מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ח׳:ט״ז

16 החרש וכו'. הנה בנוב"י סי' נ"ג עמד לחקור האי חרש היכא דמי אי באין שומע ומדבר או דגם אין מדבר והוכיח מלשון המשנה דקתני חוץ מבהמה א"כ משמע בחרש שמדבר איירי דע"ז שפיר קאמר משא"כ בבהמה אבל אי איירי דוקא מאין מדבר א"כ ל"ש משא"כ בבהמה א"כ לפי"ז ע"כ איירי במדבר ואין שומע ושייך לומר משא"כ בבהמה והנה תוס' הקשו בעבד הוה חרשת מום ולמה בקרבן ל"ה מום ובאדם ג"כ רק יען דאין שוה בזרעו של אהרן וכ' דאין לחלק בין בי"א לבי"ש ולכאורה קשה דתוס' ערכין כתבו על קו' אחריתי דיש לחלק בין בי"א לב"ש ולכן נראה דבוודאי בחרש שמדבר ואין שומע יש לחלק בין בי"א לבי"ש אבל בחרש שאין מדבר ג"כ אין לחלק ענוב"י שם שכ' דטעמא איכא לחלק דבי"ש יש לו רפואה היינו במדבר ואין שומע ומעתה הנה ע"כ קו' תוס' הי' יען דקתני חרש סתם משמע אף שאין שומע ואין מדבר וע"ז כתב שפיר דאין לחלק בי"א לבי"ש אבל לפמש"כ הנוב"י דאיירי באין שומע א"כ אמאי כתבו דאין לחלק דהא בהך דקידושין באין שומע איירי וסבירא להו דיש לחלק בין בי"ש דבי"ש ל"ה מום ולכן רק באדם הוה מומא דאינו שוה בזרעו של אהרן ואף דאיירי גם מאין מדבר אבל עיקר דברי המשנה לאשמעינן משא"כ בבהמה הא ל"ש רק במדבר ואין שומע: והנה לפמש"כ תוס' ערכין לחלק דיש חרש שיכול להתרפאות לפי"ז איירי משנה זו ביכול להתרפאות רק פסול דאין שוה בזרעו של אהרן וא"ל א"כ מאי קאמר משא"כ בבהמה הא כל מום עובר ל"ש בבהמה לענין לשחוט עליו י"ל לפמש"כ תוס' בדף ל"ז מום דיש לו רפואה ל"ה מום עובר א"כ שפיר קאמר משא"כ בבהמה אף דשאר מום שיש לו רפואה הוה מום לשחוט עליו במדינה הכא ל"ה מומא בבהמה:

17 החרש והשוטה. וקשה הנה חרש ושוטה בני דעת נינהו והוה כמתעסק והא המתעסק פסול בקדשים ונראה ליישב דהנה מבואר בתוס' כריתות דף י"ג דעד שלא נזרק דמן אפשר בשאלה וכאשר ביאר דבריהם בח"ס סי' רכ"ז לפי"ז אין קנוי להקדש עד אחר זריקה לפי"ז י"ל הא דבעינן בקדשים כונה בד' עבודות משום דבמעשה עבודה מפקיע מרשות ההדיוט ומכניסו לרשות הבעלים וכהא"ג כ' הריטב"א גיטין דף כ"ג לענין חליצה וכ"כ במהר"ם שיק חאה"ע סי' קמ"ו והנה בנדרים דף ל"ו פריך אי אמרת שלוחי דידן אמאי פיגולן פיגול אבל אי שלוחי דשמיא נינהו ניחא והנה בר"ן כ' דרק משוגג פריך והוכיח בתב"ש סי' ד' מהר"ן דע"י מעשה יכולין להקדיש דבר שאינו שלו אמנם הרא"ש מפרש דהקו' ממזיד והיינו משום דכאן ל"ש דיכול לפגל ע"י מעשה כמו שיכול לאסור ע"י מעשה משום דע"י זריקה אף שמפגלו הנה מוציאו מרשות בעלים דהא זריקה מועלת לכמה דברים ליוצא וכדומה וער"ן נדרים דף י"ב דאף שנעשה פיגול מיקרי קדשי ד' ואי יכול להוציא מרשות בעלים לרשות הקדש ע"י מעשה א"כ ל"ש ג"כ לומר כסברת התב"ש דיכול להקדיש ע"י מעשה דהא אין יכול להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה אמנם אי אמרינן שלוחי דשמיא נינהו שפיר יכול להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה כמו בכל מעשה העבודות דנגמרת ע"י הכהן שנכנסה לרשות גבוה ע"י מעשה הזריקה שא"י לשאול עוד מעתה י"ל גם לענין חרש ושוטה כיון דשלוחי דשמיא נינהו יכולין להקנות לגבוה ע"י מחשבתם למעשה זריקה דבוודאי אי שלוחי דידן נינהו א"כ הכהן העובד כאלו נעשה שלוחו של הבעלים להקנות הקרבן לגבוה וכיון דלאו בני שליחות נינהו א"י להקנות כיון דמצד עצמן לאו בני דיעה נינהו להקנות לגבוה אבל אי שלוחי דשמיא נינהו א"כ יכולין להיות שלוחים להקנות לגבוה כמו דיכולין ליקנות לעצמן היכא דדע"א מקנה אותן ולכן רק פסול משום דאין שוה בזרעו של אהרן אמנם אחר דגלי קרא דאין שוה בזרעו של אהרן ול"ש בדידהו לומר דהוה שלוחי דשמיא א"כ שוב באמת פסול דלאו בני מחשבה נינהו מצד עצמן ומצד שליחות ג"כ הא לאו בני שליחות נינהו: וראי' לדברינו נראה לי דהנה איתא בגיטין דף מ"ה דקטן פסול לכתיבת סת"ם ובתבו"ש שם הקשה אמאי לא קתני חרש ושוטה פסולים לכתיבת סת"ם כמו דקתני קטן ובפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב העלה דוקא קטן נתמעט דאינו בקשירה וכתיבה דאינו איש אבל חרש ושוטה בני קשירה וכתיבה נינהו ומחוייבת במצות רק שהם אנוסים שאינם יכולין לקיים לפי שאינם בני דיעה מיקרי בר קשירה ויכולין לכתוב סת"ם אם גדול עע"ג ומזהירם שיכתבו לשמה והנה הפמ"ג הביא דמיון מנקטעה יד העדים ה"נ פומי' הוא דכאיב להו ויפה תמה בשו"ת כ"ס סי' ז' דאין דמיון לשם דכאן לאו בני דיעה נינהו ולאו בר חיובא הן הנה מצאתי לו חבר הב"י סי' א' בשם מ"כ דבר מצוה הוא דהא פקחים מוזהרים עליו דאי הוה כבהמה יחשב שחיטתו כשחיטת קוף והכי יש להוכיח מתוס' יבמות דף מ"ה שכתב דחרש ל"ש למעט יען דאין עולה לחליצה אין עולה ליבום משום דפומי' כאיב לי' כדאמרינן ביבמות דף ק"ד גבי אילם ואילמת והכי מוכח ממש"כ דהא גם בהא דפסלינן חרש ושוטה משום דאין שוה בזרעו של אהרן וקשה תיפוק לי' דבעינן בר עבודה ולאו בר עבודה הן כמו דלאו בר מצוה נינהו אע"כ דחשוב שפיר בר עבודה דבר מצוה הוא בגדול עע"ג: אמנם הנה בפמ"ג הקשה מכמה דוכתין מרה"ש וחגיגה דמוכח דחו"ש לאו בר מצוה נינהו וא"י להוציא אחרים לכן נ"ל דבר חדש דהא דחשבינן לחו"ש לאו בר מצוה כדי להוציא אחרים היינו משום דלהוציא אחרים צריך שיהא בר מצוה כמוהו והאי עכ"פ אין בר מצוה כמוהו משא"כ לענין סת"ם ל"ש שיהא בר מצוה כמוהו ע"כ סגיא כשהוא עכ"פ מצד עצמו בר מצוה ומהני בעע"ג וא"כ היינו באמת כהך דרשא דבעבודה חו"ש פסול משום דאין שוה בזרעו של אהרן ה"נ בכל מצות א"י להוציא דאין שוה בחיוב המצות בזרעו של ישראל כמו זה הבא להוציאו: אמנם מה דמשמע דפשיטא לי' דחרש לא ממעט וכן הוא בירושלמי פ"ק דתרומות הביאו תוס' חולין דף י"ג מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש מוכח דחרש לא ממעטינן מאיש וקשה דהא בשבועות דף מ"ב ממעט דאין נשבעין על טענת חו"ש משום דאיש כתיב בפרשה ומשמע דקאי גם אחרש ונראה דתליא זה בפלוגתא בסוטה דף כ"ד דר' יונתן מוקי קרא דאיש איש לרבות חרש ור' יאשי' לא דריש מאיש איש משמע דס"ל לא איתמעט מאיש וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ק דקידושין ה"ג הילך כסף ותצא שדך לחירות א"ל יצאה ע"מ שתצא להפקר לא יצאה ומה בין זה לזה זה זוכה לב"ד הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל משמע דלא ממעטינן חרש מאיש אך בס' קהלת יעקב מפרש ירושלמי באופן אחר יעו"ש: והנה כן נשמע להיפוך נמי דקטן רק שייך למעט מאיש ולא נתמעט מאשר ידבנו לבו דהא קטן מופלא סל"א נדרו נדר ולכן רק מתמעט מאיש והנה בגיטין דף פ"ט קטן הנראה כגדול לפי פיר"ח נראה כגדול במעשיו ומשני לי' עדיין לא הגיע לפלגות ראובן חקרי לב דרק לענין נדרים מהני מסל"א עיין בח"ס בחי': אבל יקשה להיפוך כיון דבקידושין ג"כ איש כתיב כדילפינן בקידושין דף י"ט מאיש כי ינאף וכו' פרט לאשת קטן מה אהני שהוא נראה כגדול במעשיו א"כ מאי קאמבעיא לי' בקטן הנראה כגדול ולכן נראה דקאי אאם קידש לכשיגדיל אבל בעודו קטן בוודאי לא הוה קידושין דאיש כתיב וכן יש להוכיח מירושלמי נדרים פ"י דשייך קידושין בקטן והיינו ע"י אביו כדעת מהרי"ק בשם מהר"י ברזילי ומה שהקשה בנוב"י דלא הוי זכות דמתחייב בשכו"ע י"ל כיון דאם יגדיל יכול למחות כדאמרינן בכתובות דף י"א גבי גר קטן שפיר הוה זכות וא"כ לא יקשה מהא דממעט מאיש אשר ינאף את אשת איש כיון דעכ"פ יכול למחות הוה התוס' ולזה ממעט קרא: וראי' לדברינו דהנה בירושלמי ריש תרומות יליף מדכ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לשוטה והרע"ב שם הביאו ותמה למה לי איש למעט קטן ת"ל מאשר ידבנו לבו ותי' דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב ומיעטו קרא בתרומה מאיש: ובנוב"ת סי' נ"ד הקשה איפכא לפמש"כ רש"י בב"מ דקטן דממעט משליחות בתרומה דבעינן ראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש א"כ קטן שהגיע לעונת נדרים יהי' יכול לעשות שליח להנ"ל ניחא דהא הכא גלי קרא דל"מ הגיע לעונת נדרים מדצריך איש דאי בלא הגיע לעונת נדרים הא מתמעט מאשר ידבנו לבו אלא דדבר זה תליא בפלוגתא דר"מ ור"י שם במשנה ג' דלר"י ור' יוסי קטן מופלא לאיש באמת תורם מדאורייתא ולא ממעט מאת כל איש והנה בקצה"ח סי' קפ"ח העלה דתליא בפלוגתא אי מופלא דאורייתא ולפמש"כ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י: והנה מדברי רבינו פ"י מפרה נשמע דמחלק בין קטן שהוא בר דעת דרשאי להזות על הטמא כיון שכונתו להזות והוא משנה סוף מס' פרה כהך דגיטין בקטן שנראה כגדול במעשיו אך קשה לי ממש"כ בפ"ב מק"פ שאין עושין חבורה שכולה קטנים מפני שאינן בני דעת ובכ"מ הקשה הא איש כתיב והוה מצינן לתרץ דמאיש אין למעט רק קטן בפחות מבן ט' כמש"כ רבינו בפ"ה מאה"ט ה' י"ט ולכן צריך לטעם דאינן בני דעת ולהנ"ל קשה הא גם בהא טעמא שאינן בני דעת ג"כ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהא יש קטן שהוא מחשב בר דעת ועפ"ו מגירושין שכ' דאין קטן בן דעת גמורה משמע שהוא יכול להיות בר דעת רק שאין בר דעת גמורה דאכתי לא הגיע לפלגות ראובן: ומהא תימא רבה על הראב"ן שכ' בחולין דף י"ג הביאו בח"ס דף ב' אהא דאמר רי"ו קטן יש לו מעשה מדאורייתא ושביק חרש ושוטה ש"מ אין להם מעשה מדאורייתא וממילא לא יועיל שחיטתן אפי' עע"ג וכולן ששחטו אקטן לחוד קאי וכתב הח"ס א"כ אמאי נקט לשון רבים אלא צ"ל דקאי נמי ארישא יע"ש ולהנ"ל יקשה א"כ למה צריך למפסל חרש מפני שהוא בע"מ הא לאו בר דעת דאפי' מעשה לית להו וכמעשה קוף בעלמא ואיך יכשר לקרבן: שוב ראיתי בשדי חמד מערכות ח' שהקשה אמאי דתנן שחרש ושוטה פסולי משום דאין שוה בזרעו של אהרן והא חשו"ק איתמעט משום דאינו איש ומחלל עבודה והעלה דהאי חרש דקתני היינו חרש שאינו שומע ומדבר כדעת הנוב"י סי' כ"ג אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר א"צ לחשוב דפסולים לעבודה כיון דלאו בר דעה ולאו בר כונה הוא ל"ש כלל בעבודה כי היכא דלא חשוב קטן במשנה בין הני דפסולים לעבודה: אח"ז ראיתי בשו"ת מהרמ"ש סי' קמ"ו הקשה אי חרש לאו בר מצוה כחקירת תב"ש ופמ"ג הנ"ל א"כ איך הוא בר יבום ואדרבא ראוי שתהא אסורה לו כיון דלא עביד מצוה איכא איסורא דאשת אח ויקשה למ"ד קטן או"נ צריכין להפרישו וא"כ כיון דא"ר ליבם א"כ אינו בר חליצה וא"כ למה צריך בחליצה לטעם דלאו בני דיעה נינהו הא כיון דלאו בר מצוה הוא כל שאין מחוייב בדבר אינו יכול לפטור את המחוייב והניח בצע"ג ול"נ לפמש"כ רבינו פ"ד מיבום דחרש וחרשת אין בחליצתן ממש דלאו בני דיעה נינהו וכ' במהרמ"ש שם דהיינו דהוה כמתעסק וגרע משלא בכונה ולפי"ז י"ל ביבום דאף במתעסק יצא משום דנהנה כמש"כ הר"ן בשם הרא"ה גבי כפאו ואכל מצה יצא דאף מתעסק יצא דנהנה וכיון דיבום מהני אף במתעסק גם חרש בר מצוה הוא א"כ שפיר לענין יבום בר מצוה הוא ושוב הוה בר מצוה לענין חליצה ולכן צריך לטעם דלאו בני דיעה נינהו והוה כמתעסק וגרע טפי דל"ה חליצה כלל: