דנשמע דחל עליו קדושה ל"ה מוקמינן לחיוב אכילת קדשים בסוכה דהו"א דכהנים כיון דמשולחן גבוה קא זכו ואכילתן ג"כ משולחן גבוה פטורים מסוכה דהא מצות סוכה הוא רק למען בצל שדי יתלונן בצלא דמהימנותא וכיון דכל אכילתן משולחן גבוה הי"א דפטורים קמ"ל דחייבין אבל אי לאו קרא דחג הסוכות דחל שם שמים על הסוכה הוה ילפינן מלד' דחל הקדושה ול"ה ילפינן לחייב כהנים באכילתן קדשים בסוכה ובזה יתפרש על נכון הא דיליף התם ב"ש דבעינן סוכה לשם חג מדכתיב חג הסוכות לד' סוכה לשם חג בעינן וב"ה מבעיא לי' לדר"ע דאמר מניין לעצי סוכה שאסורים בהנאה כל שבעה דכתיב חג הסוכות לד' ז' ימים ותניא ריב"ב אומר כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל על הסוכה שנאמר חג הסוכות ז' ימים לד' מה חג לד' אף סוכה וע"ז קשיא טובא חדא א"כ תרתי קרא ל"ל ועוד דהוה ראי' לסתור דכיון שיש דרשא דחג לד' שחל ש"ש על הסוכה א"כ מלד' יכולין לילף דחל ש"ש דעצי סוכה אסורים ומחג מוכח דלשם חג בעינן כדדריש לה ב"ש אבל להנ"ל יפורש הכי דקאמר מבעיא לי' לכדר"ע דאמר מנין בעצי סוכה שאסורים בהנאה כל שבעה דכ' חג הסוכות ז' ימים לד' ואין מפורש בדברי ר"ע אי הילפותא מדרשא דחג או מדרשא דלד' דאי אמרינן דדרש מחג אז מיותר דרשא דלד' לחייב כהנים באכילת קדשים דהאי דרשא הוה פשיטא לי' יותר דאף לב"ש דדריש דסוכה לשם חג דהך לד' אתי לדרוש דלגבוה ג"כ חייב בסוכה וא"כ כיון דר"ע אמר סתם ואין אנו יודעין במה פליג אב"ש אי נאמר דלד' אתי' לעולם לכהנים דחייבין וחג דרש לעצי סוכה דאסורים א"כ פליג אב"ש בהא דלד' לסוכה לשם חג או דמודה לב"ש דסוכה לשם חג בעינן ומלד' דריש לעצי סוכה דאסורים ולית לי' דרשא דלד' לגבוה דכהנים חייבין ופליג בהא אב"ש בדרשא דלגבוה ג"כ חייבין בסוכה ע"ז מייתא ותניא ריב"ב אומר כשם שחל שם שמים על החג כן חל ש"ש על הסוכה א"כ נשמע דגם כונת ר"ע דדריש דעצי סוכה אסורים היינו מדרשא דמה חג לד' וע"כ דלד' אתי לחייב כהנים א"כ נשמע דגם ב"ה דפליגי אב"ש היינו דפליגי בדרשא דלד' לסוכה לשם חג דיליף מזה דעצי סוכה אסורים אבל בדרשא דלד' אתי לכהנים בהא לא פליגי אב"ש דהא אי נפרש דר"ע דריש מחג לשם סוכה ומלד' לעצי סוכה א"כ יהא ג' מחלוקת דריב"ב מודה לב"ש דדרשינן מלד' לגבוה דכהנים חייבין בסוכה וע"כ יליף דעצי סוכה אסורים מחג ור"ע יסבור ל

9 א' אם נעקר אבן וכו'. והראב"ד השיג דאייריא בכהן העומד בגומה ואני אומר דרבינו הכריע פירושו דאייריא באבן שעמד במקומו דהנה רבינו בפ"ה מביאמ"ק נדנדה אבן לא יעמוד עלי' עד שתחובר ואם עבד כשרה הואיל ובמקומה עומדת ובכ"מ השיג דבגמ' דף כ"ד מחלקינן בין דעתו לחברה ובין אין דעתו לחברה דאז וודאי חייצה ורבינו השמיט כ"ז ע"ש מה שתי' בדוחק וכבר עמד על דבריו במשל"מ ולדעתי י"ל דהנה יש להבין הא דקאמר אין דעתו לחברה פשיטא דחייצה מאי פשיטותא הוא הא אמרינן שם דשלמה קודש עד התהום א"כ הוה כאלו אבן מונחת על הרצפה ומב"מ הא איני חיצון דהא בשבת דף צ"ד הקשו תוס' אמאי דאמרינן התם באבן על הרצפה דחוצץ הא מב"מ א"ח ותי' דלא מבטלו לי' והתינח באבן על הריצפה דלא מבטלי' אבל באבן הנעקר מריצפה ועומד במקומו א"כ אף דאין דעתו לחברה אבל עכ"פ לא שייך דלא מבטלה לי' א"כ מב"מ א"ח וצ"ל דעתה הי' סבור דלא קדוש עד התהום רק הריצפה א"כ בנעקר פסולה ועומד עלי' דל"ש מב"מ א"ח דמה שתחת האבן אין קדוש והאבן ג"כ אין בו קדושת ריצפה בנעקר אלא דעדיין הלשון חוצץ לא משמע כן דמשמע שקרקע שתחת האבן קדוש רק דהאבן חוצץ ויקשה אמאי הא מב"מ א"ח: ולכן נראה לפרש דבאמת הא דמייתיא הגמ' אח"כ רבה זוטי בעי הכי היינו דבזה רצו ליישב קושיתינו דלרבה זוטי באמת לא חייצה וליתא לאיבעיא זו דנדנדה אבן כאשר יבואר דרבה זוטי בעי נעקרה אבן ועמדה במקומו דהיינו דהאבן עמד במקומו לא כפירש"י דהוא עמד במקומו כפירש"י והראב"ד שנעקר לגמרי והבעיא הוה אי קדש עד התהום או לא קדוש דאי קדוש עד התהום א"כ אף שאבן בין הקרקע הא הוה מב"מ וא"ח דכהא"ג מבטל לי' אף דאין דעתו לחברו אבל עכ"פ אין דעתו לנטלה וקאמר דקדוש עד התהום ורק בעי אי דרך שירות בכך והכונה כיון דקדוש עד התהום א"כ האבן הזה נהי דלא קדוש אבל עכ"פ חציצה ל"ה דמב"מ א"ח ואפשר אף באין דעתו לבטלה ג"כ א"ח כיון שהאבן הזה הוה מב"מ ממש דהי' עליו ג"כ קדושת ריצפה אלא דאין דרך שירות בכך לעמוד על האבן שנעקר אף שעומדת במקומה לפי"ז מכח אותה איבעי' דרבה מוכח דאיבעיא דלעיל אינה עיקרית ומשום דאם דעתו לחברה פשיטא דכשר דמב"מ א"ח וכיון דריצפה קדוש עד התהום הוה כעומד על הריצפה ורק שייך למיבעיא באם אין דעתו לחברה אבל עכ"פ אין דעתו ליטלה משם א"כ ל"ש דלא מבטלה לי' חוצץ דהא מב"מ א"ח וא"כ לענין דעבד פשיטא דכשר דא"ח ורק בעי לכתחילה אי רשאי לעבוד או אין דרך שירות בכך ולענין דרך שירות לכתחילה גם בדעתו לחברה שייך למיבעי שפיר וא"כ א"ש דרבינו לא חולק בין דעתו לחברה דרבינו רק אייריא לענין לכתחלה אי הוה דרך שירות בכך אבל בדיעבד פשיטא דמב"מ א"ח ולענין אי אין דרך שירות בכך זהו שייך אף אי מב"מ א"ח כמש"כ תוס' זבחים דף ק"י וא"כ לרבה זוטי נסתר דברי ר"ז דסובר באין דעתו לחברה בוודאי חוצץ דלרבה זוטי אין חילוק ולכן גם רבינו אין מחלק ולפי"ז גם מה דכ' רבינו פה נעקר אבן היינו הא דבעי מעיקרא ומסיק הגמ' דהאיבעיא רק לענין לכתחלה אי דרך שירות בכך ודלא כמש"כ בכ"מ שהבין דמש"כ רבינו כאן נעקר האבן היינו הך דביאמ"ק והבין דהשגת הראב"ד למה לא הביא רבינו בעיא דנעקר אבן ועמד הכהן בגומא והי' לו הגי' בראב"ד דהשיג עוד אמרו בגמ' נעקרה אבן דהיינו דהשיג שלא הביא האיבעיא אחריתי כמש"כ הכ"מ בה' ביאמ"ק דז"א דלפנינו הגי' בראב"ד אמרו בגמ' נעקרה אבן ולא "עוד" אמרו והיינו דבאמת גם הראב"ד הבין ג"כ שזהו איבעיא הראשונה דנעקרה אבן רק שהראב"ד פליג דלשון שאמרו נעקרה אבן ועמד במקומה משמע שהכהן עמד בגומא וכפירש"י וא"כ כיון שבארנו מה דהכריח לרבינו לפרש כן דהאיבעיא שני' ג"כ כשהאבן עמד במקומו כדי לישב הקושיא דמב"מ א"ח וגם דעל זה שייך שפיר הא דמייתיא אח"כ רבה זוטי בעי הכי נדע דהאיבעיא ראשונה נפשטה דבאמת מב"מ א"ח כיון דקדוש עד התהום ורק דאיבעיא לן לענין לכתחילה אי דרך שירות בכך א"כ מיושב השגת הראב"ד דהא דברי רבינו מבוארים בשמעתין לפי פירושו ודו"ק והנה עוד י"ל בפשיטות דהנה אמה שהקשינו הא מב"מ א"ח י"ל דסובר מב"מ ג"כ חוצץ דפלוגתא הוא בכמה דוכתין כמו שהארכנו בפרט זה בפ"ט ופי"ט ממעה"ק וכך סגנון הגמ' דרבה זוטי בעי לה הכי נעקרה אבן דהנה האיבעיא ראשונה נדלדל אבן ועמד עליה מהו א"כ משמע שכבר עבד הכהן ואפ"ה בעי אי העבודה כשרה בדיעבד אבל רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן מהו ולא בכבר עמד עלי' ולענין דיעבד אלא לענין לעמוד עלי' לכתחילה בעי לה ולא בעי בנדלדלה דאז פשיטא לי' אף אי לא קדוש עד ארעא תהומא כיון דמסתמא דעתו לחברה כיון דלא נעקר לגמרי כמאן דמחברה דמיא ורק בעי בנעקרה ומסתמא אין דעתו לחברה כיון שנעקרה לגמרי ומפרש בגמ' תחילה מאי קמבעיא לי' אי לענין דיעבד קמבעי א"כ יקשה פשיטא כיון דנעקרה לגמרי אין דעתו לחברה ופשיטא דחוצץ אי סובר מב"מ חוצץ ואי סובר מב"מ א"ח א"כ פשיטא דכשר בדיעבד וכי תימא דבעי לענין דיעבד ובעי אי קדוש עד תהום דאז שייך מב"מ א"ח וכשר או לא קדוש ופסול א"כ תיבעי כל עזרה כולה וע"כ דפשיטא לי' דקדוש עד תהום ומב"מ א"ח ורק בעיא אי דרך שירות בכך לענין לכתחלה א"כ ממילא מוכח דאיבעיא ראשונה דאייריא בכבר עמד עלי' ולענין דיעבד ובה' ביאמ"ק כ' בעיא דנדלדלה אבן לענין לכתחלה וא"כ מיושב קו' הראב"ד דהא כיון דקיימ"ל מב"מ א"ח ע"כ לפרש דלא כראב"ד ורש"י וגם דמשמע דבעיא שני' מעין בעיא ראשונה לענין לעמוד הכהן עלי' ועיין בכ"מ בה' ביאמ"ק דרבינו דמפרש בעיא ראשונה דנדלדלה לכתחלה אייריא ובמשל"מ השיג דלא חייצה משמע דיעבד ולפש"כ יקשה עוד דבעיא ראשונה דנקט עמד עלי' הכהן משמע שכבר עבד והיינו לענין דיעבד לכן הנכון כמש"כ דבעי שני' שפיר י"ל רק לכתחילה אייריא דלא נקט ועמד עלי' הכהן רק עמד האבן מהו ושפיר נוכל לפרש דבעי לכתחילה וממילא מוכח מכח איבעיא שני' דרבה זוטי דליתא לאיבעיא ראשונה דבעי גם לענין דיעבד כיון דמב"מ א"ח רק שייך למיבעי לענין לכתחילה אי דרך שירות בכך והנה אמת נכון הדבר: ב' אבן שנדנדה והנה יש להקשות מהא דאיתא בקידושין דף כ"ד תניא אידך הרי שהיתה עינו כהוי' וסמאה שינו נדודה והפילה אם יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות דהרי כל שעומדת במושבה הוא משמש במקום שן ואם הפילה יוצא לחירות א"כ ה"נ יהא רשאי לעמוד על האבן שנדלדלה:

10 א' ומצוה מן המובחר לחזק הבנין הגבוה כפי כח הציבור. והנה הכ"מ לא הראה מקומו ונראה שאמר כך מהא דשבת דף י"א דרוש מהא קרא דביה"כ גבוה מכל העיר והובא להלכה בסי' קנ"א וכן פסק רבינו בפ"א מתפלה וכיון דעיקר קרא בביהמ"ק אייריא ומנה נלמוד לביהכנ"ס יען דביהכנ"ס אקרי מקדש מעט וכדאיתא מגילה דף כ"ט וכמש"כ מהרי"ק שורש קס"א א"כ שפיר כתב רבינו הא דינא בבנין ביהמ"ק: והנה במהרי"ק דן מזה דביה"כ יש לדמותו למקדש לכל מילי כגון לענין נתיצת דבר מביהכנ"ס וכדעת המרדכי פ' בני העיר וכ"כ במרדכי בשבת שם לענין להשתמש בעלי' שע"ג ביהכנ"ס ועדיף עוד יותר מעליות ביהמ"ק דקיימ"ל עליות עזרה לא נתקדשו רק מדמינן להו לעליות היכל שנתקדשו וכדאיתא בפסחים דף פ"ט וכמבואר כ"ז בב"י סי' קנ"א: והנה במרדכי פ"ק דשבת סי' רכ"ה נראה שהטעם דאסור לבנות בית שגגותי' גבוהין מביהכנ"ס הוא מטעם תשמיש גנאי וכתב וז"ל כל עיר שגגותי' גבוהין וכ' רבינו מאיר איני יודע אסור להשתמש בעלי' שע"ג ביה"כ כמש"כ רי' דאפי' גגין ועליות דעזרה לא נתקדשו מיהו יש ליזהר מלהשתמש שם תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם מדאמרינן פ"ק דשבת כל עיר שגגותי' גבוהין מביהכנ"ס סופו ליחרב וה"מ בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה משום דלא משתמשי על גבן ושמא דומה לעליות ההיכל שנתקדשו דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו קדושה קצתם מעין קדושת היכל דעליות היכל נתקדשו כדאמרינן פרק אין צולין ואפי' עליות עזרה דלא נתקדשו היינו דלא נתקדשו בקדושת עזרה גופי' מ"מ אין נוהגין בו מנהג ביזיון ובס' בגדי ישע פי' דברי המרדכי דרצה להוכיח דלא לימא שהטעם שאין מגביהין בתים משום כבוד ביה"כ לרומם בית תשמיש גנאי בכל העיר במקום גבוה מביהכנ"ס ואקושי ואברורי דא"ר לתשמיש שרי ואפי' גבוה מביהכנ"ס וא"כ יש ללמוד קו"ח השתא בבתי העיר לא ישתמש תשמיש גנאי קבוע מכש"כ ביהכנ"ס עצמה מיהו אין ללמוד מזה אלא תשמיש גנאי קבוע כגון שכיבה בעלי' אבל תשמיש עראי איני מוכח ע"ז מסיק דשמא תשמיש עראי של גנאי אסור בביה"כ עצמה משום דדמי לעליות ההיכל ואולם קשה לי לפי מה שהעלה הצל"ח פסחים דף פ"ט דהא דעליות היכל נתקדשו היינו כשפתוחין לקודש וא"כ איך שייך לתלות לאסור שלא יהא הבית גבוה יותר מביה"כ משום דאסור תשמיש גנאי בגגין ביה"כ שלכן יהא אסור לבנות גבוה יותר מביה"כ ג"כ משום דנעשה אז תשמיש גנאי למעלה מכנגד ביהכנ"ס הא גגין ועליות היכל גופי' לא נתקדשו רק אם פתוחין לקודש וא"כ איך שייך לאסור לבנות שאר בתים גבוה מביהכנ"ס מהא"ט וגם גוף הדין שכ' המרדכי לאסור מטעם דעליות היכל נתקדשו קשה דלדברי הצל"ח דבעינן פתוחין לקודש א"כ בגגי ביה"כ שאין פתוח לביה"כ ל"ש לאסור משום דגגין נתקדשו: והנה במגילה דף כ"ו אמר רבא במעמד אנשי העיר יכולין למכור אף למישתי בי' שיכרא וקשה כיון דביהכנ"ס מדמינן לביהמ"ק הא קיימ"ל אבני היכל ועזרה אין להם פדיון כמש"כ רבינו בפרקין א"כ למה יוצא ביהכנ"ס לחולין ע"י פידיון וכבר הקשה כן הרמב"ן שם הביאו הב"י סי' קנ"ג ובמג"א סק"ה והנה הרמב"ן העלה דבאמת אין בביה"כ משום קדושה אלא משום תשמישי מצוה אבל דעת הר"ן במגילה שם דדמי לקדושה מדרבנן ולכן אמרו לחלל תחילה על המעות ומדאיקלוש קדושתי' יכולין אח"כ להפקיע הקדושה לגמרי אולם בח"ס סי' ל"ח העלה דלדעת בעהמ"א בע"ז דף נ"ג דאבני מזבח יוצא לחולין ע"י מעילה כש"כ אבני עזרה א"כ שפיר דמי למקדש כיון דגם במקדש אבני עזרה יוצאין לחולין ע"י מעילה אולם יש לומר דגם לדעת בעמה"א מוכח דל"ה אלא תשמישי מצוה דאין לומר דלכך יכולין להפקיע קדושתי' משום דגם אבני עזרה יש להם פדיון דא"כ יהא הדמים אסורים וכן נראה דעת המלחמות דלא ניחא לי' לומר כן משום דא"כ קשה ממנ"פ יהא הדמים אסורים ומה מהני דאיקליש קדושתי' וכן נראה בח"ס שם שכן הי' שיטת המלחמות יעוש"ה שמפרש דקושיתו הוא בדרך ממנ"פ והנה בטו"א במגילה דף כ"ה הקשה בהא דאמרינן שם ה"מ בחדתא דהזמנה לאו מילתא והקשה בטו"א לפי שיטת הקדמונים דמדמינן למקדש א"כ הא הוה גוף קדושה ובגוף קדושה הא לכו"ע הזמנה מילתא הוא כדאיתא בסנהדרין מ"ח לאביי דלא יליף מע"ע משום דהוא גופי' קדושה ותי' דלרבא דסובר ע"ע לא נאסרה מחיים אף בגוף קדושה הזל"מ והנה במג"א סי' ל"ב כתב ג"כ דזה תליא אי ע"ע נאסרה מחיים כדאיתא בחולין דף פ"ב ובכריתות דף כ"ה אבל לדעתי יקשה ע"ז דהנה ברמב"ן במלחמות הקשה ג"כ לרז"ה דסובר בגוף קדושה הז"מ הא מע"ע אין לילף דליכא גז"ש דרק לענין מת שפיר ילפינן מע"ע בגז"ש דשם שם ועוד הא גם בס"ת לא נתקדשו גוף הגוילין דהא אמרינן בשבת פ' כל כתבי אזיל כתב אזלה קדושתי' ונראה דהנה הטעם דבגוף קדושה הז"מ הוא משום דרק בתשמישי מצוה דקיימ"ל צר בי' ולא אזמני' לא מהני א"כ איך נאמר דאם אזמני' לתשמישי מצוה או לתשמישי קדושה דיהא אסור כיון דמהעשה גופי' בלא הזמנה אין יוכל לאסור אבל בגוף קדושה דהיינו ס"ת הנה אי ל"ה בעינן לשמה למצוה א"כ מיד כשכתב עליו ס"ת נתקדשו הגוילין ע"י מעשה הכתיבה א"כ שפיר שייך לומר כשאזמני' לס"ת הרי הזמנו למעשה שבכח מעשה ההוא לבד יוכל לאסרו ולהרכיב עליו איסור קדושה שיהא גם הגוילין קדושים נ"ז שלא אזיל הכתב א"כ לכן שפיר הזמנה מילתא שיוחל עליו קדושה וכיון דמהני הזמנתו שוב שפיר בעינן לשמה ובזה יש ליישב שיטת רש"י בסג' דהזמנה דתוס' שם הקשו לפירש"י מגיטין להנ"ל י"ל דרש"י מודה בס"ת דבעינן לשמה דהוה גוף קדושה משום דאף אי נאמר דהזל"מ וא"צ לשמה נתקדשו הגוילין ע"י הכתב בעודן עליו ולכן שוב שייך שפיר הזמנה מילתא ובעינן לשמה וא"כ נתיישבו דברי המלחמות דהא דגוף קדושה הזמנה מילתא אין הכונה דבגוף הדבר נתקדש שיהא עצם הקדושה ולא תשמיש לקדושה אחרת רק הכונה לומר דהיכא דל"צ מחשבה כדי שיחול עליו הקדושה אלא דהמעשה לבד אסרו זהו מחשב גוף קדושה ולכן הזמנה מילתא דזה שייך רק בדבר שגוף קדושה דבתשמישי קדושה אי אפשר להתקדש ע"י המעשה לבד דצר בי' ולא אזמני' לא מהני לכן גם אזמני' ולא צר בי' ג"כ לא יוכל לאסרו כיון דלא נאסר אפי' בעושה מעשה ההוא אם לא אזמני' תחילה לאותו מעשה ולפי"ז הא דהזמנה בגוף קדושה מילתא הוא לא מע"ע ילפינן לה דהא אדרבא ע"ע ל"ה גוף קדושה דהא בוודאי ע"ע אם יערפו ולא יזמינו יקדשו תחילה לשם ע"ע לא נאסר בעריפה בתראה א"כ כיון דהאסור לא חל אלא ע"י הזמנה למעשה כהא"ג ל"ח גוף קדושה דהא לא הזמינו לדבר שהמעשה לבד בכחו לאסרו והא דאמרו בגמ' דע"ע שאני דגופה קדושה אין הכונה דמשום דגוף קדושה הזמנה מילתא אלא הכונה דעכ"פ יותר יש לדמותו למשמשי ע"ז מלע"ע משום דהוא גופה קדושה דעכ"פ אין משמש לקדושה אחריתא ולקמן בפרקין בארתי כונה אחרת בהא דקאמר דע"ע הוא גופי' קדושה וא"כ הא דלדעת בעהמ"א קדושה כס"ת הזמנה מילתא לא מע"ע ילפינן רק נראה לי דילפינן לה מכלי שרת דכתיב ועשו לי לשמי מוכח דבעינן לשמה דהא בכלי מקדש המעשה לבד מקדשו דכתיב אשר ישרתו בהם ואף אם לא הזמינו בפירוש לקדשו לכ"ש קיימ"ל דשירתן מקדשתן זה נאסר גם בהזמנה לי לשמי לבד כיון שהזמינו למעשה כזו שבכחו לאסרו בלא הזמנה וא"כ בס"ת שפיר הזמנה מילתא אף אי לא הזמין הקלף לס"ת כיון שכתב עליו ס"ת נאסר ע"י מעשה הכתיבה ע"כ הזמנה לאותה מעשה הכתיבה ג"כ אסרתו ומקדשתו מעתה נסתלקה קו' הטו"א שכ' דאי ע"ע אין קדוש מחיים הזמנה לגוף קדושה לאו מילתא דלפמש"כ לא מע"ע ילפינן לה הא דבגוף קדושה הזמנה מילתא ולפי"ז גם קו' הטו"א לק"מ דביהכנ"ס אף לדעת הקדמונים דסברי דהוא גופה קדושה לא תשמישי מצוה עכ"פ לענין שיהא הז"מ ל"ה גוף קדושה דהא בסי' קנ"א מבואר דאם התפללו בבית שלא יחדו לביהכ"נ לא חלה עליו קדושה והוא מירושלמי מגילה ויומא כמו שיתבאר להלן בפרקין א"כ גם בביה"כ בעינן עם המעשה הזמנה כהא"ג הזל"מ ולא נאסר בהזמנה בעלמא כיון דבמעשה לבד אין בכחו לאסרו גם הזמנה להאי מעשה אין בכחו לאסרו ולקדשו ודו"ק: ב' והנה לענין תשמישי קדושה דעת הרמב"ן שם דאין להם פדיון לעולמית ואין מתחללת ולדעתו הוא מטעם ביזוי מצוה אבל לדעת הר"ן הוא מטעם דכל קדושה אין לה פידיון ותשמישי קדושה כקדושה עצמה והעלה בח"ס שם שזה ג"כ רק מדרבנן שעשו ס"ת ותשמישה כעין קדושת מקדש שכלי תשמישתו אין להם פדיון ועמג"א סי' קנ"ג סיק' י"ד וסי' קנ"ד סיק' ח' וכך דעת רבינו בפי"א מס"ת דכלי תשמישי קדושה אין להם פדיון וקדושתה קדושת עולמית אך כתב שם דמה שעשו לנוי ס"ת יש לה פידיון ובח"ס שם וכן בפמ"ג סי' קנ"ג תמה מה חילק יש בין תשמיש קדושה למשום נוי ותי' דדוקא תשמישי קדושה דמי לכלי מקדש דקיימ"ל יש מועל אחר מועל בכלי תשמיש אבל במה שעשו לנוי בוודאי יצא לחולין ע"י מעילה וע"כ מהני פדיון לכן יש לה פדיון ולדבריו צ"ע דהא דכ' רבינו בפ"ו ממעילה דבקרדום יש מועל אחר מועל היינו רק מעילה שבשוגג אבל פידיון בוודאי יש לכלי תשמיש דרק קדה"ג ככ"ש אין לה פידיון והא דבמעילה דף כ"ט מוכח דהא בהא תליא היינו רק לענין כ"ש משום דבכ"ש אף אי הוה אמרינן דיש מעילה במזיד כר"מ בקידושין דף נ"ד דהקדש במזיד מתחלל אפי"ה בכ"ש יש מועל אחר מועל דל"ש מעילה בקדה"ג א"כ ה"ה דל"מ פדיון אבל בכלי תשמיש כקרדום יוצא ע"י מעילה לחולין דרק דלדידן דמעילה רק בשוגג מתחלל הוא אמרינן דיש מא"מ בקרדום וכמו שבארנו בה' מעילה ליישב בזה דעת רבינו שנלאו כל המפרשים ליישב דבריו דבש"ס מוכח רק בכ"ש יש מא"מ אבל לא בכלי תשמיש והעליתי דזה רק לר"מ דבמזיד יש מעילה אבל לדידן דאין מעילה אלא בשוגג גם בתשמישי הקודש יש מא"מ אבל לענין פידיון שפיר יוצא לחולין וא"כ אין הוכחה דלשיטת רבינו דבקרדום יש מועל אחר מועל שנאמר דגם פדיון אין לו וכדמוכח ממה שהקשה בח"ס על רבינו דסובר בקרדום יש מא"מ ממכתשת של מרע"ה למ"ד דל"ה כ"ש אין מקדשת קדה"ג ויוצא ע"י פדיון כדאיתא בשבועות דף ט' ולמה בקרדום יש מא"מ ולפמש"כ ניחא דגם קרדום יש לה פדיון ומתחלל רק לענין מעילה דבשוגג אמרינן דאין מתחלל ויש מא"מ ולכן גם מכתשת אין מקדשת ומהני פדיון: ואולם ליישב קו' הח"ס ופמ"ג מתשמישי ס"ת אומר אי דמיא להא דמיא לבגכ"ה לפמש"כ הריטב"א הביאו משל"מ פ"ח מכהמ"ק דל"ה כ"ש וחקר במשל"מ א"כ אמאי אין לה פדיון ונגנוזין לפמש"כ י"ל דכ"ש ל"ה אבל תשמיש קדושה הוה וזה ג"כ אין לה פידיון ולפי"ז גם תשמישי ס"ת וכל תשמישי קדושה אין להם פדיון אבל מה שהוא רק לנוי יש לה פדיון דל"ד לבגכ"ה וכן למ"ד סכין של שחיטה ל"ה כ"ש מסתברא דעכ"פ מיקרי תשמיש קדושה ואין לה פידיון אבל קרדום בוודאי לא נחשב תשמיש קדושה רק כלי תשמיש הקודש ולכן מהני פידיון וא"כ א"ש דל"ק מתשמישי כסף שהוא לנוי דיוצא לחולין דתשמיש קדושה רק מיקרי דבר שהוא משמש לגוף הקדושה עצמה כבגכ"ה וסכין אבל תפוחי זהב של ס"ת אין תשמיש לגוף הספר דהא אין מניחין אותו על הספר עצמו: ג' והנה כבר הבאתי דברי המרדכי דאסור לנתוץ דבר מביה"כ והובא להלכה בסי' קנ"ב ואמנם לפמש"כ תליא זה בשיטת ר"ן ורמב"ן דלר"ן ביהכנ"ס קדושה יש בה ולרמב"ן רק תשמיש מצוה שנזרקין אחר שנעשית מצותו והנה במג"א סס"י קנ"ב הביא דעת מהרמ"פ דל"ש אסורא אלא בתולש וסותר ממחובר ולא בדבר המטלטל כגון ספסלים של ביה"כ והקשה בפמ"ג ובח"ס ממס' מכות דף כ"ו שורף עצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן הרי דגם בתלוש לוקה והנה לכאורה יקשה מירושלמי פ"ג דמגילה והובא בב"י סי' קנ"ד דספסלים ובימה של ביהכנ"ס יש לו קדושת ביה"כ לענין מכירה וא"כ ה"ה לענין נתיצה ולכן אף אי בעלמא בתלוש ליכא איסורא בספסלי ביה"כ דדמי לביהכנ"ס גופי' ובטיל לגבי ביהכנ"ס איסור נתיצה שפיר ונראה ליישב דהנה לכאורה יש לחקור אהא דעושין ספסלין של עץ ובימה של עץ בביה"כ והא אין עושין במקדש בנין של עץ כיון דביה"כ יש לו דין מקדש לדעת מהרי"ק שהבאתי לעיל לפי"ז לכאורה י"ל דמהא"ט גופי' שרי לנתוץ ספסלין של ביהכנ"ס דממנ"פ דכיון דעושין של עץ ע"כ נקטינן דלא לכל מילי הוה ביה"כ כמקדש א"כ גם נתיצה שרי ורק דהקושיא עכ"פ הרי שיטת מהרי"ק דביה"כ יש לו דין מקדש לכל מילי דשייך בו הנה ע"כ הא דשרי ספסלין ובימה של עץ יען דהוה בתלוש שרי דאין אסור אלא בבנין ומחובר כמש"כ הר"מ לעיל דין ט' א"כ שוב גם נתיצה שרי מהא"ט דהוה כתלוש ולא בטיל לגבי ביה"כ ולפי"ז י"ל דזהו כונת הרמפ"ד דבביה"כ שרי לנתוץ מידי דתלוש דכיון דע"כ לא בטל לגבי ביה"כ למחשבי' כמחובר ע"כ גם משום נתיצה ליכא דליכא קדושת ביה"כ אמידי דתלוש ולכן ל"ק מעצי הקדש שהוא לגוף קדושה גם בתלוש שייך אסור נתיצה וא"כ הדבר מוכרח דאף דלירושלמי לענין מכירה ספסלין ובימה יש לו דין ביה"כ לאיסור נתיצה אין בו קדושת ביה"כ מדשרי של עץ ע"כ דלא בטלי לגבי ביה"כ גופי' ולכן משום נתיצה ג"כ ליכא: וראיתי אח"ז במהרמ"ש שעמד על זה איך שרי להעמיד ספסלין של עץ בביהכנ"ס וכ' דלפמש"כ מהר"ל מפראג הטעם דאסור לשתף דבר של חול עם של גבוה לכן בביה"כ דהא צרכי מצוה אין כאן שיתוף הדיוט לשל גבוה אולם לטעמו יקשה א"כ מכל הני שהקשה הראב"ד לעיל דמשמע דאף דכולן צרכי מצוה אפ"ה אסור לקבוע של עץ והנה לדעת הראב"ד שכ' מטעם דאין נעשה לצל שרי לעשות איצטבאות של עץ במקדש כמו שהבאתי לעיל דין ט' לכן ספסלין של עץ שרי דאין לצל משא"כ לנטוע אילן בחצר ביהכנ"ס שהוא לצל שפיר אסור דהאומות עושין כן לפני בית ע"ז שלהם שיקבצו שם העם כמש"כ רבינו בה' ע"ז ואין לעשות כן לפני בית ד' אלקי ישראל ולענין אתנן אי שרי להביא לביהכנ"ס דעת המג"א סי' קנ"ד דרק מדרבנן פסול ויש להבין עכ"פ הוה מצוה ולמצוה ג"כ פסול אתנן וראיתי באבני מילואים בסי' כ"ד לתשובותיו הרגיש בזה וכתב דביהכנ"ס קיל אפי' משאר מצוה ובח"ס סי' ל"ט חקר אי בביה"כ בעינן מן המותר בפיך כיון דילפינן ממקדש א"כ יקשה לפמש"כ הבחיי דלכן ל"ה משי במקדש משום דהוה יוצא מן הטמא א"כ הא דנוהגין ליקח משי לתפירת תשמישי ביהכנ"ס והעלה משום דנשתנה כשנעשה משי וכן ע"י הצביעה שצובעין המשי ועמש"כ בפ"א מכהמ"ק והנה בפמ"ג סי' קנ"א כתב דלענין מצות מורא בביה"כ רק דרבנן אף דמורא מקדש הוא מ"ע רק דאכתי משום נדר הוה ד"ת אא"כ התנו: ולכאורה קשה לדברי הרמפ"ד הא מזבח הוה תלוש ולבסוף חיברו דהוה כתלוש ואיכא נתיצה אך י"ל דהנה בחיה"ר בע"ז דף נ"ד הביא דברי הראב"ד דמשמשי ע"ז של ישראל ג"כ אין לו ביטול מדכ' ונתצתם את מזבחותיהם ואין אלא משמשי ע"ז אלא ע"כ דישראל זכו בהן בירושה כדאמרינן גבי אשירה ואף דל"ש אלא במחובר לקרקע ע"כ צריך לומר דאף דתלוש ולבסוף חיברו הוה כתלוש ונאסר לענין ירושה הרי הוא כקרקע ומשו"ה צריך נתיצה וע"ז אמר קרא לא תעשון כן לד' א"כ א"ש דמזבח הוה שפיר כמחובר ובזה איכא לא תעשון אבל בתלוש לא נאמרה הלאו דלא תעשון כן וכדברי הרמפ"ד ועיין בהפלאה: ד' ומפארין ומייפין כפי כחן וכו'. ונראה לי ראי' לדין זה מהא דאתיא במשנה דביכורים עשירים מביאים בקלתות של זהב ושל כסף עניים בסלי מצפים של ערבה קלופה הסלים והביכורים נתונים לכהנים וקלתות כסף לבעלים הרי דמצוה לעשירים להשתמש למצוה בכלי כסף וכלי זהב מכש"כ במקדש והנה משנה זו הובא בב"ק דף צ"ב ואיתא שם אמר רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי רבנן בתר עניא אזלי עניותא א"ל דתנן עשירים מביאים ביכורים כנ"ל אמר לי את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא והנה המאמר תמוה מאוד למה לא ילפי רבנן אליבא דרבה בר מרי מקרא דכתיב בתורה ושבקי קרא ומייתיא ראי' ממשנה דביכורים וראיתי בפמ"א ח"ג שעמד ע"ז וכתב לפרש בדרך חריף עפ"י גמ' דכתובות דף ע"ה אמר רבא לא תימא ריהו"ש לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל וכו' היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ריה"ש בתר חזקה דגופה דתניא אם בהרת קודם לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם טהור ספק רבנן אמרי טמא ור"י אמר כהה מאי כהה אמר רבא כהה וטהור והקשו תוס' בשם ר"ת מ"ט דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה ותי' כשנזקק לטומאה אייריא ויליף מקרא דלטהרו ולטמא ואמנם בנדה דף י"ט כ' תוס' לתרץ דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לפיכך נראה הדברים דבהרת הי' קודם וריעה חזקתו וכתב בפמ"א דתליא זה בפלוגתא דרבה ורבא ביבמות דף ל"א דרשה דמוקי דאשה זו דחזקת היתר לשוק עומדת ס"ל אף בנולד ספק בשעת שבעלה חי והי' בחזקת אסור א"א אפ"ה אזלינן בתר חזקת היתר יבמה לשוק ורבא ס"ל דיגיד עליו ריעו דגם בגירושין ס"ל קרוב לה ספק קרוב לו הר"ז חולצת ולא מתיבמת ול"א בתר חזקת היתר לשוק יען דנולד ספק מחיים וכמש"כ הש"ך בסי' נ"א וא"כ לרבא ע"כ כתי' הר"י בבהרת הטעם דדרך להתלבן ע"י בהרת אבל בנזקק לטומאה גם לר' יהושע להחמיר רק רבה לשיטתו דסובר בנולד ספק מחיים אזלינן ג"כ לקולא מצי סובר כר"ת דר"י ס"ל בנזקק לטומאה ג"כ אזלינן בתר חזקת הגוף ולכן לשיטת ר"ת ע"כ דגרסינן רבה אמר כהה וטהור דלא מצינן לגרוס רבא דלדידי' ע"כ דלא אייריא כלל ריהו"ש דנזקק לטומאה ועפי"ז יפורש היטב מאמר הנ"ל דהנה לרבא דסובר בנזקק לטומאה אזלינן להחמיר היינו דכתיב וטמא טמא יקרא מי שהוא בחזקת טומאה טמא אף לכשיטהר משום דנזקק לטומאה א"כ מוכח דבתר עניא אזלי עניותא דאי לאו דהוה טמא מכבר הוה מטהרין ספק בהרת קדמה א"כ לרבא שפיר נשמע מקרא דבתר עניא אזלי עניותא רק זהו רבא לשיטתו אבל רבנן דסברי דאף בטהור ג"כ ספק טמא א"כ ל"ש לומר וטמא טמא יקרא דבתר עניא אזלי עניותא ע"כ שאל רבא מנ"ל הא דאמרו רבנן בתר עניא אזלי עניותא והשיב לו ממשנה דביכורים דהסלים והביכורים לכהנים וע"ז אמר רבא את אמרת מהתם דלרבנן אי אפשר למילף מקרא דטמא טמא יקרא אבל אנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא דלשיטתו דרק בנזקק לטומאה טמא שפיר שמענא מקרא דרק ע"י שהוא טמא טמא יקרא אנו מטמאין אותו נשמע מקרא דבתר עניא אזלי עניותא יעש"ה דבריו החריפים: אמנם הנה לפי דרכו סוף דבריו איני כראש דבריו דכתב לפרש דרבה דאמר בההוא עובדא טהור טהור רק מי שהוא טהור זהו טהור א"כ זה סותר יסוד תחילת דבריו שכ' דרבה לשיטתו דסובר בנולד ספק מחיים לקולא ע"כ סובר בנזקק לטומאה טהור לר' יהושע ולכן הוכרח לפרש דמנא הא מילתא דאמרו רבנן קאי ארבנן דמטמאין בכל ספק וזהו איני מענינא דפליג רבא עם רבה לכן נ"ל להוסיף מיא וקמחא דהא דאמר רבה בההוא עובדא דמתיבתא דרקיע טהור טהור לומר דס"ל דלר' יהושע טהור בכל גונא בין כפירוש ר"ת דרבה אמר כהה טהור דנזקק לטומאה בין באיתרע החזקה כפי' הר"י דתרווייהו אמת לכן אמר טהור טהור בכפילת הלשון וא"כ לפי"ז יתפרש הכי מנא הא מילתא דאמר רבנן בתר עניא אזלי עניותא דהיינו לרבה דס"ל בנזקק לטומאה ג"כ טהור א"כ לא שייך לפרש טמא טמא יקרא בנזקק לטומאה א"כ לא נשמע מקרא דבתר עניא אזלי עניותא דלא אייריא הקרא מזה דהא באמת ס"ל דטהור וע"ז משני לי' ממשנה דביכורים וע"ז אמר רבא שפיר אנא אמינא מהאי קרא דטמא טמא יקרא דלדידי מתפרש קרא דבנזקק לטומאה טמא אבל בלא נזקק לטומאה אף דאיתרע חזקה טהור נשמע דבתר עניא אזלי עניותא: והנה תוס' בנדה הקשה לפירושם א"כ מאי האי דיליף רבא מבהרת דאזלינן בתר חזה"ג ותי' דיליף דאף דאיכא ריעותא דמום אזלינן בתר חזה"ג דהיינו דאיכא ריעותא דמום לפניך אך לכאורה יקשה הא מדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף דאיכא ריעותא לפנינו דבליכא ריעותא א"צ לחזקה אך א"ש דהנה בריש נדה איתא דבמקוה הוה תרתי לריעותא דהרי חסר לפניך הוא משום דשייך לומר חסר ואתאי א"כ י"ל בודאי במום שנעשה בפעם אחת לא שייך לומר הרי מום לפניך לגרוע החזקה אבל באיכא מום לפנינו שאין יכול להתהוות בפעם אחת שפיר שייך לומר הרי מום לפניך והוה ריעותא וס"ל לרבא דלר"י אזלינן בתר חזקת הגוף אף דאיכא ריעותא לפנינו דשייך לומר דכבר התחיל המום להתרקם בבית אבי' ויליף כן מבהרת דכ' לטהרו ולטמאו דשמעינן אף באיכא ריעותא לפנינו דעפ"י רוב בהרת קדמה אזלינן בתר חזקת הגוף אי לאו דאיכא חז"מ כנגדה ונפ"מ לענין להצריכה גט לר"י אזלינן בתר חזה"ג וכמש"כ לפרש בשמ"ק ועיין רשב"א חולין דף י"א שכתב בפירוש לחלק בין מומין שאי אפשר שנולדו בה עכשיו והעלה דבאמת בכהא"ג ל"מ חזה"ג רק מטעם דכנכ"ה והנה לפמש"כ זהו טעמא דרבא אליבא דר"ג דמוקי מטעם כנכ"ה כאשר יתבאר אבל לר"י ס"ל דהא גופי' ילפינן מבהרת אף דג"כ איתרע אזלינן בתר חזה"ג היכא שליכא חז"מ כנגדה ודו"ק ואמנם יש להבין מ"ט דנאיד הר"י מפירשו של הר"ת דאיירא בנזקק לטומאה ונראה דהנה בתוס' שם לעיל כתבו לפרש דמיייתא ראי' דחזה"ג אלים מחזקת פנוי' ונשמע לו מדמטהר כן בספק בהרת קדמה ואף דנזקק לטומאה ואיתא בתוס' דר"י הקשה ע"ז א"כ הוה תרתי לריעותא חזקת פנוי' והרי מומים לפניך ותי' הרשב"א דחזקת פנוי' ל"ה חזקה כלל נגד חזה"ג והקשה בפנ"י א"כ ממנ"פ אי מסברא פשיטה לי' דל"ה חזקה א"כ א"צ לילף מבהרת וכיון דצריך לילף מבהרת א"כ אכתי קשה דהכא דהוה תרתי לריעותא לא נשמע כן מבהרת דשם לה' תרתי לריעותא אולם ל"נ דלק"מ דהא הר"י באמת מפרש הילפותא מבהרת אינו משום דנזקק לטומאה אלא דיליף אף דאיתרע דעפ"י רוב המום לא אתי בפעם אחת רק ע"י חולי כבר התחיל הריעותא מקודם הוה חזקה דאיתרע אפ"ה ס"ל דהוה חזקה כמו בבהרת דאיתרע החזקה דעפ"י רוב בהרת קדמה לשער הלבן וא"כ שפיר ס"ל דחזקת פני' ל"ה חזקה נגד חזה"ג וא"צ ללמוד זאת מבהרת ודו"ק: ה' עוד נ"ל ראי' מברכות דף י' אקרא ויסב חזקי' אל הקיר ויתפלל אל ד' מאי קיר על עסקי קיר אמר לפניו רבש"ע ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה החיית את בנה אבי אבא שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב על אחת כמה וכמה ותמוה לי הא לכאורה עדיפא הוה לי' למימר דאבי אבא בנה לפניך את קירות ביהמ"ק דזכות זה עדיפא מזכות זה שקירה כולו בכסף ובזהב וכדמצינו ביומא דף פ"ז שצדיקים זוכין לבניהם ולבני בניהם אולם בירושלמי פ"ד דברכות איתא באמת שנתן עיניו בקירות ביהמ"ק דקאי אבנין ביהמ"ק גופי' אבל לפי גמ' דבבלי קשה ונראה דהיינו טעמא דעל גוף מצוה אין זכותו גדול כל כך משא"כ הידור מצוה זכותו גדול יותר: הנה במנחות דף כ"ח איתא העשירו עשו של זהב והנה בספר אגדת אלי' עמד בזה מה עדיפותא בשל זהב לגבי גבוה הא בכל מקום תשמישו של הקב"ה בכלים שבורים א"כ מה צורך לרבוי הכסף והזהב שהוכן במקדש ואבן יקרה לרוב וכן במשכן ציוה למרע"ה כן וכתב שכל דבר מהמשכן והמקדש הם רומזים לדברים עליונים של מעלה שעליהם נבנה רזין דרזין ונצטוינו לעשות כדוגמא כאן למטה מדברים גופניים בכסף וזהב וע"י הדוגמא כאן למטה ממה שלמעלה ממשכן דוגמת זה השפע מלמעלה ומשפיעים בכל העולמות ושכינה שורה בתחתונים ומתבסם הכלל ובכלל זה יתחייב הדין היות צריך להכניס בו רבוי הכסף והזהב ואבן יקרה דכפי השרשים למעלה כך צריך להיות למטה וזה הטעם שהמקדש הי' מחזיק כל הנכנסים בתוכו משום שהיו קונים שם מדריגות רוחניות וכל דבר רוחניי אין תופס מקום כדוגמת הזהב הטהור שאינו תופס מקום שאם תמלא כוס מים עד שפתו ותכנס אח"כ שלשלת זהב טהור לתוך הכוס לא יצא מן המים לחוץ אפי' טיפה כן דומה בדומה הי' כל ישראל הנכנסים במקדש והם נעשים כנשמה מופשטת מן הגוף ולכן אמרו בפ"ה דאבות עומדים צפופים ומשתחווים רווחים: וכתב שם עוד דיופי הבנין מרוב הכסף והזהב שבתוכו מתפעלים הנכנסים בתוכו שיפול בלבבם אימה ויראה לעמוד שם באימה ויראה ומהרהרים תשובה בלבם פן תאכלם האש ולעבדו בכל לבבם ומאודם ובכל נפשם וע"י כן תתקיים המקדש לעולם באופן דרבוי הכסף והזהב במקדש הוא מצד מה שנוגע לתועלת נשמותיהם של ישראל שע"י כן קונים אימה ויראה ממי ששוכן שמו שם: ועד"ז כתב רבינו בפ"ח מה' אלו שלכך ציוה לעשות שמירה במקדש כדי שיהא אימתן של ישראל כמו בפלטין של מלך: אך יקשה מיומא דף ל"ד ורבנן מאי אחד מיוחד שבעדרו ורבי מומבחר נדריך נפקא ורבנן חד בחובה וחד בנדבה ופירש"י יש צד נוטה שהנדבה צריך ליפותה כדי שתתרצה לדורון ויש צד נוטה לומר שהחיוב המוטלת צריך לפרוע חובו משלם הרי דיש צד דבנדבה אין מצוה ליפותה: ו' ולכאורה יש להקשות אדברי רבינו דהנה בירושלמי סוף פ"ה דשקלים ר"ח ור"א רבה הוה מטיילין באילן כנישתא דלוד וכו' א"ל כמה נפשות שקעו אבותיך כאן מי לא הוין בני אינש דלעון באורייתא קרו עלי' וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות הרי דליכא מצוה בהידור רק יש לומר היינו משום דהא תשב"ר עדיפא אפי' מבניין ביהמ"ק כמש"כ רבינו להלן אבל הנה במהרי"ק שורש קכ"ח מייתיא מירושלמי דזרעים גי' אחרת וז"ל וכי לית תמן בר נש למילף באורייתא או חולים המוטלים באשפה ודייק מזה המהרי"ק שטוב ליתן צדקה לעניים חולים מליתן לביהכנ"ס וזהו לכאורה טעמא בעי דביהכ"נ דהוא מצוה דרבים עדיפא מצדקה לעניים ולכן נראה דלא לבד תשב"ר עדיף מבנין ביהמ"ק דהא אפי' לימוד תורה של גדולים עדיף מבנין ביהמ"ק כדמוכח במגילה דעזרא לא עלה לא"י כל זמן שרבו ברוך בן נרי' הי' חי א"כ י"ל הכי חולים קאי גם אגדולים שלומדים תורה והם תשושי כח ע"ד דאיתא בנדרים דף מ"ט מאן קצירי ומריעי קצירי חולים מריעי רבנן שהם תשושי כח וכך איתא בר"ה א"כ מהא אייריא ירושלמי לית תמן בר נש למילף באורייתא שלומד תורה דהיינו מריעי או חולים היינו קצירי ת"ח תשושי כח בוודאי עדיפא מבנין ביהכנ"ס ועח"ס א"ח סי': והנה במרדכי סוף ה' קטנות כ' וז"ל כ' רבינו יהודה כתיב שכל טוב לכל עושיהם וסמוך לי' במצותיו חפץ מאוד בתיקון נאה משום ואנוהו במצות מבחוץ למראית העין וכש"כ מבפנים שהי' ביהמ"ק מפנימה זהב טהור וכן מכתב כתיבה גסה והכי פסק הרמ"א באו"ח סי' ל"ב דצריך ליפותם מבחוץ ומבפנים אמנם הנה רבינו בפ"א מתפילין כתב דתפילין א"צ שירטוט משום דהם מחופין דל"ש ואנוהו כיון שהם מחופין וכמש"כ תוס' מנחות דף ל"ב בד"ה הא מורידין בשם הר"ת אך בתוס' גיטין דף ו' ד"ה אר"י דצריך לשרטט כל שיטה ושיטה משום ואנוהו ורואה אני שתליא בפלוגתא דבשבת דף קל"ג חשוב ציצית ומזוזה וס"ת נאים משום זא"ו ושבק לתפילין ובירושלמי פ"א דפיאה הובאה ג"כ אותה ברייתא וקחשוב גם תפילין א"כ לכאורה משמע דבהא פליגי אי בתפילין שהן מחופין שייך ג"כ ואנוהו אלא דיש לדחות דלא פליגי דירושלמי נקט גם תפילין דעכ"פ בחוץ בעינן ואנוהו וגמ' דילן דשבק תפילין יען דפנים עכ"פ ל"ב ואנוהו ע"כ שבקו לגמרי לתפילין: והנה בח"ס בר"פ הלולב הגזול כתב להשוות כל הדרשות שדרשו מזה אלי ואנוהו דדרשינן הידור מצוה ודרשו נמי בפראד"מ אנוהו אני והוא להתדמות כדרכיו של הקב"ה ואונקלס תרגם ואנוהו אבנה לו מקדש ובפירש"י פרשת בשלח דרשו אנוהו לשון נוה ודירה וצ"ל כולהו שמעי' מיני' דהנה בפ' תרומה פי' והאמה מזה והאמה מזה למדך תורה ד"א שיהי' אדם חס על היפה נמצא מדיבנה לי מקדש נלמוד שהקב"ה חס על היפה ומצוה להדמות בדבריו כדדרשינן אני והוא ממילא מובן שאנחנו גם כן צריכין לחוס על היפה בקיום מצותיו וא"כ כל הב' דרשות אחד הם ותלוי זה בזה מכל זה ראי' לדברי רבינו:

11 א' אין בונין מקדש בלילה דכתיב וביום הקים את המשכן. וכ' הכ"מ שהוא גמ' שבועות דף ט"ו ועוד כתב רבינו ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הככבים וכ' הכ"מ דכתיב עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הככבים והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה אולם קשה לי ע"ז טובא דהנה בברכות דף ב' מייתיא קרא דאנחנו עושים מעלות שחר עד צאת דככבים לזכר לדבר שבצאת הככבים הוה ליליא ותני ואומר והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומפרש מאי ואומר וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה מזה נשמע דמעלות השחר עד צאת הככבים יממא ותמוה מאוד איך ס"ד לומר דמחשכי ומקדמי דהיינו דכבר הויא לילה קודם צאת הככבים רק דמחשכי והא קרא כתיב ביום הקים המשכן דאין בונין בלילה ע"כ יממא הוה עד צאת הככבים אך יש לישב ואקדים שמעתין דברכות אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ורמינהו מאימתי קורין את שמע משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו מי לימא פליגא אמתניתין לא עני וכהן חד שיעורא הוא ורמינהו מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי ר"מ וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הככבים ואומר והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה מאי ואומר וכי תימא מכי ערבא שמשי ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמו ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה קס"ד עני וכהן חד שיעורא הוא ואי אמרת עני וכהן חד שיעורא הוא חכמים היינו ר"מ ש"מ דעני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד לא עני וכהן חד שיעורא ובני אדם לאו חד שיעורא הוא והנה קשה לי טובא מ"פ אי עני וכהן חד שיעורא הוא חכמים היינו ר"מ הא יש לחלק בין כהן דמשנתינו דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן בין ברייתא דקתני משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן כאשר אבאר דהנה תוס' ד"ה משעה שעני נכנס לאכול פתו הקשו א"כ מתי יתפלל העני כיון דאסור לאכול קודם התפלה ותי' דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא קודם עד שיכינו סעודתו יקרא ויתפלל והקשה במהרש"א למה לא הקשו תוס' גם אמשנתינו דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול אימתי יתפללו ויקראו ק"ש ותי' דאי ממשנתינו ל"ק די"ל דאין הכונה שנכנסין לאכול אלא משעה שהותרו לאכול אבל בצל"ח תי' דבאמת מותרין לאכול קודם שיקראו ק"ש ויתפללו כיון דאכילת תרומה מצוה כדאמרינן כהא"ג פסחים דף ע"ב והנה זה יתכן במשנתינו דקתני דנכנסין לאכול אבל בברייתא דקתני משעה שזכאין לאכול זה בוודאי אין לפרש רק משעה שהותר לאכול וא"כ לפי"ז י"ל בוודאי עני וכהן חד שיעורא דהיינו לפי המשנה דסברי דהזמן משעה שנכנסין לאכול באמת וזהו שיעור מאוחר שפיר עני וכהן חד שיעורא הוא וכן עני ובני אדם בע"ש חד שיעורא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול דהוא בשעה שהותרה כשערבה שמשה וזהו השיעור קדמה לשיעור דבני אדם נכנסין לאכול בע"ש וכן יקשה בהא דפריך אח"כ אי אמרת עני וכהן חד שיעורא הוא ר"ח היינו ר' יהושע דהא י"ל בוודאי במשנתינו דאייריא משעה שאוכלין זהו חד שיעורא הוא עם עני אבל ר' יהושע דקאמר משעה שהכהנים מטוהרין לאכול בתרומתן שזהו משעה שערבה השמש שיעור זה קודם לשיעור דעני אולם לישב זאת נראה דהנה בצל"ח הקשה מ"פ הגמ' וכי תימא מכי ערבה שמשא ליליא הוא בשלמא אי ר"מ דקאמר משעה שבנ"א נכנסין לאכול בע"ש הוה שיעור מוקדם וחכמים פליגי וסברי משעה שהכהנים זכאין וסימן לדבר צה"כ באים להקל שהשיעור מאוחר ומייתיא ראי' מקרא דעושין המלאכה מעה"ש עד צאה"כ שפיר שייך להקשות מנ"ל דילמא מכי ערבא שמשי לילא כר"מ ואינהו דמחשכי ומקדמי אבל באמת שיעורא דר"מ משעה שהעני נכנס לאכול הוא שיעור מאוחר וכדמסיק לקמן דשיעורא דעני מאוחר לשיעורא דכהן שהוא צאה"כ וחכמים באים להחמיר דהשיעור הוא משעה שהכהנים זכאין והיינו מצאה"כ אז כבר הוה ליליא וכפירש"י ד"ה אעפ"י שאין ראי' לדבר שהיום כלה מצאה"כ זכר לדבר איכא שכבר כלה מצאה"כ לא כר"מ דסובר דהיום כלה אחר צאה"כ א"כ מ"פ וכי תימא דליליא כלה כי ערבא שמשא דהא גם לר"מ פשיטא לי' דליליא ל"ה קודם צאה"כ ותי' בצל"ח דבאמת האי ואומר לאו מברייתא הוא אלא גמ' מפרש לה וס"ד דשיעורא דר"מ דבני אדם בע"ש הוא קודם לצאה"כ שאז כבר הוא ליליא מאחר דערבא שמשא ולכן שפיר הוה קשיא לי' דילמא מכי ערבא שמשא ליליא ולכן הביא ואומר הי' לנו היום למלאכה ובאמת זהו דוחק ע"כ אומר דהנה בצל"ח כבר תמה מנ"ל בשמעתין לישב דתליא בזמן שכיבה דילמא תליא בשעה שנעשה ערב אך הדבר ניחא דהנה בגמ' לעיל פריך תנא היכיא קאי דקתני מאימתי ותו ניתני דשחרית תחילה ופירש התוס' דומיא דתמיד דכ' את הכבש האחד תעשה בבוקר ומשני תנא אקרא קאי דכ' בשכבך ובקומך והכי קאמר זמן ק"ש דשכיבה מאימתי משעה שהכהנים ואיבעית אימא יליף מברייתו של עולם דכ' ויהי ערב ויהי בוקר ופריך א"כ הא דתנן בשחר מברך שתיים ובערבית מברך שתיים ליתני דערבית תחילה ופי' התוס' דלס"ד ניחא דרק לענין ק"ש קחשיב דערבית תחילה אבל לפי מה דמשני דיליף מברייתו של עולם א"כ בכל מילי קחשיב של ערבית תחילה א"כ ליתני של ערבית תחילה ובמהרש"א תמה הא עכ"פ בתמיד קתני בבוקר תחילה א"כ אכתי מצינן למימר דלכן בברכות קתני של שחרית תחילה ובצל"ח תמה עוד דקאמר ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם הא בזה לא מתורץ הקושיא דתנא אהיכיא קאי ועוד דאריכת לישנא דהכי קאמר ק"ש דשכיבה מאימתי הוא ללא צורך לכאורה אך א"ש דבאמת קשה לי איך נשמע מקרא דובשכבך ובקומך דערבית תחילה דהא תחילה כתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך א"כ הרי קחשיב עוד זמנים שקודם שכיבה אך הדבר ניחא דהנה לקמן דף י' דריש מקרא דובלכתך בדרך בהליכה דידך אבל עוסק במצוה פטור א"כ לפי"ז יפורש הקרא הכי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דהיינו כשאתה עוסק בדברי רשות אז חייב אתה לקרות בשבתך דהיינו בערבית ובקומך בשחרית א"כ שפיר נשמע דערבית תחילה אולם ב"ש מפרש לקמן דבשכבך היינו דערבית בשכיבה דהיינו בהטי' ובשחרית בקומה א"כ לדידי' לא נשמע מקרא כלל דערבית תחילה דהא כיון דכתיב בקרא בשבתך בביתך א"כ לא נשמע פתח קרא בערבית תחילה א"כ לפי"ז יפורש לן דהנה אי ק"ש דרבנן מבואר במדרש פ' ואתחנן שהוא כנגד תמידין שהקב"ה אמר בזמן שאין ביהמ"ק אין יכול להקריב תמיד בשחר ותמיד בערב יהיו קוראין ק"ש בשחר ובערב יעו"ש וא"כ לפי"ז י"ל דגמ' דפריך ליתני דשחרית תחילה ופ' תוס' יען דבתמיד כתיב דשחר תחילה ולכאורה תמוה מאי ענין ק"ש לתמיד אך להנ"ל ניחא דס"ד ק"ש דרבנן ונגד תמידין תקנו א"כ ליתני דשחרית תחלה וע"ז משני דכתיב בשכבך ובקומך דהיינו כיון דחכמים אסמכוהו אקרא דושבכך ובקומך וצריך לקרות בזמן שכיבה א"כ לפי"ז שפיר שואל התנא מאימתי זמן ק"ש דשכיבה משעה שהכהנים נכנסין ומדויק אריכות לישנא דהכי קאמר ק"ש דשכיבה מאימתי דהוא עיקר התירוץ יען דחכמים אסמכוהו אקרא דבעינן לקרות מזמן שכיבה ע"כ קאמר מאימתי זמן שכיבה דלכך נקט דשכיבה תחילה דאין לומר דהא כתיב בלכתך בדרך תחילה דזה הא קאי אובשכבך ובקומך דבעינן ק"ש דשכיבה בשעה שעוסק בהליכה דידי' אבל בעוסק במצוה פטור מק"ש דשכיבה דהיינו מערבית וכן פטור מק"ש דקומה דהיינו מק"ש דיום וע"ז קאמר איבעית אימא דהיינו דהוא סובר דמקרא זה לא נשמע דזמן שכיבה קחשיב קודם דהא כתיב בלכתך בדרך ולית לי' דאתי לעוסק במצוה וכן לית לי' דבשכבך היינו לזמן שכיבה אתי דהוא דריש בשכבך בשעה שהוא שוכב וא"כ נהי דלתרץ קושיא קמייתא דתנא אהיכיא קאי שפיר מוכרחין לתרץ דאקרא קאי דהא עכ"פ כתיב דבשעת שהוא שוכב חייב לקרות ק"ש ופריך מאימתי אבל לא נשמע דערבית תחילה כיון דלא מפרש דבשכבך היינו לזמן שכיבה אלא דמותר לקרות כשהוא שוכב א"כ קרא הכי קאמר בין בישיבה בין בהליכה בין בהטי' בין בקימה יכול לקרות א"כ נזכר בקרא הליכה קודם לשכיבה א"כ ל"ש לומר דלכן הקדים דשכיבה תחילה וע"כ לתרץ קו' השני' דליתני דשחרית תחילה צריך לתרץ דיליף מברייתו של עולם והכונה דהנה בחולין אמרינן בקדשים הלילה הולך אחר היום ובחולין היום אחר הלילה ומפרש דיליף מברייתו של עולם דלילה קודם וזהו דמחדש לו עתה דלא כמו שסברת דק"ש דרבנן ותיקנו כנגד תמידין ועל כן הוה קשיא לן ליתני דשחרית תחילה אלא דסובר ק"ש דאורייתא א"כ אין ענין לתמידין דהוה קדשים בכל חולין דהיינו אי ק"ש דאורייתא הוה כשאר מצות דבזה שפיר דלילה קודם דיליף מברייתו של עולם אבל חולין דלילה קודם וא"כ ה"נ נקט דלילה תחלה ובאמת לא אייריא עתה מזמן שכיבה דלא הוזכר זמן שכיבה רק זמן ערבית כלישנא דקרא ויהי ערב ומפרש מאימתי נקרא ערב משעה שכהנים נכנסין לאכול וע"ז פריך הא דתנן בשחרית מברך שתיים ליתני דערבית תחלה דבשלמא אי ק"ש כנגד תמידין א"כ אף דזמן ק"ש דערבית נקט תחילה משום דזמן ק"ש בשכיבה תליא ונזכר בקרא קודם אבל הברכות ק"ש דשחרית נקט קודם יען שהק"ש עם הברכות הכל תיקנו כנגד תמידין אבל אי מקרא דויהי ערב נשמע דערבית תחילה כבכל חולין ואין ענין ק"ש וברכותי' לתמיד כלל א"כ ניתני ברכות ג"כ דערבית תחלה: והנה לפי"ז באמת למסקנא דמסיק דיליף מברייתו של עולם באמת לא תלי ק"ש בזמן שכיבה רק תלי אם הוא נחשב כבר ערב אז שפיר קורין ק"ש וכמו שהוא דעת ר"ת כמו שיבואר להלן וע"ז מייתיא אח"כ אמר מר מאימתי משעה שהכהנים נכנסין לאכול וע"ז פריך מדקתני משעה שהעני נכנס לאכול וקס"ד דשיעור דעני היינו בשעה שנכנס לאכול ממש דלא כתוס' והא דיקשה איך עני מותר לאכול בזמן תפלה ס"ד דבעני דסעודתו קטנה מותר אף בשעת זמן תפלה כמש"כ הפנ"י וראי' לפנ"י דתויו"ט דקדק מדנקט פתו משמע שכבר מוכן לו והנה לתוס' דאייריא בשעה שמכינים לו א"כ אמאי קתני פתו אבל לפירושי דאייריא בנכנס לאכול ממש שפיר תני פתו שכבר הוכן לו וע"כ פריך מי לימא פליגי ומשני עני וכהן חד שיעורא ונראה דאין הכונה אי הוה ממש ברגע אחד דמאי פלוגתא שייך בזה ואיך אפשר לצמצם בכמה רגעים נכנס לאכול דע"כ הוא בקירוב עת דשכיבה כמש"כ הפנ"י ומאי פלוגתא שייך בזה רק הכונה כך דהנה במשנה קתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול והיינו דתלי מכי ערבא שמשא משעה שהוא ערב וסובר הא דתנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול היינו שמותרין לאכול כמהרש"א דלא כצל"ח וברייתא דנתן הטעם משעה שנכנס לאכול היינו משום דבברייתא סובר דתליא בזמן שכיבה ע"כ נתן טעם זה דעני נכנס לאכול סמוך לזמן שכיבה כמש"כ הרשב"א בשמעתין וא"כ מי לימא פליגא דתנא דמשנה תליא בשעה שהוא נעשה ערב ותנא דברייתא תלי בשעת זמן שכיבה ומשני לא עני וכהן חד שיעורא הוא דגם שיעור דעני היינו משעה שנעשה ערב ולא תליא בשיעור זמן שכיבה משום דשיעור דעני איני בשעה שנכנס כבר לאכול דשיעור זה הוא מאוחר אלא דשיעור דעני היינו משעה שמכינים לו לאכול כמש"כ תוס' א"כ לתרווייהו לא תליא בשיעור שכיבה אלא במשערבא שמשא דהיינו משעה שנקרא ערב וע"ז פריך מברייתא דמפרש משעה שבנ"א נכנסין לאכול בע"ש דברי ר"מ וחכמים אמרו משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הככבים וזכר לדבר מקרא דעושים במלאכה עד צאה"כ ואומר הלילה למשמר והיום מלאכה וקשיא מאי ואומר וע"כ לפרש כך דאימא מכי ערבא שמשא הוה ליליא ואומר הלילה למשמר והיום מלאכה וא"כ קשיא קו' הצל"ח דכיון דר"מ סובר משעה שנכנסין לאכול בע"ש שהוא שיעור מאוחר וליכא למ"ד דמכי ערבא שמשא ליליא איך שייך להקשות וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא אע"כ דבאמת שיעורא דר"מ הוא שיעור מוקדם לצאה"כ והיינו דבאמת הקשה הרשב"א א"כ בנ"א בע"ש מתי מתפללין כיון דאסורין לאכול בשעה שהגיע זמן תפלה וזמן ק"ש אמנם י"ל לפמש"כ המג"א דלכך בע"ש מתפללין מקודם יען דתפלה כנגד אימורים וכיון דבע"ש מקדימין להקריב האימורים של תמיד בעוד יום ע"כ גם זמן תפלת ערבית קודם ושפיר מתפללין בע"ש קודם שערבה שמשא ואח"כ נכנסין לאכול וזמן זה הוא משערבה שמשא דבחול אין רשאין להקדים כ"כ ע"כ זמן ק"ש בשעה שנכנסין לאכול בע"ש והיינו משעה שערבה שמשא וע"ז פליגי חכמים דמשעה שהכהנים זכאין לאכול שהוא משעת צאה"כ ומייתיא זכר לדבר דעושים מלאכה מעה"ש עד צאת הככבים ואומר והי' הלילה למשמר והיום מלאכה ומפרש משום דמקרא דעושים במלאכה עד צאה"כ אין ראי' די"ל דמחשכי והיינו דלעולם כר"מ דמשעה שערבה שמשא ליליא הוא רק אינהו דמחשכי עד צאה"כ ת"ש והיום למלאכה זהו פירוש דברייתא רק המקשן דפריך הוא קס"ד דעני ובנ"א חד שיעורא הוא דשיעורא דבנ"א בע"ש ועני שווים דתרווייהו משעת שכיבה וא"כ אי ס"ד דכהן ועני חד שיעורא הוא דהיינו דשיעורא דעני היינו משעה שערבה שמשא א"כ חכמים היינו ר"מ אלא לאו ש"מ דשיעורא דכהן ועני לאו חד שיעורא הוא דשיעורא דעני היינו משעת שכיבה והיינו משעה שנכנס לאכול וכמש"כ הפנ"י דבסעודה דעני מותר אף בשעת זמן תפלה א"כ הוא זמן מאוחר לזמן שערבא שמשא והזמן שכיבה ושעה שבנ"א אוכלין בשבתות הוא ג"כ מזמן שכיבה משום דע"כ זמן דבנ"א אוכלין בע"ש הוא מזמן שכיבה דאל"כ יקשה קו' רשב"א א"כ איך רשאין לאכול בזמן תפלה ומה שכתבנו דבע"ש רשאין להקדים סובר המקשן דהתינח אם בשעה שבנ"א אוכלין בע"ש הוא אחר זמן צה"כ א"כ שפיר י"ל דבע"ש מקדימין להתפלל משעת צאה"כ וא"כ עני ובנ"א בע"ש חד שיעורא הוא מזמן שכיבה ושיעורא דכהן היינו משעה שנקרא ערב דהיינו צאה"כ אבל אי אמרת דעני וכהן חד שיעורא הוא דעני משערין משעה שמכינין לו סעודתו כשיטת תוס' דאז הזמן מקדמת וכיון שנשמע מכאן דשיעורא דכהן משעת צאה"כ כבר נקרא ליליא א"כ חכמים היינו ר"מ אלא ש"מ דשיעורא דעני מאוחר לצאה"כ דתליא בשעת שכיבה ובנ"א ג"כ משעת שכיבה תליא וא"כ שיעורא דחכמים להחמיר שכבר נקרא לילה משעה צאה"כ ולהאי ס"ד שפיר פירש"י ראי' לדבר היינו דמשעה צאה"כ כבר הוה ליליא וע"ז דחי לא שיעורא דכהן ועני שפיר חד שיעורא משעה שנקרא ערב ולא תליא בשיעור שכיבה ועני ובנ"א לאו חד שיעורא דבנ"א היינו זמן מאוחר דתליא בשעת שכיבה ושיעורא דעני וכהן היינו משעה שנקרא ערב משום דזמן שהכהנים נכנסין לאכול הוא שיעור מאוחר לשיעור דכהנים זכאין לאכול דהיינו מיד שערבא שמשא וזה משעת גמר שקיעת החמה דהוא צאה"כ דלפמש"כ ז"א דכל הקושיא מי לימא פליגא היינו משום דהא הוי פשיטא לי' דשיעורא דכהנים נכנסין לאכול היינו משעה שזכאין לאכול כמש"כ מהרש"א ורק בשיעורא דעני הוה מסתפק לי' אי הוה משעה שמכינים לאכול כתוס' א"כ הוה שיעורא דכהן ועני חדא או שיעור דעני משעה שנכנס לאכול ממש ורק דבעני מותר לאכול בשעת זמן תפלה וא"כ לא מצי לשנויי דעני וכהן חד שיעורא הוא רק בברייתא לאו חד שיעורא יען דבברייתא נקט משעה שזכאין לאכול דהא לפי מה דמשני דעני וכהן דמתניתין חד שיעורא היינו ג"כ משום דמפרש דשיעורא דכהנים נכנסין לאכול דמתניתין היינו ג"כ משעה שזכאין לאכול וכפירושו של מהרש"א ודו"ק: וע"ז משני לא שיעורא דעני וכהן חד שיעורא משעת צאה"כ אבל שיעורא דעני ובנ"א לאו חד שיעורא הוא אלא דשיעורא דבני אדם הוא מוקדם לשיעורא דכהנים דהא ברייתא ע"כ הכי מתפרש דשיעורא דבנ"א אוכלין בע"ש מוקדם משעה שערבא שמשא וחכמים להקל באים דהוא משעת צאה"כ כדמוכח מדקאמר ואומר דע"כ יתפרש דהכי פריך דאימא משעה שערבא שמשא כבר ליליא הוא כר"מ דסובר דשיעורא דבנ"א אוכלין בע"ש משערבא שמשא ולא יקשה א"כ איך אוכלין בע"ש בזמן תפלה משום דבע"ש מתפללין קודם שערבא שמשא דהא מקריבין אימורי תמיד של בין הערבים קודם שערבא שמשא ודו"ק: וא"ש נמי דפריך אי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא ר"ח היינו ריה"ש דא"ל דשיעורא דכהן דמתניתין היינו משעה שנכנסין לאכול ממש דאז הוה חד שיעורא עני וכהן אבל ריה"ש דנקט שמטהרים לאכול דזה שפיר הוה קודם לשיעורא דעני דז"א דהא אי עני וכהן חד שיעורא היינו דגם עני הוה שיעורא כשיעור דכהן שהוא משעה שזכאין לאכול וכפי' של מהרש"א וע"ז פריך איזה מאוחר ומשני מסתברא דעני מאוחר דאם ס"ד דעני קודם ר"ח היינו ר"א והקשו תוס' אימא דשיעורא דעני קודם לשיעורא דכהן אפ"ה אין שוה לשיעורא דר"א ונראה דהנה ר"א אומר משעה שקידש היום דהיינו משערבא שמשא כמש"כ רשב"א וריה"ש אומר משעה שמטהרים לאכול דהיינו משעה שנקרא ערב דהיינו גמר שקיעה ולא תליא בשיעור שכיבה ור"מ אומר משעה שנכנסין לטבול שהוא שיעור כ"ד קודם ביה"ש הוא מעט קודם צה"כ ור"י אומר משעה שנכנסין להסב בע"ש ור"ח אומר משעה שעני נכנס לאכול דהיינו זמן מאוחר לכולם דמשער בשעת שכיבה דהיינו משעה שנכנס לאכול ממש דעני מותר לאכול בזמן תפלה כסברת הפנ"י דאז ניחא פלוגתתם דכל אחד מוסיף על ר"א דהזמן מאוחר דזמן דר"א הוא מוקדם לכולן דסובר משערבא שמשא אבל אי אמרת שיעורא דעני מקודם ומשערין משעה שמכינים לו סעודתו כמש"כ תוס' והוא קודם לשיעורא דכהן א"כ היינו ר"א דהיינו דלא דהוה שיעורא חדא ממש דא"כ גם לר"ח לא תליא בשיעור שכיבה א"כ היינו ר"א א"כ אמאי נקט דברי ר"ח לבסוף א"כ הול"ל דר"ח קודם לשיעורא דכהן אלא וודאי דהוא מאוחר וע"כ נקט דר"ח לבסוף דבא לפלוגי אכל הני דסברי דלא תליא בזמן שכיבה אלא משעה שנקרא ערב ור"ח סובר משעה שהעני נכנס לאכול דהיינו דתליא בשיעור שכיבה: והנה במש"כ דהמקשן דפריך קס"ד עני ובנ"א חדא הוא הי' מפרש דר"מ סובר דתליא בזמן שכיבה שהוא מאוחר לצה"כ וחכמים לפלוגי אתי דמשעת צה"כ הוה ליליא ניחא מה דקשה לי דלכאורה תמוה כיון דלפי משמעות הברייתא דלכן נקט ואומר והי' היום למלאכה משום דהוה קשיא לי' אימור משעה שערבא שמשא מיקרי ליליא ע"כ דר"מ סובר דשיעור שבנ"א נכנסין בע"ש היינו קודם לשיעור דצה"כ א"כ מ"פ ואי ס"ד עני ובנ"א חד שיעורא חכמים היינו ר"מ עדיפא הול"ל אי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא הוא ג"כ קודם צה"כ משום דסובר ובא השמש היינו ביאת אורו התחלת שקיעתו א"כ תיקשה הא קתני בברייתא דסימן לדבר צאה"כ אע"כ דשיעורא דר"מ היינו שיעור מאוחר וא"כ שיעור דעני ובנ"א אי חד שיעורא הוא היינו דהשיעור מאוחר לצה"כ א"כ בנ"א וכהן חד שיעורא הוא א"כ חכמים היינו ת"ק ודו"ק: ב' ומעתה מכלל דברים הנתנים למעלה נבוא ליישב מה שהקשינו הא אין בונין מקדש בלילה דכ' ביום הקים את המשכן דהנה בפ' יתרו על פסוק ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכ' באבן עזרא דע כי בקר האמת הוא כזרוח השמש גם יקרא בוקר כעלות עמוד השחר כשיחל להראות אור בעבים וזה הבוקר ע"ד המקרה והערב האמיתי הוא בשקוע השמש גם יקרא ערב ע"ד מקרה עד עריבת האור וכן אמר דוד תזרח השמש יאספון ואחריו כ' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב לפי"ז רוחא שמעתתא די"ל זמן שכיבה קימה דקרא היינו משקיעת החמה עד זריחת השמש בנץ החמה כי זה בקר ערב האמת ובזה תלוי נמי זמן שכיבה וקימה ולפי"ז י"ל דהא"ט דר"מ דשיעורא דבנ"א נכנסין לאכול בע"ש היינו קודם צאה"כ יען דעכ"פ מכי ערבא שמשא ליליא הוה דזהו ערב האמיתי ופליגי חכמים דמשעה שהכהנים נכנסין לאכול משעת צה"כ ומייתיא זכר לדבר דקודם צאה"כ ל"ה ערב מדכ' דעושים במלאכה מעה"ש עד צאה"כ וע"ז מפרש דהאי ואומר אתו משום דקשה לו דהא אף זכר לדבר ליכא דילמא משערבא שמשא כבר ערב לכל מידי דכתיב בי' ערב וכמו שכ' הראב"ע הנ"ל דזהו ערב האמיתי רק אינהו דמחשכי דבקרא דיצא אדם לפעלו משמע באמת דמשערבא שמשא הוה ערב לגבי פועל כנ"ל והי' בונים עד צאה"כ עד שהוא לילה ממש לכל ענינים אבל באמת כבר הוה ליליא ואקרי ערב קודם צאה"כ וא"כ ל"ק הא אין בונין בלילה דבוודאי לענין בנין ביהמ"ק דממעטינן מביום הקים את המשכן דבלילה אין בונין לכן מעלה"ש עד צאה"כ בונין שפיר דקרינן בי' ביום הקים את המשכן אבל היכיא דכתיב ערב שפיר קרינן בי' ערב משעה שערבא שמשא כדברי הראב"ע ומשני מדכ' והיום למלאכה משמע דכל זמן שהי' עוסקין בבנין הוה יומא ואי ס"ד דאיקרי ליליא משערבא שמשא דהיינו דערב נקרא עכ"פ משערבא שמשא לענין מידי דתליא בערב א"כ איך קאמר והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה דמשמע כל שיעור זמן דאקרי יום למידי דכ' יום לא אקרי לילה למידי דכ' ליליא ויום גמור אקרי ולא מתחיל להיות ערב עד שעת צאה"כ דהוה ליליא ממש דשיעור ערב דקרא לא מתחיל קודם צאה"כ ודו"ק: ובזה ניחא גם קו' תוס' שהקשו הא הוה ראי' גמורה כמו דילפינן דשיעור יום מעלות השחר כדאיתא במסכת מגילה להנ"ל יש לומר דהיינו לענין מה דתליא ביום אבל מה דתליא בערב שפיר הו"א דלילא הוה קודם צאה"כ ועמש"כ פמ"א והנה במה שכ' יש ליישב שיטת הר"ת שמפרש דלכן מברכין וקוראין ק"ש בביה"כ כיון דלרי"ו מפלג המנחה ולמעלה אקרי ערב הוה ג"כ ערב לענין ק"ש וברשב"א תמה עליו דמה ענין תפלת ערבית שתיקנו כנגד הקטרת אימורים לק"ש שתלי בזמן שכיבה ולפמש"כ ניחא דהנה למ"ד דק"ש דרבנן תיקנוהו כנגד תמידין כדאיתא במדרש רק אסמכי' אקרא דבשכבך ובקומך בזמן שכיבה א"כ שפיר י"ל כיון דעיקר שתיקנו ק"ש כנגד תמיד של ערב שפיר הוה ערב גם לענין ק"ש כיון דהוה ערב לענין תפלה ולמ"ד ק"ש דאורייתא הא לא תליא בזמן שכיבה אלא אי איקרי ערב דלכן תני במשנה מאימתי קורין שמע בערבין ולא נקט דשכיבה משום דקרא כתיב ויהי ערב א"כ כיון דאקרי ערב לענין תפלה כדברי הראב"ע דערב שפיר מיקרי קודם צאה"כ שפיר איקרי ערב גם לענין ק"ש ודו"ק: ג' ועוד יש ליישב דברי רבינו הנ"ל דהנה לקמן דף ט' אמרינן דתפלה אחר הנץ החמה דבוודאי יום הוא וכתב בפנ"י דמטעם דזמן תפלה הוא מהדברים שמצותן ביום דכ' וישכם אברהם בבוקר או משום שהוא כנגד תמיד של שחר דכתיב בי' ביום צותו ובמשנה רפ"ב דמגילה תנינא להדיא דכל דבר שמצותו ביום תחלה מצותו משעת נה"ח והיינו נמי מהא"ט גופי' שהוא וודאי יום דלא ליתי למיטעי ודוקא בדיעבד קתני התם וכולן שעשו משעלה עה"ש יצא ואע"ג דזמן שחיטת התמיד משמע דאפשר שהי' הרבה קודם נה"ח היינו משום דכהנים זריזין הן והא דזמן ק"ש ותפילין הוא קודם נה"ח היינו משום דהנך מדברים שאין מצותן ביום דק"ש לא כתיב בבוקר ובערב אלא בשכבך ובקומך ותליא בזמן שכיבה וקימה והנך זמנים ידועים וליכא למיטעי בהן ותפילין נמי הא קיימ"ל לילה לאו זמן תפילין הוא וכן ציצית נמי לא כתיב ביום אלא וראיתם אותו והיינו נמי בזמן הכרת תכלת ולכן רק בתפלה בעינן דוקא שהוא יום והוא אחר נה"ח וכן כתב רבינו בפ"ה מביאת מקדש דקידוש ידים ורגלים הוא מהנה"ח לא מעה"ש וכל זה מסכים לדברי הראב"ע דבוקר דקרא היינו מהנה"ח והנה לקמן דף ט' איתא פעמים שאדם קורא שנ"פ בלילה איכא דאמרי פעמים שקורא בכהפ"ע ביום והנה הרא"ש כתב על קו' תוס' דלא נקט כל"ק שקורא ש"פ אחר שעלה עה"ש דכיון דעשאו לילה אין יכול לקרותה באותו פעם גם ק"ש של שחרית ובלישנא בתרא הביא קו' תוס' דהא ר"ע סובר דקורא מי שיכיר בין חמור לערוד הרי דיוצא קודם הנה"ח וקשיא דר"ע אדר"ע ותמהו דהא כבר תי' לעיל דנקט כך לאשמעינן דא"י לקרות שניהם בב"א אחר שעלה עה"ש עצל"ח וק"נ ובאמת הרא"ש בסי' שאחר זה כתב גם אסיפא האי טעמא רק דהקושיא דעכ"פ במאי נסתפק הרא"ש כיון שכבר צריך לאותה סברא לל"ק ממילא ניחא גם בלישנא בתרא אך נראה הכונה כך כיון דקאמר פעמים שאתה קורא ב"פ בלילה ומפרש דלעולם לילה הוא והא דיוצא בשל עה"ש משום דאיכא דקמו בהא שעתה וכ' תוס' דהוה לילה לענין ציצית ותפילין ומפרש הפנ"י יען דבציצית בראי' תליא דהיינו משיכיר בין תכלת ע"כ לילה הוה ובתפילין ג"כ בראי' תליא שיכיר חבירו ברחוק ד"א וברשב"א כתב דלילה הוה כגון מילה הזאה וטבילה דלכתחלה לא ימול ולא יזה לכן כיון דסובר דלילה הוה א"כ הא דיוצא של לילה הוא מעיקר הדין לענין לכתחלה אי קורא אותה אחר שעלה עה"ש א"כ עשאו לילה כדינא ע"כ לא מצי לקרות אח"כ של יום דכבר עשאו של לילה ע"ד שכ' תוס' ריש מכילתן למי שקורא מנחה אחר פלהמ"נ אין לקרות ק"ש של ערבית אחר פה"מ אבל מה דקאמר פעמים קודם הנה"ח ואחד אחר הנה"ח ומפרש דלעולם יממא הוא אלא דקראו לילה משום דאיכא אנשי דגני בהאי שעתא והיינו כמש"כ הרשב"א דבאמת משעלה עה"ש הוה יממא כדכתיב והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה א"כ מי שקורא של ערבית אף דיצא משום דאיכא דגני בהאי שעתא דהיינו דיוצא בתורת תשלומין וכמש"כ הפנ"י לקמן אמעשה דבני ר"ג דאף למ"ד דק"ש לאו בר תשלומין הוא היינו לאחר הנץ משא"כ קודם הנץ שפיר הוה זמן השלמה יעוש"ה וא"כ בזה שאנו אומרים דיוצא בשל לילה אין משום דעשאו לילה אלא אף דיממא הוה יוצא בו כיון דאיכא דגני בהאי שעתא הוה זמן השלמה א"כ משום זה שפיר יכול לקרות גם ק"ש של יום כיון דעיקר זמנו הוא עתה באמת בשל יום ולא יהא נראה כתרתי דסתרי כיון דהראשון הוה בתורת השלמה ובזה נכון ליישב קו' תוס' וראשונים לקמן דף ט' מהא דאמרי דקורא עם אנשי משמר לא יצא אמאי הא אדם יוצא בק"ש של שחרית מיד אחר שעלה עה"ש ונראה דבוודאי לילה הוה כיון דלכתחלה אין קוראין עד הנה"ח רק אנשי משמר שפיר יוצאין משום דבדידהו דרגילין לקום תמיד בהאי שעתא לגבי דידהו הוה זמן קימה אבל העם שמברכין עם אנשי משמר אין יוצאין דלדידהו הא ל"ה זמן קימה דהרבה פעמים רגילין לקרות של ערבית אחר עה"ש וגם זמן קימה לא הוה אצל העם ע"כ הם לא יצאו דרק למי שרגיל באמת לקום לגבי דידי' הוה זמן קימה ובהא אמרו שיוצא ידי חובתו היינו כיון דאיכא אנשי דקמו האי שעתא והם ג"כ רגילין בכך ול"ש בטלה דעתו ע"כ יוצאין אחר שעלה עה"ש אבל בעם רב דל"ש זה שאין רגילין להשכים כמש"כ תוס' דלכן עשאה נברשת יען דהעם אין יכולין להקדים לקרות ק"ש קודם נה"ח: והנה שיעור סוף זמן קריאה איתא במשנה שהוא אחר ג"ש והקשה הרשב"א אמאי לא נדרש בקומך כל זמן קימה כמו שדרשינן בשכבך כל זמן שכיבה ותי' המג"א משום דכל יום לא מקרי זמן קימה שאין דרך לעמוד כל יום רק פעם יושב פעם הולך אולם לי נראה ליישב באופן אחר דהנה לקמן ילפינן דזמן תפלה ערב ובוקר וצהרים א"כ בשלמא ערבית אין לנו גבול אחר דערב נמשך כל הלילה אבל דיום אין נמשך כל היום דהא יש זמן וגבול אחר דהיינו צהרים וא"כ ע"כ אין לדרוש כל היום ע"כ דרשינן רק לזמן קימה עכהא"ג קידושין דף נ"ז דאיכא גבול אחר ירידה לנחל איתן כעת בא לידי ספר קרית ספר מהמבי"ט ראיתי שכתב לתרץ קו' הנ"ל דבשלמא שכיבה הנה אין דרך שוה בכל אדם מקצת מאחרים להכי דרשינן כ"ז ששוכבין אבל בזמן קימה כולם קמים בשעה אחד עד הנה"ח רק בני מלכים מיעוטא דמיעוטא שמאחרין עד ג"ש א"כ דרשינן כ"ז שבני אדם קמים והא אין לדרוש בקומך בזמן שהם עומדים דא"כ לימא קרא בלילה וביום ומדלא קאמר הכי נראה דזמן שכיבה וקימה מן המטה קאמר עכת"ד אולם לפי פירושו יקשה א"כ הא דאיתא בדף י' דמפרש אליבא דב"ש דבשכבך היינו כשהוא שוכב ובקומך כשהוא עומד דאל"כ לימא קרא בערב ובבוקר ולהנ"ל יקשה א"כ ה"א דמצוה כל היום כמו דמצוה כל הלילה ע"כ הנכון כמש"כ דגם אי הוה כתיב בבוקר ל"ה נמשך הזמן רק בשעה שנקרא בוקר לא כל היום כיון דיש זמן אחר צהרים ע"כ בוקר אין הכונה כל היום אך לכאורה א"כ ג"כ תקשו מ"פ הגמ' דא"כ לכתוב בערב ובבוקר דהא אי הוה כתיב בבוקר עכ"פ עד צהרים הוה בכלל בוקר דהא דבתמיד עד ד' שעות היינו משום דכתיב בבוקר בבוקר וא"כ אי הוה כתיב בבוקר ה"א דזמנו עד חצות יש לומר דב"ש דלא דריש לזמן שכיבה ולזמן קימה באמת זמנו עד חצות דהיינו עד צהרים ומעתה אומר דיש לפרש דהא דקאמר הגמ' וכי תימא מעיקרא ליליא הוה רק אינהו דמחשכי ומקדמי היינו דלעולם לכל מילי הוה ליליא דהא רק דיעבד מותר מעה"ש וא"כ כן נמי לענין צה"כ משעת שקיעה ליליא הוה רק לענין דיעבד הוה יום עד צה"כ היכיא דתליא ביום וא"כ לא יקשה דהא בבנין ביהמ"ק כתיב ביום כיון דבדיעבד שפיר מעה"ש יום הוה כמו בתמיד דמצותו מהנ"ח ואפ"ה בדיעבד כשר גם מעהש"ח וכן בערב עד צאה"כ יום הוה בדיעבד ע"ז מייתיא ואומר והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה הרי דכתיב בקרא יום ואפ"ה אמר דעושים במלאכה מעה"ש עד צה"כ ונשמע אף היכיא דכתיב ביום הוה יום מעה"ש עד צה"כ ודו"ק: ד' והנה כתיב ואנחנו מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הככבים והנה פליגי פוסקים אי מתחילת שקיעה או עד סוף שקיעה והנה אי אמרינן עד סוף שקיעה א"כ גם קרא דעד צאת הככבים משמע סוף שקיעה ואי תחילת שקיעה גם כאן פירושו תחילת שקיעה והנה תוס' הוקשו מהא דאין מלינין את הדם רק עד תחילת שקיעה ובח"ס סי' פ' הביא ראי' לזה ממכילתא פ' בא והנותר ממנו עד בוקר ב"פ ליתן בוקר לבקרו בוקר לרבות מעמוד השחר א"כ ה"נ בסוף היום כיון דאיכא קרא יתירה אתי להקדים זמן וכתב אעפ"י דבש"ס דילן לא דריש הכי היינו משום דס"ל דלא צריך קרא להכי אבל לעולם כל היכיא דכתיב קרא אתי להקדים ועתו"ס ברכות דף כ"ד מש"כ דצריך להקדים מוסף בשבת ובצל"ח שם ויבואר ב"ה תומ"ס והנה לפי"ז בקרא דאנחנו מחזיקים ברמחים מעלות השחר דמוכח דס"ל דמעלות השחר קרוי יום אף בלי שום קרא א"כ ס"ל דלא דרשינן האי עד בוקר ליתן בוקר לבקרו של ראשון רק ע"כ האי בבוקר אתי לדרשא לבוקר שני שא"ד יו"ט ובסוף היום נקט זמן עד צאת הככבים מסוף שקיעה דבזה ס"ל לאחר הזמן מסברא ורק בקדשים ללינת דם דכתיב קרא מרבינן להקדים מתחילת שקיעה והיינו משום דלענין להקדים מעלות השחר ילפינן מקרא דאברהם וישכם אברהם בבוקר דזריזין מקדימין ועח"ס בחי' ר"פ ראד"מ והנה בח"ס שם הקשה מנ"ל מביום השבת דדחי שבת דילמא קרא אתי לומר ביום דצריך להקדים זמנו קודם תחילת השקיעה והנה ראיתי בתיקון משה להגאון מבאניהאד ז"ל שכתב ליישב לפמש"כ תוס' יבמות דף ע"ב דמוי"ו יתירה יליף בשלא בזמנו ג"כ ביום ולא בלילה מעתה אי נימא דקרא יתירה אתי להקדים תקשה ל"ל וי"ו דאי מילה שלא בזמנו נוהג בלילה למה לא ימול ביום ח' אחר שקיעת החמה אע"כ דנפ"מ לענין אי דוחה שבת דזמנו לדחות שבת כן עד שקיעת החמה אבל לאחר שקיעה כבר עבר זמנו ואינו דוחה שבת א"כ ממילא נשמע דדחי שבת אך יקשה לפי"ז דבח"ס הקשה דילמא קרא אתי למילה בצרעת שדחי שבת ונראה דע"כ קרא אתי לכל מילה דדחי בשבת דאי נאמר דמשום שבת ליכא דיחוי דמקלקל בחבורה א"כ עכ"פ כבר ידעינן יום השמיני קאי אשבת א"כ שוב ידעינן דעשה דכרת דחי עשה ולא תעשה ביום השבת דזמנו בשבת כקו' הפלאה פ' תזריע אבל לפי הנ"ל דליכא קרא ביום דזמנו בשבת רק מדכתיב ו' נשמע ממילא דדחי שבת קשה שוב מנ"ל כלל דמקלקל בחבורה חייב ואתי וי"ו להתיר שבת דילמא מקלקל בחבורה פטור וקרא דוי"ו צריך אי איכא מילא בצרעת דהוה מתקן ולא דחי רק עד תחילת שקיעה דלאחר שקיעה ל"ה בזמנו לא דחי שבת כיון דהוה מתקן משום צרעת ועוד קשה לי הא דאיתא בשבת דף קל"ג ביום או אינו אלא בחול ולא בשבת דכתיב מחללי' מות יומת להנ"ל קשה עכ"פ הא נשמע מדכתיב ו' יתירה וכן יקשה אמאי לא גזרינן במילה בשבת שמא יעבירנו ומה שתי' הטו"ז סי' תקפ"ד דמפורש בתורה ביום אפי' בשבת הא ל"ה מפורש דרק מוי"ו דרוש: ה' והנה במה דס"ד בגמ' דברכות דקודם שנראת הככבים כבר הוא לילה עכ"פ מתחילת שקיעת החמה נראה לפרש עוד עפ"י מש"כ רש"י שבת דף קנ"ו האי מאן דבחמה אכיל מדילי' האי מאן דבלבנה אכיל דלאו דילי' ופירש"י השמש אינו משגת גבול רעהו למשול בלילה והלבנה משגת גבול החמה למשול אף ביום והנה לכאורה צריך ביאור דמאן מפיס שהירח מסגת גבול החמה למשול אף ביום הא אפשר לומר שבזמן שהלבנה בעולם כבר הוא לילה והחמה מסגת גבול הלילה ומושלת גם בלילה שהשמש אורו גדול וגובר על אור הלילה ובזמן שהשמש מסתלקת ואינה אז זהור ורי' הלבנה נשאר לבדו ומאיר לארץ ולדרים וראיתי בספר איי הים שעמד בזה וכתב דס"ל דכיון שממשלת הלבנה ביום אינה תמידות רק בזמן זולת זמן וממשלת החמה היא תמידות יום ליום יביע אומר יראה שהוא ממשלת החמה לא ממשלת הלבנה מעתה י"ל כי בס"ד הוה ס"ל כיון שהלבנה כבר נראת ברקיע כבר לילה הוא אלא דאור החמה גוברת ומסגת גבול הלבנה רק למסקנא דמסיק דמצאת הככבים הוא דהוה לילה מזה נדע דהלבנה הוא מסגת גבול החמה למשול אף ביום ובזה נראה לפרש הא דאמרו חכמז"ל דקיטרגה הלבנה דא"א לשני מלכים שישמשו בכתר אחד דקאי על אותן שעות שגם היא נראת כבר ברקיע והיתה מתחילתה זורחת עם החמה ביחד עד ששקעה והיתה קיטרוגה שהחמה נכנס בגבולה והשי"ת אמר לה לכי ומיעטי עצמך שתתמעט אורה שלא יהא ניכר אורה כלל עד ששקעה החמה לגמרי והיינו כיון שבאמת החמה אין נכנסת לגבולה שעדיין יום הוא רק שהלבנה אדרבה היתה נכנסת לגבול החמה ולכן הצריכה הוא למעט אורה ובהא נראה לפרש דברי ירושלמי בריש ברכות אחר דשקיל וטרי בזמן צאת הככבים איתא רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות אר"ח סוף גלגל חמה לשקע ותחלת גלגל לבנה לעלות יע"ש מה שכ' המפרשים בפירושו ולכל הפירושים קשה הא לא איירי עד עתה מעליות לבנה רק מעליות הככבים להנ"ל ניחא דהנה אי אמרינן דלבנה זמנה בתחילת שקיעת החמה א"כ החמה אדרבה נכנסת לגבול לבנה שא"י להאיר כיון שלא שקעה החמה א"כ זמן ביה"ש מתחילת שקיעה ולכן אמר רבי דזהו ביה"ש ור"ח פליג סוף גלגל חמה לשקע ותחלת גלגל לבנה לעלות דזמנה אחר ששקעה החמה ע"כ מה שהלבנה נראת בתחילת שקיעה הוא מפני שהיא נכנסת בגבול החמה א"כ ביה"ש הוא סוף שקיעת החמה והוא נכון מאוד: והנה תוס' הקשו דבמגילה דף כ' יליף מהאי קרא דאנחנו עושים מלאכה מעלות השחר עד צאת הככבים ואמאי אמרו דאין ראי' לדבר רק זכר לדבר הא שפיר נשמע דצאת הככבים לילה כמו דנשמע דמעלות השחר יממא ואמנם לפמש"כ ניחא דכל השקליא וטריא הי' יען דהי' סברא לומר כיון דככבים כבר נראים ביום רק דע"י החמה אין מאירים הו"א דקודם צאת הככבים כבר לילה קמ"ל מקרא דרק מצאת הככבים לאחר שמאירים הוה לילה דמה שככבים נראים ביום לא הוי משום זה לילה דהככבים הוא דנכנסים בגבול החמה ולכן כל שלא נשקע החמה ל"ה לילה וא"כ ל"ה ראי' גמורה דאכתי גם בקרא נוכל לטעות דמשעת שנראה הככבים ביום הוה לילה וע"ז קאמר קרא הלילה למשמר דמאז כבר נקרא לילה אף דחמה זורחת הוא משום דנכנסת בגבול הלבנה ע"כ ל"ה אלא זכר לדבר דעכ"פ מסתמא דקרא איירי מלילה משעה שהככבים מאירים לנו אח"ז ראיתי קרוב לזה בפמ"א ח"ב סי' פ"א: ו' ודאתאן עלה בהא שמעתתא דפריך ועני וכהן חד שיעורא הוא ותמינהו מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי ר"א ר' יהושע אומר שעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן והנה קשה לי מכאן אהא דכ' הר"ן רפ"ד דביצה דהא דתוספת עינוי דאורייתא תליא אי ספק דאו' לקולא דאז ביה"ש דהוה ספק מותר מה"ת הנה אז ע"כ תוספת היינו כל שיעור ביה"ש אכן אי ספק דאורייתא להחמיר ע"כ שיעור תוספת הוא קודם שיעור ביה"ש והנה בשעה"מ ה' ט' הקשה א"כ הא דכתב רבינו בפ"א מש"ע דתוספת עינוי דאורייתא דכתיב בתשיעי לחודש לאחריו מנין ת"ל מערב עד ערב וקשה ל"ל קרא הא בלאחריו הוה איקבע איסורא א"כ אסור כל ביה"ש מטעם ספק וע"כ לומר דלאחריו באמת השיעור תוספת הוא לאחר ביה"ש ושיעור תוספת לפניו הוא בשיעור ביה"ש רק שכתב שזה דוחק ול"נ דאין כאן דוחק משום דלפניו דילפינן תוספת מקרא דועניתם ביום התשיעי שפיר אזלינן בביה"ש לקולא דנחשב מיום התשיעי רק משום תוספת חייב בעינוי אבל באפוקי יומא אזלינן להחמיר ילפינן מערב עד ערב תשבתו שבתכם דחייב בתוספת אחר שיעור ביה"ש אך קשה לי דכאן דפליגי ר"א ור"י דלר"א משעה שקידש היום בע"ש דהוא קודם שיעור דר"י משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כמש"כ תוס' דף ג' ד"ה קשיא דר"א אדר"א ולהנ"ל הא כולא חדא שיעורא הוא דהא בע"ש דאזלינן בשיעורא דביה"ש לקולא דבעיולא יומא מאחרינן לי' לשבת ובשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומה לדידהו הוה אפוקא דאוס' יומא דמאחרינן לי' לחומרא א"כ נמצא תרוייהו חדא שיעורא הוא ובאמת רש"י פי' דביה"ש ספק ואזלינן לחומרא א"כ מקדמינן לי' בע"ש אמנם זה לפי' רש"י דסד"א לחומרא לכן מקדמינן לי' והוה שפיר שיעורא דר"א קודם לשיעורא דר"י אבל לדעת רבינו דסד"א לקולא קשה ואין לומר הא מדרבנן עכ"פ ספיקא להחמיר גם בעיולא יומא הנה דוחק לפרש כן דהא קמהדר ליתן השיעור דק"ש מה"ת ל"ש לתת שיעור בדבר שהוא מדרבנן אולם ניחא דהנה באמת תמהו על רבינו שפסק לקמן דהאוכל ושותה בערב יוהכ"פ הוה כמתענה בתשיעי ובעשירי וזה ילפינן מקרא דועניתם ביום התשיעי ואיך כתב רבינו דמקרא זה ילפינן תוספת יוהכ"פ ולכן נראה דרבינו יליף גם תוספת ערב יוהכ"פ מקרא דמערב עד ערב ואף דנקט רבינו מועניתם ביום התשיעי הנה רישא דקרא קנקט ועיקר דרשא ממערב עד ערב תשבתו שבתכם וטעמא דמילתא נראה כך דהנה בישועת יעקב סי' תר"ח העלה דגם בעיולא יומא אית לן למיזל להחמיר דהוה ספק במידי דחייב כרת ובזה הא אזלינן להחמיר א"כ לפי"ז ע"כ הא דמרבינן תוספת בעיוהכ"פ היינו אף דספיקא להחמיר יש נפ"מ שיהא לו דין וודאי חייב עינוי מטעם תוספת ולעולם מתחיל השיעור תוספת בביה"ש ודלא כהר"ן וכן באפוקי יומא נוכל לפרש דאין חייב רק בביה"ש ונפ"מ שיהא מטעם וודאי או עד"ז דגם בביה"ש דעיוהכ"פ צריך להוסיף כ"ש וא"כ עכ"פ אין חילק בין עיולא יומא לאפוקי יומא ושפיר נשמע גם בעיוהכ"פ דעיולא יומא ילפינן תוספת יוהכ"פ מבערב והכל נשמע מקרא דמערב עד ערב וכ"כ בפנ"י בר"ה דף ט' וקרא דועניתם בט' לחודש באמת אתי רק דאוכל בעיוהכ"פ כאלו מתענה בתשיעי כאשר יתבאר להלן ולפי"ז ניחא דשפיר שיעורא דר"א דתליא בשעה שקידש היום בערבי שבתות הוא קודם דמספק מקדמינן משא"כ שיעורא דר"י דמאחרינן לי' דמשום אפוקי יומא בוודאי אזלינן לחומרא וא"ש: והנה כ"ז לשיטת רבינו אבל הנה דעת הריא"ף ביומא דילפינן מקרא דועניתם בט' לחודש תוספת עינוי והא הריא"ף ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ הא דקאמר בתשעה לחודש משום דמחייב בתוספת קודם ביה"ש ולאחריו ילפינן מבערב עד ערב דעד בכלל דחייב בתוספת אחר זמן ביה"ש וא"כ קשה דמערב עד ערב לא נשמע לאחר זמן ביה"ש אלא דכל ביה"ש הוא אסור דאם בא לחייב תוספ' לאחר ביה"ש זה לא הוה בכלל הערב כמו דאיני בכלל בעיולא יומא מדצריך קרא בתש' לחודש לחייב תוספ' בעיולא יומא קודם ביה"ש ולא נשמע מבערב כמש"כ הפנ"י משום דספיקא להחמיר לא נשמע מבערב תוס' דהא בערב חייב בלא"ה משום ס' להחמיר א"כ באפוקי יומא ג"כ אין במשמעותי' דעד הערב תוס' אלאחר זמן ביה"ש: אמנם נראה לבאר דבריו על נכון דהנה זה לשונו הריא"ף ז"ל ועניתם את נפשותיכם בת' לחודש יכול בט' ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בט' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעו"י שכן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוהכ"פ שבת בראשית מניין ת"ל תשבתו ימים טובים מניין ת"ל שבתכם על שביתה שאתה שבת אתה שובת בין מלפני' בין מלאחרי' יכול יהא חייב כרת על התוספת ת"ל וכל ה

12 א' המזבח אין עושין אותו וכו' אבני גזית. ותמוה דקרא כתיב לא תבנה אתהן גזית והיינו אבני משפיין וראיתי בראש יוסף חולין דף ח"י שהרגיש בזה וכ' דכונה גזית ע"י שמיר ואולם קשה לפמש"כ תוס' זבחים דף כ"ב דע"י שמיר אי אפשר בלי פגימה וא"כ א"א לעשות גזית ע"י שמיר ויש לומר דרבינו הוכיח דלא כתוס' זבחים הנ"ל מהך דסוטה דבנו מקדש ע"י שמיר וכמו שהקשו תוס' וע"כ סובר רבינו דבאמת בהא פליגי וסובר ר"י דבשמיר אפשר בלא פגימה ופסק רבינו כר"י וכרבי דהכריע כוותי' אלא דקשה דלעיל בדין ט' כתב מפצלין אבנים חוץ להר הבית והיינו דלא כר"י כדאיתא בסוטה שם כרנ"ח ולא כר"י ורבי אך י"ל דבאמת מהכא מוכח דפסק כר"י וכרבי והא דפסק לעיל מפצלין חוץ להר הבית משום דרבינו סובר דלכו"ע שרי חוץ להר הבית בברזל ורק פלוגתתם אי אפשר בשמיר בלא פגימה דלר"י אפשר בשמיר דלא נעשה פגימה ולכן דריש דברים ככתבן כיון דמשכחת בלי פגימה ע"י שמיר אבל אם אין שמיר שרי בברזל חוץ להר הבית וכדדרשינן להדיא במכילתא לא תבנה אתהן גזית אבל אתה בונה עזרה והיכל ועמש"כ להלן בפרקין אחר שכתבתי זאת הוגד לי מפי ידינ"פ הרב המאוה"ג מו"ה אברהם פראנקל נ"י נשיא המדינה שברמב"ם דפוס וויניציאה שתח"י כתוב דאין בונין אלא בנין אבנים וליתא שם תיבה גזית: ב' לא יבניהו ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות. והנה במשל"מ תמה מאוד הא כל הר הבית הי' בנוי ע"ג כיפין כמש"כ רבינו בפ"ב מפרה ופלא שכן מבואר בדבריו בפ"ה מה' אלו ותי' דעיכוב רק שיהא מחובר באדמה אבל אם למטה בעומק האדמה מחילות וכיפין אין קפידא אך הקשה ע"ז מזבחים דף נ"ח דפריך הגמ' דא"א לשחוט תחת המזבח דאין בונין מחילות תחת המזבח מוכח דאפי' בתוך האדמה יש קפידא שלא יהא מחילות ולכן העלה במשל"מ דמקום המזבח לא הי' כיפין מגזה"כ ולכאורה צריך ביאור הא הטעם שהי' בנוי ע"ג כיפין משום דחשו לקבר התהום א"כ גם במקום המזבח יש חשש לקבר התהום וצריך לומר כיון דהכל בכתב ד' עלי השכיל ומקום המזבח מיועד מעת עקידת יצחק כמש"כ רבינו בפ"ב א"כ בוודאי באותו מקום ליכא טומאת התהום וא"צ לעשית כיפין אך יקשה דמבואר בירושלמי פ"ק דסנהדרין ופ"ט דפסחים דנמצא גולגולתו של ארונה היבוסי תחת המזבח והוכיח מזה במשל"מ דתחת המזבח לא הי' כיפין דאל"כ הי' נבדק והי' מוציאין משם אע"כ דמקום המזבח לא הי' כיפין מטעם שבארנו כיון שמקום המזבח נגלה לדוד בוודאי אין שם קבר התהום ותמוה א"כ איך אפשר לומר שבמקום ההוא דוקא יהי' נמצא הקבר התהום במקום אשר נגלה לדוד מאת השי"ת שזהו מקום הכשר וראוי למזבח: והנה ראיתי בח"ס סי' ש"מ שתמה באמת על הירושלמי כיון שהכל בכתב מד' השכיל איך אפשר לומר שנמצא שם הקבר התהום ועד חזקי' נעשה הכל בטומאה ולפמש"כ יפלא יותר דהא מה שלא בנוהו כיפין במקום המזבח משום דסמכו כיון שנתגלה לדוד שזהו מקום המזבח א"כ ידוע להם שאין שם קבר התהום ואיך אפשר שבמקום ההוא יהא נמצא קבר התהום ונכזבה תוחלתם אשר בטחו בד' ולא נגלה להם ולדוד שיש שם קבר התהום: ולכן העלה בח"ס דהי' שם סמוך למקדש קברות משפחת ארונה ותחלה סתמוהו היטיב במחיצות אצל המחילות ואח"כ נפרצה המחיצות ונתגלגל אל המחילות ומשם באו אל השיתין וטומאה בוקעת דרך נקבי השיתין אל הבית והנה ראיתי כי אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד יור"ד סי' שע"א תמה א"כ יוצא דרך השיתין ומה אהני מחילות ונראה לתרץ דהנה הכיפין הי' בנוי כיפין ע"ג כיפין כמש"כ בפ"ה א"כ אי יש בתהום טומאה בוקעת ועולה עד מקום הכיפין התחתונים ואין משם נקב וביבין שיוצא הטומאה דרך השיתין אבל הגלגולת נמצא בחלל הכיפין שלמעלה שבאותו מקום נפרץ קברות ארונה ונפל לשם ושפיר עלתה הטומאה דרך השיתין שנמשכין לשם: ובזה ניחא מה דהקשה בשו"מ מה"ד סי' קצ"ב מאי אהני כיפין הא לדעת רבינו בפ"ז מט"מ דקבר מטמא כל סביביו כל שיש חל טע"ט א"כ מה מועיל הכיפין והניח בצ"ע ולפמש"כ א"ש כיון דהי' כיפין עג"כ א"כ הרי יש חלל על גבי הקבר א"כ הטומאה בוקעת רק אל הכיפין שלמעלה ממנה אבל לא אל תוך העזרה: ואחר שסתרנו ראית המשל"מ מירושלמי נראה מה יהא מתירוצו שחידש דבמקום מזבח לא הי' כיפין ולדעתי אי אפשר לומר כן דהרי בדף ס"ב איתא דבית שני הרחיבו מקום המזבח ד' אמות על מקום מזבח שבנה שלמה וא"כ יקשה דנמצא דאותן ד' אמות הי' המזבח בנוי ע"ג כיפין דבב"ר בוודאי לא הניחו קרקע בתולה ואטומא רק מה שהי' צריכין למזבח א"כ בימי בית שני לא היתה אדמה אטומא נגד רוב מזבח של שלמה ונמצא בנוי ע"ג כיפין ועוד יפלא לדבריו דאמרינן התם דלא ידעו מקום המזבח בצימצם ולדבריו הרי הי' יכולין לידע בצימצם מקום המזבח שהי' אטומא ואין לומר דבחרבן נחרב גם שתחת הקרקע ולא הי' ניכר מקום שהי' אטומא ז"א דהרי אמרינן שם דהיסודות הי' עומדין ועי"ז ידעו מקום העזרה רק מקום המזבח לא ידעו ואי הי' נחרב תחת הקרקע א"כ גם מקום המקדש ההיכל וקד"ק לא הי' יודעין עיין יומא דף נ"ב ולכן אני אומר דרך אחרת בזה דהא דאין בונין ע"ג כיפין ומחילות היינו רק בפתוחות לחוץ אבל אם בעומק הקרקע יש מקום חלול והוא סתום מכל צד אין קפידא ולכן אף שעשו חלל בקרקע מקבר התהום אם סתמוהו באבנים ועפר מכל צד ועשאו כקרקע עולם אין לו דין כיפין שיפסול לבנות עליו מזבח בפרט לפמש"כ הר"ש פ"ט דאהלות אם יש חלל טפח למטה פסול א"כ יפסול אם יהא בעומק האדמה חלל טפח יצטרך לבדוק תחת זה אע"כ כמש"כ כיון דסתום מכל צד שוב חוזר להיות כקרקע עולם וא"כ מיושב מה שהקשה המשל"מ מזבחים דף נ"ח דשם פריך דנעשה מחילות ולזבוח שם וע"כ שיהא פתוח לעזרה וא"כ שוב אף שמחובר לאדמה יש לו דין כיפין וראי' לדברינו מפ"א דתמיד ומידות דתנן בית המוקד כיפה ופי' המפרש יען שהי' בנוי בעלי' דשמירת כהנים למעלה לכן בנוי ע"ג כיפין ויקשה הא בלא"ה כל הר הבית בנוי ע"ג כיפין וא"ל כיון ששוה לקרקע העזרה ל"ה שמירה למעלה ז"א דהא המפרש בתמיד הקשה א"כ דבנוי ע"ג כיפין א"כ הא דאמרינן שם דחצי בנוי בקודש הא נבנה ע"ג כיפין וגגין לא נתקדשו ותי' כששוה לקרקע העזרה א"כ חזינן אף בשוה לקרקע העזרה הוה שמירה למעלה יען שכיפה תחתיו וא"כ יקשה הא כל הבית הוא כיפה וע"כ כמש"כ כיון שסתום מכל צד ועלי' אדמת הר הבית שוב חזרה להיות כקרקע עולם ול"ח שמירה למעלה וכן מוכח מפסחים דף פ"ח למאי דס"ד התם דאף בשוה לקרקע עזרה לא נתקדשו גגין א"כ קשה למה צריך לטעם דאין מזבח בנוי ע"ג כיפין דמזבח אדמה כתיב שיהא מחובר באדמה תיפוק לי' דכיפין כגגין ולא נתקדשו בקדושת עזרה כלל וע"כ דחשוב כקרקע עולם כיון שסתום מכל צד ועמש"כ בפ"ה ליישב באופן אחר: והנה במשל"מ ובח"ס הקשו הא גוי אין מטמא באוהל וכתבו דקאי למ"ד דמטמא באוהל וקשה הא הך דסנהדרין י"ב דהאי דנטמאו בימי חזקי' משום דמצאו גלגולת של ארונה והא שם קאי אליבא דר"ש והא ר"ש סובר נכרי אין מטמא באוהל ולמה עוברוהו לכן אומר ליישב לפמש"כ הח"ס להקשות עוד הא גם בימי חגי אמרינן דנמצא גלגולת של ארונה ותי' כיון דהי' קברות משפחת ארונה א"כ מצאו בימי חזקי' ושוב חזרו ומצאו בימי חגי ולפי"ז י"ל דזה הי' מקום קברות אבותיו עוד מקודם הדיבור וסברי' כתוס' נדה דף ע"ב דאותן שמתו קודם מ"ת גם נכרי מטמא באוהל ושפיר נטמאו באוהל דיש לחוש שהם ממתי נכרים שקודם מ"ת ועבח"ס בחידושיו: שוב ראיתי בפי' תפארת ישראל על משניות בפ"ג דמידות שהקשה ג"כ כדברינו אי איתא דתחת המזבח לא הי' כיפין א"כ מאי הועילו בתקנתן לבנות העזרה ע"ג כיפין מפני קבר התהום והעלה שם בדרך אחר משום דלכאורה יקשה דהי' להם לבדוק עד שיגיע לקרקע בתולה כדאיתא בנדה דף ס"א אע"כ דבימי שלמה באמת בנו המקדש ע"ג מקום אטום ולא בדקו כלל יען שלא הי' שם חזקת טומאה לא חששו לקבר התהום רק אח"כ בימי חזקי' כשמצאו הגולגולת אז כיון שהוחזק טומאה מצד חומרא דביהמ"ק לא רצו לסמוך על בדיקה ובנו על גבי כיפין וכיון דרק חומרא בעלמא ע"כ תינח בעזרה דאפשר לבנות ע"ג כיפין אבל תחת המזבח דאין בונין ע"ג כיפין ע"כ סמכו על בדיקה זו בכל מקום וכרמב"ם פט"ו מטו"מ ולאחר שבדקו והחזירו העפר למקומו בנו עלי' מזבח עכת"ד ואולם לדבריו יקשה הא איתא בסוטה פ' כשם דבימי חגי מצאו ג"כ גלגולת ממת והנביא חגי צווח המקום אשר אתם מקריבים עליו טמא הוא ויקשה הא בדקו איך אפשר למצוא שם גולגולת של מת וע"כ כמש"כ המשל"מ דלא מצאוהו למעלה מן הכיפין דשם בוודאי הי' בודקין וא"כ נסתרו דבריו דבאמת דבדקו רק דאפ"ה נמצא למטה ממקום הכיפין ועוד דהא משנה בפ"ח מעדיות דמצאו עצמות בדיר העצים ע"כ הנכון כמש"כ הח"ס שנפרץ מקום קברות משפחת ארונה וע"כ מצאו לפעמים שם טומאה שנתגלגלה לאיזה מקום: ג' והנה יש לישב עוד קושיתינו דלעולם תחת המזבח לא הי' כיפין והא דלא חששו לקבר התהום י"ל דהנה עזרה אמרינן בפסחים דף י"ג דהוה רה"ר וס' טומאה ברה"ר טהור וע"כ לא חשו לס' קבר התהום ורק בהיכל וקדק"ד דהוה רה"י הקפידו לבנות ע"ג כיפין משום ס' קבר התהום והא דגם הר הבית הוה בנוי ע"ג כיפין אף דהוה רה"ר הנה באמת מוכח במשנה דמס' פרה דעשאו כן רק משום טהרת פרה אדומה ומעלה בעלמא עשו בה: אחר זמן רב הגיע לידי ספר דרך הקודש להר"ח אלפאנדארי ז"ל שעמד על כל זה וכתב וז"ל ועתה אמרתי אדבר בקדושת הר הבית להודיע מציאתו אשר הי' לנס ביום עשות אלקים שמים וארץ וכשבא דוד המלך הודיע מקומו ועשאו כיפין ע"ג כיפין וכ"כ הרמב"ם בה' בהב"ח ואיכא למידק על מ"ש בירושלמי פ"ק דסנהדרין והביאו תוס' שם גבי חזקי' מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה פליגי בה תנאי חד אמר גלגולתו דארונה היבוסי מצאו תחת המזבח ונטמאו ולכך הצרכו לעבר את השנה מפני הטומאה ואם איתא שנבדק כל המקום ההוא ובנהו כיפין איך יתכן שנמצאת שם גלגולתו דארונה תחת המזבח וי"ל כיון שאמרו בזבחים מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה ואין בונין ע"ג מחילות ולא עג"כ א"כ כיון שלא הי' רשאים לבנותו ע"ג כיפין לא בדקו שם כשאר המקומות ועוד קשה מה שנינו בסוף עדיות העיד ריה"ש על עצמות שמצאו בדיר העצים שהם טמאים ואמרו חכמים מלקט עצם עצם והכל טהור ובפ' פרת חטאת ובתוספתא פ"ג דעדיות שפעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר העצים וביקשו לגזור טומאה על ירושלים עד שעמד ר' יהושע ואמר בושה הוא לנו ופי' הרמב"ם במשנה שנמצאו בלשכת דיר העצים שהיתה בעז"נ עצמות מת וצוו ללקטן אחד אחד ולא חפרו בארץ ג"כ רק כדי שיראו אם יש שם שום קבר אלא לקטו מה שמצאו להעמידה בחזקת טהרה כשאר א"י ואם איתא למה שאמרנו שבדקו להר הבית מתהום דארעא ואח"כ בנו כיפין ע"ג כיפין איך מצאו עצמות אלא דוקא מפני קבר התהום בדקו אמנם במה שלמעלה מן התהום ברצפה אכתי איכא למיחש עכ"ד והנה דבריו כדברי המשל"מ וכבר בארנו מה שנראה לי שלא כדבריו: אמנם כעת יצא לאור ספר שושן עדות פירוש על מס' עדיות מהגאון מהרו"ו באסקאוויץ ז"ל וראיתי שתמה על המשל"מ טובא ככל החזיון הזה שכתבנו ועוד הוסיף לתמוה עליו מהא דאמרי בזבחים דף נ"ט דשלמה קידש כל ריצפת העזרה בקדושת מזבח ויקשה כיון דבנוי ע"ג כיפין א"ר לקדושת מזבח והוכיח מזה כתי' קמא של המשל"מ כיון שנתנו עליו אדמה אין פסול לבנות עליו מזבח והעלה כעין דברי הח"ס שם דוודאי אחר הבנין בא לשם גולגלת של ארונה ע"י חולדה וברדלס: אמנם כתב עוד בדרך אחר ליישב עיקר קו' המשל"מ הא אין בונין ע"ג כיפין בממנ"פ אם למ"ד דשיתין מששת ימי בראשית נבראו א"כ אפשר שגם נבראו רוחב השיתין כרוחב המזבח רק שלמעלה הי' פיו סתום וע"י הכרי' נפתח הסתום אבל לא כולו כל רוחב השיתין אלא נפתח מקצתו למעלה כדי שירדו הנסכים דרך שם ויתר רוחב כיפת השיתין נשאר סתום והי' כעין כיפה על השיתין עשוי כן מעשי ידי יוצר בראשית ואם למ"ד שהם כרו הבור של השיתין היינו נמי שהם כרו הבור של השיתין אורך ורוחב כאורך ורוחב המזבח ומחילת וכיפת השיתין אינם פוסלים המזבח כיון שהם לצורך המזבח וכמו שכ' התוס' בזבחים ס"ב ד"ה ולא ע"ג מחילות ומאי דפריך הגמ' שם נ"ח וכ"ת דעביד מחילות וכקושית המשל"מ הנ"ל היינו לרי"ו לשיטתו דס"ל דשיתין מששת י"ב נבראו וא"כ הם חלולים עד התהום וא"א לעמוד ולשחוט שם אם לא שיעשה מחילה בין המזבח ולכיפין שעל השיתין וזה פוסל המזבח שמחילה הזאת אין בו צורך למזבח עכ"ד ולדעתי אין בזה הכרח דלא הי' אפשר לשחוט במקום השיתין דמשמע שהי' שם כמה נקבי שיתין אם כן יש לומר דהי' עשוי כך דהי' שם בור רחב שכרה דוד ובאותו בור הי' השיתין אבל בין נקבי השיתין הי' אדמה והי' אפשר לעמוד שם ולשחוט ועמש"כ בפ"ב מה' אלו בענין שיתין ביאור רחב: ונראה להביא ראי' למה שבארנו לעיל מהא דאיתא בנדרים דף נ"ו הנודר מן הבית מותר בעלי' דברי ר"מ וחכמים אומרים עלי' בכלל הבית ופריך מברייתא בית לרבות את העלי' אביי אמר אפי' תימא רבנן בעיא קרא דס"ד אמינא בבית ארץ אחוזתכם כתיב דמחובר בארעא שמי' בית עלי' הא לא מחובר בארעא קמ"ל מהא נשמע דמזבח אדמה היינו מה שמחובר בארעא אבל אם בנוי על כיפין הוה כעל גבי עלי' לא הוה מזבח אדמה א"כ אם בנו כיפין בעומק הקרקע והקרקע מכסהו דל"ה המזבח כע"ג עלי' שפיר הוה מחובר באדמה ובזה מיושב כל קו' המשל"מ וכמו שבארנו: והנה בזה יש לחקור לפמש"כ הש"ך סי' צ"ה דרק כותל הוה כתלוש אבל בית הוה שפיר מחובר לקרקע ולכאורה יש ראי' מכאן דמיקרי בית ארץ אחוזתכם אלמא דבית הוה כמחובר: אמנם לפי"ז ישתנה דינו של עלי' דלא יהא דינו כקרקע רק כתלוש אף לרבנן דאמרי דעלי' בכלל בית אבל ארץ אחוזתכם ל"ה מכלל דבעלמא ל"ה כמחובר לקרקע דלא כש"ך דאי כסברת הש"ך הדרה קו' גמ' לדוכתי' ל"ל קרא דבבית דעלי' בכלל בית דא"ל בית ארץ אחוזתכם כתיב ובעינן מחובר לקרקע הא בעלמא ג"כ בית מיקרי מחובר יען דמחובר לקרקע אפ"ה כל עלי' הוה בכלל בית והוה נמי כמחובר לקרקע וקשיא לש"ך אך י"ל דהנה בר"ן הקשה דסוג' הפוכה דבמנחות מסיק משום יד בעל השטר על תחתונה ואתיא כר"מ ולכאורה במאי פליגי הני סוגיות להנ"ל ניחא דבגמ' דידן ע"כ ס"ל דהוה כתלוש לכן עלי' בכלל בית ומוקי שפיר כרבנן דצריך קרא לרבות אמנם במנחות דלא מייתיא הך דבית ארץ אחוזתכם י"ל דסבירא לי' דבאמת בית כמחובר דמי ואפ"ה ס"ל לחכמים דעלי' בכלל בית א"כ ע"כ הך ברייתא בנגעים דלא כחכמים דל"ש לתרץ דכתיב ארץ אחוזתכם דהא דעלמא ג"כ הוה כמחובר לקרקע א"כ גם עלי' כמחובר וא"כ ע"כ דלא כחכמים לכן מוקי אידך ברייתא ג"כ דלא כחכמים: והנה בע"ז דף מ"ו דשקיל וטרי אי בית הוה כמחובר לקרקע או כתלוש דמי ובית ד' דכתיב גבי אתנן אתי לפרה אדומה אי מיקרי עומד לבית ד' ונראה דתליא בהא אי בית הוה כתלוש או כקרקע הרי אף בבית ל"ה כמחובר לקרקע אולם י"ל לפי מה דתנן דבית המקדש הי' בנוי ע"ג כיפין וכיון שהכל מד' השכיל א"כ בית ד' הבנוי ע"ג כיפין שפיר הוה כתלוש כע"ג עלי' דל"ה כהא"ג בית ארץ אחוזתכם אולם לפמש"כ דבכיפין בעומק הקרקע שפיר הבית שעג"כ ל"ה כעלי' ומיקרי בית ארץ וכו' א"כ יקשה שוב הא כל בית הוה כקרקע לדברי הש"ך וכן יקשה לאידך גיסא הא דממעטינן דאין הר הבית והעזרות מטמאין בנגעים כדאיתא ביומא דף י"א תיפוק לי' דהא בנוי ע"ג כיפין א"כ הוה כעלי' ולא מיקרי בית ארץ אך י"ל דהא באמת מרבינן עלי' מדכתיב בבית לרבות העלי': אמנם קשה לי מב"מ דף קי"ז פליג ר"י דצריך להעלות לו שכר אלא בעל העלי' בונה את הבית ואת העלי' ויושב בבית ופירש"י דהוה לי' זה לא נהנה וזה לא חסר ותוס' הקשו דנהנה דא"צ לעלות ולכן מפרשין דדר בעלי' ולהנ"ל קשה הא דירת עלי' עדיפא אף דצריך לעלות עלי' א"כ מה דא"צ לעלות ל"ח נהנה דדירת עלי' חשובה מדירת הבית התחתונה וכן נראה מסנהדרין דף ו' דדיין צריך לידע מה בין בית ועלי' ופירש"י דידע הך דבית לעלי' משתעבד כהך דנפל הבית והעליה ולכאורה לישנא לא משמע הכי אלא דצריך לידע דדירת עלי' עדיפא מבית אך לפמש"כ הא בהא תליא כיון דדירת עלי' עדיפא לא חשיב נהנה במה שדר למטה: ועוד נראה לי ראי' מתוספתא הובא בר"ש פ"ט מאהלות מט"ו הנוגע בשוה שלה ר"א מטמא ורי"ו אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ופי' הר"ש משום דבעינן שיהא מחובר לאדמה ואם יש תחתיו חלול טפח לאו כמחובר דמי מוכח דרק אם גבוה מן הארץ אינו כמחובר באדמה כיון שגבוה מן הארץ טפח אבל בעומק הקרקע שפיר הוה מחובר באדמה שמלמעלה להכיפין והמחילות וכן מוכח מרמב"ן פ' שופטים שכ' ד"ה אשר שנא וז"ל ביארו כי השם צוה מזבח אדמה תעשה לי כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב וכ' ומקריבין בין קרנותיו והמצבה אבן גדולה אחת ירימוהו להקטיר עלי' והבמה כעין הר עושין אותו מעפר מקובץ ועלי' מזבח בנוי להקריב בו וכן אמר הכ' וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי הוא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא עכ"ד נשמע מדבריו כי הבמה הוא הר מעפר ועלי' מזבח בנוי והיינו מזבח אדמה תעשה לי מחובר באדמה לאפוקי שלא יבנה בנין גבוה מאבנים כעין כיפין למעלה מן הארץ ולעמוד עלי' המזבח בנוי לד' דזה לא הוי מחובר באדמה נשמע אם הקרקע שוה עכ"פ שהכיפין רק למטה בעומק הקרקע מקרי מזבח אדמה שפיר וכן מוכח עוד מהא דאיתא בכתובות דף קי"א הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח שנאמר מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו ואי אמרת דכל שיש חלל באדמה שתחת המזבח לא מקרי מזבח אדמה א"כ איך יליף מזה דהוה כקבור תחת מזבח הא אין עדיפותא בזה לגבי מזבח כשתחתיו חלול דאין המקום עוד ראוי להקרבה רק שיש לדחות דקבר חלול שתחת מזבח בלא בנין שפיר דמי וראוי להקרבה עדיין ושפיר איכא עדיפותא במה שאמר שהמקום קדוש כאלו קבור תחת מזבח: וביתר ביאור נראה לבאר דשפיר מיקרי מחובר באדמה אף אם תחת הקרקע יש כיפין דהנה בסנהדרין דף מ"ו פריך אשמואל מברייתא דחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבור בו עולמית ומשני הב"ע בקבר בנין והנה במגילה דף כ"ט איתא דאין מרעין את הבהמה בבית הקברות מפני כבודן של מתים וקשה תיפוק לי' דאסור בהנאה משום עפרן של ביה"ק וכבר עמד ע"ז ברא"ש וכתב דאייריא בקרקע עולם דשרי בהנאה ואין אסור רק מפני כבודן של מתים אבל על הקברים אם הוא קבר של בנין אסור בהנאה ולכאורה קשה לדברי הרא"ש דלאו סיפא רישא דתחילה כתב דאייריא בקרקע עולם ולבסוף כתב דאסור בקבר של בנין והא סתם עפר בית הקברות איני של בנין אבל גם קרקע עולם לא הוה וכן הוא באמת במרדכי פ' בני העיר לחלק בין קרקע עולם שלא חפרו כלל דאין אסור אלא מפני כבודן של מתים אבל כשאין קרקע עולם הכל אסור בהנאה ולא כתב דקבר של בנין הוא דאסור אמנם ניחא דהנה בטור סי' שס"ג הביא בזה מחלוקת דר' ישעי' ס"ל דעפר שמכסין הקברים אסור בהנאה דהוה תלוש ולבסוף חברו דהוה כתלוש וכתב עליו הטור דאינו נראה דעפר נקרא קרקע עולם וכ"כ א"א הרא"ש וכונתו דדוקא בנין שע"ג קרקע אין לו דין מחובר אבל שאר עפר קברות כיון שחזר ונתערב העפר עם הקרקע שבא משם נעשה גוש אחד ולכן שפיר כתב הרא"ש דבקרקע עולם אייריא דסתם עפר שעל הקברות נעשה כקרקע עולם ואין אסור אלא של בנין וראיתי בשו"ת כ"ס יור"ד סי' ק"ע הביא ראי' לטור מהא דאיתא שם בסנהדרין דף מ"ו דאמר שמואל להני דאמרו שקלו עפרא מקברא דבי בר רב יאות עבדותו קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינה נאסרת ומייתיא ראי' מקרא דוישלך את עפרה והיינו דהא ע"ז במחובר לא מתסרא דכ' על ההרים הרמים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם מזה נשמע תרתי דמחובר אינה נאסר מדהרים אינם נאסרים וגם משמע דהעפר שחפר מההר וחזר והחזירו לחוליתו אין לו דין תלוש ולבסוף חברו דא"כ אפשר שההרים אלהיהם כגון שחפר גומא והחזיר העפר לתוכו וע"כ דכהא"ג דין מחובר מעיקרא יש לו ודוקא על ההרים ולא ההר עצמו נאסר יעו"ש א"כ נשמע דשפיר מיקרי מחובר באדמה אם חזר ונתן עפר הקרקע למקומה למעלה מן הכיפין ובנה עליו המזבח ומיושב קו' המשל"מ על נכון: ונראה לי להביא ראי' דכהא"ג הוה מחובר באדמה דהנה בע"ז דף מ"ה איתא אבני הר שנדלדלו פליגי בה בני ר"ח מרי"ו אי שרי יען דל"ה בהם תפיסת אדם או נאסרו דל"ב תפיסת אדם ובח"ס בחי' על סוג' הקשה הא מוכח דלא נאסרו דהא במגילה דף כ"ט אמרינן דהר תבור כרמל נעקרו ממקומן וחזרו ונקבעו בא"י והא כל מקום שאתה מוצא הר וגבעה בידוע שעבדו שם ע"ז והרי תלוש ולבסוף חברו קיימ"ל דנאסר דכתלוש דמי וא"ל דאא"א דבר שא"ש דהא אמרינן מדפלחו בעגל ניחא להו ושלוחתייהו קעבדי דאיוו לאלהות הרבה א"כ הנך הרים ליתסרו אע"כ דאבני הר שנדלדלו מותר אמנם לענ"ד לק"מ בוודאי באבנים שהי' בהם תפיסת יד אדם אף דחיברו שם תלוש עליהם דתפיסת יד אדם עכ"פ הי' בהם אבל דבר שנתלש מאיליו דלא הי' בו תפיסת אדם רק שהי' עקורין לפי שעה ממילא באמת אם חזרו ונתחברו שפיר הוה כמחובר וכמו שבארנו אלא דלכאורה יקשה א"כ הא באבני מזבח ששקצום אנשי יון אמאי נאסרו הא הוה מחובר באדמה וא"ל דתלוש שהי' בו תפיסת אדם דבזבחים דף נ"ד אמרינן דבנו באבני נחל דהיינו אבנים שאין בהן תפיסת יד אדם כדאיתא בירושלמי בשמעתין דהיינו אבני הר שנדלדלו ועיין ריטב"א שכ' דטילטול בעלמא ל"ח כיש בו תפיסת אדם א"כ כיון ששוב חברו נעשה מחובר לקרקע ואמאי נאסרו אך א"ש דדוקא בהך דתבור וכרמל שנתחברו כעין שעת ברייתן שנעשה הר בא"י חשוב כמחובר אבל אם בנה בית מאבנים אלו וכן המזבח שהוא דרך בנין ואינו כשעת ברייתן שפיר הוה כתלוש: שוב ראיתי כי בירושלמי כאן ס"ל דסיתותין של אבנים הוא גמר מלאכתן והוה כחקקו ולבסוף חברו דהוה כתלוש א"כ מוכח כסברתינו ולכן ל"ש בתבור וכרמל דהוה כתלוש ועדיפא מיני' משמע דבהר דליכא בהו מעשה סיתות דל"ה כתלוש אם חזרו וחברו אח"כ ואמנה בפשיטות י"ל קו' הנ"ל דהא בגמ' שם דחי מה להצד השוה שלא נשתנו אבל אבני הר הרי נשתנו אלא אתיא מבהמת בעלת מום ואידך יליף משקץ תשקצנו א"כ י"ל דבאמת הא"ט דידי' משום דנשתנה לכן אסור וא"כ בהר תבור שנעקר ממקומו ונתחבר למקום אחר דאין כאן שינוי לא מתסר אך קשה א"כ הא דאיתא בע"ז דף נ"ג דרי"ו דקאמר במים שנעבדו אסורין דלטעמא אזיל דס"ל דאבני הר שנדלדלו אסורין יקשה הא מים שנתלוש גל שלהם וחזר ונפל לנהר הא דמי להר שנתלש שנתחבר ממילא במקום אחר דאין כאן תפיסת אדם ולא נשתנה דגם לרי"ו מותר: והנה בבעל המאור בע"ז דף נ"ב דהא דבאו פריצים וחללוהו רק אמזבח אמרינן כן שפריצי ישראל מעלו ויצא המזבח לחולין ע"י מעילה דהוה כתלוש אבל בכ"ש דיש מועל אחר מועל אינו יוצא ע"י מעילה לחולין ורמב"ן במלחמות חולק דהוה כמחובר ונראה דהנה בזבחים דף פ"ז איתא בעי רבא לינה מועלת בראשו של מזבח אם ירדו לשולחן מדמינן או לקרקע מדמינן לה ופירש"י דהא רצפה בנין הוא כמותה ולא כ"ש כשולחן מזה מוכח דתליא אי מזבח חשוב כמחובר א"כ גרע מכ"ש ורק דינו כרצפה אבל אי תלוש ולבסוף חיברו הוה כתלוש דינו ככלי שרת והנה הא דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם לפמש"כ הרמ"פ דל"ש רק במחובר והא לפמש"כ אי מזבח ככ"ש ע"כ דהוה כתלוש אפ"ה הזהירה תורה בלא תעשון ועיין הפלאה על התורה אמנם קשה לי מר"פ ב' דנדרים במשנה כעצים כאישים כמזבח כהיכל כירושלים לפי סידור לשון המשנה משמע דעל קרבנות שעל מזבח והיכל וירושלים קאי ואח"כ קתני נדר באחד מכל משמשי מזבח דהיינו כ"ש א"כ מוכח להדיא דמזבח ל"ה ככלי שרת וכן בשבת פ' המצניע במשנה דקחשוב שהוציא כ"ש ממזבח משמע דמזבח ל"ה ככלי שרת דהוה כמחובר: ד' עד שיחברו באדמה. והנה במכילתא פליגי בזה תנאי דרי"ש סובר שלא יבננו ע"ג כיפין ואיסי בן עקיבא דריש מזבח הנחושת שימלאנו באדמה והנה לכאורה משמע דלאידך מ"ד לית לי' כלל דמזבח הנחושת הי' מלא באדמה ובאמת הא לא מצינו פלוגתא בזה לכן נראה דגם למכילתא המ"ד דס"ל מלא באדמה היינו דסובר כדאמרינן בשמעתין דזבחים דף ס"א מאי מלא באדמה שלא יהא חלול וע"ז בא רי"ש לחלק דל"ב מלא באדמה דכשר אף בחלול והאי דקרא מזבח אדמה היינו שיבנוהו ע"ג אדמה לא ע"ג כיפין אבל בזה שהי' צריך ליתן לתוכו אדמה בזה לא פליגי דמקרא א"י מידי פשוטו דוודאי צריך ליתן בתוכו אדמה רק דזה שקראו מזבח אדמה דמשמע דהוא עצמו של אדמה והא של נחושת הי' ע"כ דרשי דלכן קראו מזבח אדמה שמלא באדמה שלא יהא חלול ואידך דריש שיהא מחובר באדמה והנה בחגיגה דף כ"ב מוכח דמזבח אדמה תעשה לי קאי גם אמזבח נחושת כמש"כ תוס' משום דמזבח אבנים שעשה שלמה במקום מזבח שעשה משה ולכאורה קשה כיון דעכ"פ מחובר לקרקע הוא אמאי אמרו שם לרבנן דר"א אי ציפוי לא בטיל לגבי מזבח מקבל טומאה לכאורה מוכח מזה דקבעו ולבסוף חקקו הוה כתלוש אך הנה בירושלמי דחגיגה מפרש טעמא דרבנן משום דהכתוב קראו למזבח דבר המטלטל והיינו משום דירושלמי לשיטתו פ"ט דשבת דהוה כמחובר לכן צריך קרא וכמש"כ בשו"ת גידולי טהרה סי' ו': ה' מזבח אדמה תעשה לי. ואיתא במדרש רבה בראשית פמ"ח דדריש ר' יצחק מה מי שבונה מזבח לשמי אני בא ומברכו כדכתיב מזבח אדמה וכו' אבוא אליך וברכתיך מי שמל עצמו לשמי אינו דין שאברכהו וכן דריש מה מי שהקדיש שורו או איל לשמי אני מברכהו מי שמל עצמו לשמי איני דין שאבוא אליו וברכתי' ועד"ז הוא בפדר"א פל"א הביאו באו"ז ה' מילה כתיב וימל אברהם את יצחק בנו מכן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למול כאלו כה"ג מקריב מנחתו ונסכו ע"ג מזבח עכ"ל: והנה לכאורה קשה לזה הא איתא בע"ז דף כ' דמילה שלא לשמה כשרה ומכאן לכאורה משמע דבעינן מילה לשמו של הקב"ה אמנם נראה לפמש"כ לעיל בכמה דוכתין דאף דקיימ"ל מצאצ"כ אבל עכ"פ איכא עשה דועבדתם את ד' בכל לבבכם והעושה מצוה שלא בכונה מבטל מ"ע דועבדתם בכל לבבכם איזה עבודה שבלב א"כ י"ל מי שעושה לשם ד' ומקיים העשה דועבדתם את ד' בכל לבבכם שכרו הרבה מאוד על פי פעלו א"כ אע"ה שקיים המצות עשה בכונה לשם ד' קיים בזה העשה דועבדתם את ד' בכל לבבכם וע"כ שפיר אמר במדרש מי שמל עצמו לשמי אינו דין שאברכהו: אמנם בירושלמי פראד"מ תני לה בלשון אמר רי"ו אומר דלא ימול כותי מפני שמכוין לשם גריזים רי"צ אומר וכי היכן מצינו שמילה צריכה כונה אלא הוא מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נפשו הנה מזה יש ללמוד רק דא"צ כונה לקיים המצוה דהיינו דלפי גמ' דע"ז משמע דלא בעינן כונה לשמה היינו דל"ב שיעשו המצוה לשם מצוה כלל אבל לפי ירושלמי לא נשמע זאת דשפיר י"ל דצריך לעשות המילה לשמה אלא דא"צ לכוין לקיים המצוה שהוא עושה לקיים מצות השם דמצאצ"כ דסתמה לשמה קאי אבל גוף המצוה צריך שיהא כונה לשם מילה לא כחותך באצבעו לבד לכן רק כשמל לשם הר גריזים דהא הוא עושה ע"ד לחתוך ערלתו רק שאין מכוין לקיים מצות הבורא דאף דמל לשם הר גריזים עכ"פ כונתו לחתוך ערלתו והנה לפי"ז יש לישב קו' ח"ס סי"א מיבמות מ"ה דס"ל לר' יוסי דבעינן מילה לשמה דלפמש"כ שם אייריא למול לשם מילה לחתוך ערלתו עכ"פ לא כקוצץ אצבעו דאם לא מכוין לקצוץ ערלתו י"ל דגם גמ' דידן בע"ז ס"ל דבעינן לכוין לקצוץ ערלתו רק לענין קיום המצוה דבזה ס"ל שפיר לר' יוסי דא"צ לכוין לקיים מצות הבורא דסתמא כשר דמצאצ"כ וא"כ ממילא מה שמכוין בלבו לשם הר גריזים לא איכפת לן כיון דעכ"פ כונתו לחתוך ערלתו ואמנם הנה הח"ס כתב לתרץ דבישראל אצ"כ אבל ביבמות אייריא בהכנסת הגר לדת ישראל בזה שפיר צריך כונה לפי"ז י"ל דהיינו כונת המדרש דמי שמל לשם הבורא ית"ש דהיינו כמו באאע"ה דהי' זה תחילתו לכנוס לדת ישראל לקיים מצות הבורא בזה שפיר צריך כונה: והנה ראיתי בספר המכריע סי' ס"א דהעלה דמצות מילה אפשר ע"י שליח וכבר נתקשו אמאי דחי שבת ימול נכרי ובח"ס תי' דמ"ע דאב לא מתקיים אך יקשה בליכא אב דמ"ע על הבי"ד ודוחה שבת יקשה לימול ע"י נכרי דמ"ע של הבי"ד שפיר מתקיים ע"י נכרי כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' שנ"ב דבי"ד יכולין לקיים מצות דין לעשות משפט במי שנתחייב מיתה ע"י נכרי כגון שריפת בת כהן ע"י נכרי אח"ז ראיתי שעמד בזה בשו"ת עטרת חכמים והנה בפשיטות לק"מ דרשב"א דאייריא מקיום העונש שפסקו בי"ד הנה מעיקרא לא הי' מצוה על הבי"ד לענוש בעצמן בגופן ובכחן לכן גם ע"י נכרי יכולין לקיים דמצות התורה שיתקיים העונש שענשו בי"ד בין ע"י הבי"ד בין ע"י אחרים אפי' ע"י נכרים משא"כ במילה דהמצוה לקיים בעצמו אולם לפמש"כ התוס' רי"ד בקידושין דף כ"ט דבמילה ל"ש לפטור מטעם מעשהז"ג דאין המצוה מעשה המילה אלא ההשתדלות לעשותה שיהא הבן נימול וזה אפשר לעשות גם בלילה א"כ אין המצוה על הגוף א"כ שפיר גם ע"י נכרי אפשר למול דאין המצוה דוקא שיעשה בגופו מעשה המילה ע"כ הדרה קו' לדוכתי' אמאי מילה דוחה שבת הא אפשר ע"י נכרי: אך י"ל דהנה לכאורה קשה לדברי הח"ס הנ"ל דהא משום מ"ע דאב ל"ש לומר דידחה שבת דע"ז לא נכרתו י"ג בריתות דהא אפי' מילה בצרעת לא דחי עשה דאב יען דעל מצות עשה דאב ל"ש דנכרתו י"ג בריתות כמש"כ בס' ברוך טעם לכן נראה דבמילה ע"י נכרי לא נתקיים כלל המ"ע שנכרתו עלי' י"ג בריתות רק דערל ל"ה ורשאי לאכול בתרומה אבל מ"ע לא נתקיים כלל: ובהכי ניחא לי קו' תוס' בקידושין ל"ל אותו ולא אותה למעט אשה תיפוק לי' דהוה ממעשהז"ג דנשים פטורות להנ"ל י"ל דאי מצד מעשהז"ג דאין מצוה אלא ביום היינו דהמצוה שהיא מחוייבת מצד שהיא אמו של בנה או דלא גרועה מבי"ד כמש"כ הריטב"א הנה זה המצוה רק תוכל לקיים ביום אבל הא עכ"פ גוף המצוה שיהא הבן נימול ולא יהא נשאר ערל מתקיים גם במל בלילה וחייבת למולו שלא ישאר בנה ערל דרק באנשים כיון דאיכא מ"ע למול בנו ביום אם ימול בלילה אף אי המילה כשרה ואינו ערל עכ"פ ביטל המ"ע למול הבן דזהו המצוה רק ביום מתקיים אבל באשה דליכא בה מ"ע הו"א דאיכא עכ"פ מצוה בדידה למולו שלא נשאר ערל וזה תוכל לקיים בלילה ג"כ דהא המצוה שתלוי' ביום ליכא בדידה קמ"ל אותו ולא אותה דליכא בדידה כלל מצוה למולו שלא יהא נשאר ערל ורשאי להניחו ערל עד שיגדיל: אמנם נראה להוכיח דלא כתוס' רי"ד דאיתא בקידושין שם אשכחן מיד לדורות מניין ת"ל כאשר ציוה אין לך צו אלא מיד ולדורות ובפנ"י תמה הכי ס"ד דלדורות לא יהא מצוה למול בנו אבל לפמש"כ ניחא דפריך לדורות מניין שהמצוה מוטל עליו לעשות בעצמו בגופו ולא לעשותו ע"י שליח ומצוה בו יותר מבשלוחו דהו"א דקודם מ"ת ל"מ שליחות אבל לאחר מ"ת המצוה רשאי לקיימה לכתחלה ע"י שליח ול"א דמצוה בו יותר מבשלוחו קמ"ל צו זירוז מיד ולדורות ולאפוקי ע"י שליח דהמצוה עשה בגופו: ו' והנה בנדרים דף ל' איתא במשנה אמר ריב"ק גדולה מילה שדוחה שבת החמורה ר' יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את הצרעת ותמוה כיון שאמר שגדולה מילה שדוחה שבת כש"כ שדוחה את הצרעת דאין אלא לאו בעלמא ונראה ליישב דבצל"ח בשבת דף קל"ב הקשה דילמא קרא דביום השבת אתי אפי' מילה בצרעת דהוה מתקן גמור ג"כ דוחה שבת ומנ"ל דמקלקל בחבורה חייב וכן הקשה בח"ס להנ"ל י"ל דהיינו דהוה קשיא לי' לר' יוסי דלא הוה חמורה דהא מקלקל בחבורה רק בזה שייך לומר דגדולה מילה שדוחה את הצרעת ואפי' בשבת דוחה מקרא דביום השבת אף דהוה תיקון גמור והיינו משום דגדולה מילה וא"כ ממילא א"ש קו' הצל"ח דהא מוכח דריב"ק לית לי' דרשא זו דביום השבת אתי למילה בצרעת שדחי בשבת דאל"כ במאי פליג עם ר' יוסי אע"כ דסובר מקלקל בחבורה חייב וגדולה מילה בזה גופי' דדחי שבת לאסור חבורה אלא דיש להבין באמת מ"ט דריב"ק דלא חייש לפירכא דר' יוסי דקרא אתי למל מילה בצרעת בשבת ומנ"ל דאתי למקלקל בחבורה: ונראה דא"ש דהנה כתבתי לעיל דבש"ך סי' רס"ד הקשה אמאי דחי שבת הא אפשר מע"ש לדעת הרא"ש דס"ל מל תוך ח' כשר ונראה דמילה דליכא מלאכה גמורה דהא מקלקל הוא נהי דס"ל דמקלקל בחבורה חייב הנה רק חייב מצד דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בכריתות דף י"ט לכן שפיר דחי אף דאפשר מע"ש וכן לר"י התם דס"ל דהוה מתקן גברא הנה ג"כ מצ"ע ל"ח מלאכה רק מכח התיקון שבא ע"י המצוה לכן שפיר דחי אף דאפשר מע"ש ול"ד לקצירה דהוה מלאכה גמורה מצ"ע אבל אי הוה מוקי קרא למילה בצרעת דדחי שבת הוה קשה הא גופי' אמאי דחי שבת הא אפשר מע"ש כיון דהוה מלאכה מצד עצמו כמו בקצירה דפריך נקצרי' מע"ש ולכן לא מוקי ריב"ק קרא למילה בצרעת בשבת אלא לסתם מילה ורק בזה מילה גדולה שדוחה שבת באיסור חבורה אף דאפשר מע"ש ור' יוסי ס"ל דקרא דביום השבת לעולם אתי למילה בצרעת רק דס"ל מל תוך ח' לא יצא לכן שפיר דחי אף דהוה מלאכה גמורה אבל לסתם מילה ל"ש גדולה מילה דס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"צ קרא לזה ודו"ק: ולפי"ז י"ל דר"א דסובר דכורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל בשבת אף דאפשר מע"ש אף במלאכה שמצד עצמו הוה מלאכה כגון מלאכת מחובר וע"ז פליג ר"ע דכל מלאכה שאפשר מע"ש א"ד שבת משום דהוה מלאכה מצ"ע כדכתיב בחריש ובקציר תשבות בזה ס"ל אי איתא דכשר בנקצר ביום לא הוה דחי ורק למ"ד דיליף קצירת עומר דדחי שבת מקרא זה גופי' דבחריש וקציר תשבות דמה חריש רשות יצא קציר העומר דגלי קרא דדחי אף באפשר מע"ש אבל למ"ד דמוקי בחריש ובקציר לתוספת שביעית ליכא קרא על קציר העומר שדחי שבת א"כ אי הוה כשר בנקצר ביום ל"ה דחי שבת אבל במלאכה דל"ה מלאכה מצ"ע רק יען דהוה במשכן דחי שבת אף דאפשר מע"ש אלא דיקשה א"כ במנחות דף ע"ב דקאמר דהקטרת אימורים אין דוחה משום חביבה מצוה בשעתה אלא מטעם שכבר דחתה שחיטה את השבת והא לפמש"כ שפיר הוה מצי למימר דהקטרה דחי משום חביבה בשעתה דל"ה מלאכה רק יען דהוה במשכן הבערה אבל קצ"ע דמלאכת מחובר הוה מלאכה מצ"ע לא דחי אף דחביבה מצוה בשעתה אך י"ל דהנה הקטרה דהוא משום הבערה וזה הוה איסור מלאכה מצ"ע דהא כתיב בפירוש לא תבערו אש ולא בעינן לדרשא יען דהוה במשכן הוה מלאכה אף דאי לאו הא"ט דהוה במשכן ל"ה אב מלאכה רק לאו בעלמא עכ"פ עיקר המלאכה איני משום דהוה במשכן אלא דתורה הזהירה בלאו דלא תבערו לכן א"ד משום חביבה בשעתה וצריך לחלק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת: אך לכאורה קשה הא דקאמר הבערה בכלל ל"ת מלאכה היתה ולמה יצאה לחלק יצאה והא לפמש"כ הא יצאה ללמד דהוה מלאכה מצד עצמו לא משום דהיתה במשכן ונפ"מ דל"ד שבת באפשר לעשות מע"ש כדאיתא בשבת כ' דדריש בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד וכ' תוס' דהיינו איברים ופדרים של ע"ש ואף דהי' אפשר מע"ש כיון דניתותרו גלי קרא דדחי שבת א"כ נדרוש נמי כהא"ג אבל במושבותיכם אי אתה מבעיר באפשר מע"ש כגון לעשות פחמין לעשות איזמל אבל אי לא הוה יצא מכלל והי' רק בכלל ל"ת מלאכה יען דהוה במשכן א"כ באמת הוה מותר לעשות פחמין ולעשות איזמל בשבת כשיש לו עצים נכרתים מע"ש כיון דל"ה מלאכה רק יען דהוה במשכן הוה דחי שבת אף דאפשר מע"ש ומנ"ל דלחלק יצאה וכן לכאורה קשה לי מפסחים דף ד' דקאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואיך כתב קרא תשביתו ביום הראשון ומפרש רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבערה לחלק יצאה וקשה אפי' אי לא הוה אלא לאו הא עכ"פ הוה אפשר מע"ש דנהי תשביתו ביום הראשון ביו"ט קאי עכ"פ פשיטא דאי השביתו מעיו"ט דכשבא יו"ט כבר מושבת מן העולם ג"כ קיים המ"ע וכיון דאפשר מע"ש לא דחי יו"ט דאין עשה דוחל"ת היכיא דאפשר מע"ש אע"כ האי ביום הראשון מעיו"ט משמע וכך יקשה מנ"ל דר"ע לית לי' מתוך הא אי האי דלא תבערו ללאו יצאה ל"א בי' מתוך כלל דרק אי הוה בכלל ל"ת מלאכה דכתיב בי' אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם א"כ הוא דאמרינן מתוך אבל אי ל"ה בכלל ל"ת מלאכה אין בכלל קרא דכל אשר יאכל לכל נפש להתיר הבערה לצורך אונ"פ כסברת ח"ס לגבי תחומין עח"ס או"ח סי' קנ"ט א"כ ל"ש בי' מתוך להתיר אף שלא לצורך דלצורך אונ"פ ממש א"צ קרא להתיר הבערה דלא גרע מכל מלאכה ולפמש"כ תוס' פסחים פ"ח דחי מצד עשה דשמחת יו"ט דחי ל"ת אבל בשלא לצורך אונ"פ דלא שרי רק מטעם מתוך ואי ס"ל ללאו יצאה ל"ש כלל מתוך להתיר לאו דלא תבערו קשה כנ"ל: והנה הרא"ש בה' קטנות כתב דהא דבמילה כשרה ע"י נכרי לר"י דס"ל דבעינן לשמה היינו משום דזה נעשה ברגע קטנה מהני בגע"ג משא"כ גט דכל אות צריך לשמה מש"ה לא מהני געגע"ג והנה לכאורה קשה דהא הרא"ש שם כתב בשם הרבינו ברוך שכ' לחלק דבגט בעינן כל תורף הגט לשמה והא דאמרו דא"צ רק שיטה ראשונה היינו בישראל אבל נכרי דאדעתי' דנפשי' עביד ל"מ בגע"ג בתחילת הכתיבה א"כ לפי"ז קשה דהא דסגי בעיבוד כ"ד בישראל היינו משום דאח"כ מסתמא לשמה קאי אבל בנכרי דל"ש סתמא לשמה קאי דאדעתי' דנפשי' עביד א"כ מאי מהני הא דתחילת העיבוד לא נעשה רק בשעה מועטת הא בנכרי ע"כ ל"מ הא"ט דהתחלה ל"ה אלא שעה מועטת ושיהא מהני גם אמעשה שנעשה אחרי' וא"כ ל"ד למילה דכל המצוה כולה אינה אלא כרגע שפיר י"ל דאדעתי' דישראל עביד אבל בעיבוד הא באמת נמשך זמן רב רק דבישראל סגי בתחילת העיבוד לשמה דמחשבתו נמשך על כל המעשה שתבוא ממילא שיתקדש ע"י ההתחלה אבל בנכרי מנ"ל דשייך כן שדעתו בגע"ג להתקדש ע"י ההתחלה כל המעשים שיבואו אח"כ:

13 א' כל אבן שנפגמה כחגירת ציפורן כסכין של שחיטה פסולה. והדבר תמוה דרבינו בפ"א משחיטה כתב דפגימת סכין בכ"ש וראיתי בפ"ח סי' י"ח שתמה כן ותי' עפ"י דברי הרא"ש לדעת הריא"ף שלא הביא שיעור חגירת ציפורן דכיון דהביא דצריך בדיקה אבשרא ואטופרא ידעינן ג"כ דשיעור פגימה כחגירת ציפורן ונשמע מזה דחגירת ציפורן אין שאוגרת הציפורן אלא שחוגרו וזה אפי' בכ"ש דציפורן מרגיש בכ"ש וכ"כ הפלתי דלא פליגי הני שיעורים דכחגירת ציפורן היינו פגימה כ"ד דמי ששלם בהרגשה מרגיש בפגימה דקה ורק מי שאינו שלם בהרגשה כ"כ בדקו במיא ושמשא אבל הכל חד שיעורא הוא ובתב"ש השיג עליו דא"כ למה אמרו כדי חגירת ול"א בכ"ש ועוד דבפ"ז מביאמ"ק כ' רבינו מי שנפגם סחוס אזנו כדי שתחגור הציפורן בהפגם מי שנסדק סחוס אזנו בכ"ש וא"כ הול"ל גם בפגם שנפגם בכ"ש וא"ל דסובר כשיטת הרשב"א דבעינן עכ"פ כדי שתחגור חוט השערה א"כ הול"ל דלאו כ"ש ממש אמנם לענ"ד מהסוג' דחולין ומדברי רבינו בה' שחיטה מוכח כדעת התב"ש והדרה קו' לדוכתי' דהנה בחולין דף י' איתא איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר"ה אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ור"ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה בשלמא ר"ה כשמעתתי' דלעיל דעד שיודע לך במה נשחטה אלא ר"ח מאי טעמא אמר לך ר"ח עצם וודאי פוגם עור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי ואיתא עוד התם אמר לי' ר"א ברי' דרבא לרב אשי רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם ע"א נאמן באיסורים אי הכי מעיקרא נמי לא האמר רי"ו לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם והנה הרשב"א הביא דעת הרמב"ן דלר"ה נאבד הסכין ולא בדק אחר שחיטה אסורה באכילה והקשה הרשב"א א"כ הא דאמרו בגמ' לר"ח דבדיקה לאכשורי בתרייתא תיבעי בדיקת סכין לחכם ולרמב"ן יקשה אף לר"ה תיבעי ג"כ בדיקת סכין לחכם כיון דאי לא בדקו ונאבד פסול א"כ בדיקת סכין בין שחיטה לשחיטה מעכב והוה לאכשורי א"כ תיבעי ג"כ בדיקת סכין לחכם עוד הקשה הרשב"א בתוה"ב לרמב"ן אמאי נקט נמצא פגום לאשמעינן רבותא טפי אפי' נאבדה נמי אסורה באכילה ובפנ"י הקשה עוד א"כ הא דאמרינן בדיקת סכין לחכם מפני כבודו של חכם מאי נפ"מ בבדיקתו אי לאחר שחיטה בדקו ונמצא יפה סגי אף בלא בדיקה שלפני שחיטה ואי בדקו לאחר שחיטה ונמצא פגום או נאבד פסול אף שנבדק ע"י חכם א"כ אין תועלת בבדיקה ומה כבודו של חכם שייך בזה כיון שאין בו תועלת כלל ונראה לישב דהנה הרמב"ן הביא הוכחה לשיטתו מדאמרינן בשלמא ר"ה כשמעתי' דעד שיודע לך במה נשחטה א"כ אי בנאבדה ולא נבדק כשר א"כ ל"ה כשמעתי' ורשב"א דחי דשפיר הוה כשמעתי' דאי לאו דסובר דבעינן עד שיודע במה נשחטה הי' כשר גם בשיבר עצמות וביאר בפנ"י דהרמב"ן סובר דעור וודאי פוגם א"כ אף אי לאו דאמר כשמעתי' הי' ג"כ פסול וע"כ מדאמרינן דאמר כשמעתי' ע"כ בנאבדה פסולה ורשב"א סובר עור ספק פוגם ושפיר דחי דאי לאו דר"ה כשמעתי' הי' כשר בשיבר עצמות ולי נראה לישב דאף דרמב"ן יסבור עור ספק פוגם אפ"ה הוכיח שפיר מהא דאמרינן דר"ה כשמעתי' דבנאבד פסול דהנה בהא דסכין שנפגמה כמה שיעור הפגימה פליגי קמאי ובתראי דהנה ר"ח סובר לקמן דף י"ז דפגימת סכין כחגירת ציפורן ולכך בדיקת סכין סגי אבישרא ואטופרא אמנם אמוראי אחרינא בדקו במיא ובשמשא ופליגי בזה הראשונים הריא"ף לא הביא דר"ח משום דסובר דבכ"ש ג"כ הוה פגימה לכן הביא בדיקת סכין במיא ובשמשא ואף דהביא גם דבדיקת סכין אבישרא ואטופרא היינו משום דמפרש אבישרא ואטופרא אין הכונה שיאגור בו הציפורן דהיינו פגימה שהציפורן יורד לתוכו אלא שהציפורן מרגיש וזהו אפי' בפגימה דקה מן הדקה וכן דעת רבינו בה' שחיטה לפי דעת התב"ש דבכ"ש נפסל וכן הביא הרשב"א שכן דעת הרמב"ן אמנם הרא"ש חולק על הריא"ף ופסק כר"ח ופליגי בדבריו התב"ש עם הפ"ח דעת הפ"ח והפמ"ג דהרא"ש אין חולק עם הריא"ף לדינא ומודה דפגימה כ"ש פסולה ורק בפירוש דברי ר"ח פליגי אי כחגירת ציפורן היינו אוגרת שהציפורן יורד לתוכו ולכן לא הביא דבריו ורא"ש מפרש דברי ר"ח כחגירת ציפורן היינו שמרגיש הציפורן והיינו הך שיעורא דאמרינן דבודק אבישרא ואטופרא והא דאמוראי בדקי במיא ובשמשא היינו דחששו לפגימה דקה מן הדקה שאין מרגיש בציפורן אבל לדינא סגי בבדיקת הציפורן ואף דגם פגימה דקה שאין נרגש בציפורן אי מצאו פסול אבל א"צ לבדוק אחרי' משום דאין דרך הסכין להיות פגום דקה מן הדקה ומסתמא נפגמו בפגימה שציפורן מרגיש עכ"פ אבל איה"נ אי אירע שמצאו פגומה כ"ש פסול אולם לפי דעת התב"ש דעת הרא"ש דפגימה דוקא כשאוגרת פסולה וחולק עם הריא"ף דלרא"ש רק באוגרת פסולה ופגימה כ"ש אין אוסרת וכתב שכן דעת הב"ח שהביא הש"ך להכשיר בפגימה כ"ש כשיטת הרא"ש ולדעת הריא"ף ורמב"ן ורבינו אפי' בכ"ש נפסל ואף דריא"ף כתב גם בדיקת אבישרא ואטופרא כחגירת ציפורן הכונה שהציפורן מרגיש אפי' בפגימה דקה מן הדקה כשהוא שלם בהרגשה והני אמוראי דבדקי במיא ובשמשא משום דמדיראו לסמוך שמא אינם בעלי הרגשה טובה לכך בדקו במיא שמא ימצאו פגימה דקה אולם אי בדקו אטופרא ואבישרא ג"כ כשר דל"ח שמא אין בעל הרגשה טובה דלא שכיח ואוקי גברא אחזקתי' שמרגיש היטיב וכמש"כ היש"ש וכ"כ הפלתי והנה דעת השו"ע והש"ך דפגימה דקה פסולה ודעת הב"ח להכשיר פגימה דקה שאין נרגש בציפורן: ואמנם נראה להכריע בין דיעות אלו דהיינו דבבדיקת סכין שקודם שחיטה הנכון כדעת התב"ש ובבדיקה שלאחר השחיטה דעת הפ"ח עיקר דהנה בבדיקת שלאחר שחיטה הא לא מצינו לשום מ"ד דלא יהא סגי בבדיקת בישרא ואטופרא ונראה דהסברא כך משום דע"י השחיטה בוודאי אין דרך לפגום אלא פגימה שמרגיש בציפורן ולכן אין לחוש שמא יש פגימה כ"ד שאין נרגש בציפורן דע"י שחיטה אי נפגם ע"כ נפגם כשיעור שהציפורן מרגיש אמנם קודם שחיטה אפשר דנפגם מעצמו פגימה כ"ד או דלא הי' שלם מעולם בלי פגימה הדקה מן הדקה שאין נרגש בציפורן וא"כ ע"כ הא דבאמת סגי בבדיקת בישרא וטופרא היינו משום דאי הוא בעל הרגשה טובה מרגיש אפי' בפגימה כ"ד ומדינא ל"ח שמא אין בעל הרגשה טובה רק הם אמוראי החמירו על עצמן לבדוק במיא ובשמשא שמא אין בעל הרגשה טובה: ועוד אני אומר לחלק במצאה קודם שחיטה בפגימה דקה מן הדקה ע"י בדיקת מיא ושמשא ושחט בה שחיטתו פסולה אבל אי בדק במיא ושמשא קודם שחיטה ולא מצא ולאחר שחיטה בבדיקת ציפורן לא מצא רק במיא ושמשא נראה שיש פגימה דקה כשר באמת משום דעד כאן לא פסלינן בנמצא פגום דאימור בעור נפגם ול"א במפרקת נפגם משום דכיון דנרגש בציפורן אמרינן אימור ע"י עור נפגם פגימה כ"ד וע"י מפרקת נעשה פגימה גדולה עד שנרגש בציפורן ואמרינן חסר ואתאי חסר ואתאי ולא תלינן במפרקת לבד שאין דרך ע"י נגיעת מפרקת לבד לעשות פגימה גדולה עד שנרגש בציפורן א"כ ל"ה כדבר הרגיל ויותר י"ל דבאמת פסול אבל רק מספיקא משא"כ בנמצא כחגירת ציפורן דמצינן למימר חסר ואתאי שהתחיל לפגם בעור אז לר"ה הוה וודאי נבילה כמש"כ הראש יוסף דלר"ה פסולה היינו וודאי נבילה אבל אי לא מצא אחר שחיטה רק פגימה כ"ד ע"י בדיקת מיא ושמשא מודין דתלינן במפרקת וא"כ לפי"ז לר"ח לשיטתו דסובר פגימה כחגירת ציפורן דהיינו אוגרת כשיטת התב"ש לדעת הרא"ש וא"כ לכן אף אי מצא אוגרת לאחר שחיטה כשר דנהי דהפגימה לא נתהוה בפ"א ע"י מפרקת ואימור שנפגם ע"י עור וחסר ואתאי תלינן דנפגם ע"י עור פגימה כ"ד דכשר וע"י המפרקת נעשה כאוגרת ור"ה סובר דפגם כ"ד שאין נרגש ג"כ פסול וא"כ אי מצא לאחר שחיטה כחגירת ציפורן חיישינן שהפגימה נעשית ע"י עור רק שהי' דקה מן הדקה וחסר ואתאי שע"י מפרקת נעשה כחגירת ציפורן ולכן פסולה אולם אי מצאו פגימה כ"ד אחר שחיטה תלינן זהו הפגם כ"ד במפרקת אף לר"ה או לפמש"כ דעכ"פ ל"ה רק ס' נבילה ולכן א"צ לבדוק אחרי' משום דאף אי נמצא אין פסולה וודאית משום דתלינן במפרקת ובזה ניחא מה דקשיא לכאורה דלעיל איתא לא בדק בסימנים פסולה משום דר"ה עד שיודע לך במה נשחטה ויקשה מה ענין זה לדר"ה דאייריא שהספק במה נשחטה וכאן הספק אי נשחטה ואולי י"ל דכש"כ הוא אולם להנ"ל י"ל הכונה כן דהנה לשיטת הפוסקים דרפ"ע מרגיש אפי' בפגימה דקה מי ששלם בהרגשה ואף דלפעמים אין מרגישין הולכין אחר רוב בני אדם שמרגישין בפגימה דקה וא"כ כל זה אי בדק בסימנים אבל אי לא בדק בסימנים א"כ יש כאן ספק אי נשחט רוב א"כ וספק בסכין דאף שיבדק אחר שחיטה שמא יש פגימה שאין נרגשת בציפורן וא"כ תליא זה בזה ושפיר קאמר עד שיודע לך במה נשחטה כהא"ג דלא בדק בסימנים בעינן בידוע במה נשחטה שהסכין אין בו פגימה כ"ד כגון ע"י בדיקת מיא ושמשא שמוציא מידי ספק פגימה כ"ד אבל אם לא יודע בבירור דהיינו אם רק בדק בציפורן הוה נבילה ומיושב ג"כ קו' הראש יוסף למה וודאי נבילה הא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לפמש"כ ניחא משום דגם סכין אין בבירור שאין פגום ומיושב קו' רשב"א למה לא נקט בנאבדה הסכין משום דאז רק ס' נבילה הוה משא"כ בנמצא פגום אחר שחיטה דהיינו כחגירת ציפורן דהא לאחר שחיטה א"צ לבדוק במיא ושמשא אחר פגימה כ"ד א"כ מסתמא אייריא שנמצא פגימה כחגירת ציפורן וזה וודאי נבילה אבל בנאבדה ל"ה אלא ספק נבילה ומעתה א"ש הכל דהנה הרמב"ן דסובר בנאבד פסול לר"ה י"ל דיודה הרמב"ן דבאיתא לפנינו סגי בבדיקת הציפורן דאין דרך לפגום ע"י השחיטה פגימה דקה מן הדקה ולפי"ז ל"ק דליבעי בדיקת חכם בין שחיטה לשחיטה די"ל הא דבעינן בדיקת חכם קודם שחיטה הוא משום דקודם שחיטה שכיח פגימה כ"ד רק הא דל"ח לפגימה כ"ד הוא משום שכ' התב"ש דמסתמא מרגיש בפגימה כ"ד ול"ח שמא אין שלם בהרגשה ולכן י"ל דבעינן בדיקת חכם כיון דזה דבר תלוי בהבחנת הלב כמש"כ הראשונים ומסתמא ת"ח מרגיש יותר מפני שחושיו שלמים יותר כמש"כ הפלתי וכל זה בבדיקה שקודם שחיטה אבל בין שחיטה לשחיטה אף דנאבד פסול היינו משום חשש פגימה כחגירת ציפורן ממש דע"י שחיטה אין דרכו לפגום בפגימה דקה כ"ד ומסתמא מרגיש בו כל אדם ולכן ל"ב בדיקת חכם ולכן לר"ה לא קשיא לי' דליבעי בדיקת חכם בין שחיטה לשחיטה ודו"ק: אמנם לר"ח שסובר דבעינן כחגירת ציפורן ממש דהיינו אוגרת אבל פגימה כ"ד אין פוסל כלל ואפ"ה בעי בדיקת חכם שפיר פריך הגמ' לר"ח ממנ"פ בין שחיטה לשחיטה ג"כ ליבעי בדיקת חכם וכי תימא ע"א נאמן באיסורין והכונה כיון דלא נפסל אלא כחגירת ציפורן א"כ א"צ כ"כ הבחנת הלב וכל אדם מרגיש בזה ורק נאמנות הוא דצריך וכיון דע"א נאמן באיסורין א"כ גם קודם שחיטה ל"ב בדיקת חכם ומשני באמת רק משום כבוד ת"ח אבל לר"ה אין משום כבוד של ת"ח אלא מדינא שת"ח מרגיש יותר בפגימה כ"ד ובין שחיטה לשחיטה ל"ח לפגימה כ"ד שדרכו לפגום פגימה גסה ויצא לנו דבבדיקה שקודם שחיטה אמרינן כסברת התב"ש ולאחר שחיטה כסברת הפ"ח והפמ"ג ונתיישב בזה היטב קו' הרשב"א ומובן ראיות הרמב"ן מדאמר ר"ה כשמעתי' הכונה דר"ה פוסל מכש"כ בלא שיבר עצמות וע"ז קאמר קאי ג"כ כשמעתי' וא"כ בשלמא אי בנאבד פסול שייך שפיר כשמעתי' אבל אי בנאבדה כשר א"כ אף אי לאו דאתי כשמעתי' ג"כ הי' פסול בלא שיבר עצמות כיון שנמצא פגום וניחא נמי קו' הפנ"י דשייך כבוד של חכם דרק אי בדקה חכם קודם שחיטה שבוודאי שלם בהרגשה אז סגי בבדיקת הטבח לאחר שחיטה אבל אי לא בדק חכם חיישינן שמא אין שלם בהרגשה שחיישינן שאין נותן לבו לבדוק היטיב וחיישינן לפגימה כ"ד שאין מרגיש בציפורן דא"ל דהא לאחר שחיטה ל"ח לפגימה כ"ד דהא כיון דלא בדקה חכם חיישינן שמא הי' מעיקרא בפגימה כ"ד ולא הרגיש בו דהא קודם שחיטה שכיח פגימה כ"ד וא"כ שפיר בעינן בדיקת חכם דנפ"מ לאי בדק לאחר שחיטה ולא הרגיש בציפורן דכשר ודו"ק: ב' והנה רבינו פ"ד משחיטה פסק דאם לא הראה סכינו לחכם משמטינן לי' דשמא ישחוט בסכין פגום והקשה הש"ך בארוך הא מבואר בחולין דף י' דע"א נאמן באיסורין ולא אמרו רק מפני כבודו של חכם ומהא"ט כ' הראשונים דיכול למחול ולרבינו דהחשש שמא ישחוט בסכין פגום אין זה מפני כבודו של חכם ולמה מהני מחילה והנה בפלתי תי' דכיון דאין מראה סכין והוה כמורה הוראה בפני רבו דלא מסתייע מילתא ולי נראה לפמש"כ ניחא דכונת רבינו שמא ישחוט בפגום בפגימה דקה כ"ד דמי שאין ת"ח אין חושיו פנוים להשגיח בדיקדק גדול ובדיקה בהכונת הלב תליא והא דאמרינן מפני כבודו של חכם זהו באמת רק לר"ח דלשיטתו פגימה רק כחגירת ציפורן ליכא חשש שישחוט בסכין פגום בוודאי ע"א נאמן באסורין אבל להלכה דבכ"ד נפסל חיישינן שמא אין בו הרגשה טובה כמו החכם ויש חשש שישחוט בסכין פגום כ"ד אך לכאורה יקשה הא רי"ו הוא דאמר כן מפני כבודו של חכם והכי נאמר דסובר כר"ח בפגימה כחגירת ציפורן אך י"ל דאתיא גם כמ"ד בפגימה כ"ד רק אטו מילתא פסיקתא דדוקא חכם מרגיש בפגימה דקה דגם מי שאין ת"ח יכול ליתן לב להרגיש ומצד הדין באמת ל"ח שאין בר הרגשה אלא מפני כבודו של חכם מחזיקינן לי' דבוודאי מרגיש יותר שיכול ליתן לב להרגיש בפגימה דקה כ"ד ובטבח דעלמא אין וודאי שיכול ליתן לב להרגיש בפגימה דקה א"כ זהו גופי' כבודו של חכם דמחזיקינן לי' שיכול לכוין לבו יותר להרגיש בפגימה כ"ד ורק לר"ח הכונה כבודו של חכם היינו שאין בו באמת שום תועלת לענין הבדיקה יותר מבטבח דעלמא רק משום כבוד תורה בלבד אבל לר"ה ולרי"ו יפורש מפני כבודו של חכם היינו דזהו כבודו דמחזיקינן לי' שהבחנת הלב דידי' שלם יותר מבטבח ואפ"ה מהני מחילה אם החכם יודע שגם הטבח נותן לב יפה להרגיש בפגימה כ"ד ודו"ק: והנה כל זה יתכן רק אי נפרש דר"ח דסובר כחגירת ציפורן היינו אוגרת אמנם להני אמוראי דסברי דאבישרא ואטופרא היינו אף שאין אוגרת אלא שמרגיש בפגימה כ"ד דמי שהבחנתו שלימה מרגיש בפגימה כ"ד וא"צ לבדוק במיא ושמשא וכמש"כ התב"ש ופלתי וכשיטת הריא"ף שהשמיט כחגירת ציפורן ונקט רק דאבישרא ואטופרה דהיינו הרגשת פגימה כ"ד וא"כ ניחא דלר"ח רק מפני כבודו של חכם דהא בפגימה אוגרת כל אדם מרגיש אבל לדידן אבישרא ואטופרא היינו פגימה כ"ד דמי שאין יכול להכין לבו אין מרגיש בציפורן בפגימה כ"ד א"כ לדידי' צריך להראות לחכם מדינא רק דזהו גופי' כבודו של חכם שרק הוא יכול להכין לבו לזה אבל לאחר שחיטה אז ל"ח כלל לפגימה כ"ד ולכן שפיר סמכינן אטבח דעלמא ול"ב להראות סכין מפני כבודו של חכם: ג' מעתה לפי"ז הדרה קו' לדוכתי' למה פסק רבינו כאן בה' בהב"ח דשיעור סכין של שחיטה כחגירת ציפורן ובה' שחיטה כתב בכ"ד דא"ל כתי' הפ"ח והפלתי דהכל חד וכלל הני שיעורים דכחגירת דציפורן ואבישרא ואטופרא והני דבדק במיא ושמשא דהיינו פגימה כ"ד שמי ששלם בהרגשה מרגיש בפגימה כ"ד דהא לפמש"כ מכח דלר"ח כחגירת ציפורן היינו אוגרת ולכן רק מפני כבודו של חכם ולכן מכשיר בלא שיבר עצמות וא"כ איך כתב רבינו כלישנא דר"ח כחגירת ציפורן דפירושו לר"ח ע"כ היינו באוגרת כיון דכ' בה' שחיטה דפגימה בכ"ד: אמנם אי נאמר לפרש כדעת הפ"ח והפמ"ג דחגירת ציפורן היינו אוגרת ושיעור דאבישרא ואטופרא היינו ג"כ כשיעור זה ובפגימה כ"ד באמת ג"כ פסול אלא דל"ח לפגימה דקה מן הדקה דלא שכיח שיפגם בפגימה כ"ד ור"ח ור"ה בהא פליגא דלר"ח בכ"ד כשר ולר"ה בכ"ד פסול אלא דלא חיישינן לבדוק אחר פגימה כ"ד משום דלא שכיח ובנמצא פגום כחגירת ציפורן חיישינן דאי פגם בעור בפגימה כ"ד ולכן לר"ה צריך בדיקת חכם דשמא יש פגימה דקה שאין מרגיש בה הטבח רק החכם ולר"ח רק מפני כבודו של חכם דפגימה כ"ד כשר לפי"ז לכאורה הי' אפשר ליישב דברי רבינו שכ' כחגירת ציפורן כשיעור סכין של שחיטה שאין הכונה דלא מיפסל רק כחגירת ציפורן אלא דא"צ לבדוק אחר פגימה כ"ד ואי בדיק ולא מצא כחגירת ציפורן אין לו לחוש שמא יש פגימה כ"ד דל"ש אלא דכבר הוכחתי כשיטת התב"ש א"כ הדרה קו' לדוכתא אולם עוד קשה לי בזה דהנה בנדה דף ב' פריך הגמ' ממקוה שנמצא חסר דכל טהרות שנעשה ע"ג טמא למפרע אחביות שנמצא חומץ דהוה ספק טבל ומשני דאתיא כר"ש דגם במקוה ספק הוה והנה רבינו פסק בה' תרומה דחביות שנמצא חומץ הוה ספק טבל כר"ש ותמהו עליו דלמה פסק במקוה שנמצא חסר דהוה טמא וודאי כרבנן ונראה ליישב דהנה בש"ש הקשה הא בכתובות דף ע"ה סובר ר' יהושע דחזה"ג עדיף מחזקת פנוי' כמש"כ התוס' שם דחזקת פנוי' ל"ה חזקה כלל נגד חזה"ג דלא היתה בע"מ ועתה הוא דנעשית בע"מ ועל כן ל"ה תרתי לריעותא וא"כ קשה למה בחביות אמרינן דס' הוה כיון דיש לחביות יין חזה"ג שלא הי' חומץ עדיף מחזקת טבל דזה רק דומה לחזקת פנוי' ול"ה תרתי לריעותא ואמאי הוה ספק טבל נוקי אחזקה שאין חומץ ותי' כיון דאמרינן בב"מ דף ע"ג מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ופירש"י שקולקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר וכיון דהרי חומץ לפניך מעיקרא חלא הוה ולא הוה ניכר וכל זמן שלא החמיץ רשאי להפריש תרומה אבל חזה"ג תו לא הוי כמו שקולקולו בתוכו אבל גבי מומין קודם שנולדו המומין היתה בחזקת שלמה ומש"ה חזקת הגוף עדיפא מכל החזקות לא הוי תרתי לריעותא ולי נראה דזה תליא בהא דפליגי ב"ב דף צ"ג ריב"ל ורי"ו בהא דאיתא התם ג"י וודאי מכאן ואילך ספק וסובר רי"ו דג"י ראשונים שאחר הבדיקה וודאי יין מכאן ואילך ספק הוה דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא הוה דחומץ ל"ה עד ג' ימים ולפי"ז ל"ש סברת הש"ש דמעיקרא דחלא חלא כיון דהי' לו טעמא חמרא הי' לו חזה"ג ממש שטעמא חמרא ולריב"ל דסובר ג"י אחרונים וודאי חומץ מכאן ואילך ספק משום דריחא חלא וטעמא חמרא חלא ולכן מיד אחר הבדיקה בכלל ספק חומץ הוה יכון שנמצא עתה חומץ שפיר איכא למימר כסברת הש"ש דליכא חזה"ג דמעיקרא קולקולו בתוכו דהריח חלא מעיקרא הי' אלא שלא הי' ניכר ולפי"ז י"ל דקו' הגמ' דנדה קאי רק אליבא דריב"ל כיון דליכא חזה"ג אמאי ספק ואמאי ל"א דהוה וודאי חומץ מכח תרתי לריעותא כמו במקוה אבל לדידן דקיימ"ל כרי"ו דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא א"כ יש כאן חה"ג דמעיקרא ע"כ טעמא חמרא הוה ויש כאן שינוי הגוף א"כ ל"ק כלל ממקוה דשם ליכא חזה"ג לכן הוה וודאי טמא כיון דאיכא תרתי לריעותא אבל בחומץ שיש חזה"ג ל"ה תרתי לריעותא ולכן רק ספק הוה אף דלפי קושית הש"ש הי' לנו לומר דהוה וודאי יין כיון דיש חזה"ג אמנם לדעתי משום זה ל"ה וודאי יין דהא אף דנוקי אחזה"ג ל"ש לומר דעתה הוא דנעשה חומץ דע"כ יצא מחזקתו זה ג"י שהתחיל להחמיץ לכן ספק הוה רק דאהני עכ"פ חזה"ג שלא יהא וודאי טבל משום תרתי לריעותא משום דל"ד למקוה דליכא חזה"ג ודו"ק: אולם לכאורה אכתי יקשה לפמש"כ הרשב"א חולין ד"ף י"א כ' בנמצא טריפה שע"כ נעשה הטריפות זמן מה קודם השחיטה ל"א אוקי אחזקה והא דבמומין אזלינן בתר חזה"ג אף דא"א שנעשה עתה ממש המומין משום דשם שייך לומר כאן נמצא וכ"ה ברשות הבעל עכ"ד והנה לפי"ז במומין ג"כ אין הטעם משום חזה"ג אלא משום דכאן נמצא וכ"ה ובחומץ ל"ש זה ומשום חזה"ג לבד הא ל"מ כיון דא"א לומר דנעשה עתה ממש ואין לומר הא באמת הסמ"ק חולק כמבואר בסי' פ"א דסובר דאף דא"א לומר דנעשה עתה ממש אזלינן בתר חזה"ג א"כ גם ביין ניזל בתר חזה"ג ז"א דהא לשיטת הסמ"ק אדרבא יקשה לאידך גיסא דאפי' ס' תרומה ל"ה דאית לן למיזל בתר חזה"ג ויהא וודאי תרומה וכקו' הש"ש וא"כ הדרה קו' לדוכתי' דממנ"פ אי לשיטת רשב"א יהא וודאי טבל ואי כשיטת הסמ"ק יהא וודאי תרומה אך הדבר נכון דהנה י"ל דסמ"ק מודה לשיטת הרשב"א דהיכא דיש חזה"ג שא"א לתלות שנעשה עתה ממש ויש כנגדה חזקה אחרת חזקת פנוי' עם הרי מומין לפניך לא אזלינן בתר חזה"ג למחשב כוודאי וע"כ ספק הוה ולכן גם שיש חזקת טבל כנגד חזה"ג עכ"פ ספק הוה ולשיטת הרשב"א יש לומר בהיפוך דגם רשב"א מודה דאזלינן בתר חזה"ג היכא דליכא חזקה כנגדה ורק במומין דאיכא כנגדה חזקת פנוי' לכן הצריך הרשב"א טעמא דכנוכ"ה ובגבינות דל"א בתר חזה"ג היינו משום דל"ה חזקת הגוף ממש רק מכח חזקה מכח רובא לכן ס"ל היכא דיצאה מחזקתה שעה אחת ל"א בתר חזה"ג היכא דל"ש לומר כנוכ"ה וא"כ ניחא דלענין שיהא וודאי תרומה ל"א בתר חזה"ג שהי' יין וודאי כיון שע"כ כבר יצתה מחזקתה ויש כנגדה חזקת טבל אבל להיפוך שנאמר דיהא נחשב תרתי לריעותא עם הרי חומץ לפניך שיהא וודאי טבל הא לא מצינן למימר כיון שהוא נגד חזה"ג ממש שידעינן בבירור שהי' טעמא חמרא מעיקרא והוה חזה"ג ממש לא חזקה מכח רובא ודו"ק: ואמנם לישב דברי רבינו הי' נראה כך דהנה בחכ"צ סי' ג' העלה הא דאמרינן בנדה דמקוה שאני דחסר ואתאי הכונה כיון מתחילה הי' יותר ממ"ס וכשהתחיל להיות חסר עדיין לא נפסל המקוה א"כ אין מתנגד להחזקה חזקות כשרות של המקוה דאף אי נחסר מעט ועדיין יש מ"ס אין כאן סתירת חזקות כשרות לכן שפיר יש לנו לומר דעד מ"ס בצימצום נחסר מכבר דאין זה מנגד לחזקות כשרות א"כ גם הקורטוב שנפחת ממ"ס הא נעשה ברגע אחת חיישינן שנחסר כבר דא"ל מצד חזקות כשרות דמקוה עתה היא שנחסר שהרי מה שנחסר עד מ"ס אין מנגד ואמרינן חסר ואתאי שוב שפיר אמרינן דגם זה הקורטוב שנחסר ממ"ס ג"כ חסרה למפרע ול"א השתא היא דחסרה יעוש"ה והנה לפי"ז יש לישב קו' הש"ש שהבאתי לעיל למה בחבית ס' תרומה הא איכא חזה"ג דהשתא דהחמיץ והוה וודאי תרומה כמו במומין דלהנ"ל י"ל הא דבמומין אזלינן בתר חזה"ג ול"ה תרתי לריעותא מה שעומד לפניך עם חזקות פנוי' משום דבמומין ל"ש חסר ואתאי דבפעם אחת נולד המום ע"כ כהא"ג בוודאי אלים חזה"ג אבל בחבית הנה לא בפעם אחת נעשה חומץ רק מתחמץ ואתאי מתחמץ ואתאי דמתחילה נעשה ריחא חלא ואח"כ נעשה טעמא חלא א"כ ל"ה חזה"ג גמור לכן הוה ספק טבל אמנם וודאי טבל ג"כ ל"ה כמו במקוה משום דלזה יש לנו לומר דל"ד למקוה דבמקוה אמרינן דהוה תרתי לריעותא משום דשייך חסר ואתאי למפרע והיינו כמש"כ החכ"צ דבמה שנחסר עד מ"ס אין מנגד לחזקת כשרות דמקוה ורק הקורטוב שנחסר ממ"ס הוא שפוסל המקוה אמרינן דכבר נחסר אבל בחבית למ"ד ריחא חלא חמרא וג"י הראשונים וודאי יין ומכאן ואילך בספק שמא טעמא חלא ל"ד למקוה דכאן ל"ש לומר חסר ואתאי דהיינו דנעשה ריחא חלא כבר בג"י ראשונים ולאחר ג"י נעשה טעמא חלא ויהא וודאי טבל למפרע עד ג"י הראשונים דע"ז שפיר י"ל דהא זה שנאמר דבג"י ראשונים כבר הי' ריחא חלא ג"כ אנו מוציאין מחזקתו שידענו שלא הי' מעיקרא ריחא חלא א"כ ל"ש חסר ואתאי ע"כ ל"ד למקוה בוודאי למ"ד דג"י אחרונים מכאן ואילך ספק משום דריחא חלא ואין תרומתו תרומה דהוה כמפריש ממין על שאינו מינו א"כ בזה שאנו אומרים שנעשה ריחא חלא שפיר יש לנו לדמותו למקוה דהא כיון דאמרינן בב"מ דמעיקרא דחלא חלא דהיינו שכבר הי' ריח חלא רק לא נגלה בהתותי' א"כ כיון דכח החומץ שגרם שנעשה ריח חלא אין מנגד לחזקת יין דמעיקרא שפיר אמרינן דמעיקרא כבר הי' ריח חלא בפעם אחת ושפיר פריך בגמ' ממקוה אחבית דגם בחבית הוה לן לומר שיהא וודאי טבל דשייך שפיר נתחמץ ואתאי דהיינו שהי' כח חומץ טמון בתוכו מעט מעט רק שלא הי' נרגש אפי' בריחא עד שבפעם אחת נרגש הריחא חלא בזה שפיר הי' לנו לומר דנעשה כבר ריחא חלא ולמה הוה למפרע מג"י אחרונים ספק דהא וודאי טבל הוה כמו בג"י האחרונים וא"כ ניחא שיטת רבינו דפסק במקוה דהוה וודאי טמא משום דשייך חסר ואתאי משא"כ בחבית ל"ש נתחמץ ואתאי כיון דסובר כמ"ד ג"י ראשונים יין מכאן ואילך ספק ל"ה דומיא דמקוה כמו שבארנו: ד' והנה מעתה ניחזי אנן בסכין שנמצא פגום דפליגי ר"ח ור"ה נראה דתליא ג"כ בזה דהנה כ"כ דלר"ח לא נפסל הסכין עד כחגירת ציפורן דהיינו באוגרת ולפי"ז לכאורה שייך גם בסכין חסר ואתאי דהתחיל כבר להיות חסר כ"ד למפרע כיון שבזה אין מנגד לחזקת כשרות דסכין דהא פגימה כ"ד כשרה וא"כ דמי למקוה ואמאי כשר לר"ח הנה זה באמת קו' תוס' שהקשו לר"ח קשה ממקוה שנמדד אך הדבר ניחא די"ל דנהי דאין סותר לחזקת היתר של הסכין סותר הוא לחזקת הגוף לחזקת שלם של הסכין דמסתמא הי' הסכין בחזקת בדוקה כ"כ שאין בו פגימה כ"ד דהיינו שבדקו במיא ושמשא וא"כ ל"ש חסר ואתאי דאף דתאמר דנעשה פגימה כ"ד קודם שחיטה כבר מתנגד לחזקת שלם של הסכין ולכן אמרינן השתא הוא דאיפגם אף דלא נעשה בפעם אחת אמרינן דמיד לאחר שחיטה נפגם פגם כ"ד ואח"כ נפגם כחגירת ציפורן אבל לר"ה ע"כ דסובר חסר ואתאי כדי שיהא סייעתא לדידי' ממקוה שנמדד א"כ ע"כ דס"ל ג"כ דפגימה כ"ד לא מיפסלה ורק צריך לבדוק אחר פגימה כ"ד דשמא יפגום בעור עד חגירת ציפורן וא"כ ניחא גם לדעת רבינו הא דפוסל פגימה כ"ד משום דחיישינן שיפגום ע"י העור דחסר ואתאי עד חגירת ציפורן דעיקר פגימה הוא כחגירת ציפורן כדכתב כאן בה' ביה"ח: וכן יש להוכיח דבזבחים דף פ"ד איתא סכין שנפגם אין משחיזין אותו אבא שאול אומר סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עליה וגנזוהו פירש"י שהיתה דרכה לפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים והנה יש לתמוה כיון דפעם אחת נפגמה ואין משחיזין אותה א"כ ל"ש דהיתה סכין מטרפת דהא ע"כ גנזוהו בפעם ראשונה אמנם לפמש"כ לעיל דשייך בסכין חסר ואתאי א"כ ניחא דהי' לה פגימות דקות ולא נטרף עדיין על ידה עד שברבות הימים מחמת רכותה נפגמה עד שהיתה מטרפת הקדשים ולפי"ז מוכח דאין פגימה קטנה מטרפת וכן הוא שיטת רש"י כמש"כ הב"י סי' י"ח במעשה שבא לפני רש"י שמצא פגימה דקה ולא רצה לאוסרה עד כחגירת ציפורן וכן ס"ל לרש"י דאמרינן בסכין חסר ואתאי כמש"כ בביצה דף כ"ח ד"ה די"ל דמאתמול ומשלשום התחיל לקלקל: ה' ואמנם יש לישב עוד דברי רבינו דהנה כיון שאמרו שצריך לבדוק אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא כדאיתא בחולין דף י"ז בזה וודאי בעינן כחגירת ציפורן דמצדדים אין פוסל רק פגימה אוגרת דפגימה כ"ד אין איסור בבין הצדדים דהא אמרו בית השחיטה מרווח רווח כדאמר ר' זירא בליבן סכין ושחט בה ורק הטעם דפגימה פוסל בבין הצדדים מבואר ברא"ש שם בשם ר' יונה יען דפגימה בולטת לחוץ ולכן ל"מ הטעם דביה"ש מרווח רווח וזה ל"ש בפגימה כ"ד ולפי"ז צדקו דברי רבינו שכ' כאן כפגימת ציפורן דמן הצדדים אין פוסל רק בפגימה אוגרת אבל אחידודו פוסל גם פגימה כ"ד כמש"כ בה' שחיטה: אך אכתי יקשה הא רבינו לא הביא הך דר"ז דביה"ש מרווח רווח ולכאורה היינו טעמא משום דסובר כיון דאמרו דצריך בדיקה אתלת רוחתא מוכח דל"א ביה"ש מרווח רווח והראב"ד השיגו דהא פגימה שאני משום דאית לה מורשא וע"כ דרבינו סובר כיון דפגימה בכ"ד ל"ש לומר דפוסל משום דמורשא אית לה וא"כ לפי"ז יהא מוכח דגם בבין הצדדים פוסל פגימה כ"ד אולם יש לתרץ דהנה בפ"ח העלה דבעוף דסגי בשחיטת קנה ואחז בקנה ושחט אף שהי' פגום מן הצד כשר וכתב בח"ס בחי' דכיון דבקנה ג"כ חסרון מצטרף לכאיסר ול"ב רובא ומשערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומיטרף קודם שחיטת רובו ולפ"ז כיון דאין החשש משום דמינקב דזה ל"ש בקנה אלא חיישינן דקורע ונעשה חסרון בקנה א"כ זה שייך בפגימה כחגירת ציפורן אבל בפגימה כ"ד ל"ש וא"כ בכהא"ג שפיר בעוף כשר כמש"כ הפ"ח ולפי"ז בשיעורא דר"ח כחגירת ציפורן שפיר נפ"מ בעוף ושחט הקנה לבדו דלא מיטרף רק כחגירת ציפורן ושפיר כתב רבינו השיעור כחגירת ציפורן ואין להקשות א"כ איך סתם רבינו ליכתוב סכין של שחיטה כיון דאין זה אלא בעוף אבל הדבר נכון מאוד דהנה מבואר בסוג' שם דלחד מ"ד לא קחשב סכין של שחיטה משום דבחולין לא קמייריא והקשה בריטב"א דהא פגימת סכין שייך גם בקדשים ותי' בח"ס דבוודאי משום וושט פוסל פגימה כ"ד ול"ב כחגירת ציפורן אלא בשוחט עוף ובקנה לבדו וזה ל"ש בקדשים דעוף במליקה ולפמש"כ זהו רק בפגם שמן הצד ולדעת הח"ס הוא אפי' בחידודו אין פוסל בעוף פגם כ"ד וא"ש דבחולין לא קמייריא וא"כ אידך מ"ד דקחשיב גם בחולין ע"כ היינו בסכין של שחיטה דעוף וא"כ גם רבינו שפיר נקט כסכין של שחיטה והיינו בשל עוף דהני אמוראי דנקטו במנינא גם פגימת סכין ע"כ רק בשל עוף אייריא דמפסל כחגירת ציפורן וא"ש דברי רבינו: אחר זה ראיתי בשלום ירושלים פ"ז דפסחים שכתב לישב דברי רבינו דכאן מייריא מדין תורה דבעינן כחגירת ציפורן אבל מדרבנן מפסל בכ"ד ומזה אייריא בה' שחיטה והנלע"ד כתבתי כעת בא לידי חי' לב ארי' על חולין שנדפס מחדש ראיתי שכתב לתרץ קרוב לדברינו דר"ח דסובר דתלינן בשיבר עצמות ובמפרקת דקאי לשיטתו דסובר כחגירת ציפורן משום דהא דפוסלין פגימה כ"ד רק משום דחיישינן שמא יפגום יותר כיון דכבר נתקלקל הסכין ואמנם לר"ח דל"ח שיפגום בעור ע"כ לא מיפסל הסכין רק כחגירת ציפורן אבל למ"ד דסובר כר"ה דחיישינן שמא בעור נפגמה כן חיישינן היכיא דאיתרע הסכין בפגימה כ"ד שע"י העור יפגום עד כחגירת ציפורן ע"כ מיפסל בפגימה כ"ד ולכן שפיר כתב רבינו דעיקר פגימה כחגירת ציפורן אלא דאפ"ה פסק בפגימה כ"ד שפסול משום דחיישינן שיפגום יותר ע"י העור שדרכו לפגום וא"ש: ו' והנה בחולין שם קחשיב גם שיבר עצם בפסח כחגירת ציפורן ורבינו לא הביא דין זה ובקרבן עדה פ"ז דפסחים הרגיש בזה וכתב דרבינו פסק כמ"ד בירושלמי דשבירה ממש בעינן ולי נראה דלכך לא הביאו דמגמ' דפסחים דף פ"ה דס"ד דעשה דחל"ת בעצם שיש בו מוח ואס"ד דבכדי חגירת ציפורן עובר א"כ ל"ה בעידנא וכבר הקשו כן בתוס' ובפסקי תוס' זבחים דף צ"ז תי' דהיכיא דא"א בלא"ה ל"ב בעידנא ובמשל"מ תמה אדבריהם אבל כבר כתבו המפרשים דהכונה היכיא דא"א מעולם בלא"ה חשוב שפיר בעידנא דהוה חלק מן המצוה והתינח אי אמרינן דל"ח שבירת עצם אלא אחר ששבר וחזו לאכילה אבל אי ס"ד בפגם כ"ד עובר בל"ת והעשה אין מתקיים עד ששיבר עצם לגמרי א"כ כהא"ג בוודאי ל"ח בעידנא כמש"כ הרשב"א יבמות דף ו' וז"ל ומיהו איכא למידק היכיא הוה ס"ד דמשום עדל"ת הא בעינן בעידנא אבל הכא הא קמבשל ועבר על לאו קודם למיתת בי"ד וי"א דה"נ איכא למימר כגון שהי' פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה וניתכת לתוך פיו נמצא שההעברה ובישול לקיים מיתת בי"ד בא בב"א ולא מסתבר שא"א שלא תהא הבערה ובישול פתילה קודם בזמנו שאין הפתילה נתכת אלא לאחר ההבערה וכן בישול הפתילה קודמין לזמן לירידת תוך פיו ואינו דומה לכלאים בציצית שא"א לאחד מהם שיקדים בזמן לחבירו עכ"ל וע"כ לומר לדעת הי"א לחלק דבוודאי היכיא דתיכף לעבירות הלאו יכול לקיים העשה שפיר מיקרי בעידנא ולכן בנתינת אבר לתוך פיו הוה שפיר בעידנא אבל בישול הפתילה שאין יכול לקיים מיד העשה דהא מיחסר עוד מעשה דנתינה לתוך פיו ל"ח בעידנא וכ"כ בברוך טעם וא"כ ה"נ אי חייב על שבירת עצם בכ"ד והעשה הא אין יכול לקיים מיד שנחסר עדיין מעשה השבירה של העצם ל"ח בעידנא ומזה מוכח דפגימת עצם ל"ח שבירה בכ"ד ודו"ק: אמנם לי נראה ליישב קו' תוס' דהקשו בשבירת עצם ל"ה בעידנא והוא עפ"י ירושלמי בריש ביצה הבאתיו לעיל בה' י"ג חבריא אמרי עדל"ת לכן יחפור ויכסה ופריך הניחא למ"ד עדל"ת אף שאין כתובה בצידה אבל למ"ד דאדל"ת רק בכתובה בצידה למה מותר לחפור ומשני כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור ופירשו המפרשים יען דהתחיל במצות שחיטה אומרים לו גמור גם מצות כיסוי ופירושם דחוק דמה אהני מה שהתחיל בשחיטה דנימא משום זה עדל"ת כיון דלית לי' כלל עדל"ת באין כתובה בצידה ועוד תמוה דכל עדל"ת אינו כתובה בצידה חוץ מכלאים בציצית וע"כ נראה לפרש לפמש"כ תוס' יבמות דף צ' דכלאים עובר מיד בשעת לבישה וציצית לא מתחייב רק בעיטוף בבגד א"כ ל"ה בעידנא וביאר בשו"ת מפורש הים וכן בישועת יעקב ה' ציצית כיון דכלאים בציצית ילפינן מסמוכים א"כ הותרה לגמרי לכן ל"ב בעידנא הנה באבן העזר העלה דרבה בשבת דף קל"ב מוכח דלית לי' דבעינן בעידנא א"כ ס"ל דכלאים בציצית באמת ל"ה בעידנא אפ"ה דחי מעתה יש לומר דהכי קאמר הניחא למ"ד אף שאין כתובה בצידה ג"כ עדל"ת הכונה אף שאין בעידנא כרבה ניחא דיחפור בדקר ויכסה דל"ב בעידנא אבל למ"ד דל"ד רק בשכתובה בצידה דרק בכלאים בציצית ל"ב בעידנא יען שכתובה בצידה והותרה לגמרי אבל בעלמא בעינן בעידנא א"כ למה יחפור ויכסה הא ל"ה בעידנא וע"ז משני כיון שהתחיל אומרים לו גמור הכונה כיון דבעינן עפר למטה ועפר למעלה א"כ ע"כ כבר התחיל במצות כיסוי בשעה שישחט על עפר של מטה אומרים לו מרוק דכהא"ג חשוב שפיר בעידנא מעתה י"ל גם בשבירת עצם של פסח שפיר הוה בעידנא דהרי מסתמא כבר אכלו בשר הק"פ רק שנשאר עוד כזית מוח בעצמות ויש מצוה על כל כזית לאכול כולו כהא"ג הוה בעידנא דהרי כבר התחילו במצות אכילת ק"פ אומרים לו מרוק לשבר עצמות ולאכול גם הכזית מוח שבעצמות וכש"כ דניחא לפמש"כ הח"ס דאכילת כל הק"פ הוה מצוה אחת דשייך לומר התחיל במצוה אומרים לו גמור וא"ש: אך לכאורה קשה על זה מגמ' דביצה דפריך הא אין עדל"ת רק היכיא דבעידנא להנ"ל מאי פריך דנהי דבשמעתין איתא דכלאים בציצית הוה בעידנא ע"כ יען דנעשה הכל במעשה אחת הוה שפיר בעידנא דלא כירושלמי אבל בהאי סברא דהתחיל במצוה אומרים לו מרוק דחשוב שפיר בעידנא מנ"ל לחלוק על ירושלמי דהא שפיר מסתבר דנחשב כהא"ג בעידנא א"כ מ"פ נימא כיון שע"כ הי' עפר למטה והתחיל כבר במצוה בלי דיחוי אומרים לו מרוק אך הדבר נכון דבאמת דעת הרשב"א הנ"ל דבעידנא בעינן ממש וא"כ לדידי' ע"כ דס"ל כלאים בציצית הוה בעידנא ממש דאף דאין מתחייב מיד בתחילת עטיפה כמש"כ תוס' יבמות הנ"ל אפ"ה מצוה קעביד וכמש"כ בביאור מרדכי לפרש דברי תוס' הנ"ל וא"כ קשה מאי משני בהדי דכתיש מכסה דעכ"פ ל"ה בעידנא ממש דאף דנעשה בלי הפסק ל"ח בעידנא ועיין בברוך טעם שתמה מכאן על הרשב"א להנ"ל ניחא די"ל דבאמת היינו דקמשני בהדי דכתיש מכסה ע"כ דחי אף דלא הוה בעידנא ממש כיון שכבר התחיל במצוה אומרים לו מרוק אבל המקשן דפריך והא בעינן בעידנא משום דלס"ד דלא ידע דבהדי דכתיש מכסה א"כ יש הפסק גדול בין החפירה לכיסוי בהא לא אהני מה דהתחיל כבר במצוה ולכן משני בהדי דכתיש מכסה וליכא הפסק גדול ולכן אף דאכתי לא הוה בעידנא ממש כמש"כ הרשב"א כיון דעכ"פ כבר התחיל במצות כיסוי שפיר אומרים לו גמור וכירושלמי דזה חשוב שפיר בעידנא ממש: והנה לפי"ז שפיר מיושב גם קו' תוס' משבירת עצמות דאף דל"ה בעידנא ממש דחי שפיר כיון דכבר עסוק והתחיל במצות אכילת הק"פ קודם שיגיע לשבירת עצמות להוציא ממנו הכזית מוח והתינח אי אין מתחייב אלא בשבירת עצמות אבל אי נאמר דחייב אפגימת עצם א"כ בשבירת העצם ראוי עוד לקיים המ"ע לאכול אותו כזית מוח שבעצמות בהא לא מהני מה דהתחיל כבר במצות אכילת בשר ק"פ ואמאי עדל"ת הא ל"ה בעידנא אע"כ דלא קיימ"ל כהא דחייב אפגימת עצם בחגירת ציפורן או בכ"ד וא"ש דברי רבינו: ז' ומהיכן מביאין מבתולת קרקע או מן הים. הנה הא דמביאין מבתולת קרקע הוא משנה בפ"ג דמידות והא דמביאין מן הנחל הוא גמ' זבחים דף נ"ד ואמנם משם משמע דלכן מביאין מן הנחל יען דא"א למצוא אבן בלי פגימה אבל רבינו דמפרש לה משום שלא נגע בה ברזל יקשה תיפוק לי' דצריך אבנים שאין בהם פגימה והנה לפמש"כ לעיל דאפשר ע"י שמיר שלא יהא בו פגימה ניחא אולם יש לומר בדרך אחר שהכונה כן דאי לאו דבעינן אבן שאין בה פגם ל"ה צריך להביא מן הים משום חשש נגיעת ברזל כאשר אומר הנה בח"ס סי' מ"א הקשה אי זה דמביאין מן הים מה"ת יקשה דלמה חשו שמא נגע בה ברזל וקי אחזקה דלא נגע בו ברזל ומכש"כ לרבינו דס"ל בכל מקום דספק מה"ת לקולא ותי' דיש עוד חשש שנעשה בה מלאכה להדיוט ואמנם לדעתי יש להשיב על זה דהא דפסול בנשתמש להדיוט יען דגנאי לגבוה א"כ זה רק שייך בידוע אבל בחשש בעלמא ל"ש כלל דיפסול לגבוה ולכן אומר דלכן חשו לנגיעת ברזל יען דלא שכיח אבן בלאו פגם כ"ד רק אם תיקנו בברזל שרוב אבנים יש בהן פגם וזו אין בה פגם לכן יש לחוש שתקינו בברזל ולכן חופרין מבתולת קרקע או מים דשם שכיח אבנים בלי פגם ואין לנו לחוש שלכן אין בהם פגם משום שנגע בהן ברזל א"כ ליכא גם חשש נגיעת ברזל וא"כ הטעם שאין בו פגם והטעם מפני שלא נגע בו ברזל חדא טעמא הוה ודו"ק:

14 א' אבני היכל ועזרות שנפגמו. וכתב הכ"מ תוספתא פ"ב דמגילה ובמשל"מ כתב להוכיח כן מע"ז דפריך לבטלינהו ולישקלינהו לנפשייהו דבאו פריצים וחללוהו ומשני כיון דנשתמש בהן לגבוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו להדיוט ומהא"ט נמי אין לה פדיון דלאו אורח ארעא לאישתמושי בהו להדיוט אף ע"י פידיון דאי ע"י פידיון ל"ש לאו אורח ארעא א"כ ליפדינהו אע"כ דגם ע"י פידיון לאו אורח ארעא אבל קשה לי אי ס"ד דלכן אין לו פידיון משום דלאו אורח ארעא א"כ יקשה ליפדינהו ולשתמש בהו לגבוה לקבעינהו בעזרה כאשר אבאר דהנה לכאורה יקשה אמאי אבני עזרות שנפגמו יגנזו הא אפשר לפדותו ולתקנו בברזל דלא נפסל בברזל כשהוא חולין כמש"כ רבינו לעיל בדין ח' ולחזור ולבנותו בעזרה וצריך לומר דזהו כ"ז שהוא חולין אבל כשהוא קודש אסור להניף עליו ברזל כדמוכח מהא דהקשה הבאר שבע מהיכן לקחו אבנים לעזרה בלי פגימה דא"א לתקן בברזל דלא תניף עליהם ברזל כתיב ותי' דזהו רק כשהוא בכבר קודש אבל בעוד שהוא חול שרי ומשל"מ תמה דהאיסור אין בהנפה אלא בבנין דאסור לבנות אבן שנגע בו ברזל וזה לענין מזבח אבל לבנות בעזרה דאין אסור לבנות אבנים שהונף עליהן ברזל רק דבפנים אסור לעשות בברזל ובחוץ שרי וא"כ שפיר י"ל רק כשהוא חולין אבל כשהוא קודש שכבר הי' בבנין ונפגם א"א לתקנו בברזל דהאסור בהנפה וא"כ אף כשהוא בחוץ ג"כ אסור לעשותן בברזל וא"כ אכתי תיקשה ליפדינהו להוציאו לחולין וכשהוא חולין שרי לתקון בברזל שלא יהא בו פגימה ולקבעו שנית בעזרה ול"ש בזה דלאו אורח ארעא וכן בהך דע"ז יקשה ליפדינהו ויוצאין לחולין ולקבעינהו בבנין עזרה אך הא יש ליישב דבלא"ה הא הקשה בתבו"ש במס' מגילה לדעת הטו"ז סי' קנ"ג היכיא דא"ר לקדושה חמורה מורידין לקדושה קלה א"כ אמאי גנזו אבני מזבח הא ראוי לבנין לקדושה קלה והוכיח מזה דלא כטו"ז אלא דאסור להורידן לקדושה קלה וזהו ג"כ בכלל דלאו אורח ארעא א"כ נשמע דלקדושה קלה ג"כ אין לפדות דגם בזה שייך לאו אורח ארעא לאשתמושי לקדושה קלה אף ע"י פידיון וא"כ ניחא הך דע"ז אבל הך דאבני עזרה שנפגמו יקשה דאפשר לפדותו ולתקנו בברזל בחוץ ולקבעו אח"כ שנית דהא ראוי הוא לאותו קדושה: והנה לכאורה אף אי נאמר דלא כטו"ז עדיין לא ניחא כיון דמסיק דבאו פריצים וחללוהו ויצא לחולין א"כ כהא"ג רשאי לעשותו לקדושה קלה דרק היכיא דקדושה לא פקעה רק דאין ראוי לקדושה חמורה אין רשאי להורידו אבל כהא"ג כו"ע מודו לדעת הטו"ז דיכולין להקדישו לקדושה קלה וליישב ע"כ נאמר כיון דמסיק לאו אורח ע"כ א"א לאשתמושי להדיוט משום דנהי דפקע הקדושה איכא איסור גברא להשתמש בו קדושה קלה דלאו אורח ארעא א"כ לפי"ז אף לדעת הטו"ז א"ש דהרי עכ"פ יש איסור גברא דלא תניף עליהן ברזל דהרי כבר כתבנו דלעזרה ג"כ אסור לתקן בברזל כ"ז שהוא קודש ונהי דבאו בה פריצים וחללוהו והוה כחולין שרשאי להניף עליהן ברזל אבל כיון דאמרינן דלאו אורח ארעא ויש אסור גברא לאשתמושי לדבר הדיוט א"כ ה"ה איסור גברא להניף עליהן ברזל כיון שהי' כבר קודש: ועוד י"ל דהנה בספר נדרי זריזין הקשה בהא דסתרו וגנזו חשמונאי אבני מזבח ששקצו אנשי יון הא כתיב לא תעשון כן לד' והוכיח מזה דכדי לתקן לבנות מזבח אחר שרי ויקשה א"כ הא דפריך אח"כ לתברינהו ולשקלינהו לנפשייהו הא עוברין על לא תעשון כן לד' וצריך לומר כיון דקאי עתה בסברא דבאו בה פריצים וחללוהו א"כ לא שייך לא תעשון כן לד' א"כ מה הקשה הנ"ז דעוברין על לא תעשון הא באו בה פריצים וחללוהו אמנם כיון דמסיק אח"כ דלאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט דיש אסור גברא א"כ שוב קשיא שפיר איך סברינהו הא עוברין על לא תעשון דאסור גברא הא איכא לנתוץ דבר שהי' קודש כמו דאיכא אסור גברא לאישתמש בי' ומזה שפיר הוכיח דכדי לתקן שרי וניחא בזה מה דהקשה הח"ס סי' ל"ב על הר"י אכסנדרי הא באו בה פריצים לפמש"כ ניחא דלמסקנא הא אמרינן דלאו אורח ארעא לאישתמושי להדיוט א"כ כש"כ דאיכא איסור משום לא תעשון כן וא"כ נתיישב נמי דהא יש איסור גברא לנתוץ דבר קודש ובלי נתיצה א"א לקבעו בעזרה ולכן גנזוהו וכן ניחא מה שהקשיתי לפדינהו ואח"כ יתקנו בברזל כשהוא חולין ויקבענו בעזרה די"ל ממנ"פ אי אמרינן דאף דבאו בה פריצים וחללוהו יש בו קצת קדושה מטעם דלאו אורח ארעא א"כ שוב אסור לנתצו משום לא תעשון ואי אמרינן כיון דבאו בה פריצים ונעשה חולין גמור ליכא איסור דלא תעשון כן א"כ שוב אסור לפדותו להוציאו לחולין כיון דאין פודין להוציא לחולין וגם כיון דהוה כבר כחולין גמורים ואין בו צד קדושה א"כ ל"ש כלל פידיון דהפידיון לא חלה אמה שיצא כבר לחולין מאי אמרת דמשום לאו אורח ארעא אכתי יש בו צד קדושה א"כ איכא שוב איסור משום לא תעשון כן לד' דאין לומר דע"מ לתקן שרי דז"א דרק כדי לתקן שיהא ראוי לאותו קדושה למזבח ליכא משום לא תעשון דהוה כסותר ע"מ לבנות במקומו אבל לקדושה אחרת הוה כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו ואיכא איסור סתירה: והנה ראיתי בהג"ה לספר מוצל מאש להגאון מפאקש זצ"ל דאין שייך נותץ אחר נתיצה אמנם לדעתי זה אינו דזה רק שייך באבן שניתץ כבר אבל במה שסותר המזבח לאבנים ועפר דאבנים נשארו שלימות שייך בו נתיצה ועיין במ"ח ח"א שאדאמ"ו הגזצ"ל השיב כן להגאון במ"ח זצ"ל דרק באבן שייך נתיצה לא בעפר א"כ מכש"כ דל"ש לומר יען דנתוץ עפר מזבח לא יהא שייך אסור נתיצה באבני מזבח עוד יש ליישב קו' התב"ש דהנה יש לחקור נהי דבאו בה פריצים וחללוהו עכ"פ במאי קנאו היונים שהי' יכולין לאסור דבר שאין שלו וראיתי במ"ח הנ"ל שהביא בשם אדאמ"ו הגזצ"ל דנעשו הפקר ויכולין שפיר לאסור יע"ש ומעתה אי נאמר דליתברינהו ולבנותן אח"כ בעזרה או בשאר בנינים שבהר הבית א"כ דעתן שנשאר להקדש א"כ חצר הקדש קונה אותן מהפקר וא"כ שוב איכא איסור משום לא תעשון כן לד' ואין רשאי לנתוצן בשלמא בהא דפריך לשקלינהו לנפשייהו ניחא דאז הן זוכין מהפקר לא מהקדש והוה חולין ורשאין לתברינהו אבל אי דעתן לקובען בעזרה קנו להו ההקדש מהפקר גם דמי להך דנדרים דף כ"ט דחוזרות וקדושות א"כ גם כאן כיון דפודה רק כדי שישאר להקדש א"כ לא יצא כלל לחולין וכל זה בהך דע"ז אבל בהך דתוספתא דאבני עזרה שנפגמו קשיא ומוכח מזה דלא כמש"כ אלא הא דאבני עזרה אין לו פידיון משום דאלימא ואין יוצא לחולין כמו כ"ש ולא מטעם דלאו אורח ארעא וכן מוכח ברמב"ן במלחמות בע"ז שם שהקשה לס"ד דלא ידע טעמא דלאו אורח ארעא אמאי לא פריך דליפדינהו לעצמו וע"כ דאין פודין כמו דאיתא בתוספתא א"כ מוכח להדיא דבלא טעם דלאו אורח ארעא אין פודין והא דהקשה המשל"מ למסקנא דלאו אורח ארעא אמאי לא פדאוהו י"ל למסקנא בלא"ה ל"ק דליפדינהו כיון דבאו פריצים וחללוהו אינו הקדש ומאי אהני לי' הפידיון כמש"כ לעיל: והנה במש"כ לעיל נראה ליישב קו' הבאר שבע הנ"ל דמאי פריך לא תניף עליהן ברזל כתיב הא באו בה פריצים וחללוהו א"כ חולין הוה להנ"ל י"ל כיון דהוא הפקר אי הי' בדעתן שישאר לצורך הקדש א"כ חצר הקדש קונות להן ולא יצא לחולין כלל ואיכא משום לא תניף עליהן ברזל ובזה ניחא גם קו' ח"ס על הר"י אסכנדרי די"ל כיון דמסיק דלאו אורח ארעא א"כ נשאר להקדש ושוב חוזרת וקדושות מכח חצר ההקדש דקני להו ואולם יש לדחות לפמש"כ הרמב"ן דכל המקדש נתחלל ע"י פריצים אף דהוה מחובר א"כ אין כאן חצר הקדש כלל אך י"ל דהנה לכאורה קשה על הרמב"ן הרי פליגי אי ביהמ"ק קדלע"ל ול"א דפקע ע"י פריצים ועוד אף למ"ד דלקלע"ל ולע"ל במהרה בימינו נצטרך לחזור ולקדש הבית אבל הא פשיטא דאחר מלחמות יונים לא הי' צריכין קידוש אחר וא"כ לרמב"ן דבאו בה פריצים וחללוהו קאי על כל המקדש א"כ הי' צריכין לקדש שנית כל העזרה והר הבית ורק ע"כ כונת הרמב"ן דכל זמן שהי' ברשות יונים פקע הקדושה אבל כשנצחו בית חשמונאי שוב חזרה קדושה למקומה דרק שם קדה"ג פקע מהעזרות ג"כ אבל שם קדה"ב לא פקע כמו שבארתי בפ"ט מביאמ"ק ושפיר הוה חצר הקדש לענין לזכות להקדש וכן צ"ל בלא"ה דהא לבעל המאור דל"א באו בה פריצים וחללוהו וע"כ דכשיצאה מיד היונים חזרה קדושה למקומה ועמש"כ בפ"ו מה' אלו אח"ז ראיתי במנחת חינוך פ' יתרו שהקשה כן לתוס' שהבאתי לעיל דמחלקין באם לא הי' קודש רשאין להניף עליהן ברזל א"כ אמאי גנזוהו משום דאי אפשר להניף ברזל הא באו פריצים וחללוהו כמו בכל חולין שוב רשאי לתקן כן בברזל ולפמש"כ א"ש ולי יקשה עוד משבת פ"ט המוציא כ"ש מאבני מזבח מפני שמצניעין מוכח דאין לו פידיון ולכן נראה ליישב דלאו אורח ארעא הוא ענין אחר דהנה כיוצא בזה אמרינן המקדיש תמימין לבדה"ב אין יוצא מידי מזבח לעולם ואפ"ה איתא בירושלמי פ"ד דשקלים דיוצא לחולין לענין ליגזות ולעבוד דאל"ה איך חלה עליו קדמ"ז אין קדושה חלה על קדושה וע"כ הא דאי מודי מזבח היינו רק לענין שבע"כ מקדישו שוב לק"ד מזבח כן נמי לענין לאו אורח ארעא לאשתמושי להקדש הכונה רק שבע"כ משתמש ומקדישו שנית להקדש אבל אין לו פדיון משמע שלא יצא לחולין כלל ומועלין בו וא"צ להקדישו כלל שנית א"כ לא מוכח מהאי דע"ז וכן מהאי דשבת רק מוכח דמצניען דלאו אורח ארעא לאשתמושי להקדש אבל אכתי לא מוכח דאין לו פדיון כלל ולא יצא לחולין ומועלין בו לאחר פדיונן לכן הביא הכ"מ רק מתוספתא: והנה עמג"א סי' קנ"ג סקט"ז ובמחה"ש נתקשה כיון דאבנים לא נפקע מידי קדושה דדעת כל העולם שלא להפקיע קדושתן א"כ איך שרי לנותצו הא עובר משום לא תעשון כן ונראה דהנה בע"ז פריך ליתברינהו ולשקל' לנפשייהו ומשני לאו אורח לאישתמושי להדיוט משמע אבל נתיצה שרי הן אמת שאדאמ"ו הגזצ"ל בשבו"ד סי' קנ"א הרגיש בזו וכ' דלמסקנא באמת גם נתיצה אסור הנה כ' כן לדעת הריא"כ לישב קו' הש"ס הנה הרי שלך לפניך דח"ס לא הבין כן וא"כ כן י"ל דדעת כל העולם שלא לצאת מקדושה היינו מטעם דלאו אורח לאישתמושי להדיוט לכן דעתם שישאר הקדש לענין שימוש אבל לענין נתיצה יצא מידי הקדש והבן:

15 אבני עזרה אין להם פדיון. הנה בח"ס סי' ל"ח הקשה לפי שיטת הרמב"ן בע"ז שהוא כשיטת רבינו דאין להם פדיון מכתובות דף ק"ו דפרוכת עושין מקבדה"ב הואיל דתחת בנין עשוי א"כ כש"כ בנין גופי' אתיא מקבדה"ב א"כ אמאי אין להם פדיון ותי' כיון דשקעו בבנין המקדש נעשה קדה"ג כמו כ"ש והנה כן צ"ל למ"ד דסובר שם דגם כ"ש אתיא מקד' בדה"ב והא כ"ש בוודאי אין לו פדיון ע"כ יען דנשתמש בו נעשה קדה"ג א"כ ה"ה באבני עזרה יש לומר כן אבל לדעתי דא"צ לזה דהא מבואר בדברי רבינו בפ"ד משקלים כתב דהיכל ועזרה משירי לשכה ופרוכת מקדשי בדה"ב א"כ הרי מבואר דהיכל ועזרה לאו מקדבה"ב באין אך אי קשיא הא קשיא כיון דסובר דפרוכת שתחת בנין עשוי' בא מקדבה"ב א"כ מכש"כ בנין גופי' דמקדבה"ב אתין ואמאי בא באמת מבדה"ב אך נראה דהנה בכ"מ הקשה כיון דרבינו הוציא דין זה מירושלמי דשקלים אמאי שבקי גמ' דילן דמבואר דאתיא מקדבה"ב וי"ל דשירי הלשכה ותרומת הלשכה תרי מילי נינהו וכ"ש באים מתרומת הלשכה אבל מה שהוא בנין בא משיורי הלשכה או מקדבה"ב וזהו שאמרו פרוכת מבדה"ב ואף דירושלמי קאמר משירי הלשכה היינו לרבותא אף משירי הלשכה לאפוקי מתרומת הלשכה שזה רק לכ"ש היכא דליכא מותר נסכים וכמו שבארתי בפ"ז מכהמ"ק:

16 או בכבש וכו'. הנה מבואר במה שאמרו אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח שנאמר אבנים שלימות תבנה את מזבח ורצונם דיליף מאת לרבות את הכבש כמזבח:

17 א' מלבנין את המזבח וכו'. והנה במס' מידות איתא דהיכל פעם אחת בשנה ונראה דטעמו של רבינו דבפ"ז מה' אלו כתב דאין נכנסין להיכל רק פ"א בשבוע לראות מה היא צריכה הוא במשנה דכלים פ"א ובגמ' פסחים דף פ"ח וא"כ לית הלכתא כמשנה דמידות וכשמלבנין את המזבח וכו' ובראב"ד השיג וכ' בכל העזרות ובכל הלשכות שהן קודש ובכ"מ הקשה דאבני עזרה והיכל הא רשאין ליגע בהן ברזל ואף דבפנים אסור היינו השמעת קול אבל ליגע בהן בברזל אפי' בפנים אין בכך כלום ואמנם נראה ברור שדעת הראב"ד דבוודאי בעודן חולין יש לחלק בין אבני מזבח שנגע בהן ברזל בין אבני עזרה אבל אחר שהן קודש וקבועין בבנין גם באבני עזרה פוסל וכמש"כ לעיל בה' ט"ו ובספר לחם יהודה ראיתי שכ' בכונת הראב"ד דס"ל דאין ההנפה פוסלת במזבח אלא דוקא אם יתיך ויסיר מעט מהאבן כדכ' לא תבנה אתהן גזית אבל בנגיעה לא מסתבר לפסול ומה ששנינו שמא יגע באופן שיפסול היינו ע"י חתיכה וכיון שכן בגוף איסור הנפת כלי ברזל שווין אבני מזבח לאבני מקדש בפנים והשגת הראב"ד קיימת ולדעת רבינו י"ל דמדרבנן אסור גם נגיעה בעלמא את"ד:

18 א' אין עושין מדרגות למזבח וכו'. נראה לי שיצא לו כן מנזיר דף מ"ה א"כ בזיון הוא והתורה אמרה לא תעלה במעלות יעו"ש והנה בקרא כתיב זה במזבח אבנים דכ' ואם מזבח אבנים תעשה לי וכו' ולא תעלה במעלות על מזבחי משמע דבמזבח נחושת דהיינו מזבח אדמה לא הי' לו כבש ולכן לא מצינו באמת בכל כלי המשכן שהי' שם כבש דאטו בכל עת חנייתן עשו כבש מחדש אולם בפירש"י פ' תרומה מבואר דעשו כבש למזבח נחושת נכתבו דתליא בפלוגתא דלמ"ד כולו בדרום לא נשאר להילוך הכהנים רק אמה אולם בתוס' זבחים דף ס"ג נתקשו בזה דאיך עשו כבש למזבח ולא הניחו בדרום להילוך הכהנים רק ב' אמות דהוה הילוך ע"י הדחק אבל הדבר צ"ע מניין להם שעשו כבש למזבח נחושת דהא בקרא כתיב במזבח אבנים וראיתי במבי"ט בקרית ספר שהעלה כן שרק למזבח אבנים עשו כבש דולא תעלה על מזבחי אמזבח בית עולמים נאמרה: ב' העולה במעלות ע"ג המזבח לוקה. והקשה במשל"מ שלא הביא ירושלמי ומכילתא דהולך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב וכן בדרך ירידה ול"נ דמשנה זבחים דף ס"ה איתא דיורדין על העקב דהיינו לרמז דגם בדרך ירידה בעינן עקב בצד גודל וכיון שרבינו בפ"ז ממעה"ק כתב כלשון המשנה לא הוצרך לכתבו כאן אך י"ל דהרי ביומא פ"ב איתא במשנה דבראשונה הי' רצין ועולין בכבש א"כ מוכח דסתם משנה ס"ל דלא בעינן הליכה עקב בצד גודל דאפי' בריצה מותר ע"כ דלית הלכתא כרי"ש דסובר במכילתא דבעי עקב בצד גודל וכן מוכח בסוכה דף כ"ב דבן ביתוס לקח שתי יריכות והי' הולך עקב בצד גודל ופירש"י אף שדרך נושאין משא כבד לרוץ וקשה הא צריכין לילך עקב בצד גודל וע"כ דלית הלכתא כרי"ש שוב ראיתי במלבי"ם על התורה שכ' כן והביא עוד ראי' מנזיר דף מ"ה שהנזיר אינו מגלח פתח אוה"מ דכ' ולא תעלה במעלות וכש"כ דרך בזיון משמע דלא תעלה אינו דרך בזיון לכן השמיט זה יעו"ש: אמנם במכילתא נראה דאיכא משום בזיון דאיתא התם ומה אם אבנים שאין בהן דעת אמרה תורה שלא ינהוג בהם מנהג בזיון חבירו שהוא בדמותו וצלמו יתברך דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון אמנם קשה לי דרבינו סוף ה' מעילה עשה מזה לימוד לדבר אחר וז"ל ומה עצים ואבנים על שנקרא שמו ית' אסור לנהוג בו מנהג חול על אחת כמה וכמה המצות שאינן יודעין טעמם צריך לינהג בהן קדושה ושלא יבעט האדם בהם וקשה ממכילתא דעביד קו"ח אמילתא אחריתא וא"ל דקו"ח אדם עושה מעצמו א"כ כמו כן נוכל ללמוד בקו"ח גם הא שאסור לנהוג מנהג חול בחבירו אף שאין מנהג בזיון כגון להשתמש בחבירו וזה לא מצאנו רק המשתמש בכהן מעל אבל לא בכל אדם אלא די"ל דזה אי אפשר ללמוד בקו"ח דהא בפירוש אמרה תורה דרשאי להשתמש בשל חבירו מדשרי להשתמש בעבד עברי אלא דא"כ קשה למה כהן נמכר בעבד עברי כדאיתא בקידושין דף כ"א הא אסור להשתמש בו מקו"ח מאבנים דבהא ליכא לשנוי' דכהן מוחל כיון דבקו"ח אתיא ועוד קשה משבת דף כ"ב דמסיק דס"ל לרב יוסף דאסור לכסות הדם ברגל דכ' ושפך וכיסה במה ששפך יכסה תיפוק לי' בקו"ח מאבני מזבח דאסור לינהג במצוה מנהג חול ויבואר איה"ש בה' מעילה: אולם נראה לישב בד"א דהנה בברכות דף י' א"ר יוסי בר"ח משום רשב"א המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה ופירש"י ורגליהם נראה כרגל אחד אך בירושלמי איכא בהא פלוגתא דאיתא שם העומד להתפלל צריך להשוות את רגליו ר' לוי ור' סימון ח"א כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה וח"א ככהנים דכ' לא תעלה במעלות שהי' הכהנים הולכים עקב בצד גודל כאלו רגליהם שווין זה אצל זה והירושלמי הובא בטור סי' צ"ו וכתב הב"ח דלכן הביא הטור דברי ירושלמי דנשמע הא דאיתא בבבלי דצריך להשוות רגליו היינו כמלאכים דאי עקב בצד גודל הא זה אתיא רק למ"ד דס"ל ככהנים אולם לענ"ד נראה דלמ"ד כמלאכים ולא מפרש ככהנים משום דס"ל שא"צ כלל עקב בצד גודל וע"כ לפרש כמלאכים א"כ מוכח דגמ' דידן דמפרש כמלאכים לית לי' כלל דבעינן עקב בצד גודל בשעת הילוך אף דבשבת עבודה שפיר צריכין להשוות רגליהן כמש"כ הטור סי' צ"א היינו להשוות רגליהם לגמרי והיינו ג"כ מהא"ט דכ' ורגליהם רגל ישרה וכמש"כ בח"י מהרלנ"ח אבל אי לאו קרא דרגליהם רגל ישרה ל"ה נשמע לא בתפלה ולא בכהנים בשעת עבודה דצריך להשוות רגליהם דקרא דלא תעלה במעלות לא אייריא מזה דליבעי עקב בצד גודל כיון דלא יכול להשוות רגליהם ממש בשעת הילוך גם עקב בצד גודל ל"ב: והנה בטור שם הביא הא דאיתא ביבמות דף צ"ה דהמתפלל צריך שיהא עניו למטה לארץ שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים ואנו מתפללין כנגד בה"מ ובלבו יכוין למעלה שנאמר נשא לבבינו אל כפים אל קל שבשמים והנה בר"ה דף כ"ו פליגי אי בעינן כפוף רי"ו ס"ל דבעינן כפוף כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי ורבנן סברי כמה דפשט אינש דעתי' מעלי טפי ופירש"י דבתפלה פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והי' ולבי שם ולאידך מ"ד ס"ל דכתיב נישא לבבינו אל כפים והנה בב"ח הרה"ש תמה איך תליא תפלה בתק"ש וכן עמד בזה בטו"א אך נראה לבאר על נכון דהנה ראיתי בספר בית שמואל אחרון על התורה דתועלת הנמשך ממה שיתן עיניו למטה כדי לזכור שהגוף פוחת והולך ולבו למעלה כדי שישים אל לבו אל הנשמה החצובה מתחת כסא כבוד כדי להעלותה למעלה ולהחזירה למקורה והנה בתק"ש איכא ג"כ שני כונות אלו דתק"ש הוא כדי שיזכור אדם שגופו הולך וחסר וישוב בתשובה והיינו שיתן עיניו למטה לכן כמה דכייף עדיף טפי וכן יש טעם שע"י תק"ש מעלה זכרון של ישראל אל אבינו שבשמים ולהאי מ"ד כמה דפשט אינש דעתי' טפי מעלי' ויתן לבו לזה למעלה כדי לעורר זכרון של ישראל: אולם לדעתי תליא זה בפלוגתא דר"א ור"י אי בתשרי נברא העולם או בניסן נברא העולם דהנה בישועת יעקב סי' תק"צ כתב לישב קו' תוס' בר"ה דף י' דאנן קיימ"ל כר"י דבניסן נברא עולם ואיך מתפללין זה היום תחילת מעשיך וכתב דתשובה נברא קודם בריאת העולם ולכך ע"י תק"ש מתעורר עולם התשובה ויכול העולם להתקיים יעי"ש א"כ לפי"ז הא דאמרינן בתשרי נברא העולם היינו עולם התשובה א"כ עיקר תק"ש הוא כדי לעורר עולם התשובה לכן שפיר כמה דפשיט אינש דעתי' מעלי טפי לעורר לתשובה אבל לר"א דבתשרי נברא העולם א"כ טעם שופר כפשטי' שיזכור אדם שגופו הולך וחסר וישוב בתשובה ע"ד הכתוב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וא"כ לדידי' שופר כפוף במה דכייף עדיף טפי שיזכור שהגוף הולך וחסר: ומעתה קשה לי דבשבת דף קל"א מפרש דלר"א לא ילפינן משופר מכשירין דחי שבת יען דבא להעלות זכרונן של ישראל ויקשה הא לר"א דהטעם רק משום שיזכור לשוב בתשובה לית לן הטעם דלהעלות זכרונן של ישראל דזה שייך למ"ד כמה דפשט אינש דעתי' טפי מעלי' דסובר כמו בתפלה צריך שיהא עיניו למעלה ה"נ כן כדי להעלות זכרון של ישראל אל אביהן שבשמים לכן צריך שיהא בפשוט אבל לר"א דלית לי' כלל הא"ט כיון דס"ל דהטעם כדי שיתעורר אדם לתשובה וכמה דכייף עדיף טפי א"כ לדידי' אין עיקר הטעם בשופר כדי להעלות זכרון של ישראל אל אביהן שבשמים: אולם בגוף קו' הב"ח והטו"א איך תליא תפלה בתשובה תמוה בעיני הא זה גמ' ערוכה בתענית דף ט"ז אדם שיש בידו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בה וכו' ואומר נשא לבבינו אל כפים ופירש"י עם הכפים צריך שישא הלב לשמים ובפי' הר"ח פי' נשנה לבבינו לכף ידינו כשם שכף ידינו נקי' כך נוקה לבבינו ואח"כ אל קל בשמים: והנה בס' קכ"ה בטור כ' שנוהגין בני ספרד ליתן עיניהם למטה ובני צרפת נותנין עיניהם למעלה כדאיתא בספר היכלות וכתב הב"ח דטעם בני ספרד כיון דמסיקנא בפרק מצות חליצה דצריך שיתן עיניו למטה בשעת תפלה ולבו למעלה א"כ בכלל זה ג"כ הקדושה שאומרים הציבור והא דאיתא בספר היכלות היינו בשעה שהש"ץ אומר נעריצך אבל בשעה שהציבור אומרים קק"ק צריך שיתנו עיניהם למטה דכ' והי' עיני ולבי שם כל הימים וכמש"כ בסי' צ"ה דאעפ"י שצריך שיתן עיניו למטה בשעת תפלה אפ"ה צריך שיהא בו חלונות כדי שיסתכל כלפי מעלה ויכנע לבו קודם התפלה ונראה ראי' לדברי הב"ח ממשנה דר"ה בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבן לאביהן שבשמים משמע שצריך להסתכל כלפי מעלה וביבמות דף ק"ה איתא דפליגי אי יתן עיניו למטה להנ"ל ניחא דקודם תפלה לכו"ע צריך להסתכל כלפי מעלה כדי שיכנע לבבו וא"ש המשנה: והנה בספרי דריש דגם בביהמ"ק ובכבש שעולין למזבח הי' צריך לעשות מעקה ונראה דהיינו משום דתנן הי' רצין בכבש ע"כ הי' צריכין לעשות מעקה אבל אי אמרינן דבעינן עקב בצד גודל ליכא חשש סכנה והנה לכאורה קשה דהא איתא ביומא דף ט' דא"צ לעשות מעקה בביה"כ דלא מיקרי גגיך ובספרי דדריש דאפי' בביהמ"ק חייב והא לא מיקרי גגיך אך יש ליישב דהנה בקידושין דף ל"ה מבואר בתוס' ובריטב"א דמ"ע דמעקה לא אתי לאלים הלאוו דמצ"ע דמעקה הוא אפי' היכיא דליכא סכנה כגון בגג שאין משתמשין בו לעולם וכמו שבארנו לעיל וא"כ י"ל זהו רק בהדיוט אבל בשל גבוה כביהמ"ק וביה"כ א"צ לעשות מעקה בכהא"ג דליכא סכנה דלא מיקרי גגיך אבל באם יש באמת סכנה בגג שמשתמשין בו בוודאי חייב במעקה שלא יבוא לידי סכנה ובהא אייריא בספרי לכן בכבש כיון שדרכן להיות רצין איכא סכנה וחייבת במעקה אמנם למאי דתנן דהולכין עקב בצד גודל שוב ליכא סכנה וא"צ לעשות מעקה: ובהא ניחא לי מה שנתקשה במ"ח א"פ דהא לכאורה פשיטא גם כשעושה מעקה ע"י נכרי מתקיים המצוה ול"ב בזה דין שליחות א"כ אמאי מברכין לעשות מעקה דבמנחות איתא דאין מברכין על מצוה שמתקיים ע"י נכרי להנ"ל ניחא דמצות מעקה מצוה בפ"ע שלא במקום סכנה ולא אתי לאלומי הלאווי דלא תשים דמים בביתך ומצוה זו הוה כשאר מצוה ולא מקיים כשעשאה ע"י נכרי דבעינן שליחות בר חיובא ושפיר מברכין לעשות מעקה ובהא ניחא דרבינו כתב דלשכות פרהדרין חייב במזוזה ע"כ דלא דריש ביתך שלך כדאיתא שם ביומא ובמעקה דריש גגיך שלך להנ"ל י"ל דהנה מזוזה הוא מ"ע מצד עצמו וא"כ י"ל דבוודאי בביהמ"ק דלא נקרא ביתך דידך ליכא מ"ע מצ"ע אמנם כיון דכתיב בקרא למען ירבו ימיכם ודרשינן ביומא שם אטו גברא בעי חיי נשים לא בעי חיי א"כ זה שייך גם בכה"ג בביהמ"ק בלשכת פרהדרין דחובת הדר הוא שיעשה מזוזה משום סברא דאטו כה"ג לא בעו חיי והא במעקה באמת ג"כ היכיא דשייך סכנה חייבין במקדש כנ"ל: והנה במש"כ דברי הריטב"א דמ"ע דמעקה אין משום סכנה אלא מ"ע מצ"ע אף היכיא דליכא סכנה בזה נראה לי לכוין דעת רבינו שכ' בס' ל"ו דמ"ע שיהא ח' מיני שרצים טמאים והרמב"ן תמה הא צריך קרא להזהיר דאל"ה יכול להיות שיטמא בדבר טמא ויכנס למקדש ולפמש"כ נכון די"ל דהאי מ"ע לא משום שלא יכנס למקדש דאפי' אי לא בעי ליכנס למקדש המ"ע שיהא בדול משמנה שרצים ויהא אצלו ח' שרצים אלו בטומאתן ויהא בדול מהם באכילה ובנגיעה ועד"ז נראה בהא דכ' ובנבלתם לא תיגע ודרשו בגמ' דר"ה דחייב לטהר עצמו ברגל אין הכונה כדי שיכנס למקדש בטהרה אלא אף באין דעתו ליכנס למקדש הוא מצוה בפ"ע שיהא טהור ברגל ועצל"ח ביצה דף כ"ב והנה הא דאיתא בריש יומא טבילה בזמנה מצוה נראה ג"כ דאין הכונה כדי שיהא ראוי ליכנס למקדש או לאכול קדשתם או שיטהר אשה לבעלה אלא דזה מצוה בפ"ע שבזמנו יטהר עצמו דהא מבואר שם בר"ה דליכא איסור שלא לטמא עצמו בכל ימות השנה א"כ איך יהא הטהרה בזמנה מצוה אע"כ כמש"כ דזהו מצוה בפ"ע ולא תליא זה באסור אכילת תרומה וקדשים או כניסה למקדש לכן אף דרשאי לטמא עצמו הנה הוה מצוה שלא לשהות בטומאה רק יטהר עצמו כשיגיע זמנו ליטהר ועח"ס יו"ד סי' רי"ז שכ' על דברת המג"א סי' א' בהא דחסידים הראשונים הי' מצטערין שלא יכולין להביא קרבן שכ' דמצד חישב לעשות מצוה מעלה עליו הכ' כאלו עשאו הרי דאף דקרבן בא רק על חטא אפ"ה הי' רוצין להביא קרבן משום דקרבן מצ"ע הוא וע"י שהי' רוצין להביא נחשבת להם באמת כאלו הביאו כן בזה הטהרה בעצמו מצוה רק מי שלא נטמא אין יכול לקיים המצוה אבל אם בא לידי טומאה מקיים באמת מצוה כשמטהר עצמו: והנה בזה נראה לי שזה ג"כ דעת הריב"ש סי' קצ"ב שכ' היכיא דכתיב והבדלתם לא אזלינן בת"ר היינו דדעתו דהוא מ"ע בפ"ע לא משום היתר אכילה לכן ל"ש רוב דבזה לא מתקיים העשה רק באם מבדיל ע"י הסימנים בזה מקיים המ"ע אבל באמת לענין אי מותר לאכילה שפיר יש לסמוך ארוב להתיר באכילה רק שיש מ"ע להבדיל בין טמא לטהור אף כשאין דעתו לאכילה ומ"ע זו לא מתקיים אם מבדיל רק עפ"י רוב: ובזה יש ליישב מה דלכאורה יש להקשות לריב"ש הנ"ל הא דילפינן רוב משחיטה עצמה הא כתב להבדיל בין חי' הנאכלת לחי' שאין נאכלת דהיינו לבין נשחט רוב סימנים א"כ יקשה איך אזלינן בשחיטה בתוס' הא אי הוה נקב במקום שחיטה לא נשחטה רוב א"כ ל"א בת"ר כלל א"כ ניחוש שמא במקום נקב קשחיט להנ"ל י"ל דלענין איסור אכילה בוודאי מהני רוב אלא דאיכא מ"ע בפ"ע להבדיל וזה לא משום היתר אכילה וזה לא מקיים בשנודע לו עפ"י רוב רק ע"י בדיקה ובירור הדבר ובהא ניחא מש"כ בשו"ת מהרמ"ש דבמצות שמורים ל"א בת"ר לדברי הריב"ש דלפמש"כ ניחא דזה מ"ע בפ"ע: והנה באו"ח סי' קכ"ג כתב הטור ובמקום שכלו ג' פסיעות יעמוד ולא יחזור מיד למקומו דאיתמר משמי' דרב מרדכי כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו התם מבעיא לי' למיקם והביא הב"י בשם מהרי"א שאלו הפסיעות צריך להיות עקב בצד גודל ככהנים ובשם רבינו האי כתב שטעם ג' פסיעות דתפילות כנגד תמידין תיקנו וכשכהן עולה למזבח עם איברי התמיד הי' עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש ולמזבח הי' שלש רובד של אבן ויורד בהם ג' פסיעות על עקב אולם בב"י כתב עוד טעם דשכינה למעלה מראשו בבית התפלה וכיון שנפטר מתפלתו צריך ג' פסיעות לאחריו כדי שיצא ממקום קדושה ועומד במקום חול דהיינו דס"ל דפסיעה היינו אמה דבד' אמות שאדם עומד בתפלה יורדת עליו הקדושה דלכן אסור לישב בד"א בעת שחבירו עומד להתפלל כמש"כ הטו"ז סי' ק"ב דהד"א שאדם עומד ומתפלל נתקדשו דשכינה שריא התם ובישועת יעקב סי' ק"ב הקשה לפמש"כ הטו"ז הנ"ל הא בעזרה גופי' איתא בירושלמי סוטה דכה"ג רשאי לישב והא בוודאי הד"א של תפלה לא אלימא קדושתן יותר מקדושת עזרה א"כ רשאי כה"ג ליישב בד"א של חבירו בשעת תפלה ואנחנו ילפינן כל איסור ישיבת בד"א של תפלה מעלי שהי' יושב חוץ לד' אמות של תפלה ול"נ ליישב דהא מבואר בסי' צ"ח דתפלה מעומד דומיא דעבודה והא פשיטא דקדושת המקום בשעת עבודת הכהן גדולה מבשלא בשעת עבודה דלכן סמיכה דשרי בעזרה בשעת עבודה אסור כדאיתא זבחים דף י"ט ע"ש בתוס' והוא מילתא דמסתברא דבשעה שכהן עובד העבודה שצריך להיות מחשבתו קשור בעבודתו הקדושה בהתפשטות הגשמיות אזי השכינה קרובה אליו כן נמי בשעת התפלה שצריך להגיע להתפשטות הגשמיות כמש"כ בשו"ע סי' צ"ח א"כ השכינה קרוב אליו יותר עד שהד' אמות נתקדשו יותר מקדושת עזרה ועיין בסוטה דף כ"ב פרוש נקפי זה המנקף רגליו פירש"י מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך נקף אצבעותיו באבנים ובמהרש"א ח"א כתב דהיינו הא דאיתא בחולין דם נוקף מכפר כדם עולה כדאזיל לדבר מצוה מוכח מזה דאף שלא בהר הבית צריך לילך עקב בצד גודל כשהולך לדבר מצוה והנה איתא התם אמר ר"ח אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה וכו' ר"א אמר דם נוקף מכפר כדם עולה ואמר עלה רבא בגודל ימין והוא דקאזיל לדבר מצוה ובהא ניחא לי הא בשבת דף פ"ח ההוא צדוקי דחזו לרבא דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתא דידי' תחת כרעא וקא מיץ בהו וקא מבען אצבעותי' דמא אמרה אי צדוקי אכתי בפחזותן קיימא ואמר לו רבא אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אנשי דסגינן בעלילותא כתיב וסלף בוגדים ישדם וצריך ביאור מה זה תשובה להאי צדוקי להנ"ל ניחא שאמר לו כי אין אדם נוקף אצבעו למטה: ג' הנותץ אבן מן המזבח וכו' דרך השחתה לוקה. וכן כתב רבינו בפ"י מיסוה"ת והוא מספרי אולם קשה לי טובא דהא בספרי פליג רי"ש דקאי אמוחק את השם משום דכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם וראיתי בספר קובץ על יד שם הביא בשם רי"ש לפרש דבהא פליגי דרי"ש סובר כיון דבנתיצת מזבח אין חייב רק בנותץ דרך השחתה לכן שפיר הקשה לו דוכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם דרך השחתה ולכן ס"ל דקאי אמוחק את השם ורבינו דפסק כת"ק דקאי אמזבח הוא מפני דבמכות דף כ"ב איתא דהשורף עצי הקדש לוקה מוכח דקאי גם אקודש ל"ד אמנם לפי"ז יש להבין א"כ מה יענה ת"ק לקושית ר"ת וכי תעלה על דעתך וע"כ צ"ל דבאמת סובר הת"ק דלוקה אף שאין דרך השחתה או יש בתלוש הזהירה שפיר תורה ע"ז וא"כ לפי"ז יקשה דרבינו כ' נותץ אבן ממזבח משמע כשהוא מחובר למזבח וכתב דרק דרך השחתה חייב א"כ יקשה לדידי' קושית רי"ש וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם דרך השחתה והי' נראה ליישב לפמש"כ רמ"א סי' קנ"ב דאסור לסתור דבר מביהכנ"ס אלא א"כ עושה ע"מ לבנות וביאר בטו"ז שכונה רק ע"מ לבנות אח"כ מה שסותר ע"י בנין אבל לסתור ולהניח הדבר כן אף שאין דרך השחתה רק לאיזה צורך ויש תועלת בנתיצה ג"כ אסור דהרי קרא דאבד תאבדון מסתמא רק ממעט שלא לחזור ולבנותו א"כ כהא"ג אסרה תורה לא תעשון לד' דבמאבד ע"ז אף שיש תועלת ואין קולקול גמור כבר קיים המצוה דאבד תאבדון ובכהא"ג הזהירה תורה דלא תעשון לד' אף שיש תועלת ואין קולקול גמור כיון שאין ע"מ לבנות ולפי"ז י"ל היינו דהצריכה תורה להזהיר דאף אם לא יהא מכוין דרך השחתה רק יסתור לצורכו אבל לא יהא דעתו לחזור ולבנותן עובר דרק דרך תקון ממש לבנות במקומו מותר וא"כ זהו דכ' רבינו דרך השחתה היינו כיון שאין ע"מ לבנות הוה בכלל דרך השחתה אולם יש לומר עוד בדרך אחר ואקדים הנה הר"י אסכנדרי הביא ראי' מהך דע"ז מדסתרו למזבח ששיקצו אנשי יון דכדי לבנות ולתקן שרי לנתוץ והנה יש להקשות דבירושלמי פ"ט דפסחים איתא שביער צלמי כשדים שחקוקים בששר והקשה בשירי קרבן דהא עובר על לא תעשון כן ונראה דמכאן מוכח דבכהא"ג ל"ש כלל הלאו דתורה אמרה לא תעשון כן לד' כמו שעושה לע"ז לבער תועבה לא יעשה לד' אבל אם נאסר דבר קודש משום ע"ז שחייב לבערו ולשרפו אם הי' חולין אף כשהוא קודש מצוה ג"כ לבערו ולשרפו וליכא לאו כלל וראי' משבת דף ק"ו ספרים שכתבו אפיקורס אמר ר"ש קו"ח ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כו"כ ולפי"ז מה מייתא ראי' הר"י מאסכ' מע"ז הא שם שאני דנאסר המזבח משום ע"ז ומצוה הוא לבטלו ולבערו א"כ ליכא כלל איסור נתיצה וא"כ לעולם מצינן למימר דלסתור ע"מ לתקן אסור והא דהזהירה תורה לא תעשון כן לד' היינו אף לסתור ע"מ לבנות ולא שרי רק היכיא דהוא לבערו אם נאסר משום ע"ז ומש"כ רבינו דרך השחתה היינו לאפוקי אם הוא משום מצוה לבערו דשרי דזהו תיקונו ממש ודו"ק: והנה לפי מסקנא דבאו פריצים וחללהו בוודאי היכיא דשייך באו פריצים וחללוהו ע"י ע"ז שרי נתיצה כמו שהעלה בח"ס סי' ל"ב להשיג על הריא"ס וכתב דהא"ט דחזקי' שכתת הבמות יען דנעבדה בהו עבירה נתחללו מקדשתם רק הקשה ע"ז א"כ כלי אחז למה גנזו חזקי' וסיעתו ולא התיכם ולי לק"מ כיון דנאסר להדיוט לא מהני התכה דאדרבא מכלי אחז יש ראי' לזה דמבואר בע"ז דף נ"ד דיליף מכלי אחז דא"א דשא"ש ופירש"י דאל"כ לפדינהו והקשה בשעה"מ הא כ"ש אין לו פדיון להנ"ל ניחא לפמש"כ משל"מ לעיל דלכן כ"ש אין פודין דלאו אורח ארעא לאשתמושי בי' להדיוט והתינח בעיני' אבל כשמתיכן הא ל"ש לאו אורח ארעא וא"כ אמאי גנזו ולא התיכן כיון דנאסרו משום ע"ז ל"ש בו לא תעשון כן ואח"כ לפרקינהו ומדלא עשו כן מוכח דא"א דשא"ש במעשה להדיוט ואסור אף כשהתיכן וא"כ אדרבא מכאן ראי' דבשל גבוה שרי להתיכן כשנאסר ע"י ע"ז למ"ד דשרי להדיוט ובזה הי' מקום אתי לישב דברי הרמ"פ הביאו המג"א סי' קנ"ב דסובר בתלוש ל"ש איסור נתיצה דומיא דמזבח דמחובר ובח"ס ובפמ"ג הקשו ממכות דף כ"ב דשורף עצי הקדש לוקה הרי דשייך בתלוש הלאו דל"ת ולפמש"כ בתי' השני ניחא אף לתקן ממש אסור לנתוץ אבל בדבר תלוש י"ל דחייב רק בדרך השחתה ממש משום דרק אי אמרינן דקאח אמחובר דומיא דמזבח א"כ יקשה וכי תעלה על דעתך וצ"ל אף לתקן אסור אבל אי אמרינן דאייריא אף בתלוש ובכל דבר של הקדש שפיר י"ל רק דרך השחתה ממש חייב דהזהירה תורה שלא ינתוץ דרך השחתה כמובן וא"כ מעתה הכי קאמר מהרמ"פ תורה לא אסרה נתיצה רק במחובר דאסור בכל גונא אפי' שלא דרך השחתה אבל בתלוש לא נאסרה רק דרך השחתה ממש דומיא דשורף עצי הקדש אבל בנידון דהרמ"פ שלא הי' דרך השחתה ממש אף דלא הי' דרך תיקון לחזור ולבנותו שרי דלרמ"א כהא"ג אסור ע"ז כ' המג"א בשם מהרמ"פ דבתלוש מותר אולם בלא"ה יש לחלק דשורף עצי הקדש שאני שמבערו לגמרי מן העולם לכן גם בתלוש עובר כן ועמג"א סי' תק"א סקי"ג שהקשה אהא דכ' המחבר אבל מסיקין בכלים שלמים והא קיימ"ל דיש סתירה גמורה בכלים וא"כ איך רשאי להסיק בהם הא הו"ל סותר וע"ש שתי' כיון דסתירה והבערה באים כאחד והבערה גופי' אב מלאכה היא והותרה לצורך א"כ ה"ה סתירה שבהדה והיינו כמש"כ דשריפת עצי הקדש דמכלה ומבערה מן העולם הוה סתירה גמורה ושייך אף בתלוש אך עדיין תיקשי מע"ז דף י"ג דבבהמת קדשים שייך ג"כ משום לא תעשון כן לד' מוכח דבתלוש איכא ג"כ משום ל"ת: ד' והנה לכל דרכים האלו אכתי איכא דוחקא דלשון רבינו שכ' רק דרך השחתה אין משמע כן ולכן אומר לישב הריא"ס שהקשתי דלא מוכח מאבני מזבח ששם נאסר משום ע"ז ליכא משום נתיצה יש לומר דהנה בסנהדרין דף צ"א איתא דעיר שיש בה מזוזה אין נעשה עהנ"ד ואין נשרף משום אזכרות שבה דכ' לא תעשון כן לד' והקשה בת"ח אמאי לא אתי עשה דשריפת עיה"נ ודחי ל"ת דל"ת כן ויש לישב דהכי דרשינן ומזבחותיהם תתוצון אבל לא תעשון כן לד' אלקיכם אף דנעבד המזבח ונעשה ע"ז אין את רשאי לנתוץ דרך השחתה שלא לבנותו ולכן ל"ש עשה דחל"ת דכל שהלאו נאמרה על העשה ל"ש עדל"ת כמש"כ בצל"ח ספ"ג דפסחים ולכן בעיה"נ אין נשרפת משום ל"ת כן דהלאו נאמרה במקום העשה אף דעשה דובערת דכ' בעיהנ"ד הוה מ"ע אחרת מ"מ כיון שמשום ע"ז הזהירה תורה דלא תעשון ה"ה כשהוא של עיהנ"ד וא"כ א"ש שיטת הריא"ס והא דהקשתי מירושלמי י"ל דאייריא ג"כ ברצה לחזור ולבנותו וא"כ א"ש דלא יקשה וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם דהו"א כדי לבער ע"ז שרי לנתוץ אף שלא לבנותו לזה הזהירה תורה רק דרך תיקון לחזור ולבנותו וא"כ א"ש שכ' רבינו רק דרך השחתה אסור היינו אף אם הוא משום מצוה דביטול ע"ז רק ע"מ לבנות שרי ויש להביא ראי' לזה מחולין דף ו' דחזקי' כתת נחש הנחושת דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו והקשו תוס' משבת דל"א כן גבי חזקי' שביער הבמות ותי' שם במאי טעו אבל כאן טעו יען שנעשה עפ"י הדיבור וכונתם כיון דנעשה עפ"י הדיבור וברשות כדי להיות לנס ע"כ חששו לבערו חזינן דאף דאין לקדושה ממש טעו כל הני שלא לכתת אף שעבדו לו כש"כ מזבח ומקדש הנעבד דאסור ולא שרי רק דרך תיקון לחזור ולבנותו אף שנעשה ע"ז אך יש לעיין בהא דפ' כל כתבי בקו"ח דר"ש דמוכח במקום מצוה לבער ע"ז ליכא לא תעשון וכן יקשה אהך דסנהדרין דמזוזה אין נשרפת מהך קו"ח דר"ש בפ' כל כתבי: אמנם נראה לי בדרך אחר קצת דבאמת כיון דהוה של גבוה אאשא"ש ואמרינן בע"ז דף מ"ד דנחש הנחושת לא הי' צריך כתיתה יען דאא"א דשא"ש וע"כ הכי קאמר דהו"א לבער ע"ז מותר לישרוף אף דבר של גבוה שעבדו אמר קרא דאף במקום ע"ז אסור משום דבאמת אא"א דשא"ש ובזה ניחא ג"כ קו' תוס' חולין הנ"ל דנחש הנחושת דלא נאסרה מדינא דאא"א דשא"ש שייך שפיר דמקום הניחו לו אבל במות ע"ז דצריכין שריפה ל"ש מקום הניחו לו אולם בח"ס סי' ל"ב כתב דבאמת בזה טעו המלכים שלא ביערו הבמות יען דנעשה בשעת היתר הבמות לד' סברו דאסור לנתוץ עד שבא חזקי' דהוא סובר כיון שנעבדה בו עבירה נתחללה קדושתו ורשאין לנתוצן והיינו כדרך ה"א שכתבתי: והנה בח"ס כתב להביא ראי' דבתלוש ליכא משום לא תעשון כן מדצריך קרא בבגכ"ה לא יקרע תיפוק לי' משום לא תעשון אע"כ דבתלוש א"ע ולדעתי אין מזה ראי' לפמש"כ הקרבן חגיגה הביאו במשל"מ פ"ט מכהמ"ק דבמעיל' אף שלא כדרך השחתה חייב דעיקר קרא דלא יקרע במעיל כתיב ומשום לא תעשון אין חייב רק כדרך השחתה אמנם במשל"מ חולק עליו וא"כ קשיא ממעיל' והנה עוד יקשה כהא"ג ל"ל קרא לא יקרע דרך השחתה תיפוק לי' משום לא תשחית דרבינו בסהמ"צ כתב אף בבגדים עובר משום לא תשחית מה"ת דלא כמו שנראה לכאורה מדבריו בה' מלכים ולדעת הק"ח ניחא דצריך קרא אפי' בשלא כדרך השחתה ובל תשחית ליכא ג"כ לדעת המשל"מ והנה הא יש לישב ג"כ דהנה ב"ת אין עובר רק במכוין להשחית השחתה גמורה אבל אם אין כונתו להשחית אף שאין ע"מ לתקן ליכא בל תשחית ואי משום לא יקרע חייב כל שאין כונתו לתקן אף שאין דרך השחתה ממש אבל משום לא תעשון קשה דגם בהא חייב כשאין כונתו לתקן לחזור ולבנותו כמש"כ לעיל דברי רמ"א אמנם לפמש"כ לעיל דעת הרמ"פ דלא כרמ"א א"ש דצריך קרא דלא יקרע דאי משום לא תעשון כן לד' ג"כ א"ח רק בכונתו דרך השחתה ממש ולאו דלא יקרע הוא אפי' אין דרך השחתה ממש רק שאין ע"מ לתקן כבתחילה חייב אף שהקרע עתה לצורך כהך דזבחים דף צ"ה דקורע הבגד כדי לכבסו מדם הנותז עליו או לטהרו כשנטמא אך מהך דמכות המבשל בעצי הקדש לוקה שהקשה הפמ"ג סי' קנ"ב הא אין דרך השחתה דעושה כן לצרכו ויש ליישב שם שאני דמה שאין דרך השחתה היינו שהוא משחית הדבר להנאתו דזה השחתה גמורה לגבי הקדש דרק כשעושה לאיזה צורך של גבוה כעין בגד הקדש שנטמא שקורעו לטהרו הנה אף אם אין כונתו לחזור ולתקנו הי' פטור אי לאו דכתיב לא יקרע דעכ"פ עושה לצורך בגד הקדש אבל לא לצרכו ולהנאתו דזה הוא דרך השחתה גמורה לגבי גבוה: ועוד י"ל קו' ח"ס למה לי לא יקרע תיפוק לי' משום לא תעשון כן לד' די"ל אם משום לא תעשון רק חייב בבגדי כהנים אחר שנשתמש בו לגבוה לפמש"כ תוס' קידושין דף נ"ד דכל זמן שלא שימש בו ל"א יש מועל אחר מועל אבל משום לא יקרע אפי' קודם ששימש בו לגבוה עובר ובזה ניחא מה דהקשו כיון דבכל בגכ"ה חייב למה כתבה תורה כן רק במעיל' ולפמש"כ ניחא דשאר בגכ"ה עובר אחר ששימש בו אבל במעיל' חייב אף קודם ששימש בו ולזה כתבה תורה הלאו במעיל' ודו"ק: והנה במהר"ם שיק על המצות הקשה למאי שכ' רבינו דקורע בגכ"ה עובר משום לא תעשון כן ע"כ דס"ל דכל דבר המקודש ועומד לשם אסור להשחיתן א"כ ספרי קודש דהם מקדשין לד' בקדושת גופם מסתבר שהם בכלל האזהרה א"כ יהא אסור לאבד ספרי קודש מה"ת ולמה כ' בפ"ו מיסה"ת דאין איסור לאדם אלא מדברי סופרים והניח בצע"ג ול"נ לישב דהנה בירושלמי פ"ב דנדרים ה"ז כתורה הרי זה מותר דהיינו אם התפיס בתורה אין זה מתפיס בדבר הנדור ככתוב בה לקרבנות הכתובים בה אסור מתפיס בדבר הנדור ובבבלי דף י"ד איתא אזכרות ע"רן שעמד ע"ז א"כ י"ל דלא תעשון לד' רק במידי דהוה נדור לד' אבל ספרי קודש אם אין בו אזכרות ל"ח דבר הנדור ע"כ לא שייך בו משום ל"ת כן לד' מה"ת: והנה בפ"ק דתמיד תנן ורשות הי' לו לשרוף כסותו והקשה הרא"ש הא עובר משום ב"ת ותי' הפקר בי"ד הפקר וקשה להבין דאין אנו דנין משום הפסד ממון בעלים שנאמר הפקר בי"ד הפקר רק אנו דנין על השחתת הבגד דגם בגד שלו אסור להשחית ומאי הפקר בי"ד הפקר שייך בזה דהרי ביבמות צ' מסקינן דל"א הפקר בי"ד הפקר רק לממונא לא לעקור אסורא דאורייתא בקום ועשה ועוד גם בהפקר דאורייתא איכא בל תשחית דהרי קרא דכי תצור על עיר לא תשחית את עצה אף בשל הפקר אייריא וכן מוכח בחולין ד"ז כודנייתא דרבי דקאמר מפקרנא להו קמפשי בהזיקא ויקשה יפקירנהו ולקטלינהו מוכח דגם אחר הפקר שייך בל תשחית אך להנ"ל ניחא דב"ת ליכא אלא היכיא דאיכא השחתה גמורה א"כ כיון דהפקר בי"ד הפקר משום סייג א"כ אין כאן דרך השחתה אבל בהפקר דעלמא שייך שפיר בל תשחית כמש"כ בנובי"ת סי' י' אך י"ל עוד לפמש"כ רבינו בפ"ו ממלכים דבל תשחית דבגד רק דרבנן ורק השחתת אילן דבר תורה א"כ י"ל בע"ח ג"כ מה"ת ולכן לא מהני אם מפקירו אבל בבגדים דרק מדרבנן שפיר י"ל בשל הפקר ל"ש ב"ת: ה' והנה לכאורה קשה לדעת הר"י אסכנדרא הנ"ל מהא דשבת דף ק"כ דאיתא התם ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא שהי' שם כתוב לו על בשרו הר"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופות נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך גמי ויורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לד' אלקיכם עשי' הוא דאסור גרמא שרי ופריך אי הכי שבת נמי כתיב לא תעשה מלאכה עשי' אסור גרמא שרי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לכבויי אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כש"כ וקשה לפי דברי הר"י הנ"ל דמותר למחוק השם ולנתוץ מזבח ע"מ לתקן ובשבת הא קורע ומוחק ע"מ לתקן חייב ע"כ משום דבמחיקת השם דסמוך לואבדתם את שמם מן המקום ההוא דאייריא בוודאי בנתיצה שלא ע"מ לתקן דרק דרך השחתה איכא מצוה לאבד את שמם לכן גם האי לא תעשון כן לד' אייריא בהשחתה שלא ע"מ לתקן אבל ע"מ לתקן אין בכלל לא תעשון אבל באיסור מלאכה בשבת במוחק ע"מ ליכתוב הוי שפיר בכלל עשי' דאסרה תורה א"כ ה"נ יש לומר לענין גרמא דהא מצוה דואבדתם את שמם הנה המצוה לאבדם בידים למחוק ולשרוף בידים א"כ הא דאסרה תורה לעשות לד' היינו ג"כ בעשי' אבל גרמא לא אסרה תורה כמו דאין בגרמא להאביד את ע"ז מצוה רק בעשי' בידים אבל בשבת שפיר גם ע"י גרמא הוה בכלל עשי' ובכלל לא תעשה מלאכה דהא מוחק ע"מ לתקן וקורע ע"מ לתפור דחייב בשבת ג"כ ל"ה אלא כמו גרמא דהרי על המחיקה מצד עצמה לא חשוב עשיית מלאכה רק בע"מ לתקן א"כ המחיקה והקריעה ל"ה אלא כמו גרמא שהביא לכלל מלאכה ליכתוב ולתפור וא"כ מאי פריך הגמ' מאיסור שבת לאיסור מחיקת השם וראי' ממלאכת צידה דל"ה ג"כ רק כמו גרמא דפורש המצודה וממילא ניצוד אפ"ה הוה אב מלאכה עיין ירושלמי פ"ז משבת דפליגי אי הוה צידה במשכן ותליא אי הי' תחש במדבר ופי' בח"ס בשבת דף ע"ה דהכונה אי תחש שכיח במדבר א"כ הי' שפיר מלאכת צידה במשכן דמיד שפירש המצודה ניצוד לתוכו אבל אי ל"ה תחש שכיח במדבר א"כ ל"ה כלל מלאכת צידה במשכן דהא אף שצד אח"כ כיון דלא ניצוד מיד פטור א"כ חזינן דאם פירש בחורשין היכיא דשכיח המצודה ס"ל לירושלמי דאף שלא צד מיד בשעת פרישה חייב ואמנם אי ס"ל כשיטת הב"י דחולק אר"י אסכ"ד וסובר גם למחוק את השם או לנתוץ מזבח אף ע"מ לתקן אסור שפיר פריך מאיסור שבת לאיסור מחיקה ומוכח דלא כדעת מהרי"א ובהא יש ליישב קו' תוס' שם שהקשו אהא דפריך אי הכי הא קו' זו קשה בלאו הכי דרבנן אדרבנן להנ"ל י"ל דהנה יש לתמוה דפריך ורמי דרבנן אדרבנן ובתירוץ לא מזכיר רק דר' יוסי אדר' יוסי אכן יש לומר דהנה לכאורה יקשה הא דפריך ורמי דרבנן אדרבנן מאי קושיא דילמא רק לענין שבת דל"ה אלא איסור דרבנן דהא אם מכבה שלא ע"מ לעשות פחמין הוה מלאכה שאצל"ג לכן בגרמא לא גזרו אבל במחיקת השם דהוה איסור דאורייתא לכן גם גרמא אסור וצריך לומר דעיקר הקושיא דסמך אהא דא"כ קשיא דר' יוסי אדר' יוסי במכש"כ דבשבת דרק איסור דרבנן אסור בגרמא ובמחיקת השם דהוה דאורייתא סובר דגרמא מותר ולכן שפיר פריך ורמי דרבנן אדרבנן דר' יוסי אדר' יוסי דעיקר הקושיא מכח דר' יוסי אדר' יוסי וע"ז משני שפיר ש"ה דאמר קרא ואבדתם עשי' הוא דאסור גרמא שרי והיינו דס"ל באמת כשיטת הריא"ס א"כ לפי"ז רק לענין מחיקת השם שייך לומר דעשי' אסר רחמנא אבל לא לענין שבת והיינו דנקט כקושיתי לאמת וא"כ לפי"ז בתירוץ זה מתורץ גם דרבנן אדרבנן דשפיר שוב י"ל דרבנן אסרו דאורייתא ובשבת רק איסור דרבנן מאי אמרת א"כ קשיא דר' יוסי דז"א דלר' יוסי ל"ק משום דמחיקת השם שאני דכתיב ואבדתם וכו' לא תעשון מזה נשמע דעשי' אסרה רחמנא דדומיא דואבדתם את שמם דאייריא בידים אבל אחר דפריך אי הכי שבת נמי עשי' הוא דאסור גרמא שרי והיינו משום דס"ל דלא כשיטת הב"י וכנ"ל ולכן הדר מזה התירץ לגמרי ומשני לי' תירץ אחר משום דבהול על ממונו פריך שפיר אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן והכונה בשלמא לתי' קמא דעשי' אסור אבל לא גרמא ניחא דרבנן אדרבנן ג"כ משום דמחיקת השם הוה איסור דאורייתא גזרינן אבל לדידך משום דבהול על ממונו קשיא דרבנן אדרבנן ומיושב קו' תוס' על נכון: והנה הקשו מהא דכתיב אבד תאבדון דהוה מ"ע לאבד ע"ז וא"כ יקשה למ"ד מצלה"נ הא נהנה מע"ז ולדעתי לק"מ כיון דהוא למעוטי תפלה שרי כדאיתא בע"ז פ' השוכר: והנה בילקוט פ' ראה איתא לא תעשון כן לד' אלקיכם אזהרה לנותץ אבן אחד וראיתי בהפלאה על התורה שכ' לפרש משום דמילתא דפשיטא הוא שלא ינהג מנהג בזיון לנתץ המזבח אלא שאחז"ל והשימותי את מקדשיכם דאפי' כשהם שוממים קדושתן עליהן ואפי' כבר נתץ המזבח ואינו ראוי לעבודה אפ"ה מוזהר שלא לנתץ אבן אחד דאפי' נותץ כולו ולא נשאר רק אבן אחד אסור לנתצו והיינו דכתיב לא תעשון כן לד' בתר ואבדתם את שמם שאחז"ל שצריך לשרש אחרי' דהיינו אף שנגדע ולא ראוי לעבודה זאת אפ"ה מצוה לשרש אחרי' ובהיפוכו הזהיר על קדושת המזבח אפי' אם כבר אינו ראוי לעבודה אסור לנתץ ממנו ולי נראה כונה אחרת דהנה בפמ"ג או"ח סי' קנ"א השיג אהא דכ' מהרמ"פ דנותץ אבן אסור דוקא במחובר והשיג עליו דהא ואשריהם תשרפון באש הוא אפי' תלוש א"כ לא תעשון כן אייריא ג"כ בתלוש והנותץ אבן אחד בתלוש דרך השחתה לוקה יע"ש א"כ י"ל דזה גם כונת הילקוט דאף אבן אחד שהוא בתלוש אסור לנתוץ וראיתי בירושלמי פ"ד מע"ז דפליגי בה ר' בון עם חזקי': והנה בע"ז דף מ"ט פליגי בע"ז שנשתברה מאילי' אי אסורה או לא ומוקי בגמ' דפליגי אי עובדין לשברים דאם אין עובדין לשברים הוי ע"ז שנתבטלה ואי עובדין לשברים לא נתבטלה והנה שם הקפידה תורה לאבדן את שם האלילים כמפורש בקרא ואבדתם את שמם ומשו"ה בע"ז שנשתברה אף שאינה בתכונתה ועל כנה כאשר נעשתה מ"מ כיון שעובדין לשברין עוד שם ע"ז עלי' ואסורה מעתה הנה הא דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם נמי דכוותי' אף שנשתברה כל שעדיין עושית מלאכה הראשונה איכא משום לא תעשון כן לד' אף בתלוש אבל באין עושה מלאכתו הראשונה ל"ש ל"ת כן לד' כיון דבע"ז כהא"ג ליכא מצוה לאבד אותה ולפי"ז ניחא בע"ז דף נ"ב באבני מזבח ששקצו אנשי יון דל"ש שם משום איסור נתיצה כיון שאין משמש עוד מלאכה הראשונה כיון ששקצום אנשי יון לכן ליכא משום לא תעשון כן לד': והנה במה שבארנו לעיל דאיסור מחיקת השם נלמד מהא דמצוה לאבד שם ע"ז ממילא ל"ד איכא איסורא ונראה דיש עוד נפ"מ מהא דאמרו בע"ז דף מ"ח דאשירה שגידעה ופיסלה לשם ע"ז שאסור וכתבו תוס' ד"ה גידעו פירש בקונטרס לעבוד הגידולים שיגדלו מעתה שאין נעשה ע"ז רק מה שנתחדש ויפה כיון דאם מתכוין העכו"ם לעקרו ולעשותו ע"ז וודאי הכל אסור אעפ"י שהאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דחפר בה בורות שנאסר גם שאר הקרקע ע"י מעשה זו לפי"ז י"ל בהא דאמרו בשמעתין דשבת טעה ולא הטיל בה ד' דמעביר עליו בקולמוס ומקדשו לא שמקדשו זה הכתב רק שמקדש הכתב התחתון ע"י מעשה שעושה בה כמו שהאילן של הנטיעה נאסר ע"י מעשה שנתחדש בה לשם אשירה כן בקדושה שהמעשה שעושה בה מחדש חלה הקדושה על מה שכ' כבר ולפי"ז יש לישב קו' התוס' בשבת שם דבאמת כתב ע"ג כתב לא הוי כתב לענין שנאמר דעיקר הוא הכתב החדש והוא העליון אך לענין לתת קדושה בכתב התחתון מהני וכל זה לענין קדושת השם אבל לענין שבת דהכתב התחתון כבר נכתב ואף אם יעשה איזה פעולה ע"י הכתב העליון אל התחתון עכ"פ עיקר הוא הכתב התחתון אשר כבר נכתב לכן אין חייב על זה והנה לכאורה קשה על מש"כ בזה מדברי הד"מ ביור"ד סי' רע"ו בשם סמ"ק דשם שנכתב סתם ולא קדשו מותר למוחקו לצורך תיקון והיינו דס"ל דיו ע"ג דיו ה"ל מוחק התחתון ומ"מ מותר לצורך תיקון והנה לפמש"כ דהא דכ' עג"כ ל"ה כתב היינו העליון אבל לתקוני התחתון שפיר הוה כתב א"כ ל"ש לומר דהוה כמוחק דזה שייך אי אמרינן דעיקר הכתב היינו הכתב השני הוה שייך לומר א"כ הוה מוחק התחתון אבל כיון דבארנו דאדרבא דמתקן כתב התחתון א"כ ל"ש לומר דהוה מוחק: אך יש להקשות לאידך גיסא מהא דשבת דף י"ב ר"י אמר לא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל דמעשה לתקן לאו מעשה הוא ופירש"י לאו מעשה הוא לבטולי מתורת כלי הרי מה דעושה שינוי מעשה לתקן לאו מעשה הוא רק תיקון מיקרי א"כ ה"נ כיון דמתקן מעשה הקודמת א"כ לאו מעשה הוא דיהא מחשב כאלו מוחק כתב הראשון כמו דלא הוה מעשה לבטלו מתורת כלי א"כ כהא"ג לא שייך לומר דהוה מחיקה: ואיתא בירושלמי פ"ז דסוטה על אבני המלון נכתבו דברי ר"י ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו מאן דמר על אבני המלון נכתבו בכל יום ויום אומות העולם משלחין נוטריהן ומשיאין את התורה שהיתה כתובין בשבעים לשון מאן דמר על אבני מזבח נכתבו לא לשעה הי' נגנז ופירש בפני משה למ"ד על אבני המזבח קשיא דוודאי נגנזו אחר שהקריבו עליו ולא הניחם שם מפני שתשמישי קדושה הן ואיך הי' יכולין להעתיקה התורה בשעה מועוטת ומשני מעשה ניסים הי' ובשירי קרבן השיג עליו הא מצינו מזבחות שעשה אברהם ויעקב ושאול והניחוהו ולא גנזו האבנים כדאמרינן וירפה את מזבח ד' ההרוס זהו מזבחו של שאול ולכן פירש דקשיא לי' כיון דלא עמד אלא לשעה שהרי אח"כ קפלום והביאו לגלגל ובנו שם מהם מזבח וכבר נתץ לכל הכתב א"כ לאיזה צורך נכתב התורה בע' לשון ומשני מעשה נסים הי' שלא נתקלקל הכתב וע"ז פריך בירושלמי מאן דמר על אבני המלון שכתבו ניחא ושדת אותם בשיד מאן דאמר

19 א' אין עושין כ"ש אלא מן המתכות. והנה בפ"ח יור"ד סי' פ"ד הקשה דכאן פסק כמאן דדריש כללי ופרטי דלמ"ד דדריש ריבויי ומיעוטי אפי' של עץ כשר ובפ"ז מה' שבועות פסק כר"ע דדריש ריבוי ומיעוטי ומבואר שם דלהאי מ"ד דרשינן כה"ת כולה בריבוי ומיעוטי ונראה דהנה בהך דמנחות עושה תחילה כלל ופרט מה זהב מתכות ודבר חשוב אף כל מתכות ודבר חשוב לאפוקי של ברזל ומרבה כסף ואח"כ עושה כלל ופרט מה זהב מתכות אף כל מתכות אף של ברזל ומאן דדריש ריבוי ומיעוט רק ממעט הפחות יותר דהיינו של חרס ומרבה של עץ ולפי"ז י"ל לכן פסק רבינו בהא דדרשינן כללי ופרטי כיון דפסק כמ"ד מה הפרט מתכות אף כל מתכות ולא דריש מה פרט מתכות ודבר חשוב אף כל מתכות ודבר חשוב משום דכהא"ג באמת לית לי' כלל ופרט למעט רק דבר הדומה ממש בכל צד אבל כלל ופרט בדבר השוה בצד אחד שיהא של מתכות בהא שפיר יש לפסוק דדרשינן כללי ופרטי משום דאף ריבוי ומיעוטי נוכל לדרוש דאין ממעט רק מה שאין של מתכות ומרבה כל מילי דמתכות אף דבר שאין חשוב ורק שם בשבועות דאי נדרש כלל ופרטי ממעט כל מילי ואין מרבה רק הדומה ממש שם פסק רבינו דדרשינן ריבוי ומיעוטי אף אכתי קשה ל"ל כלל ופרט הא מוכח מדרשא דמכילתא לא תעשון אלקי כסף לפי שמצינו בכל כלי מקדש דכשר בשל כסף א"כ מוכח דכסף שרי וה"ה של מתכות דלאו דוקא של זהב ול"ל כלל ופרט אך הדבר ניחא דע"כ כונת המכילתא כסף דוקא דהרי חצוצרת פסול בשל מתכות כמש"כ רבינו בפ"ג מכהמ"ק וא"כ איך קאמר כל כלי מקדש וע"כ רק אשל כסף קאי דכשר בכל כלי מקדש א"כ צריך כלל ופרט להכשיר שאר מתכות: והנה לכאורה יש להקשות אמאי לא נילף דשל עץ כשר מאביב של משה וכדאיתא בסוכה פ"ה ולא נדרש כלל ופרט אלא די"ל דלמ"ד עיקר שירה בפה אין לילף מאביב של משה ורבינו הא פסק בפ"ג מכהמ"ק דעיקר שירה בפה וגם דאמרינן שם דאין דנין אפשר משא"א ורבינו פסק בפי"ג מאי"ב דאין גר עד שימול ויטבול כרבי בכריתות דף ט' דלמ"ד דנין אפשר משא"א ס"ל דטבל ולא מל ה"ז גר כדאיתא ביבמות דף מ"ו ועיין מנחות דף פ"ב ובמה שכתבתי יש ליישב מה דהקשה בטה"ק במנחות שם דרב יוסף קאמר סמי דידך מקמי דידי דר"י בר"י מכשיר של עץ ויקשה אמאי סמי דילמא באמת מכלל ופרט ידעינן מתכות והא דריבר"י מכשיר בשל עץ היינו מאביב דמשה כדקאמר רב יוסף גופי' בסוכה ולפמש"כ ניחא דא"כ כלל ופרט ל"ל דלכסף דכשר נוכל למילף מדהזהירה התורה בכרובים אלקי כסף לא תעשה כמכילתא הנ"ל ע"כ גם לרבנן כלל ופרט אתי לענין שאר מתכות וריבר"י מכשיר אף בשל עץ אבל אי כלל ופרט רק למתכות ודבר חשוב יקשה ל"ל הא ידעינן מכרובים והנה בכ"מ הקשה מ"ט פסק דלא כר"י בר"י דמכשיר כ"ש של עץ ואי דרבי פליג הא איתא שם ברייתא אחריתא דלרבי דוקא של כסף ובהא לית הלכתא כרבי ונראה לי דטעמו של רבינו דפסק כרבי דיליף לי' מהא דיומא דף ל"ז דריש גורל גורל ריבה כל דבר כשר לגורלות ופריך בגמ' פשיטא ומשני הו"א דומיא דציץ ולפי"ז י"ל דבשלמא אי כ"ש של מתכות א"כ הו"א זה ג"כ רק ממתכות כשר צריך קרא לרבויי דבכל מילי אבל אי כ"ש ג"כ של עץ כשר א"כ יקשה מה צריך קרא לרבויי דלא עדיף מכ"ש ונראה שמוכח כן מהא דיומא דף ל"ט אמר רבא האי קלפי עץ היתה ופריך בגמ' ולקדשה ומשני כ"ש אין עושין של עץ א"כ מוכח דלית הלכתא כר"י בר"י: ב' והנה בהא דיליף במנחות דתורה חסה על ממונן של ישראל מוהשקית את בעירם קשה לי איך מוכח משם הא שם טעמא אחרינא איכא דאיכא צער בעלי חיים ע"כ נעשה נס גם לצורך בהמה והנה במג"א סי' קס"ז הביא דברי הס"ח דאף דלאכילה בהמה קודמת לשתי' אדם קודם מהא שאמרה רבקה שתה וגם גמליך אשקה וביד אפרים בשו"ע שם השיג אמאי לא הביא מקרא דוהשקית את העדה ואת בעירם להנ"ל ניחא דמשם אין מוכח דלא משום צבע"ח אמרה תורה להשקות את בעירם אלא מצד ממון ישראל דתורה גילתה דחסה על ממונן לכן נעשה הנס דמשום הבהמה לא הי' נעשה נס עיין אוה"ח הקדוש פ' חוקת וא"כ בוודאי הם קודמין לבהמתן אולם יש לומר דאפ"ה יש להוכיח דבשתי' אדם קודם דהא יש לתמוה באמת מנ"ל לגמ' דמשום דתורה חסה דילמא משום צבע"ח כנ"ל אך הדבר ניחא דהנה בוודאי גם אם לא אמרה תורה והשקית את בעירם הי' משקין את בעירם ממה שהי' נשאר מים אחר ששתו ישראל דהכי ישתו שלא ישארו טיפה וכיון שאדם קודם לשתי' ישתו הם ואח"כ ישקו בעירם ומה הי' צריך תורה לאמר להם שישקו את בעירם אלא ש"מ דתורה חסה על ממונן והבטיחן השם ית' שמיד יהא מים רבים כל כך עד שבהמתן ישתו עמהם וזה מצד דתורה חסה על ממונן של ישראל ויעשה נס גם לצורך ממונם ועשו"ת כ"ס סי' ל"ב:

20 א' העשירו עושין אותן של זהב וכו'. וקשה לי דביומא דף ל"ט פריך אגורלות דליעבדן של כסף ושל זהב ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל א"כ מוכח דאין מחויבין לעשות משל כסף וזהב ועוד קשה לי דרש"י פי' התורה חסה על ממונן של ישראל מקרא דופינו את הבית ובנובי"ת סי' ק"ס הקשה סתירה ממנחות דף ע"ו דיליף זאת מקרא דוהשקית את בעירם ותי' דמופינו יליף דאפי' אממון יחיד התורה חסה ולכן בהאי דיומא דקאי איחיד אכה"ג דליעבדה של כסף ע"כ מייתיא מקרא זה דאפי' איחיד חסה התורה לכש"כ בשל ציבור דחסה תורה כדמוכח מהא דוהשקית וא"כ קשה על רבנו שכ' דאם העשירו אפי' שפודין עושין של זהב אולם יש לומר דבוודאי במידי דהוא צריך להיות של מתכות בהא החיוב לעשות של כסף או זהב כל שהעשירו אבל במידי דכשר משל עץ אין חייב להעשותן של כסף מטעם דתורה חסה ואולם קשה לי אפירש"י דנקט דרשא דופינו את הבית הא זה רק לר"מ במס' נגעים דסובר דרק כלי חרס צריך לפנות דאין לו טהרה במקוה אבל לת"ק דבכל כלים צריך לפנות א"כ אין הטעם משום דתורה חסה דהא אפשר בטהרה במקוה וע"כ דלהאי מ"ד ילפינן כן מקרא דוהשקית את בעירם ומשום הא לא מוכח אלא בשל ציבור כמש"כ הנוב"י אבל בשל יחיד לא נשמע דלת"ק ג"כ אמרינן תורה חסה ועמש"כ בה' כלי המקדש: ב' והנה בח"ס בחי' חולין דף י' הקשה בהא דיליף חזקה מנגע דמנ"ל דילמא אייריא בישראל עומד בפנים ורואה שלא נחסר הנגע בשלמא לרבנן דסברי דתורה הקפידה לפנות כל כלים אף דאפשר בטבילה א"כ גם אגברא בוודאי קפיד קרא שלא יעמוד בפנים לאפושי טומאה אבל לר"מ דסובר דרק אכ"ח קאי משום דתורה חסה דא"א בטבילה אבל גברא דאפשר בטבילה אין קפיד' אם יעמוד בפנים א"כ מנ"ל דאזלינן בתר חזקה ולפי"ז צריכין אנו לומר דר"מ באמת רק מהלמ"ס נפקא לי' דאזלינן בתר חזקה ושמעתין אזלא כרבנן דר"מ וא"כ בוודאי יקשה מנ"ל דתורה חסה בשל יחיד: אולם לדעתי נראה ליישב קו' ח"ס על נכון דהנה בח"ס שם הביא דעת האחרונים שהוכיח משמעתין דאזלינן בתר חזקה אפי' באיכא לברורי דהא משמע כשיוצא דרך אחוריו ומביט תמיד בנגע ליכא למיחוש למידי א"כ הוא גופי' קשיא מ"ט לא יצא דרך אחוריו לברר הדבר אע"כ באיכא לברורי אזלינן בתר חזקה וח"ס דחי דילמא קפיד קרא איציאה דרך פניו דכל דיני נגעים גזה"כ הוא ורחמנא קפיד משום איזה טעם שיצא דרך פניו לא דרך אחוריו אמנם לענ"ד נראה דשפיר הוכיחו דאף היכיא דאיכא לברורי מהני חזקה דהנה לכאורה קשה אף לרבנן דסברי דצריך לפנות כל הכלים שלא יטמאו וה"ה דאיכא קפידא בגברא שלא לאפושי טומאה וצריכין לצאת מהבית בשעת הסגר אכתי תקשי דנוקי ישראל בהדי כהן והישראל יוצא דרך אחוריו דבוודאי רק שייך לומר דתורה קפדה איציאה דרך פניו בכהן המסגיר אבל אם ישראל אחר נכנס עמו ויוצא דרך אחוריו ורואה שאין נגע חסר כלום בוודאי מהני ומנ"ל דאזלינן בתר חזקה אע"כ דאף היכיא דאיכא לברורי אזלינן בתר חזקה ומהא"ט צוה תורה שיצא כהן דרך פניו כדי להורות לנו דאזלינן בתר חזקה אף באיכא לברורי וא"כ ל"ש לומר דישראל יכנס עמו ויוצא דרך אחוריו דהא גם בכהן הי' שרי דרך אחוריו אבל תורה לא הצריכה זה משום דאזלינן בתר חזקה אף באיכא לברורי א"כ ממילא א"צ להעמיד שם ישראל גם לר"מ דאדרבה מדלא הצריכה תורה להעמיד שם ישראל מוכח דמהני חזקה באיכא לברורי ונתיישב קו' ח"ס דמצי אתיא שמעתין שפיר גם אליבא דר"מ: אולם לכאורה קשה לזה מדברי תוס' דהוקשו ל"ל קרא דאזלינן בת"ר רובא עדיף מחזקה והנה זה יתכן אי אמרינן בחזקה ג"כ אף באיכא לברורי אבל אי אמרינן דבאיכא לברורי ל"א בתר חזקה א"כ ל"ק קו' תוס' דנילף רוב מחזקה דא"כ גם רוב ל"מ באיכא לברורי והא בשמעתין מוכח דרצה לילף דאזלינן בת"ר אף באיכא לברורי לבדוק אחר י"ח טריפות דא"צ לבדוק ולפי"ז מוכח דתוס' סברי דחזקה ל"מ באיכא לברורי א"כ הדרה קו' ח"ס לדוכתי' יעמוד ישראל אחר אצלו אולם נראה לתרץ דהא ל"ח איכא רורי דבאמת הקשה בשערי תורה איך ע"א הכהן נאמן נגד חזקה דחזקת הבית טהור אך הא לק"מ דהא בעה"ב אומר כנגע נראה לי בבית ומי לא עסקינן דגם בעה"ב יודע שיעור הגריס א"כ יצא הבית מחזקתיו לפי"ז ניחא דאי נאמר דאין כהן יכול להסגיר רק במעמד ישראל א"כ הוה ע"א נגד חזקת הבית ואיך נאמנו הכהן לסמוך עליו להסגיר הבית ואף דנאמר דכאן לא בא להעיד נגד חזקה דהרי איתרע שהכהן ראה שיש כשיעור א"כ עכ"פ אין נאמן רק מכח נאמנת העד אחד א"כ זה ל"ח אפשר לברר דגם בהבירור צריך לסמוך על חזקה דע"א נאמן באיסורין משום דיש לו חזקת כשרות כהא"ג ל"ח אפשר לברר אך יש לדחות יקח עמו אדון הבית ואדם נאמן על שלו לכן הנכון בזה דכמו שצריך לומר כנגע נראה לי בבית אם גם יקח עמו ישראל לא יכול לומר רק כנגע נראה לי בבית לא להחליט שיש כאן שיעור נגע דא"כ מטמאתו ע"י ישראל ואין בעינן שיוחלט שהבית טמא ע"י כהן וא"כ ל"ח זאת כאיכא לברורי ע"כ שפיר אזלינן בתר חזקה דאי הכהן לא יסגיר אותו רק ע"י ישראל א"כ אין הבית נסגר ע"י כהן רק ע"י ישראל: אולם י"ל להנ"ל לא מוכח דסברי תוס' דבחזקה מהני אף באיכא לברורי דהנה הב"י והמג"א סי' תל"ז כתבו דהא דקיימ"ל דאזלינן בת"ר וא"צ לבדוק אחר חי' טריפות וביור"ד סי' א' פסקינן אם השוחט לפנינו אף דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אפ"ה צריך לבדוק וכן בבדיקת חמץ אם הבע"ה בעיר צריך לשאול ותי' דשם הוה נגד חזקת אסור אבל בבדיקת חי' טריפות מעולם לא הי' לו חזקת טרפה וא"כ לפי"ז כאן דהוה חזקת טהרה להבית ע"כ ל"א בתר חקזה באיכא לברורי וכהא"ג ברוב ג"כ היכיא דהוה נגד חזקת אסור בעינן לברורי א"כ שפיר נוכל לילף מחזקה דאזלינן בת"ר היכיא דליכא לברורי דבאיכא לברורי והוה נגד חזקה ל"א בת"ר ג"כ אולם לפמש"כ המג"א סי' ח' דמינה נשמע דגם בחזקה לבדה שאין כנגד חזקה צריך לברר משא"כ בטריפות דרוב בהמות כשרין ל"ב לברורי דכמו דל"א בת"ר באיכא לברורי היכיא דהוה נגד חזקת איסור ממילא נשמע בחזקה לבדה ג"כ ל"א בתרה באיכא לברורי וכמש"כ הח"ס בהג"ה סי' ח' א"כ הדרה קו' לדוכתי' מאי הקשו תוס' דנילף רוב מחזקה דהא בחזקה לבדה ג"כ צריך לברורי ולא ניכל לילף רובא מחזקה אע"כ דסברי דגם חזקה מהני באיכא לברורי: ג' והנה בנדרים דף נ"ו איתא ומניין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף והסגיר שהסגירו מוסגר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ והנה לכאורה תמוה כיון דפריך מניין שהלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר ע"כ דאיכא סברא לומר דלא מהני ההסגר בהא דהוה חזקה במקום דאיכא לברורי א"כ לפי"ז בעמד תחת המשקוף והסגיר אדרבא מסתברא דהסגרו הסגר דהא מתברר לו עד רגע האחרונה וא"צ לסמוך על החזקה דנהי דאזלינן בתר חזקה אבל כיון דאיכא לברורי לסגור מיד בצאתו פשיטא דעדיף וא"כ פשיטא דהסגרו הסגר וא"כ איך נקטו ללמוד מחד קרא ומדרשא חדא תרי מילתא המתנגדים מהיפוך להיפך ולכן אמינא לישב לפמש"כ הדמ"ר סי' קי"ח דכל ס"ס דאיכא לברורי דל"א בתר ס"ס היינו באיכא לברורי כל השני ספיקות אבל בספק אחד א"י לברורי א"צ לברר כלל והנה בתוס' דף י' הקשה הא הוה ס"ט ברה"י ונראה לישב דהא בכהן תליא מילתא א"כ צריכין אנו לדון איך יטמאנו הכהן פן נחסר הנגע וע"כ מטעם חזקה שלא נחסר הנגע ואנו דנין רק על הכהן א"כ לפי"ז אם באמת דעת הכהן להסגיר רק מספק טומאה להחמיר לא משום חזקה אז כשעומד תחת המשקוף הוה צריך להסגיר אבל כיון דבאמת מסיק בגמ' דא"צ להיות תחת המשקוף דאפי' בביתו יכול להסגיר ע"כ משום חזקה לא משום ס"ט להחמיר א"כ מיושב קו' התוס' על נכון כשעומד מעתה י"ל דיש סברא לומר דלא מהני תחת המשקוף ומסגיר דבזה גלי דעתי' דמה שמטמא הבית הוא מפני דבס' אזיל להחמיר לא מטעם וודאי מכח חזקה ואנן בעינן הסגר שיטמאהו הכהן בתורת וודאי קמ"ל דעומד תחת המשקוף וסוגר ג"כ מהני מהא"ט גופי' דבשלמא לחוש פן נחסר מיד ליכא לברורי לכן אזלינן בתר חזקה אבל כשיצא לחוץ כיון דאיכא לברורי להסגיר מיד ולא לסמוך על החזקה א"כ שפיר מסגירו על סמך החזקה דליכא למימר שמא נחסר בפנים דע"ז איכא חזקה אבל כשיצא מתחת המשקוף אין לסמוך לכתחילה להסגיר כיון דהי' אפשר לברורי להסגיר מיד ל"א בתר חזקה אמנם כשהלך לביתו והסגיר ג"כ הסגרו הסגר מטעם חזקה אף דאיכא לברורי ל"א בתר חזקה כיון דליכא לברורי כל הספק דהא אף בעומד תחת המשקוף ומסגיר אתה צריך לסמוך על החזקה פן נחסר מיד וא"צ הסגר דמשום ס"ט ברה"י אין לכהן להסגיר דהא אי לא יטמאנו הכהן אין כאן טומאה דבכהן תליא מילתא ולכן בדיעבד אם הסגיר בביתו וסמך דעתו על החזקה שפיר הסגרו הסגר מעתה ק"ל דהכי קאמר מניין שאם עמד תחת המשקוף והסגיר שהסגרו הסגר שלכאורה הו"א דאין הסגרו הסגר דנראה דדעת הכהן רק לטמאו מספק דס"ט ברה"י להחמיר ואנן בענין שיהא הסגרו בתורת וודאי מכח החזקה לא בתורת ספק וכן להיפך אם הלך לביתו והסגיר לא יהא הסגרו הסגר דל"מ חזקה היכיא דאיכא לברורי וא"כ ע"כ דלי דעתי' דמטמא אותו ג"כ מטעם ספק טומאה ברה"י דהא מטעם חזקה לא הוה מצי להסגרן דל"מ החזקה היכיא דאיכא לברורי א"כ מהא"ט לא יהא מהני הסגרו וא"כ א"ש דנקטו תרי מילתא מחדא דרשא דהו"א בין שמסגירו תחת המשקוף בין שמסגירו בביתו מוכח דדעת הכהן רק לטמאהו מספק דס"ט ברה"י להחמיר וזה לא מהני דבעינן הסגר בתורת וודאי לא בתורת ספק קמ"ל דהסגרו הסגר בתרווייהו מדרשא חדא מדכ' והסגיר את הבית והיינו דבתרווייהו הוה הסגר מטעם חזקה דבעומד תחת המשקוף ומסגיר הוא מטעם חזקה שלא נחסר מיד דליכא לברורי אי נחסר מיד אבל לצאת מתחת המשקוף ולהסגיר לא סמך דעתו כיון דאיכא לברורי צריך לברורי להסגיר מיד כשיצא מן הבית בעודו עומד תחת המשקוף וזה לכתחלה אמנם כשיצא לביתו והסגיר מהני הסגרו ג"כ מטעם דדעת הכהן להסגיר בכח וודאי משום חזקה דלא נחסר דא"ל דהא איכא לברורי ל"א בתר חזקה כיון דלא יכול לברורי כל הספק שפיר סמך הכהן אחזקה להסגיר בתורת וודאי מכח חזקה דמהני חזקה דאיכא לברורי היכא דא"א לברר כל הספק ודו"ק: ד' עושין של זהב וכו'. הנה בס"ח סי' תתע"ח כ' וז"ל כתיב חשתי ולא התמהמתי לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה ואנוהו התנאה לפניו במצות וכו' שלא יאמר אדם שיש לו ליקנות טלית אמתין עד שיבוא לידי טלית יפה מאוד אלא יקנה מיד אעפ"י שאינו יפה כ"כ וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כ"כ יפה ומהודר כסופר אחר שלא בא כ"כ בקרוב זמן מוטב שיכתוב אות המצוי מיד ע"ז נאמר חשתי ולא התמהמתי עכ"ל והנה מדברי הגמ' ראי' לדבריו דיקשה למה צריך לעשות של כסף ואח"כ של זהב ואמאי הא נוכל להמתין עד שיכול לעשות של זהב מוכח דאין להמתין כדי לעשות מצוה מן המובחר והנה בבינת אדם הקשה עליו ממש"כ בשו"ע סי' תכ"ו דברי תה"ד שהביא ראי' מיבמות דף ל"ט דדוקא ממדיה"י לא ממתינים אבל ממקום קרוב ממתינים כדי לעשות מן המובחר ונראה לתרץ דשם שאני דהוה גרעין בקיום המצוה דמצוה בגדול אבל משום הידור מצוה לא מאחרין שום מצוה: אמנם במג"א סי' כ"ה הביא ראי' דשהוי מצוה לא משהינן ואולם יש לתמוה דהא שם אי נמתין על הגדול יפסיד הקטן המצוה לגמרי לכן לא משהינן בשלמא לתה"ד דנשמע דאף כהא"ג שאפשר שיתבטל המצוה ממנו אפ"ה ממתינין כיון דעכ"פ עיקר המצוה יתקיים בדידה ע"ד המובחר דהא המצוה מוטלת גם עלי' ואצלה יתקיים מצוה מן המובחר כמש"כ הפנ"י כתובות דף מ' דמצות יבום גם על האשה אבל לדעת המג"א לא יתכן זה משום די"ל דאף דלגבי דידה יתקיים מצוה מן המובחר אבל לגבי דידי' הא יתבטל לגמרי המצוה לכן שיהוי מצוה לא משהינן עוד הביא הב"א ראי' מהא דאיתא בת"כ אקרא דואם לא תשיג ידו לשתי תורים וכו' והביא עשירית האיפה כו' אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא כשבה ר"א אומר חביבה וכו' שמיד בערכין מביא סלע ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים ר"ש אומר חביבה וכו' שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין השבת בשעתו ואין ממתינים להם שיקרבו עד מצ"ש והנה כבר תמהו עליו מה ראי' מה מצוה מן המובחר איכא דקרבן עני עשירות האיפה הוא חביבה כלפי שמיא כקרבן פרים ואלים וכן איתא בשבועות דף ט"ז דפריך מי איכא חשיבותא כלפי שמיא והתניא אחד המרבה ואחד הממעט אולם לפי דברי רבינו פה נשמע דחייב האדם כשהעשיר להוסיף ולהביא של זהב א"כ דומיא דהכא נמי בקרבן עני כיון דאפשר לו להביא קרבן עשיר לאח"ז אם יעשה מלאכה וירויח אפ"ה אמרינן שיביא עכשיו כדאיתא בתוספתא בפ"ב דערכין ר"א אומר הי' חייב עולה ויורד אין אומרים לו לך לוה או לך עשה מלאכה והביא קרבן עשיר אלא מוטב שיביא קרבן עני עכשיו ולא יביא קרבן עשיר לאח"ז ועיין ר"פ הכותב בוצינא טב מקרי עפירש"י שם ע"כ דחביבה מצוה בשעתה כמש"כ המג"א והא דבשביעית אמרינן מי איכא חשיבותא קמי' שמיא הנה כבר עמד ע"ז בריטב"א הא בעלמא אמרינן מצא אחרת נאה הימנה יביא אחרת נאה הימנה ותי' דאפ"ה אין מדרך הכתוב להתפאר בזה ובפ"ז מאימ"ז הארכתי בזה: והנה כן איתא במס' מדות פ"ד מ"א שכל הבית טוח זהב חוץ מאחורי הדלתות וכ' ברע"ב לפי שלא הי' נראה והביא בה"ג על המשניות בשם הגר"א שלמד מזה דזה אלי ואנוהו אינו רק בדבר שנראה אבל במדרש שה"ש ע"פ עמודיו עשה כסף דאמר ר"י על המשנה הלז הדא דתימא בבנין שני אבל בנין הראשון אפי' אחורי הדלתות הי' טוח זהב אך בתוס' מנחות דף ל"ב ד"ה הא כ' דזה אלי ואנוהו ל"ש בפנים אבל במרדכי סוף ה"ק והובא בד"מ בסי' ל"ב כ' שזה אלי ואנוהו מצוה מבחוץ וכש"כ מבפנים שהרי המקדש הי' פנימי זהב טהור והנה ברמ"א סי' קמ"ז כתב דיתן צד המשי לצד הספר לגלול וכ' המג"א מעיל העליון צריך ליתן צד המשי לחוץ כמו בארון שהי' זהב מבפנים וזהב מבחוץ כדאיתא ביומא דף ע"ב ג' ארונות עשה בצלאל:

21 א' אין עושין כל הכלים וכו'. והוא ממכילתא מזבח אבנים תעשה לי לשמי וכן הוא בתוספתא פ"ב דמגילה ואיתא שם ואם נעשין מתחלתן להדיוט אין עושין לגבוה והנה יש לתמוה בזה טובא כיון שאמר שאם נעשו להדיוט אין עושין לגבוה א"כ כש"כ כלי שנשתמש להדיוט דפסיל לגבוה כדאיתא במנחות דף כ"ב א"כ נעשה קו"ח בנשתמש בכלי גבוה להדיוט דיפסול לגבוה כדאיתא בירושלמי פ"ב דסנהדרין גבי אבישלום דכלי מלך שנשתמש להדיוט נאסרו מקו"ח דכלי הדיוט אסור למלך וכבר הקשה כן בפרד"ר והנה בח"ס סי' מ"א תי' דרק בנשתמש ברשות עושין קו"ח אבל הדיוט דעלמא שנשתמש בשל מלך בעודו ברשות מלך לא נאסר דא"א דשא"ש וא"כ בכ"ש דאין יוצא לחולין ע"י מעילה תמיד הוא ברשות גבוה כדאיתא במעילה דיש מועל אחר מועל בכ"ש ואולם אכתי לא הועיל א"כ למ"ד דאין מא"מ בכ"ש א"כ אטו לדידי' נאמר דכלי גבוה שנשתמש בו ויוצא לחולין ע"י מעילה דיש מא"מ בכ"ש ואולם אכתי לא הועיל א"כ למ"ד דאין מא"מ בכ"ש א"כ אטו לדידי' נאמר דכלי גבוה שנשתמש בו הדיוט ויוצא לחולין ע"י מעילה שיהא אסור לגבוה וכן יקשה לפמש"כ הריטב"א בקידושין דף נ"ד בבגכ"ה אין בהן מא"מ א"כ נאמר דיהא אסור לגבוה שנשתמש בו הדיוט אמנם לדעתי אין אנו צריכין לדברי ח"ס בזה דתליא או יש מא"מ בכ"ש דתיפוק לי' דבמזיד אין מעילה ובשוגג ל"ש כלל הקו"ח דהא כלי הדיוט שאסור לגבוה ל"ש בשימוש בשוגג וגם אין סברא כלל לומר דאם שימוש בשוגג אפי' בכלי מלך שיהא אסור למלך אבל עכ"פ בגבוה וודאי ל"ש דיאסר ורק שייך לומר דיאסר בקו"ח כששימש במזיד והא במזיד אין יוצא מידי מעילה א"כ א"א דשא"ש אולם לפי דעת תוס' שם בקידושין דלר"מ בכ"ש אפי' במזיד דמתחלל אפ"ה יש מא"מ כמש"כ המקנה דבכ"ש שייך הקו"ח לאחרים מביא לידי מעילה לעצמן לא כש"כ ועוד דמה שעומד לשמש לציבור פשיטא דלא עדיף מגזילה דעלמא דל"ש שמתחלל ע"י גזילה דלא קנה רק ביאוש וש"ר אנו צריכין לדברי הח"ס בזה דיש מועל אחר מועל בכ"ש אפי' לר"מ אבל לדידן במזיד ליכא מעילה וא"כ לא קשיא מה שהקשיתי להאי מ"ד דסובר אין מועל אחר מועל די"ל דהוא סובר דלא כר"מ דאין מעילה כלל במזיד וכאן במזיד אייריא כנ"ל ולר"מ דסובר במזיד מתחלל הנה הוא יסבור דבכ"ש יש מא"מ וא"ש דברי ח"ס ורק לפמש"כ הרשב"א דבבגכ"ה אין מא"מ א"כ כש"כ דלר"מ בבגכ"ה במזיד אין מא"מ ולכן צריך לומר כן דבוודאי בבגכ"ה של אחרים של ציבור ל"ש לומר דבמזיד מתחלל כסברת מקנה הנ"ל אבל בבגכ"ה שלו שייך לומר דנתחלל לר"מ במזיד ובכהא"ג נוכל לומר שוב כסברת ריטב"א דאף דהוה כ"ש מתחלל דאין עומד לשרת למזבח ואולם בלא"ה לריטב"א דסובר דאין בגכ"ה עומד לשרת ל"ש כלל הקו"ח לאסור לגבוה ע"י שימוש הדיוט לגבוה דאין זה בכלל משתמש לגבוה אך יש להשיב הא צריך בגכ"ה למסור לציבור כמבואר ב"ה כהמ"ק עכ"פ דברי ח"ס נכונים ע"ד שפירשתי אולם קשה לי לפי דרכו של ח"ס קו' גדולה דהרי בקידושין אמרינן בגכ"ה נתנה ליהנות בהן וא"כ רשאי להשתמש בו להדיוט ולגבוה ויקשה דנעשה קו"ח דהא בגדי כהונה שנעבד להדיוט פשיטא פסול לעבוד בהן לגבוה א"כ כמו כן נימא בשימוש כבר לגבוה שיהא נאסר לגבוה כשנשתמש בו הדיוט דל"ש לומר משום דלא ברשות עביד וא"א דשא"ש דהא בגכ"ה נתנה ליהנות בהן ועושין ברשות וצ"ע הן אמת מרש"י קידושין משמע דאף בנתנה ליהנות בהן היינו אם שגג והשתמש בו דלא מעל אבל לא דיהא רשאי להשתמש בו להדיוט אבל מדברי רבינו פ"ח מכתמ"ק משמע דלובשין כל היום בגדי כהונה שאין בהן כלאים ובמקנה קידושין הוסיף להוכיח דמותר להשתמש בהן לגמרי מהא דבלשאצר נענש על ששימש בכ"ש ולא נענש אמאי דלבש בגכ"ה וע"כ יען שניתן ליהנות בהן ולהשתמש להדיוט וא"כ יהא אסור אח"כ לגבוה מכח קו"ח ועיין במקנה שנתן שם עוד טעם שנענש על כ"ש ולא על בגכ"ה משום דבגכ"ה נתחללו ע"י פריצים כמו שאר הקדש אבל בכ"ש אין מתחללין והוכיח מזה כשיטת הריטב"א ולכאורה אפשר לישב דסברת הח"ס כך דוקא שם דאבשלום קנה בכיבוש מלחמה דברשות הוה קנין גמור לכן נאסר דיצא מרשות מלך אבל בכ"ש אין יוצא לחולין ע"י ששימש בו ול"ש שיש בהן קנין וא"כ ל"ק מבגכ"ה דשם נשאר של הקדש לכן אין נאסרין: אולם לדעתי קו' הפרד"ר לעולם עומדת דהנה הפרד"ר שהקשה מכח קו"ח דירושלמי וע"ז עולה יפה תירצו של ח"ס אבל אני הקשתי באופן אחר עפ"י גמ' דסוטה דף מ"ו קדשים דלא מיפסל בהו עבודה מהאי נפקא מהתם נפקא ומשני אי מהתם הו"א שעבד בהן עבודת היתר אבל עבודת איסור ליתסרו צריכה ופריך הא נמי מיד בן נכר תקריבו נפקא איצטרך דהו"א דאם עבד בהן כשהן קדשים ליתסרו צריכ' הרי דיותר יש לאסור כשנעבד בהן כשהן קדשים וטעמא נראה לי משום דאין בעלי חיים נאסרים כדאיתא קידושין דף נ"ח ובמג"א סי' קמ"ז הקשה דלמה לא נאסר בהמה להקרבה כשנעבד בהן להדיוט וכתב דלמזבח שאני דאין נאסרין ותמוה שלא הביא גמ' דסוטה הנ"ל דמבואר דאין בע"ח נאסרין ע"י מלאכה וא"כ עכ"פ יקשה א"כ בכלים דשל הדיוט פסול לגבוה קו"ח כלי גבוה שיפסול ע"י שימוש הדיוט ובהא אין עולה תירוצו של ח"ס משום דשלא ברשות דהרי חזינן בהך דסוטה דיותר יש לפסול כשכבר הוא קודש ול"א דאין אוסר שלא ברשות ובאמת תמוה על בעח"ס זצ"ל שלא הרגיש דגמ' הנ"ל סתירה לדבריו לכן אומר לישב דהנה בפרד"ר הקשה עוד לשיטת רבינו דסובר אף בעשה להדיוט פסול לגבוה הא הזמנה לאו מילתא הוא ובמ"ח ח"ר הקשה עוד דלא מצינו הזמנה להדיוט דהזמנה רק שייך לדבר קודש לא לדבר חול ולי נראה בזה דבר חדש דהנה בפ"ז מה' אלו כתב רבינו אין עושין בית תבנית היכל הטעם בארתי להלן בפ"ז משום שלא נשתמש בשרבטו של מלך והנה זה פשיטא דלאו דוקא בית תבנית היכל אלא תבנית כל הכלים אסור לעשות ככלי המקדש והקשה תוס' יומא דף נ"ד א"כ לא יעשה אדם שום כלי אכילה ושתי' ושולחן שיאכל עליו כיון שהי' כדמותו במקדש ותי' שמותר אם אין מכוין לעשותן כמדת ארכן ורחבן וא"כ לפי"ז אני אומר כשעושה כלי הקודש כמידתן צריך שיהא לשם הקודש דאל"ה הא עושה איסור שעושה כמתכונתן לצורך הדיוט א"כ ע"כ רק שרי אם עושין לשמן ומהא"ט כתבה תורה מזבח אדמה תעשה לי וכן ועשו לי מקדש ועשו לי שולחן ודרשו במכילתא לי לשמי הכונה רק לשמי אתה רשאי לעשות בצורה ובמידה זו אבל לא להדיוט וראי' לזה מקטורת דאסור ג"כ לעשות כמתכונתם לכן צריך שיה' מעשי' בקודש ומשל הקדש כמבואר בפ"ב מכהמ"ק וא"כ לפי"ז דברי רבינו כמין חומר אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש דהיינו שיהא אותן הכלים שצריך למקדש במידתן ובצורתן אלא לשם הקודש כיון שאסור לעשות כן להדיוט ולכן אם נעשו מתחילתן להדיוט א"כ נעשה בפסול ולכן אין עושין לגבוה דבעינן עשי' לשמן דאז נעשה ברשות אבל אם נעשו להדיוט הרי נעשו באיסור ובפסול ועיין שו"ת בית אפרים סי' י' שהבאתי לעיל: ב' ובזה אור לנו להבין דברי רבינו שכ' עוד וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן אסורים להדיוט ודברים אלו תמוהים הם דממנ"פ יקשה בלא נשתמש בהן להקדש למה יקרא אותו של גבוה דבמה נעשין כלי גבוה ואם נשתמש בהן הרי אמרת לא ישתמש בו הדיוט וכן מה קאמר אם נשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט פשיטא הא אפי' מעלין בהן ועוד הא כל הקדש באמירה מתקדש ואפי' קודם שנשתמש בהן אסורים להדיוט להשתמש בהן וכבר עמד ע"ז במ"ח וכן אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד או"ח וביור"ד בכללים ואמנם לפי האמור ניחא הכל דלעולם אייריא קודם שנשתמש בהן וקודם שהקדישן בקדושת פה והא דנקרא כלי גבוה הכונה כלים המיוחדים לגבוה במידתן וארכן שאסור לעשותן כמותן להדיוט רשאי להשתמש בהן הדיוט דרק לעשות לצרכי הדיוט בקביעות אסור אבל רשאי להשתמש בהן דלא אסרה התורה השתמשות אלא העשי' לכן כשנעשה לגבוה מותר להדיוט להשתמש בהן וכן כשעשה מנורה בצורת מנורה ליתנה למקדש רשאי להשתמש בהן הדיוט אמנם משנשתמש בהן לגבוה אסור אף שלא הקדישן בקדושת פה וא"ל הא כ"ש עבודתן מחנכתן ונעשין קודש כמש"כ רבינו בפ"א מכהמ"ק י"ל דהנה ביומא דף ל"ט דפריך ולקדשן ומשני אין עושין כ"ש של עץ והקשו בתוי"ש הא רק עבודתן מחנכתן והגרלה לאו עבודה הוא ותי' דנראין כאלו עושין כ"ש של עץ ובריטב"א תי' כיון דעבודתן אינה אלא בהגרלה זו הוא עבודתן ובה נתקדשו דקרינן בהו וכלי הקודש אשר ישרתו בהן ובשי"צ הוסיף עוד ראי' לזה מירושלמי פ"ב דיומא דקאמר בשעת תשמישן משמע תשמיש בעלמא המיוחד להן אף דלאו עבודה הוא וכן סכין של שחיטה דלאו עבודה הוא וא"כ אף אי לא מקדשי לי' ג"כ נאמר דנעשה כ"ש ע"י מעשה הגרלה אף דלאו עבודה הוא ויקשה הא אין עושין כ"ש של עץ אע"כ מוכח רק אם קדשי לי' תחילה קדושת פה אז אי משתמש בי' נעשה כ"ש לענין דמועלין בו אבל אי לא אקדשי קדושת פה אף דמשתמש בו לגבוה עדין חול הוא ואין מועלין בו וכן מסתבר דהא דכ"ש עבודתן מחנכתן הוא משום דאמרינן קו"ח אחרים מביא לידי מעילה הוא עצמו לא כש"כ כדאיתא במעילה דף י"ט דאמרינן כאחד הם קדושים ומקדשין וכדאיתא בירושלמי פ"ג דיומא ומגילה והרי גם כ"ש אין יכול לקדש את הקרבן רק אם הקדישו תחילה קדושת פה כדדרשינן בתו"כ פ' ויקרא כי יקריב מכם קרבן שצריך שיקדישנו תחילה וה"ה דל"ש בו מעילה כמש"כ הרא"ש נדרים דף י"ב ורמב"ן ב"ב דף ע"ט א"כ ה"ה דקדושת עצמו בא רק אם הקדיש תחילה קדושת פה וא"כ י"ל דנהי דמעילה ליכא דאינו קדוש אפ"ה אסור להשתמש בו להדיוט כיון שנשתמש בו לגבוה ומשכחת לי' שהשתמש בכלים בדבר שא"צ כ"ש כש"כ דא"ש לדעת התוי"ש דאין מתחנך ומתקדש בדבר שאין עבודה כמו הגרלה ולפי"ז ה"ה בשחיטה דלאו עבודה או לטהרת מצורע ומי סוטה לא נתקדשו בהן קדושת כ"ש וליכא מעילה אבל להשתמש בו להדיוט איכא איסורא עכ"פ וכן משכחת עוד לפי מה דקיימ"ל אין כ"ש מקדשין אלא הראוי להן לא יבש הלח ולא הלח היבש עפ"ג מפהמ"ק וא"כ ה"ה דאין מתקדש ונעשה כ"ש רק בעבודתן הראוי להן אבל איסורא י"ל דאיכא דעכ"פ נשתמש בהן לגבוה ואסור להשתמש להדיוט ובזה יש לישב גם קו' הפרד"כ ממנחות דף כ"ב דבעינן עצים שלא נשתמש בהן הדיוט ופריך מכלי הבקר דלקח דוד ומשני בחדתי ולרבינו הא אפי' לא נשתמש בהן להדיוט רק נעשו להדיוט פסולים לגבוה ולפמש"כ ניחא דרבינו כתב כן רק בכלים שעושה בצורת כלי גבוה כמתכונתן דאסור להדיוט ואין שרי אלא בעשאן לצורך גבוה לכן בעינן שיעשן לשם גבוה ולפי"ז י"ל איה"נ בעצים שעשאן בכמותן וצורתן ומידתן וגזרי עצים שהן אמה על אמה כמש"כ רבינו בפ"ה מאימ"ז שצריך שיהא נעשה לשם גבוה ובעשאן להדיוט במידה זו פסול דאין לשמה אבל בלקח כלי הבקר שהוא כלי הדיוט שאין דוגמתן בכלי המקדש אם אח"כ עשאן כמידתן לצורך עצי מערכה י"ל דשרי להדיוט ולפי"ז יש לומר דבפשיטות לק"מ כיון דשני גזרי עצים בעינן הא שווין במידתן אמה על אמה א"כ ע"כ תיקנן דוד לעשותן כצורתן א"כ אז בעשי' זו הכינן לגבוה וכלן כשרים לגבוה דעתה הוא שעשאן לגבוה מתחלתן אבל אי הוי ישינים שהשתמש בהן כבר להדיוט פסולין להקדש אף שתיקנן לשם כך דאז בעינן פנים חדשות כגון ע"י התכה דבתיקנן כ"ד אין להם דין חדשים מעתה הדרן לדמעיקרא לישב קו' הפרד"ר דכשנעשה קו"ח דאם נשתמש בהן להדיוט יהא נפסל לגבוה מקו"ח דירושלמי דלפמש"כ ניחא דבעשה להדיוט פסול משום דאין לשמה אבל בעשה לגבוה לא מיפסל בשימוש הדיוט דכיון דכבר נעשה לשמה לא מיפסל עוד לגבוה דבשלמא אי הפסול מצד השימוש שייך לעשות קו"ח כמו שהבאתי מהך דסוטה אבל כיון דאין הפסול מצד השימוש עצמו אלא משום דלא נעשה לשמה א"כ בנעשה לשמה לגבוה תו ליכא למיפסל ע"י שימוש להדיוט ועמש"כ בפ"ג מאימ"ז: והנה ראיתי לגאון בעל מ"ח שכ' דאם נשתמש תשמיש גבוה הכונה תשמיש חמורה אסור להשתמש להדיוט אפי' לקדושה קלה ולדעתי ז"א דהנה בתוי"ש יומא שם הקשה לרב יודא דמצלה"נ א"כ כיון שעושה של קודש א"כ אסור לעשות בו מצוה שיכול לעשות בשל חול דהגרלה לאו עבודה הוא ותי' כיון שכבוד המצוה יכול לעשות בשל קודש וביאר בשי"צ כונה דצורך עבודה הוה עכ"פ ודמי להא דאמרינן ביומא בכה"ג קורא בבגכ"ה דצורך עבודה ולי נראה שכונה דהא דמצלה"נ רק מצוה שמוטל עליו אבל כיון שאין זאת לחיוב רק לכבוד המצוה שרי ליהנות עכ"פ מוכח דרשאי להשתמש בשל קודש לצורך מצוה שקלה מהקדושה וכן מוכח ממש"כ רבינו בפ"א מכהמ"ק דרביעית חצי לוג שהי' במקדש היו מודדין מים למי סוטה ולטהרת מצורע ולא מפני מעשים אלו נתקדשו אלא מפני המלאכות של מקדש הרי שלך לפניך אך דעבודת אלו קדושתן קלה דא"צ כ"ש אפ"ה רשאין להשתמש בהן לקדושת הקלות: ג' עוד יש ליישב דברי רבינו במש"כ כלי הקודש שלא נשתמש לגבוה מותר להשתמש בהן להדיוט דהנה איתא בקידושין דבגכ"ה ניתן ליהנות בהן ולכן אין מועלין ואמנם מבואר שם דזה רק לר"מ דסובר בשוגג לא קידש אבל לר"י דסובר קידש ע"כ דמתחלל ל"א דנתנה ליהנות בהן כיון דע"כ הותר הנאה במקצת משום דלא נתנה למלאכי השרת אלא דסובר דעכ"פ מעילה יש בהוציא ומעתה כן אני אומר בכל כ"ש סובר רבינו דבוודאי בהוציא יש מעילה אבל לשמש בהן הדיוט קודם שנשתמש בהן גבוה שרי והטעם נ"ל כיון דלא נתחנך עדיין א"כ יש אחרי' קדושה לכן רשאי להשתמש בה אבל אחר שנתקדשה בה לגבוה אפי' שימוש להדיוט אסור דמועלין אפי' בשימוש לבד ועוד יש ליתן טעם לשבח דבפנ"י הקשה לא לימעול בכל מעות לשכה יען דנתנה ליהנות בהן בבגכ"ה והנה ע"כ לומר דלענין זה ל"ש לומר דלא יהא מעילה כלל יען דעומד גם לבגכ"ה אבל הא יש סברא שפיר לומר דרק להוציא יש מעילה אבל להשתמש בהן באמת שרי קודם שנתחנך דבאמת גם במעות לשכה מותר להשתמש כגון לשקול בהם משקולת מה"ט שכ' הפנ"י אך בתוס' דף נ"ה מבואר דאסור ליקח למשקולת ערפ"ב דשבת וזה כונת רבינו דמותר להשתמש בו אבל פשיטא דאסור להוציא ואם הוציא מעל והנה הי' אפשר לומר עוד דרבינו דנקט כלי גבוה הכונה באמת על בגכ"ה דלקושטא רשאי להשתמש בהן ויסבור רבינו דנתנה ליהנות וכמש"כ בפ"ו דמעילה וגם אין מועלין בו היינו יען דהותר להנאה דלמילתא בו כל היום אין בו מעילה אבל אסור בשימוש להדיוט לצורכו כל זה אחר שנשתמש ונתחנך לעבודה אבל קודם שנתחנך מותר להשתמש אפי' לצרכי הדיוט או י"ל עד"ז דהנה בפ"ח מכהמ"ק מבואר דבמדינה לא ניתן ליהנות והיינו מדרבנן אבל קודם שנשתמש מותר במדינה וכמש"כ תוס' יומא דף ס"ט ולפי"ז הכונה כלי גבוה בגכ"ה להשתמש בהן קודם שנשתמש לגבוה ואפי' במדינה אבל אחר שנשתמש לגבוה אסור להשתמש בהן במדינה ומה דנקט כלי גבוה נראה משום דבריטב"א שם כתב דבגכ"ה ל"ה כ"ש ולכן קראם רבינו כלי גבוה כיון דל"ה כ"ש ממש ויש להוסיף עוד לפמש"כ במקנה לפרש דברי רבינו ב"ה מעילה דכ' דבגכ"ה נתנה ליהנות בהן וקשה עליו דזה כר"מ ותי' דלכו"ע נתנה ליהנות בהן ורק בהוציאה פליגי דמעל ונתחלל ורבינו סובר דבגכ"ה כ"ש א"כ ל"ש מעילה לצאת לחולין דיש מא"מ ולענין הנאה נתנה ליהנות בהן עד"ז י"ל גם כאן דרשאי להשתמש בהן דנתנה ליהנות אבל בהוציא מעל אבל אחר שנשתמש בו אסור לגבוה אף דנתנה ליהנות היינו שלא עבר באיסור מעילה אבל אסור להשתמש וכשיטת רשי' בקידושין דנתנה ליהנות רק לענין דיעבד דליכא מעילה אבל אסור לכתחלה ואף דרבינו בפ"ח מכהמ"ק כ' דמותר כל היום י"ל היינו במקדש אבל לא במדינה אבל מעילה אפי' במדינה ליכא וכל זה אחר שנשתמש אבל קודם שנשתמש מותר במדינה כל הנאות אולם בה' מעילה בארתי לישב מה שהקשה המקנה כיון דרשאין ליהנות בהן לכתחלה למה במזיד חילל ובארתי שם דהא דניתן ליהנות רק שייך אחר חינוך אבל קודם שנתחנך אין ניתן ליהנות לכתחלה רק מעילה ליכא א"כ נסתר זה דאין אמרינן כאשר בארנו פה דקודם חינוך רשאי להשתמש להדיוט א"כ למה במזיד חילל אך בכל זה י"ל דזה רק לענין שימוש אבל בהוציא שייך לומר דמעל במזיד ונתחלל: והנה י"ל עוד עד"א לפמש"כ הרפד"ר דרוש כ"ה דמהאי דע"ז דף נ"ב גבי אבני מזבח ששקצו אנשי יון מוכח דקודם שנשתמש בהן שייך באו פריצים וחללוהו כמו בכסף וזהב בירושלים ורשאי להשתמש בהן הדיוט אבל אחר שנשתמש בהן באבני מזבח אסור להשתמש בהן דלאו אורח ארעא א"כ י"ל זהו גופי' כונת רבינו קודם שנשתמש בהן לגבוה מותר להשתמש בהן אחר שנפדה אבל אחר שנשתמש בהן לגבוה אסור להשתמש בו אפי' אם נפדה כבר משום דלאו אורח ארעא להשתמש בהן להדיוט והנה אמת נכון הדבר: והנה בספר פרי האדמה כתב לישב דדוקא בעצים שאינן עשוין להתשמש כי אם לשריפה והני דעשייתם ותיקונם להדיוט כל זמן שלא נשתמשו מותרים כיון דלמזבח א"צ תיקון כלל כ"א לשריפה אותו תיקון כמאן דליתא אבל כלים דצריכין תיקון כיון שתיקנם להדיוט אסורי דאין זה הזמנה לבד כי אם עשי' בידים ע"י תיקון אפי' לא נשתמש בהן אסור לגבוה ו' ובספר מחכם ספרדי מודעי כתב לישב דבעצים שאינן אלא תשמישי והכשר מצוה לא בעינן הזמנה אבל בכ"ש דהוה גוף קדושה ובגוף קדושה הזמנה מילתא כמש"כ הנמ"י בסנהדרין ב"פ נגמר הדין לכן צריך הזמנה והא דכ' רבינו אבנים וקורות משמע דחל קדושה עלייהו היינו שהגזברים נתנו ממעות הקדש חל עליהן קדושת גבוה וא"י לשנותן וכיון דצריכין הזמנה ס"ל שפיר כיון דנעשה להדיוט אין עושין לגבוה אלא דחזר והקשה א"כ כיון שנעשו לגבוה והוזמן לגבוה א"כ איך אומר דעד שלא נשתמשו לגבוה רשאי להשתמש בו הדיוט הא חייב במעילה ולכן העלה דבאמת אין משום הזמנה צריך שיעשה לשם גבוה אלא משום דבעינן לשמה כדאיתא בירושלמי ביומא ובמגילה לכן שפיר יכולין להשתמש בהן הדיוט דלא נאסרה בהזמנה דהא דבעינן עשי' לשם גבוה רק כדי שיהא לשמה וכמו שהבאתי להלן דברי הירושלמי: ד' עוד נראה ליישב קו' פרד"ר דנעשה קו"ח אם מחשבה פוסל לגבוה כש"כ כלי גבוה שיחדו לשמש להדיוט יפסול לגבוה ונראה דבריש זבחים איתא דר"א סובר קו"ח אם שחט לשם חולין פסול והקשה בה"ז גם לרבנן שייך האי קו"ח ותי' בטה"ק דלרבנן ל"ש האי קו"ח דסברי דדוקא משום חולין פסול דהוה מתעסק אבל בלשם חולין כשר כיון דשם חולין אין יכול לחול לעקור שם קדשים שהי' עליו כמו דסברי דאין מחיצות לתנור משום כיון דע"י מחיצה נתהוה אויר חדש נהי דעכ"פ אויר תנור אין כאן כיון שחלקו במחיצות אפ"ה אין מציל דאין כאן אויר חדש ורק לר"א דסובר דמחיצה יש לכלי חרס א"כ סובר אף דלא נתהוה אויר חדש כיון שעכ"פ אין כאן אויר תנור מציל לכן גם בלשם חולין אף דשם חולין לא מצי לחול עכ"פ שם קדשים ג"כ ליכא ולכן שפיר שייך קו"ח ממשום חולין יעוש"ה ומעתה אומר כיון דלרבנן ל"א קו"ח דיפסול לשם חולין דלא מצי לחול למיעקר שם קדשים ה"ה כאן ל"ש לילף בקו"ח לפסול בכלי גבוה בהזמנתן להדיוט דהיינו דומיא דהתם ע"י שם חולין להפקיע שם קדושה אבל קודם שיחדן לגבוה שפיר מצי לחול הזמנתן לשם הדיוט שלא יחול עליו שם גבוה והנה אמת נכון הדבר אמנם אמה שהקשה הפרד"ר עוד דנאמר קו"ח לפסול בנשתמש בה הדיוט בקו"ח כלי הדיוט שנשתמש הדיוט אסור לגבוה קו"ח לכלי גבוה שנשתמש בה הדיוט שיפסול לגבוה כדאמרינן בירושלמי לענין נשי מלך שנאסרו ע"י אבישלום ונראה ליישב דהנה רבינו בה' מעילה פ"ו כתב דכלי תשמיש יש בהן מועל אחר מועל והחילוק בין כ"ש לכלי תשמיש עיין משל"מ שם שביאר אעפ"י תוס' קידושין דף נ"ה בידע שהוא אין שלו רק רצה להשתמש בו יש מא"מ אבל בידע שאין שלו ונתכוין לגוזלה או שנתנה לחבירו והוציאה מרשות הקדש אין בהן מא"מ דיש כאן הוצאה מרשות לרשות אבל בכ"ש אפי' נתנה לחבירו ודעתו הי' להוציאו מרשות לרשות יש בהן מא"מ אבל רק מדרבנן כדאיתא במנחות דף ק"א ולפי"ז י"ל גם בכלי גבוה שנשתמש בה הדיוט דנשאר בקדושתו וכן לא נאסר דא"א דשא"ש אבל אם הוציאה דנתכוין להוציא מרשות לרשות דמה"ת אין בהן מא"מ ויצא לחולין א"כ נאסר לגבוה שפיר דשוב הוה כמו כלי הדיוט שנשתמש בה הדיוט וא"כ ל"ק מירושלמי דאבשלום לקחם לפלגשי אביו ונתכוין לקנאם בתורת כיבוש מלחמה א"כ זהו דומה להוציא כ"ש מרשות דשפיר נאסר אם נשתמש בהן להדיוט ה"נ כיון שדעתו הי' לקנותם בתורת כיבוש מלחמה ע"כ שפיר הוה ככלי הדיוט דנאסרו למלך וא"כ ניחא דגם כאן ג"כ רק שייך לעשותו קו"ח לאסור לגבוה אם דעתו הי' להוציאם מרשות החדש ונשתמש בהן דאז באמת נאסור לגבוה דהא שיצאו מרשות הקדש הוה ככלי הדיוט מתחלה דפסולין לגבוה אבל אם לא נתכוין להוציאם מרשות לרשות רק להשתמש בהן בלבד ע"ז ל"ש קו"ח שיאסרו לגבוה דא"א דשא"ש ובנשי דוד המלך ג"כ אי לאו דהי' דעתו לקנאם בכיבוש מלחמה ל"ה נאסרו הנשים משום שנשתמש בהן הדיוט ודו"ק: ה' כלי גבוה קודם שנשתמש לגבוה ישתמש בהן הדיוט. והנה יש להקשות דהנה זה שכ' רבינו כלי גבוה לכאורה לא ידענו מה הוא כיון שלא נשתמש לגבוה במה הוה כלי גבוה וצריך לומר דהכונה כלי גבוה שנעשה להשתמש לגבוה דצריך לעשותן מתחילת עשייתן להקדש וכמש"כ לעיל וא"כ יקשה הא רבינו פ"ד מאמ"ז כתב אף דאין הקדש לע"ז אפ"ה כשהקצה אותם ע"י מעשה אסור וכן איתא בע"ז דף מ"ז אם תחילת חציבתן לע"ז אסור אפי' לא נעבד מעולם כמש"כ תוס' שם וא"כ כש"כ הקדש דקדוש באמירה לבד כש"כ אם תחילת חציבתן ועשייתן להקדש א"כ אמאי ישתמשו לגבוה ולכאורה י"ל דהנה בירושלמי פ"ג דמגילה איתא כדברי רבינו דבעיא כ"ש מיד הן קדושן או בשעת תשמיש ומשני בשעת תשמישן הרי דקודם תשמישן אין קדוש ושרי להדיוט וא"ל דכונת ירושלמי גם דאין קדוש קדה"ג אלא בשעת תשמישן אבל עכ"פ קדוש קדושת דמים ואסור להשתמש להדיוט וא"כ אכתי אמאי מותר להשתמש להדיוט די"ל דמירושלמי אין ראי' דקאי לענין קדה"ג עתוס' קידושין דף נ"ד שכ' כן בבגכ"ה דקודם שנתחללו לעבודה ל"ה קדה"ג אלא קדושת דמים אבל לענין קדושת דמים בוודאי ל"ש דיהא נאסר ע"י חציבתן לבד כ"ז שלא נתחנכו לעבודה דרק לענין קדה"ג שייך לומר דיהא נאסר מיד בשעת חציבתן כיון שהוכן לכך משעת חציבה ולזה שפיר הוכחנו מירושלמי דעכ"פ קודם שנתחנך לעבודה אין נאסרת בחציבתן וע"כ משום כיון דיש לה גבול אחרינא דהיינו משיחה או חינוך לעבודה לא מיתסר בחציבתן לבד כדאמרינן כהא"ג בקידושין דף נ"ג לענין ע"ע דהתם יש לה גבול אחרינא ועמש"כ להלן עוד מזה בארוכה:

22 אם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין לגבוה. הנה במנחות דף כ"ב יליף כן דמה מזבח שלא נשתמש הדיוט אף כל שלא נשתמש בהן הדיוט והנה מזבח עצמו לכאורה לא ידענו ונראה הטעם לפמש"כ לעיל דין י"ד שמביאין למזבח ממקום ניכר שאין לעבודה או מים גדול וכ' הה"מ הטעם שמא נגע בהן ברזל וכיון שכן ע"כ הי' מזבח אבנים שלא נשתמש בהן הדיוט ועוד י"ל דהנה הא שחופרין אחר בתולת קרקע הוא משום דמההר א"א ליקח שמא נעבדו והרי בגמ' פליגי באבני הר שנעבדו ונדלדלו אי כשרין למזבח וע"כ לקחו מבתולת קרקע שידוע שלא נעבדו וא"כ ממילא הויין אבנים שלא נשתמשו בהן הדיוט עמש"כ בפ"ו מאימ"ז בארוכה: אמנם קשיא לי מהא דאיתא במכות דף ז' דדרוש מה חציבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו ופריך בגמ' דילמא דמצוה כגון דסוכה ודמערכה ומשני דחציבה עצמה אינה מצוה דאי מצא חטוב אינו חוטב וקשה לי כיון דעצי מערכה בעינן שלא יהא חטוב להדיוט א"כ נצטרך שיהא חטוב לגבוה ג"כ כדאמרינן הכא דבעינן שיעשה לשם קודש ונראה דעצי מערכה ל"ב חציבתן לשמה יען דהוה רק מכשירי קרבן כדאיתא יומא דף מ"ט ולא נפסלו רק בנשתמש להדיוט: ו' כלים שנעשים להדיוט אין עושין לגבוה וכו'. הנה הר"מ הראה מקומו לתוספתא אמנם הוא גם ירושלמי פ"ד דיומא ופ"ג דמגילה ומשם בארה לישב דברי רבינו שהקשה עליו המשל"מ דהא קיימ"ל הזמנה לאו מילתא הוא וגם דקשה הא להדיוט ל"ש הזמנה אבל מדברי הירושלמי יתבאר הכל על נכון דהנה ז"ל הירושלמי דתני עוד לעבדו לשם קמיע מותר ליכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ואיתא עוד שם ארי' וכו' מין מה דתנו אבני קודש צריכין שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן לשם קודש ובקודש יארגו וא"ר חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי דתניא העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט ר"ח בשם ר' יוסי במחלוקת והנה המלחמות בפ"ק דסוכה הביא דברי הירושלמי הנ"ל וז"ל הנה זאת ראי' מפורשת דבעור של כתיבה עצמו נחלקו ולרבנן ל"ב לשמה מוכח דל"א דבגוף קדושה כעור ס"ת מודו רבנן דהזמנה מילתא הוא וכונתו להשיג בזה על בעהמ"א דסובר דבגוף קדושה לכו"ע הזמנה מילתא כאשר יבואר וכן מוכח עוד דסבירא להו כיון דהזל"מ שכ' דל"ב לשמה בשל גבוה דלא כרשב"ג והיינו כדאביי דאמר תנאי הוא מ"מ למדנו פלוגתא דרשב"ג ורבנן דכל דבר שבקדושה כגון של כתיבה תפילין ומזוזות ובגדי כהונה ואבני מזבח ובכיוצא בהן דבכולן לרשב"ג צריכין לשמן ולרבנן הזל"מ ולא מיתפסא בקדושה וא"צ לשמן עד שיפרט לך הכתוב כגון עשיית ציצית וכן ס"ת והנה לבאר דבר זה הנה אני צריך להביא השקליא וטריא דבסנהדרין דף מ"ח פליגא אביי ורבא אי הזמנה מילתא דרבא ס"ל הזל"מ ואביי ס"ל דהז"מ לענין אורג בגד למת וענין זה בארתי בארוכה בפ"ד מאימ"ז ומייתי עלה כתנאי דתנא ציפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה וכ' בחיה"ר פירש"י דת"ק דקאמר שעבדן שלא לשמן כשרים אתיא כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא הוא דעיבוד עור לשמו אינו אלא מטעם שיתקדש העור בהזמנה קודם ששימשו בו בקדושה ולרבא הזל"מ נמצא עיבוד העור לשמו בטל מעיקרא ולפיכך אם לא עיבדו לשמן כשרים ורשב"ג דאמר פסולות עד שיעבדם לשמן ס"ל כאביי דאמר הזמנה מילתא הוא ואפשר לקדשו בהזמנה קודם שישתמשו בו בקדושה ולפיכך צריך עיבוד לשמו כדי שיתקדש לכך לאביי הזמנה דאית בי' מעשה טוי לאורג בגד למת והקשה ע"ז הא קיימ"ל כרבא וקיימ"ל כת"ק ולא כרשב"ג ואיך קיימ"ל כשמואל בפרק התכלת דבעי בציצית טוי' לשמה ואמרינן התם דשמואל כרשב"ג ואיך נימא בעינן בתפילין עיבוד לשמו ועוד קשה דאמרינן בגיטין דף נ"ד אם אמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתי לשמן אלמא בעי ס"ת עיבוד לשמו ואמאי הא קיימ"ל כרבא דהזל"מ וא"א למיקדשה עד דלישתמש בי' אבל בעל המאור פי' דת"ק דל"ב עיבוד לשמה ס"ל כאביי דאמר הזמנה מילתא וכיון דבהזמנה גרידתא אפשר למקדשינהו לא בעינן עיבוד לשמו כדי לקדשו ורשב"ג דאמר עד שיעבד לשמו ס"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא הוא ולפיכך צריך עיבוד לשמו כדי לקדשו דבהזמנה גרידתא לא מיקדשא אע"ג דרבא ס"ל אפי' באורג בגד למת דאיכא מעשה לאו מילתא הוא אפשר מתוך שהרצועות עצמן הן דבר קדושה משום שין של תפילין ואינן תשמישי קדושה נאסרת ע"י הזמנה במעשה וכתב בחי' הר"ן דהא לא מיחוור דאי מפני שהן עצמן קדושה אמרינן דהזמנה מילתא מידי דהוה לעגלה ערופה דהוא גופי' קדושה א"כ אפי' במעשה כ"ד נמי לסגי דהא ירידתה לנחל איתן אסרתן וכן נמי קציצת העורן חתיכתו אעפ"י שלא עבדו לשמו לסגי בהכי ולא יהא צריך עיבוד לשמו דהא איכא מעשה כ"ד ועוד קשה לפירושו דלרבנן כי היכיא דל"ב עיבוד לשמו בתפילין ה"נ אית לן למימר דל"ב בס"ת דבהזמנה גרידתא מיקדשא ואנן לא אשכחן פלוגתא בס"ת דלכו"ע בעינן עיבוד לשמו אלא די"ל דמיתורא דקרא דכ' וכתבו לכם נפקא עיבוד לשמו אלא שיקשה דאין דעת בעהמ"א כן שהוא כ' דרבנן לא פליגי אלא ברצועות אבל בקלף של תפילין מודו דצריך עיבוד לשמו ואמאי הא ליכא קרא בתפילין דליבעי לשמו וא"כ אי הזמנה מילתא לת"ק בהזמנה גרידתא סגיא בכל מילי עכ"ד החיה"ר והנה על דברי המאור אלו סובב הולך גם דברי הרמב"ן מלחמות שהבאתי ושמוכח מירושלמי דלא כבעהמ"א ולי נראה לישב על נכון דברי בעהמ"א ותחילה נדבר על מה שהשיג עוד במלחמות על גוף הסברא של בעהמ"א דבגוף קדושה הזמנה מילתא והשיג עליו המלחמות דמנ"ל הא דמע"ע אין ללמוד כיון דליכא גז"ש דכ' במת שם שם ויליף מגז"ש מע"ע וזה ל"ש בגוף קדושה דהא במת גופי' ל"ש להזמינה ולמימר דלמדו בגז"ש מע"ע דמת גופי' נאסר בהזמנה דבוודאי ל"ש לומר דיאסר האדם בהנאה בהזמנה קודם שמת משום דלכשימות יהא אסור בהנאה וא"כ מנ"ל דבגוף קדושה הזמנה מילתא הוא ונראה לישב דהנה איתא שם האורג בגד למת אביי אמר אסור הז"מ הוא ורבא אמר הזמנה ל"מ הוא מ"ט דאביי יליף שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מתסר דקיימ"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתן ורבא גמר שם שם מעכו"ם מה עכו"ם לא מיתסר בהזמנה כדיליף בע"ז דף נ"א מאשר עבדו שם הגוים והנה רש"י פי' בהזמנה לא מיתסרא להדיוט דתניא בע"ז האומר בית זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז משמע דלפירש"י רק להדיוט שרי אבל מדברי רבינו פ"ד מאומ"ז שכ' דמוקצה שהקצהו לע"ז לא נאסר עד שיגוזזו אבל בדברים לא נאסר דאין הקדש לעכו"ם עכ"ל הרי דאין נאסר אפי' לגבוה וכ' בכ"מ שהיינו מהך ברייתא דבית זה לע"ז שור זה לע"ז מותר דס"ל דאף לגבוה לא נאסר אולם משמע מדברי רבנו דע"י מעשה נאסר בהזמנה וקשה לי דהא בשמעתין מוכח דלרבא דהזמנה ל"מ לא נאסר אף ע"י מעשה כמש"כ בחיה"ר וא"כ יקשה דלמה כתב דע"י מעשה נאסר בהקצאתו לעכו"ם ויבואר להלן ופריך ורבא מ"ט גמר מע"ע אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי ע"ע דהוא גופי' קדושה ואביי מ"ט לא יליף מע"ז אמר לך מידי דאורחי' ממידי דאורחי' גמרינן לאפוקי ע"ז דלאו אורחי' ופירש"י כיון דאסורי' לעבוד לא מיתסרא תשמיש דידי' בהנאה בהזמנה דילמא מהדרו בהו ולא משמשי בהו ע"ז ויש להבין מ"ט דאביי דיליף מע"ע הא שם הוא גופי' קדושה וכן לרבא מ"ט יליף מע"ז הא שם לאו אורחי' והנה תוס' ד"ה מ"ט לא גמר מע"ע כתבו תימא כי גמר נמי מע"ע הא אמר רי"ו בחולין דף פ"ב עריפתה אוסרתה ורבא הא פסק כרי"ו והנה בפנ"י קידושין דף נ"ז כתב לישב דהא איכא ר' ינאי רבו דרי"ו דסובר כר"ל דמחיים נאסרה לכן פסק כר"ל אולם כבר הרגיש במחה"ש סי' מ"ב דרבא גופי' הא קאמר בכריתות דף כ"ד דע"ע לאחר עריפתה נאסרה ודייק מדקתני נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר ואי ס"ד דמחיים נאסרה אמאי תצא ותרעה בעדר וא"כ תקשי שפיר מאי פריך לרבא דנילף מע"ע הא לדידי' ע"ע אין נאסרת מחיים ועוד יקשה דהנה כיון דרבא סובר כרי"ו וכדאיתא להדיא בכריתות דס"ל דלאחר עריפתה נאסרת א"כ אמאי משני לי' דבאמת בע"ע אין נאסרת מחיים ונראה לישב דהנה בהא דע"ע נאסרת מחיים יש לנו ב' דרשות חדא דכפרה כתיב בה כקדשים דאסורה בהנאה מחיים וכיון דיש לה גבול אחרת אין נאסרה אלא משעת ירידתה לנחל או דילפינן מציפורי מצורע דנאסרת מחיים כדאיתא בקידושין דף נ"ח יעוש"ה בתוס' אמנם בירושלמי דסוטה ילפינן לה מקרא דכתיב והורידו דנשמע דמנחל איתן נאסרה וכמו שהעלה בפנ"י בקידושין כיון דכתיב וערפו שם ודרשינן שם תהא קבורתה יפורש הקרא הכי והורידו אותו לנחל איתן וערפו שם דנשמע מזה משעת ירידה נאסרה עד תקבר שם והנה אי ע"ע נאסרה מחיים יען דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ אין ללמוד מזה דנאסרה בהזמנה כמו כל שאר קדשים דנאסרה ע"י הזמנת פה ובאמת הוה לן לאסור מיד משעת לקיחה והזמנתה בפה אלא כיון דאית לה גבול אחר אמרינן דאין נאסרה משעת הזמנתה בפה דעכ"פ לא דמיא לגמרי להקדש כיון שאין קדושה למזבח כדפירש"י רק כיון דדמיא לקדשים נאסרת בהזמנתה בפה כמו קדשים דנאסרת בהזמנתה לבד בלי שום מעשה וכל איסור הקדשו משום הזמנתו לגבוה והנה הא דקאמר דכפרה כתיב בה כקדשים פירש"י דקדשים אסורים בהנאה דהא מועלין בהן וע"ז הקשה בפירש"י הא איכא למיפרך אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אלא דאין משיבין על ההקש וכתב במהרש"ל ובפנ"י שכונת רש"י כיון דאשכחן דאיסור מעילה בקדשי מזבח לאו משום חומר איה"נ הוא דהא כל איסור הנאה אין לה פדיון והני תפסי דמיהן ויוצאין לחולין אע"כ דאיסור מעילה אינו אלא מגזה"כ ולאו משום איה"נ ע"ז מסיק שפיר דאפ"ה אין משיבין על ההקש אך אכתי קשה דהרי בגמ' פריך וע"ע גופי' מאימתי ופירש"י מאימתי נאסרת הואיל ואין דמיהן קדושים לאו קדשי מזבח ולאו קדבדבה"ב אלא הוא עצמה לערופה ולכאורה פלא מה זה קושיא כיון דילפינן מדכ' בה כפרה דיהא כהקדש א"כ מהיכי תיתי לנו לחלק והא גוף האיה"נ לא ידעינן רק מהיקש ואין היקש למחצה לכן לענ"ד נראה לפרש דקושית הגמ' באמת הוא כקושית רש"י וכפי מה שפירש בו הפנ"י דל"ד להקדש דקדוש או קדושת מזבח או לבדה"ב אבל ע"ע דל"ש בי' קדושה דהיא גופי' לערופה א"כ אין לילף מהקדש דשם אין נאסרת משום איה"נ אלא ע"י הקדושה אבל כאן דליכא אלא איה"נ א"כ מנ"ל למילף מהקדש דאסור בהנאה מחיים דנהי דלענין גוף האיסור שפיר ילפינן משום דאין משיבין על ההיקש אבל מנ"ל דנאסר משעת לקיחה כהקדש כיון דל"ד כלל להקדש ל"ש אין היקש למחצה כמש"כ תוס' סברא זו היכיא דאין הנושאים שווים ל"ש אין היקש ואין גז"ש למחצה ועטו"א ריש חגיגה וע"ז משני דמשעת ירידתה לנחל איתן דאז התחלת מעשה העריפ' לכן שפיר מצינן למילף מהקדש דתיאסר מחיים משעת התחלת מעשה העריפה ועיין בשו"ת מטיב גיטין הנדפס בס' ים התלמוד אך אכתי תקשי דנהי דאין משיבין על ההיקש הנה כל זה שייך אי הילפותא לענין זה דאסור בהנאה שפיר ילפינן כמו הקדש אסור בהנאה אף זה אסור בהנאה והאיה"נ ע"כ מחיים משעת התחלת מעשה העריפה אבל לפי שמעתין דסנהדרין דמוכח דהא דע"ע אסור בהנאה מחיים היינו משום הזמנה לעריפה א"כ יקשה איך יליף איסור זה שיהא אסור מחיים מהקדש דמה ענין זה להקדש דכאן רק משום הזמנתו לאיסה"נ אבל הקדש איהו גופי' האיסור הנאה לא בתורת הזמנה לדבר אחר ובשלמא הא דילפינן איה"נ בע"ע מהקדש ניחא משום דלאחר עריפה האיסור משום שנערפה זהו שפיר מצינן למילף מהקדש אבל האיסור דמחיים כיון שאין אלא בתורת הזמנה אין זה שום דמיון כלל להקדש דשם גוף איה"נ מחיים כיון דהוקדש לגבוה וזכה בו רשות גבוה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי לכן גם מחיים חלה האיסור אבל כאן שבאנו לאסור רק מטעם הזמנה א"כ לא דמי כלל להקדש ול"ש אין היקש למחצה איך הדבר ניחא דהנה בת"כ דריש דכי יקריב קרבן לד' דקודם הקרבה יהא קרבן וביאר אדאמו"ו הגזצ"ל בספר שבי"ד סי' תרמ"ט וכן בכללי הפלאה חיור"ד משום דהו"א דא"צ כלל להקדיש תחילה הקרבן לגבוה דהא סכין הוה כ"ש וכלי שרת מקדש לזה גלי קרא יקריב קרבן דכשבא לשחוט לשם קרבן צריך שיהא כבר קדוש בקדושת פה לקרבן לד' ובארתי בפ"א מאמ"ז בארוכה א"כ ניחא דבאמת כל קדשים הקדישתו שמחיים הוא רק באמת בתורת הזמנה לקרבן לד' דלעשותו קרבן הא נעשה ע"י סכין כ"ש והקדישו שמחיים היינו רק להזמינו שיהא קרבן לד' א"כ שפיר ילפינן דע"ע דמי גם בזה לקדשים דקודם העריפה כבר יהא מזומן ומיוחד לעריפה משעת ירידתו לנחל איתן עכ"פ וראי' לדברי מהא דאיתא בתמורה דף כ"ח מניין למוקצה מה"ת שנאמר תשמרו לי להקריב מכלל דבעי שימור ופרש"י דבעינן שיקצהו לקרבן לד' קודם הקרבה ולכאורה תמוה במה טעה ומה עלה על דעתו דנאמר דבעינן דוקא הקצה לקרבן לשמים קודם הקרבה להנ"ל ניחא דכיון דהא דצריך הקדש קודם הקרבה רק שיהא קדוש ומזומן לקרבן קודם התחלת הקרבה ע"כ ס"ד דבעינן הקצהו לקרבן וע"ז פריך אטו אם הביא צמירתא יפסול הכונה אף דבאמת ילפינן מהאי קרא במנחות דף ס"ד דקרבן טעון ביקור ד' ימים קודם הקרבה אבל לא מיפסל אם לא ביקרו אם לא מצאו בע"מ אח"כ ומשני מוקצה לע"ז קאמרינן דכתיב תשמרו שיהא שמור לשמי ולא לשום אדון אחר דהיינו דבוודאי כיון דצריך הקדש קודם הקרבה דהיינו שיזמנו קודם הקרבה לקרבן נשמע ממילא דדוקא אם שמור לגבוה דהיינו שהוזמן לגבוה אז כשר להקרבה ושייך לידרוש שמור תשמרו לי שיהא שמור לי לאפוקי אם שמור לאדון אחר דהוקצה לע"ז דפסול להקרבה ודו"ק: ולפי"ז יקשה איך יליף מת מע"ע דהזמנה מילתא דכיון דהא דמהני הזמנה בע"ע הוא משום דכפרה כתיב ביה כקדשים דכמו דקרבן נאסר בהנאה קודם הקרבה ע"י שהקדישו והזמינו לקרבן כן בע"ע משום הזמנה לעריפה משעת ירידה לנחל וא"כ כמו דלא נוכל לילף מהקדש דמהני הזמנה גם מע"ע לא נוכל לילף כיון דהזמנתו רק מהני יען דכפרה כתיב בי' כקדשים אך הא לק"מ דלקדשים ליכא גז"ש אבל לע"ע הא איכא גז"ש ע"כ שפיר יליף אך דל"ד דע"ע משום דהוא גופי' קדושה דדמיא להקדש דנאסר משום הזמנתו להקרבה כיון דיש גז"ש ילפינן אף דל"ד אבל רבא דסובר דהגז"ש מלמדו דנילף מע"ז דהזמנה לאו מילתא שפיר קאמר דאין לילף מגז"ש מע"ע דהוא גופי' קדושה הכונה כמש"כ כיון דהוא גופי' קדושא דדמיא להקדש דכפרה כתיב בה א"כ לכן שפיר נאסר בהזמנה כמו הקדש דנאסר בהזמנה ולכן יש לילף יותר הגז"ש דשם שם מע"ז: ומעתה יש לישב קו' תוס' ג"כ על נכון דהנה הא דרבא ורי"ו סברי דע"ע אין נאסר מחיים מדקתני נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר והקשה תוס' בכריתות הא גם באשם תלוי קתני אם נודע שלא חטא תצא ותרעה בעדר דאדעתי' דהכי לא הקדיש ותי' בתוס' דגמר ואקדיש הכונה דבשלמא בא"ת אם נודע שלא חטא א"כ איגלאי מילתא דמעולם לא הי' שעה שיהא חייב בקרבן אבל בנמצא הרוצח ל"ש לומר דאגלאי מילתא למפרע שימצא הרוצח א"כ הי' עכ"פ שעה אחת שהי' באמת מחויב להביא ע"ע לכן שפיר גמר ואקדיש דהא כיון שכבר הי' שם קרבן עליו שעה אחת שוב קדושה לא פקעה בכדי אף שנמצא אח"כ הרוצח עין בשו"ת ט"ג הנ"ל שהקשה על תוס' דל"ד לא"ת דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' חייב א"ת משא"כ בע"ע ולענ"ד גם תוס' כיונו לסברא זו ומעתה לפי"ז אכתי י"ל דאסור מחיים ואפ"ה תצא ותרעה בעדר דא"ל דקדושה לא פקעה בכדי דהא לאביי בנדרים דף כ"ט קדושה פקעה בכדי א"כ שפיר י"ל כיון דאדעתי' דהכי מסתמא לא הקדיש א"כ נהי דלמפרע לא פקע הקדש דהא עכ"פ שעה אחת הי' עליו חיוב הבאת ע"ע אבל להבא שוב אמרינן דאדעתי' דהכי לא הקדיש שאף שימצא שיהא הקדש רק הוה כמקדיש קרבן על ל' יום דפקע קדושה בכדי וא"כ לאביי לשיטתו שפיר אסור מחיים משום דהזמנה מילתא ואפ"ה ניחא דתצא ותרעה בעדר דקדושה פקעה בכדי אבל רבא לשיטתו דסובר בנדרים דף כ"ט דקדושה לא פקעה בכדי א"כ שפיר דייק מדתצא ותרעה בעדר ע"כ דאין נאסר מחיים דאי נאסר מחיים הא לא פקע בכדי אמנם כ"ז אי ילפינן דע"ע נאסר מחיים כירושלמי מדכתיב והורידו אל הנחל וכתב וערפו שם דמשעת ירידה אין לו היתר רק דבעי עריפה וקבורה דשם תהא קבורתו ולפמש"כ הפנ"י גם לפי בבלי דרשינן כן לפי מה דאיתא בע"ז דילפינן ע"ע ממת דוערפו שם תהא קבורתו יעוש"ה על סברת תוס' בתי' השני א"כ דרשא דכפרה כתיב בה לאו עיקר דרשא הוא שפיר י"ל דנאסר מחיים ואפ"ה ניחא דתצא ותרעה בעדר דכיון דנמצא הרוצח אמרינן דאדעתי' דהכי שתאסר לכשנמצא הרוצח לא הביאו וא"ל דקדושה לא פקע בכדי דהא לא משום דדמיא להקדש נאסר בהזמנה אלא מדרשא דוהורידו וערפו שם תהא קבורתה שפיר י"ל כיון דנודע פקע איסורו ומעתה י"ל דגמ' דפריך לרבא מ"ט לא יליף מע"ע הוה סבירא לי' דהא דע"ע נאסר בהזמנה היינו מדכתיב והורידו אל הנחל וערפו שם א"כ באמת לרבא גופי' אין דיוק כלל מדתנן תצא ותרעה בעדר דלא נאסר בהזמנה מחיים הא שפיר מצינן למימר דנאסר מחיים ואפ"ה בנודע הרוצח תצא ותרעה דהא בהזמנה מהני תנאי כדאיתא בשמעתין בחיה"ר כאשר יבואר וא"כ כיון דבאמת מצינן למימר דאוסר מחיים והיינו מדכתיב וערפו שם וילפינן שם שם ממת דע"ע אסור בהנאה ומדכתיב והוריד

1 תוספות על שבועות פתח ↗

2 תוספות על זבחים פתח ↗

הג"ה שחיטה לאו עבודה היא - פירש בקונטרס מדאתכשרו בה כל הפסולים ואי אפשר לומר כן דאהכשר זר גופה מייתי לה הכא ובפ"ק דמנחות דף ו: ומיהו יש ליישב פירושו דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה לאו עבודה היא ולהכי פריך עלה מפרה וה"ר יעקב דאורלינ"ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן לקמן בפ' שני זבחים דף כו. עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקדשי קדשים ובמקבל פסול דדרשינן אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל בצפון ובשלמים מכשירין עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט ואם קבל קבלתו פסולה דדרשינן בפ' כל הפסולין לקמן זבחים דף לב: בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' אבל קבל קבלתו פסולה משום דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' ש"מ מדמכשיר רחמנא עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט מכלל דשחיטה לאו עבודה היא ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב דף כו. נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אמר רחמנא אלמא דשחיטה לאו עבודה היא דאי עבודה היא לא הוה מכשר רחמנא בכי האי גוונא דהא נתלה וקבל אמרינן דקבלתו פסולה משום דאין דרך שירות בכך ומדפריך הכא ובפ' חטאת העוף לקמן זבחים דף סח: ובפ"ק דמנחות דף ו: מפרה דאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה משמע קצת כפי' הקונטרס מיהו גם לפי מה שפירשתי יש ליישבו אבל קשה לי לפירושו דא"כ לשמעון התימני דבעי פרק כל הפסולין לקמן זבחים דף לב: שיהא ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט הויא שחיטה עבודה:

3 תוספות על ברכות פתח ↗

אחורי בית הכנסת - פי' רש"י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב וזה המתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבהכ"נ נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו. ולא נהירא דאדרבה במהדר אפיה לבית הכנסת מיחזי כשתי רשויות שהקהל מתפללין למערב והוא מתפלל כנגדם למזרח. ע"כ נראה אחורי בהכ"נ מי שהוא אחורי העם במזרח והעם משתחוים למערב ולהכי קאמר ולא מהדר אפיה כו'. ודוקא הם שהיה מנהגם להתפלל למערב. אבל אנו מתפללים למזרח שאנו במערבו של א"י וכתיב והתפללו אליך דרך ארצם מ"א ח ונראה כמו שפי' להם לצד מערב יתפרש לנו לצד מזרח:

3 ריטב"א על מכות פתח ↗

בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ חולין ושבפנים קדש. אפשר דהא אפילו בשהכל בסל אחד וקסבר כמ"ד במס׳ שבת דאיגוד כלי לאו שמיה איגו׳ שהרי אין לנו לחלק בענין איגוד כלי בין זו לשבת. או אפשר דמיירי שהן בשני כלים ומשום דהפרישן כאחת נקט לשון מקצתן: דתניא ר׳ יוסי אומר שלשה דברים. פי׳ וזה אחד מהם. ר׳ ישמעאל אומר עד ואם איתא ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה אלא ודאי סבירא ליה דקיאה לא מעכבא אמר רב אשי ולטעמיך נהי דקריאה לא מעכבא הא מצוה איכא וא"כ לימא מצוה ולפרוך כלומר דנפריך מהנחה לעכבא ומקריאה למצוה דהא בהבאת מעשר אינו אלא בשנה השלישית בשעת ביעור כל המעשרות אלא היינו טעמא דלא פריך כלל מקריאה משום דאיכא בכורי הגר דלית בהו קריאה לא פסיקא ליה וטובא איכא נמי דמביא ואינו קורא אלא דנקט גר דלאו בר קריאה הוא לעולם. וכיון דאמרינן כן להדיא בסוגיא משמע דהכין הלכתא דגר אינו קורא והכין אמרינן בפ׳ הספינה בין לר"מ בין לרבנן חד מתוך תרי זימני חד למעוטי גר דאינו קורא וכן היא שנויה במשנת מסכת בכורים גר מביא ואינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתת לי ה׳. אבל בירושלמי אמרו על אותה משנה תני בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא ומה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם ועתיד אב לכל העולם. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה עובדא קומי דר׳ אבהו ואורי בר׳ יהודה. ע"כ. דעת התוספתא וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי שהלכה כר׳ יהודה כדעת היכושלמי וכן באמת המנהג פשוט בישראל לענין תפלה כי שם במסכת מסכ׳ בכורים שנינו לרבנן וכשהוא מפלל בצבור אומר אלהי אבותיכם וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל והמנהג שהוא מתפלל לעולם אלהי אבותינו וכישראל גמור וזו ודאי כר׳ יהודה שעל כן הוצרכו בירושלמי לומר הלכה כר׳ יהודה ואורי ר׳ אבהו כן דאלו לענין מקרא בכורים לא הות הוראה בימי ר׳ אבהו. ולפ"ז יש לנו לומר דגמ׳ דילן לא פליג אפסקא דירושלמי וסוגיין דהכא ודפ׳ הספינה בבא בתרא דף פא אליבא דר"מ ורבנן דהתם דוקא וכן סוגיין דהכא לר׳ יוסי ולר׳ ישמעאל דקים לו דכולהו סבירו להו כרבנו דמשנת בכורים דליכא דפליג עלייהו אלא ר׳ יהודה לחו׳. ומיהו אין הכי נמיס בירא להו בגמר׳ דילן דהלכתא כר׳ יהודה כדפסק ר׳ יהושע בן לוי ואורי ר׳ אבהו בירושלמי דלא לאוקמי פלוגתא בהלכתא בין גמרא דילן לגמרא דירושלמי. ואע"פ שזה דוחק קצת לסוגיא דהכא וסוגיית דפ׳ הספינה הכי עדיף לן למימר כדי לקיים המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים וכן בענין ברכת המזון נהגו לומר שהנחלת את אבותינו. וא"ת ואפילו לרבנן היאך יכולין לומר אלהי אבותינו נמי דאברהם אב לגרים יצחק ויעקב מאי איכא למימר וכן לענין בכורים היאך יכול לקרות ארמי אובד אבי. וי"ל דקים לן דכולהו אבות כחד נינהו וכדאתקש בכמ׳ דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אבינו ע"ה: וליהדר דינא ותיתי במה הצד. פי׳ למה הוצרך ר׳ ישמעאל ללמו׳ מעשר מן בכורים בהקש דלא תוכל דהא מצי מייתי לה במה מצינו דהא פתח ביה על ידי מה הצד דאמרינן לא ראי מעשר כראי בכורים ולא ראי בכורים כראי מעשר הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום וטעונין בית אף אני אביא מעשר שהוא טעון הבאת מקום שיהא טעון בית וע"ג דבכל דוכתא היקש עדיף מן הצד השוה שאין משיבין על ההקש אנן הכי קאמרינן דכיון דפתח במה מצינו דלסיימה והדר בעי למילפה בהיקש נמי דליליף: ומאי קסבר אי קסב׳ וכו’. כלומ׳ האי תנא דפשיטא ליה ממילא דבכור טעון בית ובמעשר לא פשיטא ליה עד דבעי למילפה מבכור במה מצינו או בהקש מאי קסבר. ג׳ רש"י ז"ל אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתי׳ אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדש׳ לעתי׳ והכא בבכור שנזר׳ דמו וכו׳. ע"כ: לעולם קסבר לא קדשה לעתי׳. והכא ובכולה סוגיין אף לקדושה שנייה דעזרא קרי קדושה ראשונ׳ דנקט לישנא קלילא וכך פירשוה לפי גרסא זו. דאי קסב׳ קדושה ראשונה קדש׳ עתי׳ לבא וגם לאחר החרבן ולעולם חייב במעש׳ מן התור׳ גם בזמן הזה אפילו בכור נמי יקרב לכתחלה בזמן הזה ויאכל דהא אמרינן במס׳ מגלה ובשבועות דלמ"ד קדושה ראשונה קדשה עתי׳ לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין קלעים ואי קסבר לא קדשה לעמי׳ לבא אפילו בכור שהוא דומיא דמעשר תיבעי ליה וכגון בכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרב הבי׳ ועדיין בשרו קיים אם יכול לאכלו אם לאו וכי היכי דמיבעיא לן לעניין אכילת מעשר דמאי שנא הא מהא ואמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונ׳ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתי׳ לבא וטעמא דפשיטא ליה בבכור דטעון בית טפי ממעשר משו׳ דאתקוש בשרו לדמו וכדמפרש ואזיל. ופי׳ זה וגרסא זו ה"ג והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרבה הבית ועדיין בשרו קיים דמקשינן בכור למעשר וכו׳. ולא גרסינן ועדיין בשרו קיים כדגרסי׳ בקצת נוסחי דהא מעיקר׳ נמי כי פרכינן דאי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא בכור נמי תיבעי בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים הוא אמרינן דתיבעי ולהאי פירוש לא מחדתינן השתא בהא מידי אלא דמפרש לן רבינא דטעמא דלא תיבעי משום דמקשינן בשרו לדמו ואורחא דתלמודא דעבי׳ הכי בקצת דוכתי דמאי דהוה בעיקר בעיא בסתם דמדכר ליה בהדיא באוקמתא לאוטופי עלה מאי דבעי לחדוי טפי וכדפריש׳ בפ׳ האשה שנתארמלה בפיסקא דמעלין לכהונה על פי עד א׳ וכדכתיבנא התם בס"ד. והשתא דאתינן להכי פי׳ כי גרסי׳ אית לן לפרושא כדאמרן והקשו על גרסא זו היכי אסיק רבינא דקסבר האי תנא לא קדשה לעתי׳ לבא דהא ר׳ יוסי קתני לה ואיהו סבירא ליה בסדר עולם ומייתינן לה בפ׳ הערל דקסבר קדושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ומשום דקסבר דקדוש׳ עזרא מיהת קדשה לעתי׳ לבא וליכא לתרוצי דההיא דהתם דסבר קדשה לעתי׳ מיירי לעניין קדושת הארץ לתרומות ומעשרות והכא דמיירי לענין קדושת הבית לא קדשה לעתי׳ לבא כי משבאו בה פריצים חללוהו דהא ליתה לפום ההוא דמס׳ מגלה ושבועו׳ דמייתי׳ לעיל דלמ"ד קדשה לעתי׳ לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין חומה. לכך נאדי מהך גרסי וגרסי הכי אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא אפילו מעשר נמי לא אמר רבינא לעולם קדשה לעתי׳ לבא והכא בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדין בשרו קיים עסקינן דמקשינן בשרו לדמו וכו׳ פירושא ברור דה"ק אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי יקרב לאחר החרבן ויאכל דהא לדידיה מקריבין אע"פ שאין בית ואי קסבר לא קדשה מש"ה פשיט ליה דבכור לא יקרב בזמן הזה דהא בטלה קדושת הארץ והעיר אפילו מעשר נמי תפשוט ליה דלא ניכול דהא בעינן לפני ה׳ אלהיך תאכלנו ליכא דאע"ג דלמ"ד לא קדשה לעתי׳ לבא אין המעשר אלא מדרבנן מ"מ כל דתקון כעין דאורייתא תקון ועוד דאפילו במעשר דאורייתא משכחת לה בפירות שהיו לו טבולות קודם החרבן. ופריק רבינא לעולם ס"ל קדשה לעתי׳ לבא דשלישית אין להם והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן עסקינן דלדידיה הוא דאתקוש מעשר דשניהם לא בעו הקרבה אלא דקיימי לאכילה אלו היה שם בית ובכור פשיטא לן דלא מיתכיל משום דהא איתקוש בשרו לדמו וכיון דדמו קרב למזבח אף בשרו בעי מזבח ובמעשר דליכא למימר הכי הוה מספ׳ ליה וסוף סוף אייתי לה בהקישא דאיתקוש מעשר לבכו׳ כיוצא בו מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אוכל שם אף מעשר כן והא דאמרי׳ במס׳ מגילה דמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין אעפ"י שאין חומה מ"מ מזבח בעי שאף בכור זה שאמרנו נאכל שם ולא בעי מזב׳ ראשון וגרסא זו רואה להתפרש יותר אלא דבמס׳ תמורה מוחלפת השיטה בכל הספרים וגורסין כגרסתו של רש"י ז"ל כאן: תנינא חדא זימנא מעשר שני והקדש שלא נפדו. פיר׳ שלקס"ד דרישא וסיפא תרווייהו באוכל מעש׳ שני טהור בלא פדיון חוץ לירושלים: א"ר יוסי בר חנינא סיפא במעש׳ שני טהור וכו׳ ורישא במעשר שני טמא וגברא טמא ואכיל ליה בירושלים. פי׳ במעשר שני טמא או גברא טמא והמעשר טהור ואכיל ליה בירושלים עצמה קודם פדיון דהנהו אסירי באכילה אף בירושלים בטומא׳ וכדמפרש ואזיל ובעו פדיון ולאחר פדיון מותרין וכדמפרש ואזיל. ואמרינן ומנלן דמחיי׳ עליה משום טומאה אי אכיל להו בלא פדיון דתני׳ לא בערתי ממנו בטמא פי׳ בויסוי מעשר משתעי קרא שהוא מתודה שנהג בו כהלכותיו וכדכתיב ביה לא עברתי מלצותיך ולא שכחתי ולא בערתי ל׳ כלוי כלומר שלא נהנה ממנו לא באכילה ולא בשתי׳ וסיכה בטומא׳ ורדיש ר"ש דלישנא דבטמא משמע בין בטומאת הגוף בין טוא׳ מעשר: והיכן מוזהר על אכילתו וכו׳ ת"ל לא תוכל. ע"כ לשון הברייתא וקאמר תלמודא טומאה בהדי׳ כתיבא וה"פ נהי דמתודה עליו לא בערתי ממנו בטמ׳ היכא שמעי׳ בקרא שהוא מוזהר עליו ואפי׳ בלאו וכדקתני תנא שלוקין עליו דהא אפשר דלא מיתסר ביה כלל אלא שהוא מתודה שנשמר בו לפנים משורת הדין. א"נ אית ביה איסור עשה מן התורה אבל אין בו ל"ת ללקות עליו וקאמר איני יודע כלומר איני יודע מקום מסוים שמוזהר עליו בפיר׳ אלא מג"ש דבשעריך אלו הם דברי ר׳ שמעון ומקשי תלמודא דהא טומאת הגוף לא בעי ג"ש דבהדיא כתיב במעשר נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים וע"כ קרא במעשר הוא מדתלי ליה ברחיצה כדתנן אבל ועלה אוכל במעשר ופרקינן דכי אמר ר"ש איני יודע על טומאות מעשר עצמו בלב׳ קאמר: מאי שאתו ש"מ תרתי. פי׳ מדלא נקט לאוכלו או לנשאו ש"מ דתרתי בעי למיכלל בלשון שאתו ל׳ אכילה ולשון משאוי: כי ירחק ממך המקום ממלואך. פי׳ מכולך דלשון ממך משמע שיהא המקום רחוק מכולו וכיון שגופו בפנים לאו רחו׳ מכולו הוא: בעי רב פפא נקיט ליה בקניא. והוא בפנים והמעשר בחוץ מהי מי אמרינן כיון דבכחו הוא נישא בכל גופו הוא ואינו נפדה או דלמא אינו נדון מכלל גופו ואינו חשוב ממלואו כמאן דמונח אארעא דמי ונפדה ולא איפשטא הכי אבל לקמן באידך שמעתא דבסמוך איפשטא אליבא דר׳ יוחנן וכדבעינן למימר ואיכא דכות׳ בלמודא כדכתיבנא בדוכתי אחריני: א"ר אסי א"ר יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה. פי׳ מאימתי חייבין מלקו׳ על אכילת מ"ש טהור חוץ לירושלים משום לא תוכל לאכול בשעריך משיראה פני חומת ירושלים ואע"פ שלא נכנס יותר אם חזר ויצא לחוץ ואכלו קוד׳ פדיון אז לוקה עליו אבל אם לא נכנס שם כלל אינו לוקה עליו ומפרש טעמ׳ ואזיל דלהכי כי׳ רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך בתר לפני ה׳ אלהיך תאכלנו. ומיהו מלקו׳ הוא דליכ אבל איסור עשה איכא או מדכתי׳ וצרת הכסף בידך ואכלת או משום דכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו ולא בחוץ ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשון ר"י בא בקיצך דהא מדקאמר משיראה פני החומה משמע דרבותא דקמ"ל היינו דסגי בראיית פני החומר דהיינו כניסתם בירושלי׳. ולפום ראיה דקמייתי רביתא דידיה הוא דלא לחייבי בחוץ כי לא עייל בירושלים וכדהוה משמע פשטא דקרא דלא תוכל ובהא הוא דאתינן לחותובי עליה למימרא דאפי׳ לא ראה פני החומה חייבין עליו והוה ליה לר"י לומר אין חייבין עליו עד שיראה פני החומה אלא דלא דק. ומשום דקאי אמתני׳ דקתני אלו הן הלוקין קאמר מאימתי חיובין עליו ואיירי דנקט ל׳ מאימתי נקט לשון משיראה וכדאשכחן לעיל גבי קריאת בכורים דקאמר בכורים מטימתי מותרים לכהנים ראויין לקריאה משיקרא עליהם ואע"ג דהנחה קודמ׳ לקריאה נקט משיקרא ולא דייקינן בהאי כדדייקינן בפ׳ השוכר את הפועלים דאמרינן משיפקסו עד שילקה ומיבעי ליה וטעמא משו׳ דהתם איכא למיטעי משום דאיכא תרי פיקוס דשדה ופיקוס דבית אבל באידך ליכא למיטעי: מיתבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל. פי׳ פרי א׳ של תאנה של טבל ונקט שעלה בידו לומר שהיא תלושה לאפוקי מחובר׳ דלית בה משום טבל ולומר דאחשבה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד: ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מ"ר לנכונה מ"ש לתרומה. פי’ שסיים להם מקום דבעינן סיום מקום להפרשת תרומה ומעשרות כדתניא האומר תרומ׳ פרי זה לתוכו מ"ש לתוכו לא אמר כלום עד שיאמר לצפונו או לדרומו ונפקא לן מדכתי בתרומה ראשית דהיינו שיהיה שיריה ניכרין ואיתקוש מעשרות לתרומה בכמה דוכתי. וכתב רש"י ז"ל דמתני׳ בהלוקח יין מבין הכותים דלא תנא ביה סיום מקום פליגא ובודאי דלפום פשטא פליגא טובא דהא במשקה אפי׳ סיום מקום לא מהני עד שיפריש לכלי אחר וכדתנן גבי חבית של יין או של שמן או של טבל וקרא ליה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שמשקה מעורב הוא ואלו בקהיא דכותיים קתני מחל ושותה מיד בלא הפרשה. ויש מתרצים דלאפוקיה משום טבל לא בעינן הפרשה ויכול למישתי מיניה בהפרשת לתוכו כל זמן שישתייר שם שיעור תרומה ומעשרות ולחייל על אכילתו משום זה שאוכל תרומה ומעשר הוא דבעינן סיום מקום ולא משמע הכין מההיא מתניתא דקתני לא אמר כלום עד שיאמ׳ לצפונו או לדרומו דמשמ׳ לא אמר כלום אף לאפוקה משום טבל דעלה מיתניא התם. והנכון בזה כדפרישית על מתניתין דהלוקח יין בכמה דוכתי וכדמשמע בירושלמי דההיא דהתם משום דסובר יש ברירה דכי מיברר תרומה ומעשרו׳ לבסוף נידונים כאלו כבר הובררו. אבל למ"ד אין ברירה בעינן סיום מקום בשאר פירות והפרשה לכלי אחר במשקין וכדכתיבנא במס׳ חולין בדוכתי אחריני בס"ד והא דהכא דר׳ יוסי היא דסבר אין ברירה כדפרישי התם בההיא דהלוקח יין מבין הכותיים. כנ"ל: והיא שנת מעשר שני בירושלים. פי׳ תרתי קתני שהפריש מעשר שני בשנת מ"ש כגון ראשונ׳ ושניה או רביעית וחמישי ולאפוקי שנה שלישי׳ וששית שמפרישין במקומו׳ מ"ש והאכילה הזאת היתה בירושלים או שהפריש מעשר עני בשנתה והיה זה אפילו בגבולין. אכלה כהן עצמו לוקה א׳. פי׳ משום מ"ר הטבול בתרומת מעשר וזר שמכלה לוקה שתים משום תרומ׳ מעשר כדאדמרן ומשו׳ תרומה שבעוקצה ואלו בתחלת קודם שום הפרשת אכלה בין כהן בין זר אינו חייב אלא אחת משום טבל דאע"ג דטבלי לתרומה ולתרומת מעשר שם טבל א׳ הוא ודייקינן טעמא דאכל מעשר שני זה בירושלים הא אלו אכלו בגבולין זר לוקה שלש וכהן שתים משו׳ דאיתוסיף ביה לאו על אכיל׳ מ"ש בגבולין. ואע"ג דלא ראה פני החומה כלל חדא דסתמא קתני לה ועוד דאי לא אמאי בירושלים הא בגבולין משכח לה דלא מחייב אלא סתים והגון שעדיין לא ראה פני חומה וקשיא לר׳ יוחנן ופריק דההיא דמתניתין דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש מיירי בדעיילי לראות ואפקה לחוץ אלא דהדר עיילה ופרכינן אי הכי מאי למימרא דבשלמ׳ לדידן אשמועינן דאפי׳ לא על כלל לירושלים מחייב עלה בגבולין. ופרקינן דהא קמ"ל דאע"ג דלא על בפני החומה אלא כדהוה בטבלה קודם הפרשה ואפקה בטבליה ואפרשיה ולא הדר עייליה מחייב עליה משום לא תוכל והא דחשי׳ עיוליה בטבלה ראיית פני חומה משום דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין פי׳ כמי שהורמו דמיין בזו ודכוותא דהוי לחומרא דאלו לקולא לא אמרינן כמי שהורמו דמיא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל וזה פשוט. ומתנות שלא הורמו הנזכר כאן משונה מההיא דפר׳ יש נוחלין בבא בתרא דף קכג ע"ב גבי מתנות כהונה דזרוע ולחיים וקיבה דהתם הם ניכרין במקומן יש לומר יותר כמי שהורמו דמיין מהני דהכא דמיירי בפירו׳ של טבל מעורבין דבלא הרמה אין מקומן ניכר והיינו דלא מייתי הכא ההיא פלוגתא דהתם וההיא דבקדושין דמייתי לההי׳ דהתם וזה ברור:

4 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

שבת בראשית אינה צריכה קידוש - כעין שמקדשין המועדות על ידי קידוש ראשי חדשים אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת הוא בלא קידוש בית דין ונפקא ליה מדכתיב מועדי ה' יתירא דמצי למיכתב אלה אשר תקראו אותם מקראי קדש שבת בראשית קרי לשבת משום דכל מועדות נמי כתיב בהו שבת שבתון הלכך קרי ליה שבת בראשית שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית דבשבת ראשונה כתיב בו בויכולו ויקדש אותו:

5 ילקוט שמעוני על נ"ך פתח ↗

אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית. בשעה שנגלה הקב"ה והראה ליחזקאל צורת הבית ותכונתו ומוצאיו אמר הקב"ה הגד את בית ישראל את הבית. א"ל יחזקאל מרי וכי עכשו הם בונים שאמרת וישמרו את כל צורתו וגו' ועשו אותם, א"ל לאו אע"פ שאינם עושים אותו עכשו יהו קורים בצור הבית ואני מעלה עליהם כאלו בבנינו הם עסוקים. שמואל אמר ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית, וכי יש צורת הבית, אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בו כאלו אתם בונים בן:

5 עירובין פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַתְנִיתָא אַטְעִיתֵיהּ לְרַב, דְּתַנְיָא: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יוֹתֵר מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל — יְמַעֵט. הוּא סָבַר: מִדְּרַבָּנַן מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכַל גָּמְרִי, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר. וְלָא הִיא, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחָא דְמַלְכִין גָּמַר.

6 מנחות פתח ↗

וּמְנָלַן דְּבַדָּיו לְפוּתְיָא דְּאָרוֹן הֲווֹ יָתְבִי? דִּילְמָא לְאׇרְכּוֹ דְּאָרוֹן הֲווֹ יָתְבִי! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: תְּרֵי גַּבְרֵי בְּאַמְּתָא וּפַלְגָא לָא מִסְתַּגִּי לְהוּ.

6 יומא פתח ↗

רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְשָׁחַט אִמּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא! הָא אָמְרִי בְּמַעְרְבָא דְּחִיָּיתוֹ לַצּוּק זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ. אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו וְכוּ׳. אָמַר רַב: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִקְרַב, שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי — יִרְעֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִרְעֶה, שֵׁנִי שֶׁבַּזּוּג שֵׁנִי — יִקְרַב. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים נִידְחִין. מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּיָלֵיף מִמְּחוּסַּר זְמַן. מְחוּסַּר זְמַן, לָאו אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא חֲזֵי, כִּי הָדַר מִיחֲזֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתְחֲזִי כְּלָל. הָכָא נִרְאָה וְנִדְחָה! אֶלָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב, דְּיָלֵיף מִבַּעַל מוּם עוֹבֵר. בַּעַל מוּם עוֹבֵר, לָאו אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי הַשְׁתָּא, כִּי הָדַר מִיחֲזֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. וְהָתָם מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, מוּם בָּם — הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עָבַר מוּמָן — יֵרָצוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן? מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהֶם״, הֵם הוּא דְּכִי עָבַר מוּמָן יֵרָצוּ, הָא כׇּל דְּחוּיִין, הוֹאִיל וְנִדְחוּ — נִדְחוּ. וְרַב? הָהוּא ״בָּהֶם״ בְּעֵינַיְיהוּ הוּא דְּלָא מִירְצוּ, הָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת — מִירְצוּ. כְּדִתְנַן: אֵיבָרִים תְּמִימִים בְּאֵיבָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב הָרֹאשׁ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — יַקְרִיבוּ כׇּל הָרָאשִׁין כּוּלָּן, כְּרָעָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — יַקְרִיבוּ כָּל הַכְּרָעַיִים כּוּלָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן — יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וְאִידַּךְ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בָּם״ ״בָּהֶם״. וְאִידַּךְ? ״בָּם״ ״בָּהֶם״ לָא דָּרֵישׁ. וּלְרַב, נְהִי נָמֵי דְּבַעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין, אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב! אָמַר רָבָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. הֵי רַבִּי יוֹסֵי? אִי נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי דְּקוּפּוֹת, דִּתְנַן: שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין, שֶׁבָּהֶן תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן: אָלֶף בֵּית גִּימֶל. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶף בֵּית גִּימֶל — לֵידַע אֵיזֶה מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן, לְהָבִיא הֵימֶנָּה רִאשׁוֹן, שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן. דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאִתְחֲזַי קַמַּיְיתָא לָא אִתְחֲזַי בָּתְרָיְיתָא. אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח, דִּתְנַן: הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין — אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקְרַב, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. וְאִם הָיָה הַשֵּׁנִי מוּבְחָר מִמֶּנּוּ — יְבִיאֶנּוּ. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וּבָרַיְיתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, דְּקָתָנֵי: אִם שֶׁל שֵׁם מֵת — זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו, וְאִידַּךְ כִּדְקָאֵי קָאֵי. בָּרַיְיתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּקָתָנֵי: ״שֵׁנִי״, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן אִם שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יׇעֳמַד חַי״, וְלֹא שֶׁחֲבֵירוֹ מֵת. מַאי מַשְׁמַע? ״יׇעֳמַד חַי״, וְלֹא שֶׁכְּבָר עָמַד. תְּנַן, וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ — יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין — מִשּׁוּם הָכִי יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין — אַמַּאי יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ? אָמַר לְךָ רַב: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קָא אָמֵינָא. כִּי אָמֵינָא, אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן. בִּשְׁלָמָא לְרַב, בְּהָא פְּלִיגִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רָבָא: הָא אָמְרִינַן דַּיְיקָא מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. תְּנַן: שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. הָא דְּיָחִיד כִּי הַאי גַוְונָא — מֵתָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, כִּדְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב:

8 תוספות על סוכה פתח ↗

שכל מזבח שאין לו קרן. וזה שקרנו נפגמה הוה ליה קרן כמאן דליתיה ולכך נפסל לעבודה דאין לו קרן דפגימה פוסלת באבני מזבח כדי שתחגור בה צפורן כדאמר פ"ק דחולין דף יח. ושם וטעמא פירש שם בקונט' משום דכתיב אבנים שלמות תבנה ובסידא פליגי בה תנאי התם ר"ש בן יוחי אומר טפח ר' אליעזר בן יעקב אומר כזית וי"ל דהטעם משום דלא חשיב ריבוע למר בהאי שיעורא ולמר בהאי שיעורא וריבוע מעכב כדקתני הכא ומיהו במזבח ניחא דכתיב רבוע יהיה המזבח אבל קרן מנלן דסיד היה בקרן דאע"פ שפירש כאן בקונט' קרן אבן מרובע אמה על אמה ברום אמה לא יתכן דע"י מלבן נעשה כדאי' בפ' איזהו מקומן זבחים נד. ושמא רבוע דקרן ילפינן ממזבח וא"ת ואבני מזבח מאי איריא משום דנפגמה תיפוק ליה משום דחסרה האבן ואפילו לא נפגמה לא קרינן בהו שלמות כדמוכח פ' איזהו מקומן שם גבי מזרחית דרומית שלא היה לו יסוד דפריך היכי עבדי לה אי דגייז לה אבנים שלמות אמר רחמנא וי"ל דהכי קאמר ליה התם אי גייז לשבר האבן אי אפשר לשבר בלא פגימה ואין כאן שלמות ואם בא לפחות ולהחליק בסכין בלא פגימה איכא איסורא דלא תניף עליהן ברזל וכן משמע במסכת ע"ז פ' ר' ישמעאל עבודה זרה דף נב: גבי אבני מזבח. שקצצום וגנזום בית חשמונאי דקאמר היכי נעביד ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא נסרינהו פי' לעשות בלא פגימות לא תניף עליהם ברזל כתיב וא"ת וליעבדו על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח במסכת סוטה בפ' עגלה ערופה סוטה דף מח. דקאמר משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל שמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים ושמיר דמשמתו נביאים הראשונים היה חורבן הבית כדתניא בגמ' משחרב בהמ"ק בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא דף כא: אלא בטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רשב"ג התם משחרב בהמ"ק ניטל טעם הפירות מסתמא לאחר חורבן בית שני קאמר שחרב בימיו תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירות מתברכין בימי שמעון בן שטח. שנעשין חטין ככליות של שור הגדול ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה דפ"ק דקידושין דף לא. ודפ"ב דע"ז דף כג: ושם שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדקאמר ר' נחמיה פ' עגלה ערופה סוטה מח: כדכתיב במלואותם ואפי' ר' יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק מודה נמי דאבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פ' מי שאחזו גיטין סח. ושם גבי בנין בהמ"ק שעשה שלמה דקאמרינן היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחך רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה שמיר לבית המקדש ועובדא דדמא בן נתינה בבית שני הוה דקאמרינן התם לשנה נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה שעשה משה שניה שעשה עזרא כדתנן במסכת פרה פ"ג מ"ה וכיון שהיה שמיר בבית שני כדפרישית אמאי גנזום בית חשמונאי וי"ל שמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה צפורן וא"ת א"כ היאך בנו את המזבח דלא אפשר לומר שהיה מתקן מבחוץ ומכניסו מבפנים דאפילו כי האי גוונא במזבח אסור כדתניא במכילתא בסוף פרשת וישמע יתרו לא תבנה אתהן גזית בו אין אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקודש הקדשים ומה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו בבית אינו נשמע אלמא במזבח אפילו בחוץ אינו נשמע וכן יסד רבינו אליהו הזקן באזהרת אמת יהגה חיכי אבני מזבח תוך ובר כן נגוזו ועבר והיינו יכולין לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין לאחר שהוקדשו אבל אין צריך דמשמע בפ' איזהו מקומן זבחים נד. ושם שבנו אותו באבנים החלוקות כגון חלוקי אבנים מן הנחל שבחול הים ובחול הים נבראו חלקות מששת ימי בראשית ומיהו קשה דגבי בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה ואמר ר' יהודה דהוה שמיר לבהמ"ק.:

8 תוספות על זבחים פתח ↗

אבנים שלמות כו' - תימה דהוה ליה לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויש לומר שהש"ס קיצר כאן ורוצה לומר כמו שמדקדק הש"ס במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל עבודה זרה דף נב: גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל כתיב ואם תאמר וליעביד על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח בסוטה פרק עגלה ערופה סוטה דף מח. דקתני משמתו נביאים הראשונים בטל אורים ותומים והיינו בית ראשון משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חורבן הבית כדתניא בגמרא משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא דף כא: ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל התם משחרב בית המקדש ניטל טעם פירות ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירותיהם מתברכים בימי שמעון בן שטח שנעשו חיטין ככליות של שור הגדול תענית דף כג. ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה שמו דפרק קמא דקדושין דף לא. ובפרק שני דמסכת ע"ז דף כג: שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פרק עגלה ערופה סוטה דף מח: מדכתיב במלואותם ואפי' רבי יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש מודה דאבני אפוד נמי בעו שמיר כדמוכח פרק מי שאחזו גיטין דף סח. גבי בנין בית המקדש שעשה שלמה דקאמר היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחין רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה בעי שמיר למקדש ועובדא דבן נתינה בבית שני דקאמר הדר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה עשה משה שניה עשה עזרא כדתנן במסכת פרה פ"ג מ"ה וכמו כן קשה בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז דף נב: אמאי גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום אנשי יון כיון דאפשר על ידי שמיר ויש לומר דשמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה הצפורן ופרק קמא דחולין דף יח. אמרינן וכמה כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומיהו קשה בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה וקאמר רבי יהודה דהוה שמיר לבית המקדש:

8 מנחת חינוך פתח ↗

שלא נבנה וכו'. דיני מצוה זו מבוארים בר"מ פ"א מה' בית הבחירה והכבש של המזבח גם כן בכלל לאו זה וכ"כ הרהמ"ח בסוף המצוה ונראה מדברי הר"מ דוקא אם בנה האבן שנגע בה ברזל לוקין על הלאו כי התורה הזהירה ע"ז לא תבנה וכו' דהיינו דאסור לבנות אבל מזבח בנוי שנגע בה ברזל נהי דאותו האבן נפסל כמבואר שם וכאן מכל מקום אינו עובר בלאו כי הנפת ברזל אין איסור אלא שפוסל והאיסור הוא שלא יבנה אותו למזבח אבל אם לא בנה אין לוקין וע"ש במ"ל. ואיני מבין הא מביא שם הדין דצריך שלא יהי' שום פגם במזבח שנא' אבנים שלמות תבנה וכ"ה בע"ז דנ"ב ע"ב נתברינהו אבנים שלימות וכו'. והנה פסוק זה דאבנים שלמות הוא בפ' כי תבא אצל מזבח בהר עיבל וצ"ל דילפינן מזבח דורות משם אם כן נהי דכאן כתיב לא תבנה אבל שם כתיב ובנית מזבח לא תניף עליהם ברזל אם כן נראה דהלאו הוא ג"כ הנפת הברזל ונילף ג"כ למזבח דורות דחוץ הלאו של לא תבנה ואפילו בבנוי מכל מקום אסור להניף ועובר בלאו דלא תניף אך בודאי כך מבואר במכילתא ואינו בידי. וקצ"ע בע"ז דאמרינן ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל ואמאי אינו מביא מפסוק זה המוקדם וזה במזבח דורות לא תבנה אתהן גזית וכו'. והנה התוס' בכ"מ מפלפלים מהיכן לקחו אבנים למזבח שיהיו שלמים בלי שום פגימה ואי שהחליקן בברזל הא נפסל ועיין תוס' סוכה מ"ט ד"ה שכל המזבח בסה"ד כתבו דיש לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח דעודן חולין לאחר שהוקדשו אבל א"צ ע"ש וסברתם דהלאו הוא דוקא לאחר שהוקדשו ונפסלי' אבל קודם הקדש לא נפסלו כלל ומותרים לעשות בהן למזבח והמ"ל כאן בהט"ו מביא סברא זו בשם הב"ש ודחאו ובאמת הוא סברת תוס' סוכה. ואין לדחות ס' התוס' בלי ראי' אך תוס' שם מסיימים דא"צ לחילוק זה דהיו מביאים אבנים מן הים אך מכל מקום אף שכתבו דא"צ לחלק מכל מקום אפשר דהסברא בעצמה אמת. אמנם תמי' לי' על סברא זו מש"ס מפורש בע"ז והובא בתוס' שם דמלכי חשמונאי' גנזו אבני המזבח ששיקצום מלכי יון ופריך הא אין אדם אוסר דשא"ש ואר"פ קרא וכו' ובאו בה פריצים וחיללוה וע"ש ברש"י כיון דנכנסו הגוים נעשו כלים של המקדש חולין וקנו הגוים מהפקירא והי' שלהם ואסרו ומדאורייתא אסורים אפילו להדיוט ע"ש בדיבורי רש"י ואמרינן שם דאמרי כו' היכי נעביד נתברינהו היינו שהגוי ישבר אותם ויבטל הא אבנים שלמות כו' נינסרינהו פירש"י במקום הפגימות שיהי' חלקים הא ל"ת עליהם ברזל לכך גנזום ומקשינן ולשקלינהו לנפשי' ומשני לאו אורח ארעא אם כן כיון דמפורש שם דאבנים של המזבח יצאו לחולין ביד הגוים וא"כ היו יכולים החשמונאים להחליקם בברזל ואח"ז להקדיש אותם ולבנותם למזבח שהרי הי' חולין גמורין. וא"ל כיון שהי' פ"א קודש זה אין סברא כלל כיון דעתה הם חולין אע"כ דהאיסור של לאו זה אפילו נגע בהם ברזל קודם שהוקדשו ע"ש וד' התוס' תמוהים ומפורש שם דאין חילוק כלל בין קודם שהוקדש או לאחר שהוקדש. ומדי עמדי בזה אכתוב עוד מה שק"ל הנה בר"מ פ"א שם מביא דכלים הנעשים מתחלתן להדיוט אין משתמשין לגבוה וקורות שחצבן לבהכ"נ אין בונין אותם בהר הבית ועאו"ח סי' קמ"ז מבואר שם דכלים שנשתמשו להדיוט אסורים לגבוה והוא מש"ס דזבחים ומנחות מה מזבח שלא נשתמש בה הדיוט אף עצים ועיין מגן אברהם שכתב אף דבר"מ כאן מבואר דאף דנעשו לשם הדיוט ולא נשתמש אסור לגבוה בה"מ שאני.

9 רש"י על פסחים פתח ↗

בשאר ימות השנה - אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד והוא היה מחוסר כפורים ואם לא יביא כפרתו לא יאכל את שלמיו דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אלמא אכילת קדשים עשה היא בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל:

9 מנחת חינוך פתח ↗

שלא לנטוע אילנות במקדש וכו' וע"ז נאמר לא תטע לך אשירה וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ו מה' עכו"ם וכ"ה. ולשון הרהמ"ח אמרו ז"ל שאין איסור דוקא אצל המזבח אלא אף בכל העזרה שכל העזרה נקראת אצל המזבח וכ"כ הר"מ בין אצל המזבח או בכל העזרה וז"מ בספרי עיין בכסף משנה ויתבאר אח"ז בס"ד. ולדידי צ"ע ע' בזבחים ד"ס מבואר שם א"ר אלעזר מזבח שנפגם וכו' שנא' ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלו וכו' ופרש"י והלא כל העזרה כשירה לכך דכתיב במנחה במקום קדוש וכו' אלא וכו' ומדמקשה הש"ס וכי אצל המזבח וכו' מבואר דאצל המזבח הוא דוקא סמוך דאל"ה דכל העזרה בכלל אצל וכו' ל"ק כלל ושם מבואר דכל העזרה כשירה כפירוש רש"י על כן צריך לדרוש בזמן וכו' אבל כאן מנ"ל לרז"ל לדרוש כלל העזרה הא כתיב אצל המזבח דלמא הוא דוקא סמוך למזבח ולא כל העזרה. ולומר דילפי' משם דלפי האמת ל"ד אצל המזבח אלא כל העזרה הא דרשו דאצל המזבח בזמן שהוא שלם ולא פגום אם כן ה"נ נדרוש כן דאם המזבח פגום אינו עובר הנוטע בל"ת וזה לא שמענו כלל ואינו מבואר בשום מקום ולא בר"מ ובהרהמ"ח וצריך עיון גדול. ואפ"ל דהאמת לשון אצל המזבח כולל כל העזרה רק שם מקשה דשינה בלשון כיון דכתיב דהאכילה במקום קדוש היינו עזרה וכאן שינה וכ' אצל המזבח וגם קרא מיותר דידוע דק"ק נאכלים בעזרה וע"כ לדרשה אתי בזמן וכו' אבל כאן דאינו נכתב רק זה אצל המזבח הפשט כל העזרה וא"כ אינו מוכח ד"ז דמזבח שנפגם וכו' ע"כ בכ"ע אפילו נהרס המזבח עובר בלאו אם נוטע בעזרה כנ"ב. והרהמ"ח בסוף המצוה כ' דנוהג בזו"נ ואף בזה"ז הנוטע אילן בכל העזרה לוקין ובודאי לדעת הראב"ד בפ"ו מה' בית הבחירה דקדושת המקדש לא קדשה לע"ל וטמא שנכנס עתה למקדש אינו חייב כרת אם כן בודאי אינו חייב בלאו זה גם כן דדוקא בעזרה הקדושה בקדושת העזרה הדין כן וז"פ אך הרהמ"ח סובר כהר"מ דקדושת מקדש לא נתבטלה אם כן האידנא ג"כ לוקין. וראיתי להגאון בעל משנ"ח במצוה ל"ח שהשיג על הרהמ"ח וכתב כיון דאין המזבח א"ח מש"ס דזבחים הנ"ל דאצל המזבח היינו בזמן שהוא שלם וכו' וכ' דזה ברור ולפי דבריו הי' להר"מ לכתוב חידוש זה דמזבח שנפגם אינו עובר הנוטע כמ"ש לענין אכילת קדשים אך מש"ל נכון ואמת בעזה"י. והנה הנוטע בין אילן מאכל ובין אילן סרק חייב ובודאי אין חילוק בין נטעו יחור או גרעין ותיכף על הנטיעה חייב וא"צ קליטה דוקא כמ"ש בח"ז לענין שבת ולענין כלאים ואפילו חזר ולוקט מן הארץ מכל מקום כבר עבר על הנטיעה כנ"פ. ולענין אם הברכה והרכבה הוי כנטיעה ע' בר"ה ובסוטה ובר"מ פ"י מה' מע"ש גבי ערלה ובר"מ בה' מלכים גבי חוזרין וכו' ותלמד לכאן ומכל מקום אני לך. והנוטע בעציץ שאינו נקוב בודאי א"ח. אך בעציץ נקוב נראה דהוי כנוטע בארץ וחייב כמו שמצאנו בכ"פ ודיני עציץ ע' במ"ל בפ"ב מה' בכורים. והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דלאו זה הוא בעזרה דוקא אבל בהר הבית אינו עובר דנקטו בעזרה והכסף משנה מביא דבספרי מבואר מנין לנוטע אילן בהר הבית שעובר בל"ת וכו' אם כן קשה על הר"מ למה כת' בעזרה הא אף בהר הבית עובר ותירץ דראב"י שם נראה דפליג וסובר דבעזרה דוקא ופוסק כראב"י דמשנת ראב"י קב ונקי. והנה כלל זה דראב"י אם הוא בבריית' ג"כ ע' במ"ל פ"ב מה' בית הבחירה ובתשו' ח"צ וע' כאן בס' יש סדר למשנה שהאריך בזה. ועיין בס' משנ"ח שכ' כיון דבמס' תמיד מקשינן מראב"י והי' יכול להקשות מת"ק חזינן דהלכתא כוותיה דראב"י בזה ע"ש. והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דוקא בנטיעה עוברים בלאו אבל בונה בית או אכסדרה של עץ בעזרה אינו עובר מן התורה רק איסור דרבנן ובאמת בברייתא דספרי מבואר דת"ק סובר דבונה בית ג"כ עובר בלאו וכן ראב"י סובר באכסדרה עובר בל"ת עיין בכסף משנה מ"ש בזה וע' יסל"מ שהאריך מאוד בזה וע"ש שדעתו דהר"מ סובר דעל בנין עוברים בל"ת רק דאין לוקין והרחקה שכ' הר"מ היינו דהתורה עשתה הרחקה ועיין בר"מ פ"א מה' בהב"ח ובהראב"ד כאן וע' רש"י בפירוש החומש ושם דעתו דבונה בית בכלל לאו זה ועיין ברא"מ דמביא דברי הר"מ דאינו אלא מדרבנן ומביא גם כן דברי הספרי דבונה בית בכלל לאו זה והנה לאו זה ככל הלאוים שבתורה ואפשר חמור יותר דהוא לתא דע"ז כמ"ש הר"מ והרב המחבר:

9 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות טומאת מת פתח ↗

אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת וכו'. א"א המשנה אמרה אינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו ביניהם מה שאין כן באילני סרק מכל מקום לכתחלה אינה נטעת כל נטע:

11 רשב״א על חולין פתח ↗

אתיא מפרה. ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן לקמן חולין נז, ב דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא.ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא לעיל חולין ו, ב מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא.ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואין אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו.ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות יב, ב גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי נדרים מומין עה, ב גבי מומין, ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה לקמן לעיל ט, א דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה נו, ב גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו כתובות עו, ב העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה הל' איסור והיתר אות עג.

11 תוספות על נדה פתח ↗

רבי יהושע אומר כיהה. הקשה ר"ת דמאי טעמייהו דרבנן דמטמאי מספיקא נוקי גברא אחזקיה כדקי"ל בפ"ק דחולין דף י: דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה ורבי יהושע נמי אמאי צריך קרא ובפרק המדיר כתובות דף עה: נמי דקאמר לא תימא דלא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה כלל פירוש דקאמר התם גבי משארסתני נאנסתי לא מפיה אנו חיין אלא הני מילי היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל דתנן אם בהרת כו' והשתא מה צריך ראיה על זה דאזיל בתר חזקה ועוד דשאני גבי נגעים דגלי קרא וי"ל דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה וכן מוכח בתוספתא בפרק יש נוחלין בשער לבן דקתני אמר להן אף שער שחור סוף שבהרתו הפכתו אלמא דדרך השער ללקות מן הבהרת ובהמדיר שם דקאמר היכא דליכא חזקה דממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה היינו אפילו דאיכא ריעותא דאי לא אזיל לא הוה מוקי קרא דלטהרו אספק בהרת קדמה דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי אלא הוה מוקי לה לדרשה אחריתי כרבנן אי נמי מהתם יליף דאזיל בתר חזקת הגוף אע"ג דאיכא ריעותא ור"ת מפרש בע"א ואין להאריך כאן:

13 תוספות על סנהדרין פתח ↗

שעיבר השנה מפני הטומאה - פי' בקונטרס שניטמאו בע"ז דע"ז מטמא בפרק ר' עקיבא שבת דף פב. כמת אע"ג דטומאת ע"ז מדרבנן מאותה שעה שמא גזרו עליה דהא דריש ליה התם מקראי דדברי הקבלה ובירושלמי אמר דגולגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח ותימה שהרי בט"ו היו יכולין ליטהר ולמה עיברוה והא סגי בהזאת שלישי ושביעי ואפר פרה לא היו חסרים דכל בית ראשון עמד להם אפר פרה דמשה כדאמר פרה פרק ג משנה ה דשניי' עשה עזרא ושמא לא היה להם הדבר מזומן ליטהר:

14 רשב״א על יבמות פתח ↗

לא ר' יוסי היא. והשתא הוה מצי לאקשויי וליגמר מהכא דלא דחי כדלעיל, אלא דעדיפא מינה קאמר ליה, דאי הוה מקשי ליה הכא הוה מתרץ ליה כדלעיל שאני הכא דהכשר מצוה הוא דהבערה נמי אינה גופא של רציחה, ומיהו איכא למידק היכי הוה סלקא דעתא דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא, והא קיימא לן ביצה ח, ב דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דבשעה דעבר אלאו מקיים עשה, אבל הכא הא קא מבשל ועבר אלו קודם למיתת ב"ד. ויש לומר דהכא נמי הוי ליה למיפרך הכי, אלא דעדיפא מינה אמר ליה. ויש אומרים רמב"ן ד"ה לא, ועי' ריטב"א בשם ר"ח דהכא נמי איכא למימר כגון שהיתה פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו, וכן בהבערה, נמצא שהבערה ובשול וקיום מיתת ב"ד באין כאחד. ולא מסתבר שאי אפשר שלא תהא הבערה ובשול הפתילה קודם בזמן, שאין הפתילה נתכת אלא אחר ההבערה זמן אחר. וכן בישול הפתילה על כל פנים קודמת בזמן לירידתה לתוך פיו, ואינו דומה לכלאים בציצית שאי אפשר לאחד מהן להיות קודם בזמן לחברו, וכן מילה בצרעת.

15 נדרים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה? וּמָה אִילּוּ אָמַר לְאִשָּׁה ״הַיּוֹם אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אִי אַתְּ אִשְׁתִּי״, מִי נָפְקָא בְּלָא גֵּט?! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי קָא מְדַמֵּית קְדוּשַּׁת דָּמִים לִקְדוּשַּׁת הַגּוּף? קְדוּשַּׁת דָּמִים פָּקְעָה בִּכְדֵי, קְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא פָּקְעָה בִּכְדִי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא פָּקְעָה בִּכְדִי? וְהָתַנְיָא: ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלָמִים״ — כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹלָה, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלָמִים. אַמַּאי? קְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ, וּפָקְעָה בִּכְדִי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר לִדְמֵי. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹלָה, וּמֵעַכְשָׁיו שְׁלָמִים״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲדָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף, וַחֲדָא בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים — הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְתַנָּא לְמִיתְנֵא תַּרְתֵּי. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: קְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא פָּקְעָה בִּכְדִי, קְדוּשַּׁת דָּמִים פָּקְעָה בִּכְדִי, אַמְּטוּ לְהָכִי תְּנָא תַּרְתֵּי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידֵּי וְאִידֵּי קְדוּשַּׁת דָּמִים, לְמָה לִי לְמִיתְנֵא תַּרְתֵּי? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר: מִקְּדוּשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדוּשָּׁה קַלָּה פָּקְעָה, מִקְּדוּשָּׁה קַלָּה לִקְדוּשָּׁה חֲמוּרָה צְרִיכָא לְמֵימַר?! לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּבַר פְּדָא, דְּאָמַר: לָא פָּקְעָה קְדוּשָּׁה בִּכְדִי? אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר לָךְ בַּר פְּדָא, הָכִי קָאָמַר: אִם לֹא אָמַר ״מֵעַכְשָׁיו שְׁלָמִים״ — לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹלָה הָוֵי. מִידֵּי דְּהָוֵה הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״, דִּמְקוּדֶּשֶׁת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא דַּהֲדַר בֵּיהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חוֹזֶרֶת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר! אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר הָתָם חוֹזֶרֶת, הָכָא שָׁאנֵי — דַּאֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט. יְתֵיב רַבִּי אָבִין וְרַב יִצְחָק בְּרַבִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וְקָא מְנַמְנֵם רַבִּי יִרְמְיָה, יָתְבִי וְקָאָמְרִי: לְבַר פְּדָא דְּאָמַר פְּדָאָן חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת,

15 משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

חֲמִשָׁה עָשָׂר מְמֻנִּין הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְכֵן מְמַנִּים לְעוֹלָם עַל כָּל דָּבָר מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר דְּבָרִים אֵלּוּ מְמֻנֶּה אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן א עַל הַזְּמַנִּים ב עַל נְעִילַת שְׁעָרִים ג עַל הַשּׁוֹמְרִים ד עַל הַמְשׁוֹרְרִים ה עַל הַצִּלְצָל עִם שְׁאָר כְּלֵי שִׁיר ו עַל הַפְּיָסוֹת ז עַל הַקָּנִים ח עַל הַחוֹתָמוֹת ט עַל הַנְּסָכִים י עַל הַחוֹלִין יא עַל הַמַּיִם יב עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים יג עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת יד עַל מַעֲשֵׂה הַפָּרֹכֶת טו עַל מַעֲשֵׂה בִּגְדֵי כְּהֻנָּה: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּמֻנִּים אֵלּוּ תַּחַת יָדוֹ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה כְּדֵי לְהָכִין הַמְּלָאכָה שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עָלֶיהָ. זֶה שֶׁעַל הַזְּמַנִּים הוּא וַאֲנָשָׁיו מְשַׁמְּרִים אֶת הַזְּמַנִּים. כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ עֵת הַקָּרְבָּן מַכְרִיז הוּא אוֹ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו בִּרְשׁוּתוֹ וְאוֹמֵר עִמְדוּ כֹּהֲנִים לָעֲבוֹדָה וּלְוִיִּם לַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל לַמַּעֲמָד וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע קוֹלוֹ יָבוֹא כָּל אֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ: זֶה שֶׁעַל נְעִילַת שְׁעָרִים עַל פִּיו נוֹעֲלִין וְעַל פִּיו פּוֹתְחִין וְאֵין הַתּוֹקְעִין תּוֹקְעִין בְּכָל יוֹם לִפְתִיחַת הַשְּׁעָרִים אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ. וּבְכָל יוֹם תּוֹקְעִין בַּמִּקְדָּשׁ שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת לִפְתִיחַת הַשְּׁעָרִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה: זֶה שֶׁעַל הַשּׁוֹמְרִים הוּא אִישׁ הַר הַבַּיִת שֶׁמְּסַבֵּב עַל הַלְוִיִּם בְּכָל לַיְלָה וְכָל מִי שֶׁיָּשֵׁן עַל מִשְׁמָרוֹ מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּמַקְלוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת כְּסוּתוֹ: זֶה שֶׁעַל הַמְשׁוֹרְרִים הוּא בּוֹרֵר בְּכָל יוֹם הַמְשׁוֹרְרִים שֶׁעוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן לוֹמַר שִׁירָה בַּפֶּה. וְעַל פִּיו תּוֹקְעִין עַל הַקָּרְבָּנוֹת. אֵין פּוֹחֲתִין בַּמִּקְדָּשׁ מֵאַחַת וְעֶשְׂרִים תְּקִיעָה בְּכָל יוֹם. שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים. וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף מוֹסִיפִין תֵּשַׁע עַל קָרְבַּן מוּסָף. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁחָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּסָפִין אֵין תּוֹקְעִין לְכָל מוּסָף וּמוּסָף בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא תּוֹקְעִין תֵּשַׁע בִּלְבַד לְכָל הַמּוּסָפִין: בְּעֶרֶב שַׁבָּת מוֹסִיפִין שֵׁשׁ. שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל. וּבָרֶגֶל מוֹסִיפִין שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שַׁעַר הַתַּחְתּוֹן וְהוּא שַׁעַר עֶזְרַת נָשִׁים וְשָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שַׁעַר הָעֶלְיוֹן הוּא שַׁעַר נִקָּנוֹר וְלָמָּה נִקְרָא שַׁעַר עֶלְיוֹן לְפִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵעֶזְרַת נָשִׁים. וְכֵן תּוֹקְעִין שָׁלֹשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם שֶׁמְּנַסְּכִין בֶּחָג וְאֵין תּוֹקְעִים לְמִלּוּי הַמַּיִם בְּשַׁבָּת. וְתוֹקְעִין שָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִין הַמַּיִם. וְכָל הַתּוֹקְעִים שֶׁתּוֹקְעִים עַל הַקָּרְבָּנוֹת מִתַּחַת יַד זֶה שֶׁעַל הַמְשׁוֹרְרִים וּבִרְשׁוּתוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַתְּקִיעוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת הֵן: זֶה שֶׁעַל הַצִּלְצָל הוּא הַמַּעֲמִיד כָּל הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי כְּלֵי שִׁיר שֶׁסּוֹעֲדִין עִם הַלְוִיִּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: זֶה שֶׁעַל הַפְּיָסוֹת הוּא מֵפִיס בֵּין הַכֹּהֲנִים בְּכָל יוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אִישׁ וְאִישׁ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ שֶׁזָּכָה בָּהּ בַּפַּיִס. וְאַרְבַּע פְּעָמִים הָיוּ מְפִיסִין בְּכָל יוֹם וּבְהִלְכוֹת תְּמִידִין אֲבָאֵר כֵּיצַד הָיוּ מְפִיסִין: הַמְמֻנֶּה שֶׁעַל הַקִּנִּים הוּא שֶׁפּוֹסְקִין עִמּוֹ שֶׁיִּמְכֹּר הַקִּנִּים לַקָּרְבָּנוֹת כָּךְ וְכָךְ בַּסֶּלַע וְכָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה יָבִיא דְּמֵיהֶם לַמִּקְדָּשׁ. וְזֶה הַמְמֻנֶּה נוֹתֵן הַקִּנִּים לְבַעֲלֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְעוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הַגִּזְבָּרִין וְנוֹתְנִין לוֹ. מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין עִמּוֹ הַשַּׁעַר. וְאִם הוּזְלוּ הַקִּנִּים מַסְפִּיק כְּשַׁעַר הַזּוֹל וְאִם הוּקְרוּ מַסְפִּיק כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ עִמּוֹ שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְכֵן קֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל אוֹ שֶׁנִּפְסַל קֹדֶם שֶׁיִּקָּרֵב נוֹתֵן אַחֵר תַּחְתָּיו: זֶה שֶׁעַל הַחוֹתָמוֹת הוּא שֶׁמְּקַבֵּל דְּמֵי הַנְּסָכִים מִמְּחֻיְּבֵי נְסָכִים וְנוֹתֵן לָהֶן חוֹתָמוֹת. וְזֶה שֶׁעַל הַנְּסָכִים הוּא שֶׁמּוֹכֵר הַנְּסָכִים: כֵּיצַד. אַרְבַּע חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הָאֶחָד כָּתוּב עָלָיו עֵגֶל. וְהַשֵּׁנִי כָּתוּב עָלָיו זָכָר. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּתוּב עָלָיו גְּדִי. וְהָרְבִיעִי כָּתוּב עָלָיו חוֹטֵא: כָּל מִי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַמִּקְדָּשׁ נוֹתֵן דְּמֵי הַנְּסָכִים לְזֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָמוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה מְצֹרָע עָשִׁיר נוֹתֵן לוֹ חוֹתָם אֶחָד שֶׁכָּתוּב עָלָיו חוֹטֵא וְהַלָּה הוֹלֵךְ בַּחוֹתָמוֹת שֶׁבְּיָדוֹ לְזֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים וְנוֹתֵן לוֹ נְסָכִים כְּמִנְיַן הַחוֹתָמוֹת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וְלָעֶרֶב בָּאִים זֶה אֵצֶל זֶה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת אִם הוֹתִירוּ הַמָּעוֹת הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ וְאִם פָּחֲתוּ הַמָּעוֹת יְשַׁלֵּם זֶה שֶׁעַל הַחוֹתָמוֹת מִבֵּיתוֹ. מִי שֶׁאָבַד חוֹתָמוֹ מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב אִם מָצְאוּ בַּמָּעוֹת יֶתֶר כְּדֵי חוֹתָם שֶׁטּוֹעֵן נוֹתְנִין לוֹ וְאִם לָאו אֵין נוֹתְנִין לוֹ. וְשֵׁם כָּל הַיּוֹם כָּתוּב עַל הַחוֹתָם מִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁלֹּא יַשְׁהֶא הַחוֹתָם אֶצְלוֹ עַד שֶׁיּוּקְרוּ הַנְּסָכִים: מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין שַׁעַר הַיַּיִן וְהַסּלֶת עִם הַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים. אִם הוּקְרוּ נְסָכִים מְסַפֵּק לָהֶן כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ עִמּוֹ. וְאִם הוּזְלוּ מְסַפֵּק לָהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל. וְהַשָּׂכָר שֶׁמִּשְׂתַּכֵּר הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעָרִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מוֹתַר נְסָכִים וְלוֹקְחִין בּוֹ עוֹלוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵין מְקַיְּצִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּעוֹלוֹת עוֹף שֶׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר עוֹף: הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן עוֹמְדִין עַל הָרִצְפָּה תָּמִיד וְאוֹכְלִין בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵין עֲלֵיהֶן בְּגָדִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה אֶלָּא חָלוּק אֶחָד הֵם חוֹלִין בִּמְעֵיהֶן. לְפִיכָךְ מַעֲמִידִין מְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה מְבַקֵּר אוֹתָן וּמְרַפֵּא כָּל תַּחְלוּאֵיהֶן וְעוֹסֵק בָּהֶן תָּמִיד הוּא וַאֲנָשָׁיו שֶׁתַּחַת יָדוֹ: וְכֵן מְמַנִּין אַחֵר לִהְיוֹת חוֹפֵר בּוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְתַקֵּן הַבּוֹרוֹת שֶׁל רַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם מְצוּיִין בִּירוּשָׁלָיִם לְכָל אֶחָד מִיּוֹשְׁבֶיהָ וּלְכָל עוֹלֵי הָרְגָלִים. וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כָּל אֻמָּנֵי לֶחֶם הַפָּנִים וְהוּא מְתַקֵּן כָּל מְלַאכְתּוֹ. וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כָּל אֻמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וְהוּא מְתַקֵּן מְלַאכְתָּהּ: זֶה שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת מְמֻנֶּה עַל כָּל אוֹרְגֵי הַפָּרֹכוֹת וְהַרוֹקְמִין בָּהֶן שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנוֹת לַהֵיכָל וְלַשְּׁעָרִים. וּשְׁתֵּי פָּרֹכוֹת הָיוּ עוֹשִׂין בְּכָל שָׁנָה לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְקֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים. וְחוּטֵי הַפָּרֹכֶת כְּפוּלִין שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה. וְאַרְבָּעָה מִינִין הָיוּ בָּהּ שֵׁשׁ וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. וְכָל אֶחָד מֵהֶן כָּפוּל שִׁשָּׁה הֲרֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין. וְטֶפַח הָיָה עָבְיָהּ וְעַל שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים נִירִין הָיְתָה נֶאֱרֶגֶת אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה: וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּרֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדַּשׁ שֵׁנִי שֶׁבַע עַל שִׁבְעָה שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה וְאַחַת עַל פֶּתַח הָאוּלָם וְאַחַת עַל פֶּתַח הַהֵיכָל וּשְׁתַּיִם לַדְּבִיר בֵּינוֹ וּבֵין הַקֹּדֶשׁ וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בַּעֲלִיָּה: פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְשֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה מַטְבִּילִין אוֹתָהּ מִבַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּב הָאִצְטַבָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה: וְכָל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים שֶׁאִם יִטַּמְּאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ הַשְּׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶם: זֶה הַמְּמֻנֶּה עַל מַעֲשֶׂה בִּגְדֵי כְּהֻנָּה עוֹסֵק בַּהֲכָנַת בִּגְדֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים וּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבַאֲרִיגָתָן וּמִתַּחַת יָדוֹ נַעֲשָׂה הַכּל. וְלִשְׁכָּה הָיְתָה לוֹ בַּמִּקְדָּשׁ:

15 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: נָשִׁים הָאוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכוֹת, נוֹטְלוֹת שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וַאֲנִי אוֹמֵר, מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. הוֹאִיל וּפָרֹכוֹת תַּחַת בִּנְיָן עֲשׂוּיוֹת.

16 פסחים פתח ↗

תְּמָרִים וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. עוּלָּא אִיקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, קָרִיבוּ לֵיהּ טִירְיָנָא דְתַמְרֵי. אֲמַר לְהוּ: כַּמָּה כִּי הָנֵי בְּזוּזָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: תְּלָת בְּזוּזָא. אֲמַר: מְלָא צַנָּא דְּדוּבְשָׁא בְּזוּזָא, וּבַבְלָאֵי לָא עָסְקִי בְּאוֹרָיְיתָא. בְּלֵילְיָא צַעֲרוּהוּ. אָמַר: מְלָא צַנָּא סַמָּא דְמוֹתָא בְּזוּזָא בְּבָבֶל, וּבַבְלָאֵי עָסְקִי בְּאוֹרָיְיתָא. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ׳״. אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק? אֶלָּא, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״הַר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״שָׂדֶה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ ״בַּיִת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלִיּוֹת כַּיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפּוֹטְרוֹפְּסִין וְכוּ׳. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ יֵשׁ בְּרֵירָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״שֶׂה לַבָּיִת״ — מִכׇּל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שֶׂה לַבָּיִת״ — מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא וְשׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יַד אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִדַּעְתָּן. תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא יִשְׁחוֹט אָדָם לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יַד אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן וּבֵין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן, וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וְשָׁחַט רַבָּן עֲלֵיהֶן — יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן, וְאֵין יוֹצְאִין בְּשֶׁל עַצְמָן, חוּץ מִן הָאִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לְמַחוֹת. מַאי שְׁנָא אִשָּׁה? אָמַר רָבָא: אִשָּׁה וְכׇל דְּדָמֵי לַהּ. הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: חוּץ מִן הָאִשָּׁה — שֶׁיְּכוֹלָה לְמַחוֹת. טַעְמָא דְּמַחַי, הָא לָא מַחַי — נָפְקָא בְּשֶׁל בַּעְלָהּ, וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: ״וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן״, הָא סְתָמָא לָא נָפְקָא! מַאי ״אֶלָּא מִדַּעְתָּן״ — לָאו דְּאָמְרִי אִין, אֶלָּא בִּסְתָמָא, לְאַפּוֹקֵי הֵיכָא דַּאֲמוּר לָא. וְהָא ״כּוּלָּם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְשָׁחַט רַבָּן עֲלֵיהֶן — יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן״ דְּבִסְתָמָא, וְקָתָנֵי: חוּץ מִן הָאִשָּׁה — מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לְמַחוֹת! אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁשָּׁחֲטוּ אֵין לְךָ מִיחוּי גָּדוֹל מִזֶּה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין וְכוּ׳. רָמֵי לֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: תְּנַן, עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. וְהָתַנְיָא: רָצָה — מִזֶּה אוֹכֵל, רָצָה — מִזֶּה אוֹכֵל! אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא סָבָא, וְאָמְרִי לַהּ: פַּתְיָא אוּכָּמָא, מִינִּי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעְתְּתָא. מַתְנִיתִין — בִּדְקָפְדִי אַהֲדָדֵי, בָּרַיְיתָא — דְּלָא קָפְדִי אַהֲדָדֵי. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ וְכוּ׳. מִשֶּׁל רַבּוֹ הוּא דְּלֹא יֹאכַל, אֲבָל מִשֶּׁל עַצְמוֹ — יֹאכַל. וְהָא תַּנְיָא: לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁלּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ. לָא קַשְׁיָא: כָּאן — כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן — כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל — שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, לִישָּׂא בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל — שֶׁעֲדַיִין חֶצְיוֹ עֶבֶד. יִבְטַל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ אֶלָּא לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִילֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי — יֹאכַל, שָׁחַט טָלֶה — יֹאכַל, שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה — יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי, וְיֹאמַר: אִם גְּדִי אֲמַר לִי רַבִּי — גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי, וְאִם טָלֶה אֲמַר לִי רַבִּי — הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶן יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא! שָׁחַט גְּדִי — יֹאכַל, אַף עַל גַּב דִּרְגִיל בְּטָלֶה. שָׁחַט טָלֶה — יֹאכַל, אַף עַל גַּב דִּרְגִיל בִּגְדִי. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה — יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. וְהָא תַנְיָא: אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד! מַתְנִיתִין בְּמֶלֶךְ וּמַלְכָּה. וְהָתַנְיָא: אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד, וּמַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ וּמַלְכָּה שֶׁאָמְרוּ לְעַבְדֵיהֶם: צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלֵינוּ אֶת הַפֶּסַח, וְיָצְאוּ וְשָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן שְׁנֵי פְסָחִים. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ מִן הַמַּלְכָּה, אָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם: מַלְכָּה וּמֶלֶךְ דְּדַעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן — יֹאכְלוּ מִן הָרִאשׁוֹן. אֲנַן לֹא נֹאכַל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִן הַשֵּׁנִי. וְשׁוּב פַּעַם אַחַת נִמְצֵאת הַלְטָאָה בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם וּבִקְּשׁוּ לְטַמֵּא כָּל הַסְּעוּדָה כּוּלָּהּ. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה, אָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם: בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם רוֹתֵחַ אוֹ צוֹנֵן? אָמְרוּ לוֹ: רוֹתֵחַ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהָטִילוּ עָלֶיהָ כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן. הָלְכוּ וְהֵטִילוּ עָלֶיהָ כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן וְרִיחֲשָׁה, וְטִהֵר רַבָּן גַּמְלִיאֵל כׇּל הַסְּעוּדָה כּוּלָּהּ. נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְנִמְצֵאתָ מַלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, נִמְצֵאת כׇּל הַסְּעוּדָה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. שָׁכַח מַה שֶּׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ וְכוּ׳. שֶׁלִּי?! מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ! אָמַר אַבָּיֵי: הוֹלֵךְ אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל רַבּוֹ אֶצְלוֹ, דְּנִיחָא לֵיהּ בְּתַקַּנְתָּא דְרַבֵּיהּ, וּמַקְנֵי לֵיהּ חַד מִינַּיְיהוּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ. שָׁכַח רַבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁכַח אַחַר זְרִיקָה, דִּבְעִידָּנָא דְּאִיזְּרִיק דָּם — הֲוָה חֲזֵי לַאֲכִילָה. אֲבָל שָׁכַח לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּכִי אִיזְּרִיק דָּם לָא הֲוָה חֲזֵי לַאֲכִילָה — חַיָּיבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: חֲמִשָּׁה שֶׁנִּתְעָרְבוּ עוֹרוֹת פִּסְחֵיהֶן זֶה בָּזֶה, וְנִמְצֵאת יַבֶּלֶת בְּאֶחָד מֵהֶן — כּוּלָּן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְעָרְבוּ לְאַחַר זְרִיקָה, דִּבְעִידָּנָא דְּאִיזְּרִיק דָּם מִיהָא הֲוָה חֲזֵי לַאֲכִילָה. אֲבָל נִתְעָרְבוּ לִפְנֵי זְרִיקָה — חַיָּיבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. מַאן דְּמַתְנֵי אַמַּתְנִיתִין, כׇּל שֶׁכֵּן אַבָּרַיְיתָא. מַאן דְּמַתְנֵי אַבָּרַיְיתָא, אֲבָל אַמַּתְנִיתִין לָא. כֵּיוָן דִּכְשֵׁירִין נִינְהוּ, דְּאִי אִידְּכַר הֲוֵי חֲזֵי לַאֲכִילָה, קַמֵּי שְׁמַיָּא גַּלְיָא. אָמַר מָר: וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְהָא אִיכָּא חַד דְּלָא נָפֵיק! מִשּׁוּם דְּלָא אִיפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיְתֵי כׇּל חַד וְחַד פֶּסַח — קָא מַיְיתֵי חוּלִּין לָעֲזָרָה, דְּאַרְבְּעָה מִינַּיְיהוּ עָבְדִי לְהוּ. לַיְתֵי כּוּלְּהוּ חַד פֶּסַח — נִמְצָא פֶּסַח נֶאֱכָל שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו. הַאי מַאי? נַיְתֵי כׇּל חַד מִינַּיְיהוּ פִּסְחוֹ, וְנַיתְנֵי וְנֵימָא: אִי דִּידִי בַּעַל מוּם — הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי פֶּסַח, וְאִי דִּידִי תָּם — הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי שְׁלָמִים! לָא אֶפְשָׁר,

17 תוספות על זבחים פתח ↗

כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה - למ"ד לעיל זבחים דף נח: כוליה מזבח בדרום קאי יש תימה על מזבח הנחשת למ"ד גובהו עשר לא משכחת לכל היותר כי אם כ' אמות לט' אמות דחצר שלפני המשכן חמשים אמה כ"ה אמות חצי החצר וה' אמות מקום מזבח פש ליה כ' אמה עד כותל דרומי כי מטי כבש עד הכותל לא משכחת לאמה אלא שתי אמות וטפח ואצבע ושליש אצבע והוה ליה הילוך על ידי הדחק כדמוכח בשבת דף ק. ובעירובין דף נח: במתלקט עשרה מתוך ארבע דהוי רשות היחיד ולמ"ד דמזבח רחב עשר אמות לא הוו אלא ט"ו אמה עד הכותל ורבי יוסי דאמר לעיל זבחים דף נט: מזבח גבוה עשר אמות ורחב חמש לטעמיה דאמר כוליה מזבח בצפון קאי והיה משוך כל כך לצד צפון עד דמשתיירי ל"ב אמה לכבש ומיהו א"כ לא היה כלל מן המזבח לפני פתח המשכן אי מזבח משוך יותר מכ"ה אמה דמסתמא משכן הוה כמו בית עולמים דגחלי יום הכיפורים צריך לפני ה' ולרבי יהודה דאמר עשר רחבו יש לומר דלדידיה שלש אמות קומתו ולא יותר כדתניא לעיל זבחים דף נט::

18 מנחות פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רְאָיָיה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה.

18 משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

לֵוִי הָאוֹנֵן מֻתָּר לַעֲבֹד וּלְשׁוֹרֵר. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן בְּכָל יוֹם לוֹמַר שִׁירָה עַל הַקָּרְבָּן וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם וְאֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא בַּפֶּה בְּלֹא כְּלִי שֶׁעִקַּר הַשִּׁירָה שֶׁהִיא עֲבוֹדָתָם בַּפֶּה. וַאֲחֵרִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם מְנַגְּנִין בִּכְלֵי שִׁיר. מֵהֶן לְוִיִּם וּמֵהֶן יִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה. שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל הַדּוּכָן אֶלָּא מְיֻחָס. וְאֵין אֵלּוּ הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי הַכֵּלִים עוֹלִין לְמִנְיַן הַשְּׁנֵים עָשָׂר:

18 יבמות פתח ↗

גּוֹי גּוּפָא לָא קָנֵי לֵיהּ, מַאי דְּקָנֵי לֵיהּ הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן דִּקְדַם וּטְבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין — אַפְקְעֵיהּ לְשִׁעְבּוּדֵיהּ. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: מַעֲשֶׂה בִּבְלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת שֶׁקָּדְמוּ עֲבָדֶיהָ וְטָבְלוּ לְפָנֶיהָ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. לְפָנֶיהָ — אִין, לְאַחֲרֶיהָ — לָא! אָמַר רָבָא: לְפָנֶיהָ, בֵּין בִּסְתָם בֵּין בִּמְפוֹרֵשׁ. לְאַחֲרֶיהָ, בִּמְפוֹרֵשׁ — אִין, בִּסְתָם — לָא. אָמַר רַב אַוְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי, אֲבָל גּוֹי גּוּפֵיהּ — קָנֵי. דִּכְתִיב: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״, אַתֶּם קוֹנִים מֵהֶם, וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם, וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה. וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם. לְמַאי? אִילֵימָא לְמַעֲשֶׂה יָדָיו — אַטּוּ גּוֹי לָא קָנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? וְהָכְתִיב: ״אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר״, וְאָמַר מָר: ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ — זֶה הַגּוֹי! אֶלָּא לָאו, לְגוּפֵיהּ. וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: אַתֶּם קוֹנִין מֵהֶם — אֲפִילּוּ גּוּפֵיהּ. פָּרֵיךְ רַב אַחָא: אֵימָא בְּכַסְפָּא וּבִטְבִילָה! קַשְׁיָא. אָמַר שְׁמוּאֵל, וְצָרִיךְ לְתׇקְפּוֹ בַּמַּיִם. כִּי הַאי דְּמִנְיָמִין עַבְדֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי בְּעָא לאטבולי לְאַטְבּוֹלֵיהּ. מַסְרֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ לְרָבִינָא וּלְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא. אָמַר לְהוּ: חֲזוֹ דְּמִינַּיְיכוּ קָבָעֵינָא לֵיהּ, רְמוֹ לֵיהּ אַרְוִיסָא בְּצַוְּארֵיהּ, אַרְפּוֹ לֵיהּ וְצַמְצִמוּ לֵיהּ. אַרְפּוֹ לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוֵי חֲצִיצָה. צַמְצִמוּ לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא לַקְדֵּים וְלֵימָא לְהוּ: לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין אֲנִי טוֹבֵל. בַּהֲדֵי דְּדַלִּי רֵישֵׁיהּ מִמַּיָּא, אַנְּחוּ לֵיהּ זוּלְטָא דְטִינָא אַרֵישֵׁיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל אַמְטִי לְבֵי מָרָךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: חֲזִי מָר הָנֵי דְּבֵי פָּפָּא בַּר אַבָּא, דְּיָהֲבִי זוּזִי לְאִינָשֵׁי לִכְרָגַיְיהוּ וּמְשַׁעְבְּדִי בְּהוּ. כִּי נָפְקִי, צְרִיכִי גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אִיכּוֹ שְׁכֵיבִי לָא אֲמַרִי לְכוּ הָא מִילְּתָא. הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מוּהְרְקַיְיהוּ דְּהָנֵי, בְּטֻפְסָא דְמַלְכָּא מַנַּח, וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּלָא יָהֵיב כְּרָגָא, מִשְׁתַּעְבֵּד לְמַאן דְּיָהֵיב כְּרָגָא. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְּלַע לְגַבְלָא. חֲזָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל דִּמְעַבְּרָן מִגֵּרִים שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ, וַחֲזָא חַמְרָא דְיִשְׂרָאֵל דְּמָזְגִי גּוֹיִם וְשָׁתוּ יִשְׂרָאֵל, וַחֲזָא תּוֹרְמוֹסִין דְּשָׁלְקִי גּוֹיִם וְאָכְלִי יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: צֵא וְהַכְרֵז עַל בְּנֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, וְעַל יֵינָם מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ, וְעַל תּוֹרְמוֹסָן מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. עַל בְּנֵיהֶן שֶׁהֵם מַמְזֵרִים — רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵין גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּוֹל. וְכֵיוָן דְּלָא טָבֵיל, גּוֹי הוּא. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. וְעַל יֵינָם מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ — מִשּׁוּם: ״לָךְ לָךְ, אָמְרִין נְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״. וְעַל תּוֹרְמוֹסָן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם — לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. וְהָא תּוֹרְמוֹס אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם! רַבִּי יוֹחָנָן כְּאִידַּךְ לִישָּׁנָא סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כֹּל שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל שׁוּלְחַן מְלָכִים לֶאֱכוֹל בּוֹ אֶת הַפַּת — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם, וְטַעְמָא דְּאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה גֵּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ. טָבַל וְלֹא מָל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה גֵּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בָּאִמָּהוֹת שֶׁטָּבְלוּ וְלֹא מָלוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טָבַל וְלֹא מָל, מָל וְלֹא טָבַל — אֵין גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּוֹל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי נֵילַף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי נֵילַף מֵאִמָּהוֹת! וְכִי תֵימָא, אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁאֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין — נֶאֱמַר פֶּסַח בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר פֶּסַח בְּדוֹרוֹת. מָה פֶּסַח הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם — אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף פֶּסַח הָאָמוּר לְדוֹרוֹת — אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר — רְאָיָה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה. אֶלָּא בְּטָבַל וְלֹא מָל — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַהְנֵי, כִּי פְּלִיגִי בְּמָל וְלֹא טָבַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָלֵיף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: בְּאָבוֹת נָמֵי טְבִילָה הֲוָה. מְנָא לֵיהּ? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם״, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאֵין טָעוּן כִּבּוּס — טָעוּן טְבִילָה, מְקוֹם שֶׁטָּעוּן כִּבּוּס — אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן טְבִילָה. וְדִלְמָא, נְקִיּוּת בְּעָלְמָא?! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״, וּגְמִירִי דְּאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, טְבִילָה בָּאִמָּהוֹת מְנָלַן? סְבָרָא הוּא, דְּאִם כֵּן, בַּמֶּה נִכְנְסוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִמּוֹל וְיִטְבּוֹל. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַאן חֲכָמִים — רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁבָּא וְאָמַר מַלְתִּי וְלֹא טָבַלְתִּי — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וּמָה בְּכָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. אָמַר מָר: לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּחֲדָא סַגִּיא, הֵיכָא דְּמָל לְפָנֵינוּ — מַטְבִּילִין, מַאי ״לְפִיכָךְ״? מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יְהוּדָה טְבִילָה עִיקָּר, וּטְבִילָה בְּשַׁבָּת לָא, דְּקָא מְתַקֵּן גַּבְרָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הָא אוֹ הָא בָּעֵי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. פְּשִׁיטָא, דְּכֵיוָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵינַן — תַּקּוֹנֵי גַּבְרָא בְּשַׁבָּת לָא מְתַקְּנִינַן! מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יוֹסֵי מִילָה עִיקָּר, וְהָתָם הוּא דְּלָא הֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ, אֲבָל הֵיכָא דַּהֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ — אֵימָא לִיטְבֹּל זֶה לַיטְבְּלֵיהּ בְּשַׁבְּתָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵי. אָמַר רַבָּה: עוֹבָדָא הֲוָה בֵּי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַבִּי, וְרַב יוֹסֵף מַתְנִי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בַּר רַבִּי, וְרַב סָפְרָא מַתְנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי חִיָּיא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. אָמַר לֵיהּ: שְׁהִי כָּאן עַד לִמְחַר וְנַטְבְּלִינָךְ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִמּוֹל וְיִטְבּוֹל. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵין מַטְבִּילִין גֵּר בַּלַּיְלָה. וְנֵימָא: שְׁמַע מִינַּהּ נָמֵי בָּעֵינַן מוּמְחִין? דִּלְמָא דְּאִיקְּלַעוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה, ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״גֵּר אֲנִי״, יָכוֹל נְקַבְּלֶנּוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִתְּךָ״, בְּמוּחְזָק לְךָ. בָּא וְעֵדָיו עִמּוֹ, מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם״.

20 תוספות על קידושין פתח ↗

אין מועל אחר מועל - פירש בקונטרס אין מעילה זו אחר זו בקרן אחד של הקדש דכיון שמעל בה הראשון יוצא לחולין אלא בהמה וכלי שרת בלבד תימה דבתוספתא דמעילה פ"ב תניא קרדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרינן יש מועל אחר מועל בכלי שרת ואם אינה כלי שרת אמאי אמר כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ויש לומר דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרי' הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כדין שליחות יד בפקדון דהיכא דמתכוין להוציאו מרשות לרשות נקרא גזלן על כל הפקדון אפילו לא הוציאן אלא מקצתן אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו וביקע בו ובא חבירו וביקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד יסבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות ונהי נמי דסבר שהיא שלו מ"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו ואע"ג שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאם לא כן מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו בקדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היכא דאינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו ולהניח כדפרישית אלא לעולם מיירי שמתכוין לגוזלה ואפ"ה אמרינן דכולן מעלו כדפרישית וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לדבר שהיה סבור שהוא של אחרים מההיא דאמרינן מעילה דף כ. גבי נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופריך מכדי משקל שקלה מה לי שקלה הוא מה לי שקלה חבירו ומוקי רישא דלא מעל באבנים מסורות לגזבר שאינם יוצאים מרשות הקדש וגם הגזבר לא נתכוון לגוזלם אלא ליהנות מהם דסבור שהם שלו וסיפא דקתני הוא מעל מיירי שנתכוון להוציאם מרשות לרשות כדקתני נתנם לחבירו הוא מעל ועוד ראיה מההיא דפרק אלו נערות כתובות לד: דקאמר התם הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים הם דשל אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול אבל כסבורים שהיא דפקדון וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר שלם אם כן מצינו חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים:

20 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

א' בגדי כהנים אין באים וכו'. עכ"מ שהראה מקומו ליומא דף ל"ה ושם אין מבורר אלא בעבודת ציבור מוסרה לציבור אמנם הוא תוספתא פ"ק דיומא דקתני בפירוש אחד בגדי כה"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באים מתרומות: ב' כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר וכן כל כלי השרת אף כל קרבנות שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לציבור. וכ' בכ"מ דיצא לרבינו כך מהא דיומא דף ל"ה ומירושלמי פ"ד דשקלים ובמשל"מ תמה כי אדרבא ביומא דף ל"ה מבואר דרק לעבודת יחיד אמרינן דסגי במסירה לציבור אבל לא בעבודת הציבור עפירש"י עבודת יחיד כף ומחתה אבל במאירי כתב ביוהכ"פ ליכא עבודת יחיד רק קאי אנדונ"ד יכול להקריב דל"ב מסירה כל כך ולא קאי איוהכ"פ ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד ולכך העלה הוא דרבינו דחה סוג' זו מהלכה מההוא דאמרו דיחיד מתנדב קטורת ומוסרו לציבור כמו שהקשה באמת בתוי"ש וכן מהא דר"ה דף ז' שמנדב קרבן עצמו וכמש"כ רבינו ולדעתי אי מהא לא איריא דהנה במשל"מ פ"ב מה' אלו העלה דהך דקטורת אייריא שמוסרו לציבור קודם הפיטום צריך שיהא בקודש ואם כבר הקדישו אין יכול למוסרו ולפי"ז גם הך דמתנדב קרבן לכאורה נוכל לומר הכונה שאין מקדישו עתה רק מוסרו לציבור וציבור מקדישו וא"כ הך דיומא י"ל דלא אידחית דשם ע"כ הכונה שמקדישו תחילה כאשר אבאר דהנה במש"ל פ"ד משקלים תמה טובא מה זו הבדל בין ציבור ליחיד כין דגמ' מסיק דלא אמרינן שמא לא ימסרנו יפה והנה במשל"מ הביא לפרש הכונה בעבודת ציבור אין משום שמא לא ימסרנו יפה אלא דלציבור לא ניחא שיחיד יתנדב ותמה מהא דב"מ דף קי"ח דג"כ נאמר דלציבור לא ניחא ואי מהא לק"מ דשם א"א כיון דחיישינן ששומר לעצמו א"כ בכל שומר יש חשש זה ומהיכן יקחו עומר בשביעית ולדעתי נראה לפרש נכון דבירושלמי פ"ד דשקלים מוקי הא דעשה כה"ג בגדי כהונה כרי"ו דהשומר ספיחים בשביעית וחד מ"ד מוקי כר"ע ומפרש יען דרק פליגי בגוף קרבן אבל במכשירי קרבן לכ"ע נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ מוכח שדעת ירושלמי דפליגי בהא אי קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור ובבגדי כהונה לכ"ע משתנה א"כ נהי דבגמ' דידן לא משמע כן דפליגי בהא אבל עכ"פ בבגכה"ג אייריא שמקדישו בעצמו אלא שמוסרו לציבור אחר ההקדש ומעתה י"ל בוודאי לעבוד עבודת ציבור י"ל דאין משתנה לקרבן ציבור יחיד כיון שמקדישו תחילה לעצמו אבל לעבוד עבודת יחיד נהי דבעינן שיהא כל בג"כ משל ציבור אבל עכ"פ מסירה מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור וא"כ דברי הגמ' אתיא שפיר ברווחא טפי ממה שנדחק לפרשה במשל"מ: ומעתה אין סתירה מהך דר"ה ומהך דקטורת דשם אייריא שאין מקדישה רק מוסרה תחילה לציבור לכן מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד ק"צ דהרי ל"ה עדיין כלל קרבן יחיד שאין מקדישו וא"כ לא נדחית ההוא דיומא וא"כ אמאי לא מחלק רבינו ולכאורה י"ל הא גופי' דרבינו נקטו עם הך דעצים וק"צ א"כ אייריא רק בכהא"ג שאין מקדישו תחילה לכן מהני ומשום הכי לא מחלק רבינו בין ציבור יען דשם אייריא בהקדישו תחילה ורבינו אייריא שנדב לציבור כמו בקרבן אך זה דחוק: והנה במשל"מ תי' עוד דסוגי' זו דיומא אזלה כאוקימתא דרבא בב"מ דפליגי דהא דלרבנן חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לפי אוקימתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרוע א"כ י"ל לכ"ע ל"ח שלא ימסרנה וכמש"כ במשל"מ פ"ד משקלים ורבינו פסק כלשון הזה בפ"ד משקלים או אם נאמר דג"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה ע"כ לומר דשומר מילתא אחריתא וכמש"כ תוס' בהך דר"ה והנה לפמש"כ נסתר גם תי' הלזה דהרי הא דכתבו תוס' שומר שאני רק מכח האי דר"ה דמנדב קרבן ציבור וכיון שכבר העלתי די"ל שם אייריא שלא מקדישו תחילה א"כ א"צ לחלק דשומר שאני רק דהך דב"מ אייריא בהקדישו כמו שאבאר להלן דע"כ להקדש זוכה רק לא לציבור וא"כ הך דיומא לא נדחית באמת די"ל כהא"ג בשכבר הקדישו ל"מ מסירה לציבור ומשום דלא משתנה לק"צ אלא דלכאורה ז"א דהרי בגמ' דידן מוכח דאין הטעם משום דאין משתנה רק משום שלא ימסרנו יפה אבל מהא לא תברה דעכ"פ מוכח דל"מ א"כ אף אתה אמור דהך דיומא ג"כ ל"מ לעבודת ק"צ אם כבר הקדישו משום דלא ימסרנה יפה כדמוכח מהא דשומרי ספיחים ורק לעבודת יחיד מהני מסירה או די"ל דבאמת היינו הך דלכך אין משתנה יען דלציבור ל"מ מסירה בשכבר הקדישו הקדש יחיד אלא דעדיין אין מיושב א"כ רק נשמע דשומר אף דלא הקדישו ל"מ מסירה אבל בשכבר הקדישו עדיין אף שאין שומר עדיין לא מוכח דנדחית גמ' דיומא דהרי שוב י"ל כהא"ג באמת ל"מ ולא מטעם דשמא לא ימסרנו יפה אלא מטעם דאין משתנה לק"צ ואדרבא הא לפי"ז י"ל דלא פליגי הני כלל רק מתחילה דסבור דקנה גוף הספיחים ומקדישו להקדש לכן באמת חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לאידך לישנא דרק תיקנו ד' זוזי א"כ באמת לכן לא חיישינן יען דחולין הוה מהני מסירה לעבודת ציבור ג"כ ולדעת השני שכ' המשל"מ דלמסקנא לכ"ע ל"מ מסירה לציבור באמת משום דהוה שומר אבל היכא דהוה הקדש תחילה אף במי שאין שומר אין יכול למוסרו לציבור ולכן לל"ק דרבא לרבנן ל"מ מסירה וכן הך דיומא דאייריא בכבר הקדישו כדמוכח מירושלמי ל"מ מסירה לציבור לעבודת ציבור וא"כ למסקנא לא אידחי כלל האי לישנא בכהא"ג שכבר שייך לומר דהוא הקדש יחיד דל"מ מסירה לציבור וא"כ חזרה קו' למקומה למה לא מחלק רבינו בין עבודת ציבור: ונראה לישב דלכאורה קשיא לי לל"ק דרבא דפליגי רבנן סברי דל"מ מסירה לעבודת ציבור מהא דאיתא בתמורה דף י' מכפר עושה תמורה או מקדיש עושה תמורה כגון שהפריש קרבן לכפר בו חבירו ופשיט רבא אי ס"ד מקדיש עושה תמורה מצינו שותפין וציבור עושה תמורה כגון בשוי שליח להקדיש עליהם קרבן והקשה במחנה אפרים הא בהקדש ל"מ שליח ותי' דאייריא שעשאו שליח שיקדיש עליהם בהמתו ומעתה קשיא לכאורה איך אייריא אי אחר שמסר שליח להם הקרבן א"כ אין יכול לעשות תמורה דכבר סילק עצמו וע"כ קודם שמסרו רק הקדישה תחילה לכפר תחילה בהם ציבור וא"כ יקשה הא ל"מ מסירה אחר זה לציבור לרבנן לל"ק דרבא כיון דצריך מסירה יפה א"כ מ"פ מצינו ציבור שעושה תמורה שאני ציבור שצריך מסירה יפה וכבר סילק עצמו מכל וכל משא"כ בהפריש בו יחיד ל"ב מסירה וא"כ א"צ לסלק עצמו וא"כ בלא מסרו עדיין אייריא א"כ יקשה לרבא הא ל"ש כלל שיפריש אחר קרבן עבור ציבור דחיישינן שלא ימסרנו יפה לרבא אליבא דרבנן וא"ר להיות ק"צ כלל וקו' זו יקשה בלא"ה לס"ד דרבא דלרבנן ל"מ מסירה הא מרבא עצמו מוכח דמהני ובהך דר"ה דמנדב קרבן ציבור הוק' הא פליגי רבנן ולפמש"כ יקשה יותר מרבא אדרבא ורק לפי תי' התוס' א"ש דשומר שאני וכאן א"ל שלא הקדיש תחילה דא"כ אין עושה תמורה קודם שהקדישו וע"כ אחר שהקדישו א"כ איך מהני מסירה לציבור הא אין משתנה הקדש יחיד לציבור וא"ל דמסרו קודם שהקדישו ועושה תמורה אחר שמסרו דבוודאי א"א לעשות תמורה אחר שמסרו אך לכאורה דהא מייתי שם מקדיש פודה ומכפר עושה תמורה ומקדיש פודה אפי' אחר שמסרו א"כ ה"ה דהא דעושה המכפר תמורה ולא המקדיש היינו אף שמסרו אבל באמת ז"א דזה אייריא ממקדיש לכפר בו חבירו אבל במסרו לציבור לא שייך כלל להסתפק שעושה המקדיש תמורה כיון שסילק עצמו מכל וכל ולישב ע"כ נאמר דל"ק דרבא אדרבא דשומר שאני וא"כ שוב מוכח מכח הך דתמורה דהך דיומא אידחית מפני סוג' דר"ה ודו"ק: ג' עוד נראה לישב דעת רבינו דהנה על תי' המשל"מ דרבינו דחה סוגי' דיומא מפני הך דזבחים וסוג' דר"ה קשה לי דהנה כבר הקדמתי לפרש הגמ' דיומא דמחלק בין יחיד לעבודת ציבור דשם אייריא שעשה לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד ואין נעשה הקדש ציבור ולכן רק מהני מסירה לעבודת יחיד ולפי"ז אין סתירה מהך דר"ה והך דקטורת דהא לכאורה צריך הבנה מהו זה דקאמר ס"ד דאין מוסרו יפה יפה מה מיקרי מסירה יפה מה אין מסירה יפה ונראה לבאר דבעירוכין דף כ' מבואר דיכול להפריש בהמה שיתכפר בו חבירו ואיתא בתמורה דף י' דמקדיש פודה בנפל בו מום הרי אף דהקדישו לכפר חבירו מיקרי המקדיש בעלים של הקרבן ולפי"ז בנדב להביא ק"צ היינו ג"כ להתכפר בו ציבור ואמרינן דל"מ עד שמסרו לציבור דהיינו שמסתלק עצמו מכל וכל ואם נפל מום הוה כאין לו בעלים לפדותו דהוא אין בעליו אבל הס"ד הי' דל"מ מסירה דחיישינן שהוא אין מוסרו יפה רק אף דמוסרו לציבור היינו שיתכפרו בו אבל הוא יהא עדיין בעליו כי רוצה שיקריב משלו כפירש"י ב"מ דף קי"ח קמ"ל דל"ח להא ומסרו יפה יפה ומסלק עצמו ואם יפול מום אינו בעליו לפדותו ולענין להוסיף חומש והטעם דל"ח להא משום דהוה דברים שבלב וכמש"כ במשל"מ ורק הקשה א"כ מ"ט דמ"ד דחיישינן הא לא הוה דברים שבלב ולפמש"כ י"ל דהטעם כיון דהוא המקדיש והקדישו למסרו לציבור ל"ש דברים שבלב אין דברים דידוע דכל שאין סותר לדבריו הוה דברים וא"כ כאן שהקדישו למוסרו לציבור א"כ אין מסירה סותר לדברים שבלב הוה דברים ולפי"ז בהך דיומא דאייריא בעשה לעצמו דאמו עשתה לו א"כ זה הקדש יחיד ממש רק אח"כ מוסרו לציבור לכן אמרינן דלעבודת ציבור ל"מ ולא מטעם דאין מוסר יפה דהרי דברים שבלב אין דברים דהרי שם אי נאמר דלא מסרו יפה רק נשאר לעצמו א"כ סותר מעשה המסירה רק מטעם אחר כיון דעשאו לעצמו א"כ הוה קרבן יחיד ל"מ מסירה לציבור דאין משתנה לק"צ אבל בהך דרה"ש ובקטורת דאייריא שעושה לציבור דהרי אסור לעשות אם אין כונתו למוסרו לציבור א"כ רק הוה החשש שאין כונתו למסור לציבור רק שיכפר בו הציבור לזה אמרינן דל"ח למוסרה לציבור דל"ש לומר שאין משתנה קרבן יחיד על קרבן ציבור דהרי ל"ה כלל קרבן יחיד דהרי הקדישו ונדבו לציבור א"כ ההוא דיומא לא אידחי כלל ורבינו לא הוצרך לחלק בין עבודת יחיד כיון דרבינו נקט יחיד שהתנדב בגכ"ה והיינו שהקדישו שיהא יוצא בו הציבור לכן מהני מסירה אף לעבודת ציבור והך דיומא בעשאו לעצמו לכן יש חילוק בין עבודת ציבור ובכהא"ג לא אייריא כלל רבינו ודו"ק: ד' והנה תוס' בר"ה הוק' הא פלוגתא דתנאי אי חיישינן שלא ימסור יפה ויותר יקשה לפמש"כ לעיל דבתמורה מוכח דרבא סובר דמהני מקדיש עבור ציבור ומהני מסירה ובב"מ סובר דלחכמים ל"מ מסירה ואמנם נראה לפמש"כ א"ש די"ל דוקא בשמקדישו שיתכפר הציבור אז מהני המסירה אבל בשמקדישו שיהא קרבן והקדש יחיד ל"מ אח"כ מסירה לציבור דאין משתנה קרבן יחיד לק"צ ולפי"ז בהך דב"מ י"ל שם הוא זוכה להקדש אבל לא לציבור כאשר יתבאר וכיון דהוה הקדש יחיד ל"מ מסירה לציבור ומטעם דאין משתנה לק"צ ואמנם בפשיטות י"ל דהנה בהך דב"מ משמע דכל זמן שאין מוסרו לציבור אין הקדש כלל וגם אין מקדישו במסירה זו בשלמא בנדב בהמה לק"צ ע"כ מקדישו אבל שם שרק מוסרו לציבור ואין מקדישו תחילה רק הציבור מקדישו אח"כ לכן חיישינן שלא ימסרנו יפה ואולי זה כונת התוס' בשומר שאני הכונה שם נדב רק לשמור אבל לא נדב הספיחים עצמן א"כ אף שמוסרו לציבור בתורת חולין מוסרן אף שציבור מקדישו חיישינן שאין מוסרו יפה כי רוצה שיקריב משלו ונהי דבירושלמי משמע דהקדש הוה דקאמר דאין קרבן יחיד משתנה לק"צ בגמ' דידן ליתא להא"ט ולפי"ז שפיר חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ובמשל"מ הקשה הא דברים שבלב א"ד ומהרי"א כולי בהג"ה תי' במתנה הוה דברים שבלב דברים כמבואר סי' ר"ז ולפי"ז י"ל זה רק אם הוא חולין אבל אם כבר הקדישו בוודאי מוסרו יפה ואף אם חושב בלבו לא ה"ד וההבדל מבואר דבהקדש קיימ"ל מקדיש בעין יפה מקדיש כמש"כ רבינו בפ"ד מעירוכין ונהי גם בנותן קיימ"ל דנותן בעין יפה נותן בפ"ד מזכי' אפ"ה הקדש עדיף כדמוכח מב"ב דף קמ"ז גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ולפי"ז לא קשיא מהך דב"מ דהרי שם בחולין חיישינן שמא אין מוסרו יפה כיון דדמי לכל שאר מתנות דעלמא שפיר הוה דברים ואף למה שנראה מירושלמי דהוה הקדש וסובר דאין מתחלל לק"צ הנה צריך לומר דהוה רק הקדש יחיד ול"ד להך דר"ה דשם מקדישו שיתכפר בו הציבור וכמש"כ למסקנא דפליגי רק בד' זוזי אם יש לו חלק בהן א"כ ל"ד בפשיטות להך דר"ה דשם בהני ד' זוזי ל"ש דמקדישו שיתכפר בו ציבור דהרי לא הקדישו שפיר חיישינן שאין מוסרו יפה והא דל"ח שאין מוסרו יפה ע"כ לומר שומר שאני והטעם נראה לי ברור דהכא דלא בא לידו טועה דל"ב בכהא"ג מסירה גמורה ובאמת צריך לכן חיישינן וזה הטעם נראה די"ל גם לס"ד דקנה הספיחים לפמש"כ תוס' דשאני שומר הכונה לכן חיישינן שהוא חושב שא"צ מסירה גמורה שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו ודלא כפירש"י שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו שיוקרב משלו: והנה במשל"מ תמה אתוס' יומא שהוק' הא מסקינן דל"ח שלא ימסרנו יפה מב"מ דלרבנן חיישינן דאדרבא ביומא איתא דלעבודת ציבור באמת ל"מ מסירה ולפמש"כ ניחא דהך דיומא מילתא אחריתא דאין משתנה לשל קרבן ציבור ולכן רק הביאו מהך דב"מ דמוכח דהיכא דל"ש מסירה דחיישינן שלא ימסרנו: והנה במשל"מ תי' עוד דבהך דיומא קאי לל"ק דפליג אי חיישינן שלא ימסרנו יפה ולמסקנא ע"כ שומר שאני ולדעתי ז"א דהרי גם לל"ק יקשה הא רבא בתמורה סובר דמהני בק"צ כמו שהוכחתי למעלה וע"כ דשומר שאני או דל"ד להך דב"מ יען דשם חולין הוה כמש"כ לעיל א"כ הך דיומא לא דמיא להך דב"מ דביומא מילתא אחריתא דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור וא"כ עכ"פ לא אידחית מהלכה ואמאי רבינו לא מחלק ולכן הנראה דהנכון כמש"כ דרבינו אייריא רק מנדב לציבור אבל אם עשה לעצמו ואח"כ מוסרו לציבור מזה לא מייריא רבינו כלל: ועוד נ"ל דרך אחר דשם איתא שאמו עשתה לו הכתונת וע"כ כשנתנה לו במתנה לכן ל"מ מסירה לעבודת ציבור בשלמא בנדב משלו ומוסר לציבור ל"ח שאין מוסרו יפה דהרי נדבו לציבור אבל כשעשתה לו אמו א"כ לא נדב כלל רק הוא מוסרו לציבור שפיר חיישינן דל"מ ומטעם שכתבתי דכאן משום שאין משתנה הקדש יחיד דהיא עשתה שיהא לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד לכן ל"מ מסירה שלו וזה ברור מאוד: ה' אמנם לישב כל חמירא דאיתא בהאי שמעתין נראה לי לבאר באופן שיצא לנו תירוץ מורווח דלא יקשה ארבינו מהך דיומא דהנה להשוות השני תלמודין דבבלי אמרו דשמא לא ימסרנו יפה ובירושלמי נתנו טעם דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור נראה לי כך דבוודאי אין ק"י משתנה אבל רק קודם מסירה אבל במסירה בוודאי משתנה וירושלמי אייריא בלי מסירה והכונה כך אי הוה אמרינן דמשתנה א"צ כלל מסירה ול"ה שייך החשש שלא ימסרנו יפה אבל כיון דאין משתנה צריך מסירה ושוב חיישינן דלא ימסרנו יפה ומעתה לפי"ז הך דיומא דלציבור דל"מ היינו משום דאין משתנה ואייריא בלא מסירה דאיתא התם אחר עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ומוסרה לציבור משמע שעובד בה תחילה אם רק דעתו למוסרה לציבור אח"כ וכהא"ג בעבודת ציבור ל"מ וכעין זה איתא במאירי שם ולפי"ז אתיא ירושלמי ג"כ כהוגן דירושלמי אייריא בלא מסירה דהרי בהך דשומר ספיחים באמת אין כאן מסירה לציבור דכאשר כלתה שמירתו באו הקוצרים ולוקטים ואין מוסר לציבור וא"כ שפיר אמרו הטעם בירושלמי דאין משתנה לעבודת ציבור כיון דאין מוסר ביד ממש אף שבאמת יודע ורואה שבאין שלוחי ציבור והקוצרים א"כ רק הוה מסירה במחשבה לא מיד ליד א"כ אין משתנה וגמ' אמרו יען דחיישינן שאין כאן מסירה יפה כיון דאין מוסר מיד ליד וכהא"ג שפיר דברים שבלב דברים כיון שאין מעשה ולפי"ז לא יקשה כל הני קו' מתמורה ור"ה מקטורת דשם הוה מעשה מסירה ביד בוודאי ל"ה דברים וכש"כ דניחא לפמש"כ לעיל דל"ש שאין משתנה ק"י לק"צ דל"ה כלל מתחילה קרבן יחיד ושפיר ע"י מסירה משתנה ולפי"ז א"ש דלא הביא רבינו הך דיומא דרבינו אייריא להדיא במוסר לציבור תחילה לכן מהני אף לעבודת ציבור וכן לא יקשה מהך דבן בוכרי במנחות דף כ"א והך דפ"ק דשקלים דנשים שוקלים שקליהם כיון דיש שם מסירה ביד שפיר מהני ול"ש שמא אין מוסרו יפה כיון שמוסר ביד והנה אמת נכון הדבר: ו' הנה בהך דב"מ לכאורה יש להבין איך הוה הקדש יחיד כיון שאין מקדישן ולכאורה י"ל דרק לציבור לא יכול לזכות ע"י הבטה אבל להקדש זוכה בהבטה כמו בד"א דזוכה מהפקר להקדש ולהדיוט כהא"ג אין זוכה כמו שכ' בנדרי זריזין נדרים דף ל"ה בככר של הפקר לפניו ולכן שייך משתנה מהקדש יחיד אלא דא"כ ל"ש מה דאמרו דאין מוסרו יפה יפה הרי ל"מ מסירתו כלל שהרי לא זכה כלל רק זכה מהפקר להקדש וע"כ דל"א הכי: אמנם יש לפרש הך דב"מ בדרך אחר דהנה דעת רש"י ביצה דף ל"ח במגביה מציאה לחבירו אם חבירו לא קנה הוא עצמו קנה אף שלא כיון לזכות והנה בשמ"ק ובמשל"מ הוקשו הא לא כיון לזכות ותי' בשמ"ק כיון שחבירו אין קונה הוה כמכוין לזכות אמנם לדעת רש"י קונה אף שלא כיון לזכות ומעתה לפי"ז לכאורה יקשה למ"ד שמא לא ימסרנו יפה ופירש"י דרוצה שיקריב משלו יקשה לפירש"י בביצה דזוכה אף שהוא מכוין לציבור וא"כ אם עיקר כונתו לציבור אלא דל"מ זכייתו לציבור וזוכה הוא בו א"כ איך נאמר שרוצה שיקרב משלו הא עיקר כונתו לזכות לציבור מתחילה רק בע"כ זכי הוא בו וא"כ במסירה וודאי מוסרו יפה ולישב שיטת רש"י נאמר דבאמת בהא פליגי למ"ד חיישינן שלא ימסור יפה הכונה דכונתו לזכות בעצמו וכתי' השמ"ק והיינו דרוצה שיקרב משלו ומהא"ט ג"כ לא מהני המסירה כפירש"י ואמנם לר"י מהני המסירה דהוא יסבור דזה אף שלא רצה לזכות וכונתו לעולם להקדש א"כ ל"ש דלא ימסרנו יפה שרוצה שיקריב משלו דהרי מתחילה עיקר דעתו לזכות להקדש וזה נכון מאוד ובמשל"מ נדחק דזה שהוקשה לו א"כ כמו דקאמר דפליגי אי מוסר יפה ליפלוגי באין כונתו לזכות אבל לפמש"כ נכון דמסתמא דעתו לציבור אלא דבע"כ זכה שוב מהני מסירתו ולמ"ד דל"מ מסירה משום דאמרינן דמסתמא כיון לזכות והנה במשל"מ הקשה על ירושלמי דלרבנן אין מנדבין עצים מקרא דקרבן מלמד שמנדבין עצים ותי' דאפשר ירושלמי לא דריש כך ובשעה"מ תמה דבפ"ב איתא בירושלמי קרבן מלמד שמנדבין עצים הן אמת בהגהות הגר"א מחק זאת אולי מכח קו' זו אבל באמת מהא לא קשיא דהרי לפי גמ' דיש חילוק דלעבודת יחיד לכ"ע מנדבין א"כ קרא אייריא בקרבן יחיד אבל הקשה עוד מקרא דהפלנו גורלות על קרבן העצים והנה בקרא זה משמע דאפי' לקרבן ציבור וא"כ התמיה גדולה באמת ובשעה"מ שיכל את ידיו בחכמה דבאמת לרבנן נאמר דלא דריש קרא שבא מציבור אלא דבא מיחיד ג"כ וקרא דהוקש למזבח בא דבעינן שלא נשתמש בהן הדיוט ונהי דבגמ' משמע דכ"ע מודו מדלא קאמר איכא בינייהו וכמש"כ לח"מ פ"ו מאיסורי מזבח ועח"ס סי' מ' היינו דסברי דמהני מסירה לציבור וכאידך מ"ד בירושלמי דבעצים רק מקשינן שלא ישתמש בהן הדיוט ולדעתי תמוה דעיקר קו' דקרא דהפלנו קרבן עצים משמע אף לקרבן ציבור ובזה ל"ש דבאמת יסבור דל"ב של ציבור דזה יליף מהיקש למזבח היינו לענין קרבן יחיד דבעי עצים משל ציבור ולכן נראה לי לישב קו' הנ"ל יען דבקרא כתיב הפלנו על קרבן העצים א"כ זה שנפל הגורל הוא מביא בשליחות אחרינא וכהא"ג שפיר מהני מסירה ול"ח שלא ימסור יפה אלא דלכאורה לירושלמי דקאמר הטעם יען דאין משתנה לק"צ א"כ אם עשאו שליח אכתי איך משתנה ואולם לפמש"כ לעיל דחד טעמא הוא לכן אין משתנה יען דל"מ מסירה א"ש ובזה ניחא מה דהקשיתי מתמורה די"ל בעשאו שליח ל"ח שלא ימסרנו יפה כיון דעושה בשליחות דידהו ועל דעתם שימסרנו להם שפיר מהני מסירה וגם כהא"ג שייך שפיר דמשתנה של ציבור כיון דמתחילה על דעת המשלחים הקדישו שימסור להם: ועוד יש לחלק דהך דירושלמי איירי שנדבו עצים ל"מ יען דאין משתנה לק"צ אבל במוסרו לציבור קודם ההקדש וציבור הקדיש ל"ש זה ולפי"ז הקרא דהפלנו גורל איירי במוסרו ולא הקדישו או י"ל כיון שמפילן גורל א"כ אגב שיכול הגורל ליפול על כל אחד א"כ כ"א משתעבד להביא אם יפול עליו הגורל כדי שאם יפול על האחר גם הוא יביא וכהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה והוא נכון בסברא וזה נראה כונת התוס' ביומא שכ' לחלק בין שקלים דנותן בלב שלם כיון שכ"א נותן שקל כנגדו ויש לו לחלק בשל חברו נגד מה שיש לאחרים חלק בשלו ומה גם אם לא יזכה בשל חבירו לא יצא גם הוא כהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה: אך מה דקשה לי על הירושלמי אי סובר דרשא דקרבן העצים א"כ איך קאמר הירושלמי דמשתנה יען דרק מכשירי קרבן הא הוא עצמו קרבן מיקרי ויש לחלק עכ"פ אין הכונה שיהא קרבן מחמת עצמו אלא להכשיר הקרבן אלא שלדעתו הוא דוחק וע"כ דירושלמי סובר דלא מיקרי קרבן ודלא כרבי דסובר עצים מיקרי קבנן והנה בח"ס א"ח סי' מ' הוכיח דהלכה כראב"ש דבעינן שלא ישתמש הדיוט מדלא קאמר איכא בנייהו עצים שבאין מציבור וע"כ מדפשיט לגמ' דבאין משל ציבור א"כ אי לראב"ש אין באין מציבור א"כ מה פשיטות וע"כ דמודה ראב"ש אלא דבעי לרבוי' דבאין רק חדשים ומוכח דהלכה כן דאל"כ דאין הלכה כראב"ש א"כ דילמא אכתי לפלוגי אתי וגמ' דפשיטא לי' דבאין משל ציבור משום דלית הלכה כראב"ש ולכן פסק רבינו תרתי דבא מציבור ורק חדשים ולכאורה יש לדחות דלכן פשיטא לי' דראב"ש מודה יען דאין היקש למחצה וכמש"כ לח"ש אבל לעולם אין הלכה דבאין רק חדשים אבל לפי דברי שעה"מ הנ"ל יש להוכיח כן דהרי לכאורה עדיף יותר לומר דלראב"ש ל"ב בא משל ציבור כיון דילפינן דקרבן שמנדבין עצים וקיימ"ל כחכמים דל"מ מסירה לציבור א"כ ע"כ דל"ב משל ציבור ות"ק יסבור דאין מתנדבין באמת וא"כ מה פשיטא לי' דלראב"ש באין רק מציבור דא"ל מהיקש דהרי יש הוכחה דאין מביאין מציבור כיון דיחיד מתנדב כמש"כ שעה"מ וע"כ כיון דהלכתא דמביאין משל ציבור ע"כ מסתבר דראב"ש מודה ודו"ק אך לפי מה שדחיתי דברי שעה"מ נסתר זה דלענין עבודת יחיד בוודאי מהני מסירה ולפי"ז לכאורה יצא לנו מכאן די"ל כיון דרבינו לית לי' חילוק כגמ' דיומא בין עבודת יחיד כמו דמוכח כאן א"כ שפיר מוכח דהלכה כראב"ש ושמודה דבעינן משל ציבור דל"ש לדחות דבשל יחיד פשיטא דמהני מסירה דלרבינו לית לי' חילוק הנ"ל וכבר בארנו דהך דיומא בלא"ה אין ענין לשאר מסירה לציבור אבל במנדב ממש באמת אין חילוק בין עבודת ציבור וכקו' שעה"מ א"כ צדקו דברי שעה"מ וח"ס ומוכח שפיר דהלכה כראב"ש וצדקו דברי רבינו לשיטתו ודו"ק ודאתאן עלה בסוגיא זו אמרתי להעלות על הספר במה שהוקשו תוס' ביומא מהך דבן בוכרי ומהא דנשים וקטנים מביאין שקליהם כמו שהקשה במשל"מ דלדעתי ל"ק דדוקא היכיא דשייך דהקדש נקרא על שם היחיד שם חיישינן שלא ימסור יפה אבל בהך דבן בוכרי אטו בהך שקל שלא יהי' הקרבן נקרא על שמו ומשלו יהא קרבן כהא"ג וודאי מוסר יפה ובשי"צ כ' דשקלים דידעו דבא משל ציבור גמר ומקנה ובשעה"מ תי' דלכן מקבלין יען דבטל חלק נשים וכהנים ואדאמוהגזצ"ל הכ"מ בשב"ד יור"ד סי' קס"ט הקשה בשותפות ל"ש ביטול ולדעתי אשה וקטנים אף ששוקלין אינם שותפין בקרבן כיון דאין חייבין לשקול שייך שפיר ביטול והנה שם הביא אדאמהגזצ"ל מרש"י עירוכין דלכן ל"ש דרשא דכליל דרוב ציבור ישראל משמע מטעם ביטול ולי קשה דל"ש כלל ביטול בשקלים דע"י ביטול אין נעשה מחולין קדשים כמו שכ' בפ"ו מפהמ"ק לכן נראה כונת רש"י ע"ד דאיתא בירושלמי בשקלים דל"ש דרשא דכליל רק בשל יחיד לא בשל ציבור וכונת רש"י ג"כ כהא"ג דרוב ישראל כהא"ג לא נאמר כלל כליל לא משום ביטול ועמש"כ בפ"ז ממעילה והנה תוס' תי' אהא דבן בוכרי יען דכל ריווח קרבנות שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בח"ס בתורת משה דהיינו דכיון דל"ה כמתנה שוב דברים שבלב אין דברים וכהא"ג כ' אקו' הראשונה כיון שכל כבוד כהונה שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בשי"צ הכונה כיון דכבוד שלהם לא חסרי מידי אדרבא אגב חביבות עבודה מקנה לציבור כדי שיהא עבודתו שלימה משא"כ בספיחין אין לו חלק דבא משל ציבור אפשר דטעי ולא גמר ואקני יעו"ש בשם הריטב"א: ומש"כ תוס' דיש להם הנאה כ' דכונה יען דאין מתרוקן רשותו גמר ומקנה משא"כ בשומרי ספיחין אין להם הנאה מקפיד שלא למסור שכר טרחו ובזה נראה לי דא"ש מה דהקשיתי מתמורה די"ל כיון דמפריש עושה תמורה ופודה א"כ לא נתרוקן רשותו גמר ומקנה ובזה תי' ג"כ מה דקשה ממעילה דיביא קטורת וכן מכריתות דמוסר קטורת לציבור די"ל דיש הנאה דא"צ להתבשם בירושלים מריח הקטורת גמר ומקנה ואהך דמעילה כ' די"ל עוד כיון דמעל ומביא הקטורת לכפרה וודאי גמר ומקנה כדי שיתכפר לו: והנה בגמ' דמנחות בהאי דבן בוכרי יש לדקדק דקאמר דחולין בעזרה הוה הל"ל דאין בא משל ציבור כדאמרינן בב"מ ועוד אמאי ל"ק דקמ"ל דל"ח שלא ימסור יפה כדקאמר בר"ה וכן אמאי לא פריך הגמ' כן אמשנה דנשים שוקלין דהוה חולין בעזרה וכן קו' ראשונים בהך דנשים ניחוש שלא ימסרנו יפה ולפמש"כ י"ל דכל טעם דחיישינן שמא הקדישו לעצמו דזולת זאת דהרי בכל שקלים כן אף שמקדישו מוסרו לציבור הגם דיש לחלק עכ"פ יש לו חלק אבל בנשים ע"י שימסרו אין להם חלק בק"צ וא"כ ל"ש דאין משתנה לק"צ דמ"ש מכל שקלים ולכן ל"ש שלא ימסרנו יפה דכל טעם דל"מ מסירה שמא הקדישו לעצמו וזה ל"ש בשקלים אבל מבן בוכרי פריך שפיר דכהן אין מקדישו דא"כ איך נאכל הא של כהנים אין נאכל ולכן רק פריך דהוה חולין בעזרה וע"ז משני דמוסרו לציבור א"כ במסירה עדיין חולין הוא ל"ש שלא ימסרנו יפה דהוה דברים שבלב ול"ה דברים: ז' אף כל קרבנות הציבור שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרו לציבור. וכתב הכ"מ דיצא לרבינו כן מהא דיומא דף ל"ה גבי בגכ"ה ומשל"מ תמה אדרבא שם מבואר דזה רק לעבודת יחיד אולם בתוסיו"ט כ' דיצא לו ממשנה דיומא אלו משל ציבור רצה להוסיף מוסיף וסובר דאין חילוק בשל כה"ג לשל כהה"ד ובשי"צ כ' דלמסקנא דל"ח לשלא ימסרנה יפה ה"ה אפילו בעבודת ציבור מהני ודנקט עבודת יחיד לרבותא דאף להוצאת כף ומחתה דלאו עבודה גמורה בעי מסירה לציבור והיינו דבתוספתא פ"ק דיומא וירושלמי פ"ד דשקלים לא הזכירו עבודת יחיד ול"נ לפמש"כ המאירי לפרש הסוג' דבוודאי כשמוסר קודם עבודה מהני בציבור ורק כאן אייריא בשעה שיעבוד מוסרה לציבור א"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה קמ"ל דל"ח אבל בעבודת ציבור ל"מ בכהא"ג שלא מסר בשעת הקדישו נתישבו דברי רבינו על נכון דהוא אייריא להדיא ממסר מיד בשעת הקדש לכן מהני ודו"ק: ונראה להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ס"ה דעשו יו"ט משום תמידא שהיו הצדוקים אומרים דיחיד מנדב תמיד דכ' את הכבש האחד תעשה והושיבו לו הא כתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב במועדו מכאן דבא מתרומת הלשכה וכן דריש בדף נ"ב והנה לפי"ז בשלמא אי במוסרה לציבור מהני משום דהוה כאלו בא מלשכה דאז לכל ישראל יש חלק ולכן במסירה לציבור מהני א"כ האי צדוקי ע"כ אית לי' דבלי מסירה יחיד מתנדב והשיב לו שפיר דתשמרו לשון רבים ע"י מסירה איירי דהוה של רבים אבל אי נאמר דל"מ מסירה אי משום דלק"צ חיישינן שמא לא ימסרנה יפה או כדמפרש בירושלמי דיומא דאין נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ כיון שהקדיש הוא הוה קרבן יחיד אף שמסרו לציבור ל"מ משום דאין משתנה לק"צ ובעינן דוקא מתרומת הלשכה א"כ לפי"ז מאי הושיבו לו רבנן להאי צדוקי הא גם האי צדוקי מצי סבר דבעי מסירה לציבור רק סובר דמשתנה מק"י לק"צ וא"כ לפי"ז מקיימי תרי קראי את הכבש תעשה כיון שהוא מנדבו והא דכתיב תשמרו היינו משום מסירה לציבור משתנה ק"י לק"צ ודו"ק ואף את"ל דחכמים ידעו דלצדוקים בלי מסירה סברי דיכול להקריב וא"כ שפיר השיבו לו מתשמרו משמע רבים עכ"פ תיקשי מנ"ל דל"מ מסירה או דלא נשתנה ק"י לקרבן ציבור הא יש לו ללמוד דכתיב את הכבש תעשה לשון יחיד וכתיב תשמרו הא כיצד אלא וודאי דק"י משתנה לק"צ ומהני מסירה כדעת רבינו והא דיומא דמחלקינן בין ק"צ לק"י היינו דגם בגכ"ה שעובד בה קרבן יחיד בעי מסירה לציבור אלא סגי בשעה שעובד שמכוין ורוצה שיהא לציבור אבל עבודת ציבור צריך מסירה מקודם ואז מהני ורבינו אייריא במסרו תחילה כאמור אלא דא"כ לכאורה יקשה גם לדידן מה הושיבו מקרא דתשמרו הא י"ל גם לצדוקים צריך מסירה רק דסברי דסגי בשעת עבודה שבדעתם למסור לציבור ול"צ מסירה תחילה ועכ"פ כיון דצריך מסירה שפיר קאמר קרא תשמרו לשון רבים וי"ל מדכתיב תשמרו להזהיר את הרבים על כן משמע דצריך שיהא של רבים ושישתדלו בו בהקרבה ע"כ צריך מסירה קודם וכדמוכח בפ"ד דתענית תשמרו להקריב דשמעינן דצריך לעמוד על קרבנן בשעת הקרבה והבן: ודע דיקשה תוס' ר"ה דף ז' כ' דבעלמא מהני מסירה רק בשומר ל"מ וכ' בשי"צ שכונתם דידע שק"צ רק מציבור בא וצריך מסירה ומוסר יפה משא"כ שכר שומרים לא ידע דצריך להיות מציבור לכן אין מוסר יפה ויקשה בק"צ מנ"ל דמוסר יפה יען דיודע דק"צ רק בא מציבור דילמא דעתו כדעת הצדוקים וטועה לומר מדכתיב את הכבש תעשה דיחיד ג"כ מנדב ק"צ ולכן נדב הוא ק"צ וא"כ מאי פשיטות דמוסר יפה יותר מבשומר כיון דאפשר דטעי גם בק"צ דל"ב מסירה ואין מוסר יפה: ח' כל בגדי הכהנים אינן באין אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר. והקשה בלח"מ דביומא דף ל"ה איתא דרק עובד בה עבודת יחיד ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור הן אמת דבירושלמי לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש"ס דילן חילק והוא תמוה דשבק ש"ס דילן ופסק כירושלמי וכבר דברנו מזה לעיל: ונראה לישב בהקדם קו' תוס' ביומא שהוק' דהא בב"מ סברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולי יקשה עוד דגמ' מסיק מדבריך לדברינו נמצא אין עומר בא משל ציבור וקשה דהא לפי גמ' דיומא נוכל לפרש דברי חכמים דשפיר קאמרי דריוס"י אמר דמתנדב אדם והוא שומר חנם דל"ח שמא לא ימסרם יפה וע"ז אמרי רבנן נהי דלא חיישת שלא ימסרו יפה הנה זה שייך לענין עבודת יחיד ובבגדי כהונה אבל בק"צ כעומר ושתהל"ח ע"כ אינו בא משל ציבור דבק"צ ל"ש לומר דל"ח לשמא לא ימסור יפה דהא בבגדי כהונה אמרו דאין עובד בה עבודת ציבור וביותר יש לתמוה לפמש"כ המשל"מ דהא דאין עובד בה עבודת ציבור היינו משום דלציבור לא ניחא להו שבא משל יחיד דבגכ"ה מכפרת וא"כ יפורש שפיר דנהי דר"י סובר דל"ח שלא ימסור יפה אכתי עומר ושתהל"ח אינן באים משל ציבור כיון דלא ניחא להו שיבוא משל יחיד א"כ ל"מ מסירה דידי' כיון שאינן מרוצים: ובמשל"מ הקשה עוד בהא דמסיק דפליגי אי תיקנו ד' זוזי להשומרים דלריוס"י לא תיקנו ואמאי לא מוקי דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסור הד' זוזי לציבור יפה והנה כיוצא בזה קו' תוס' בר"ה דף ז' בהא דאיתא התם דמתנדב אדם ק"צ ומוסרו לציבור הרי דל"ח שמא לא ימסור יפה וקשיא מרבנן דסברי הכא דחיישינן שמא לא ימסור יפה ובמשל"מ הקשה מהא דכריתות דאם עושה קטורת צריך שימסור לציבור ובתוס' יומא הקשו מבן בוכרי דכהנים שוקלים אינם חוטאים ואמאי ניחוש שמא לא ימסרנו יפה וכן מהא דנשים וקטנים שוקלים שקליהם יקשה ג"כ ניחוש שמא לא ימסרנו יפה: ולישב כל זה נראה דלכאורה יש להבין מאי זה סברא דניחוש שמא לא ימסרנו יפה דמשמע דאף שבאמת מסרו רק שלא הי' המסירה יפה דמה היא מסירה יפה ומה נקרא מסירה שאינה יפה והנה במשל"מ נראה שהבין דאנו חוששים שבלבו לא הי' למסור כלל אך הקשה ע"ז דהוה דברים שבלב דאינן דברים ועוד יקשה דאין במשמעות הלשון דשלא מסר יפה דמשמע דמסירה בוודאי איכא אלא שאינו יפה כדבעי וא"כ יש להבין מה היא מסירה יפה ונראה דכונה כך דאיתא בתמורה דף י"א המפריש קרבן לכפר בו חבירו מי עושה תמורה מכפר עושה תמורה דאי מקדיש עושה תמורה נמצא ציבור עושין תמורה וכן קאמר שם מקדיש פודה או מכפר פודה ויקשה הא רבא מוקי דרבנן סברי דל"מ מסירה לציבור ועוד קשה לפמש"כ במחנא"פ דע"כ אייריא במקדש השליח בהמתו דאל"ה הא אין עושין שליח להקדש כמש"כ המהרי"ט וא"כ יקשה כיון דבמקדיש משלו אייריא ע"כ בעי מסירה לציבור כדאיתא ברה"ש דף ז' א"כ לא משכחת דציבור עושה תמורה דאין המקדיש עושה תמורה דכבר נסתלק לגמרי אבל במפריש לכפר בו חבירו שפיר י"ל דמקדיש עושה תמורה א"כ איך קאמר נמצא דציבור עושה תמורה וצריך לומר דאייריא שעדיין לא מסרו לציבור ולפמש"כ לקמן דהטעם משום דמצי הציבור לומר שאין רוצין בשאין מוסר בלב שלם לפי"ז י"ל בוודאי במקדיש קרבן ציבור מקדיש יפה דבעין יפה מקדיש אבל בציבור שעשאו לשליח להקדיש משייר לעצמו זכות ואין מוסר יפה ואפ"ה מהני דציבור א"י לומר שאין רוצין כשאין מוסר בלב יפה כיון שהם עשאו שליח ולכן אם נפל בו מום המקדיש מוסיף חומש אף בק"צ עכ"פ י"ל דמכאן נלמד מהו מסירה יפה דאם מסרו לציבור עד שנסתלק ממנו לגמרי שא"י לפדות ולעשות בו תמורה אבל אי לא מסרו לציבור רק שהפריש מבהמתו לכפר בו הציבור והא באמר לא מהני מעתה זהו דסברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסור יפה דהיינו שלא יהא כונתו אלא כמפריש כדי לכפר בו הציבור ומשייר לעצמו זכות זה שיהא הוא יכול לפדות כשיפול בו מום ולעשות תמורה וכן בבגכ"ה משכחת ג"כ לחלק כן שנהי שעשה בגדכ"ה כדי לעבוד בו עבודת יחיד אבל לא להפקיע זכותו לגמרי לעבודת ק"צ וכן בעומר משכחת שמפריש כדי שיצאו בו הציבור והא לא סגי אלא צריך מסירה שלא ישאר לו שום זכות מעתה בהא פליגי אי חיישינן שלא מסרו יפה שכונתו רק שיצאו בו חביריו דהיינו הציבור אבל לא מסתלק לגמרי ור' יוסי סובר דל"ח משום דבוודאי מסרו יפה עד שלא משייר לעצמו שום זכות עד שבבהמה כהא"ג בק"צ א"י לפדות ולהמיר זהו מיקרי מסירה יפה ומבהמה נשמע לשאר דברים דל"ח שמשייר זכות לעצמו ושיהא רק קדוש לעבוד בו עבודת יחיד ולא לעבודת ציבור ואין להקשות הא קיימ"ל בעלמא דכל מקדש בעין יפה מקדיש וא"כ איך ניחוש שלא ימסרנה יפה ומשייר לעצמו עוד זכות דכאן כבר הוא הקדש אלא דבעי מסירה יפה לציבור שלא ישאיר זכות לעצמו בהא ל"ש מקדיש בעין יפה מקדיש: אמנם במשל"מ כ' דהא דלעבודת ציבור חיישינן שמא לא ימסרנה יפה כדמוכח ביומא דף ל"ה הוא משום דציבור לא ניחא להו במסירתו והקשה ע"ז דהא בשמעתין מוכח דליכא רק חששא שלא ימסרנו יפה עד שלא ישייר זכות לעצמו אלא דל"מ משום דהוה דברים שבלב אבל לציבור לא ניחא להו כיון שאין מוסרו בלב שלם וכהא"ג כתבו בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה דאעפ"י דל"ח למיתה על כל זה בבא בטענה כל אדם יכול לומר אני חושש שימות אעפ"י שיש רוב כנגד זה לפי"ז בבגדי כהונה שפיר יש לחלק דלא מהני מסירה דידי' לעבודת ציבור כיון דמסירתו לקרבן הרי דחיישינן אף שבאמת מסרו לציבור אין מסירתו בלב שלם שיהא מהני גם לעבודת ציבור שיסתלק לגמרי רק שבלבו רק לעבודת יחיד רק דלענין לעבוד בו עבודת יחיד מהני דהא ל"ה אלא דברים שבלב אבל לענין עבודת ציבור לא מהני משום דלא ניחא להו לציבור כיון שעכ"פ אין בלבו להסתלק אך התינח בבגדי כהונה אבל במפריש ק"צ ל"ח לשמא לא ימסרנו יפה לא משום דהוה דברים שבלב אלא משום דאמרינן כל מקדיש בעין יפה מקדיש דבשלמא בבגדי כהונה מצינן למימר כיון שהקדיש כבר אין המסירה בעין יפה ומשאיר זכות לעצמו רק מוסרו שיהא של ציבור לעבוד בו אבל לא שיהא כנכסי ציבור דההקדש והמסירה לציבור הן שני ענינים אבל בק"צ ל"ש לומר שם הקרבן לעולת תמיד או למוספין א"כ בשעת ההקדש כבר מפריש שיהא של הציבור דאל"ה מיפסל משום שלא לשמו לומר דילמא מסרו לציבור אבל לא הי' מסירה גמורה אלא כדי שיתכפרו בו אבל לא שיהא כשלהן כהך דתמורה דז"א כיון דאם לא מסרו לציבור שיהא כשלהן הקרבן פסול א"כ למה הקדישו לכן אמרינן כיון דבשעת ההקדש ע"כ פרט שיהא לק"צ וכיון שהדין שצריך מסירה יפה שוב אמרינן אדרבא בעין יפה מקדיש לכן רק בבגדי כהונה דבשעת הקדישו א"צ לפרש שיהא של ציבור רק כשבא הכהן לעבודה צריך הוא למסור לציבור כמבואר במאירי דכן משמע ביומא דמשכחת בנעשו לצרכו רק אח"כ כשבא לעבודה צריך מסירה לציבור: ט' והנה בהך דשומר יש לדמותו לבגדי כהונה דאין לדמותו למקדיש ק"צ דהא יש להבין איך אייריא אי הבי"ד מקדישו ואין לשומר אלא המסירה לציבור א"כ יקשה הא אי חיישינן שלא ימסרנו יפה והשאיר לו כח שניחא לי' שיכפר בשלו א"כ אין יכול בי"ד כלל להקדישו א"כ הוה חולין בעזרה ואין כאן עומר כלל ובגמ' משמע דרק יש לחוש שאין באין מן הציבור אבל לא שאין עומר כלל וע"כ לומר דאייריא הכי נמי שנעשה השומר שליח להקדש דהיינו לזכות ולהקדיש וע"ז חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ודעתו רק להקדיש ולמסור שיקריבו משלו כהך דתמורה שציבור עושה שליח להקדיש ולהפריש קרבן מדידי' דמדמי' הגמ' למפריש קרבן לכפר בו חבירו והנה בעומר ל"ש דצריך לפרוט בשעת ההקדש דאין אלא קד"ד דלא נתקדש העומר בקדה"ג אלא כשהוא כבר בכלי שרת וא"כ המסירה וההקדש הן ב' דברים ול"ש לומר דכל מקדיש בעין יפה דהמסירה הוא ענין אחר אבל עכ"פ נשמע דל"ש לומר דהוה דברים שבלב כמו במתנה כיון שכבר הקדיש וכבר אינו שלו דדוקא במתנה שעדיין ברשותו שייך לומר דאין נותן ברצונו ולא גמר בדעתו להקנותו בחנם אבל היכיא שכבר הקנה להקדש רק שצריך מסירה שיהא לגמרי של ציבור כהא"ג ל"ה דברים שבלב לפי"ז יש לומר דהא דגמ' הכריח לומר דהכי קאמרי רבנן מלדידך לדידן אין עומר בא משל ציבור ולא מפרש כאשר הקשיתי לעיל דרבנן פליגי בהא דסברי דאין באין משל ציבור מטעם דלציבור לא ניחא ע"כ דרבא סובר דגם לרבנן דסברי דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה אין הכונה דסברי באמת דל"מ משום דדברים שבלב הוה דברים וכמש"כ המשל"מ דלפמש"כ י"ל דפשיטא לי' לרבא דבכהא"ג דברים שבלב ל"ה דברים מטעם שבארנו דכבר יצא הדבר בלא"ה מרשותו כיון שכבר הקדישו רק טעם דרבנן דסברי כיון דבלבו אין למסור יפה לציבור לגמרי ורוצה שישאר לו זכותו שיהא הקרבן נקרב משלו נהי דל"מ מחשבתו משום דדברים שבלב לה"ד אבל ציבור לא ניחא להו במה שאין נותן ומוסר להם לגמרי שלא ישאיר לעצמו שום זכות וע"ז פליג ר"י דסובר דל"ח שאין מוסר יפה בלב שלם דכל מקדיש בעין יפה מקדיש ואף דמסירה וההקדש תרי מילי נינהו דסוף כל סוף ניתן הדבר לציבור להקרבה לכן גם בזה אמרינן דמקדיש ומוסר בעין יפה וכיון שמוסר בעין יפה ל"ש לומר דלציבור לא ניחא להו דאין כאן סברא לומר דלא ניחא להו

20 תוספות על כריתות פתח ↗

הא איתסרא לה מחיים - וא"ת ומה בכך והרי אשם ודאי דנודע עד שלא נשחט יצא וירעה ויש לומר דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי שבאה לכפר הספק שעל ספק באתה מתחלה כיפר ואם כן דמיתסר מחיים גם אחר שנודע באיסור הראשון עומדת:

« מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב׳:א׳