מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ו׳:א׳

1 א' כל כהן שיש בו מום וכו'. הנה במג"א סי' נ"ג וכן בא"ר הביאו תשובת מהר"ם שכ' וז"ל שאלת על אדם שנפלו זרעותיו אם ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי וראוי הוא דאין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"צ אדרבא מצוה מן המובחר דמה הקב"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים דכ' לב נשבר ונדכה ומשמע אפי' לש"ץ קבוע וראי' מפ"ק דחולין דאין מומין פוסלין בלוים וכשרים לעבודת השיר והביא במג"א דברי הזוה"ק דהא דהקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דוקא בלב נשבר דכא ושפל רוח אבל מי שיש בו מום הוא פגום ולכן כהן בע"מ פסול לעבודה ע"כ בש"ץ יש ליזהר: ונראה לכאורה להביא ראי' מגמ' דידן דס"ל כהזוהר דבגמ' דבכורות פריך א"כ עשית למשה רבינו בע"מ ויש להבין הא משה רבינו לוי הי' ואין בע"מ פוסל בלוים בשלמא בבכורות דף מ"ד דפריך נמי כהא"ג אקרא דנער הי' בוכה א"כ עשית למשה רבינו בע"מ היינו משום דנפסל בקול כפירש"י שם אבל שאר מום אין פוסל בלוים אע"כ כסברת הזוה"ק דעכ"פ פגום הוא מי שהוא בע"מ כמשה רבינו דהי' שליחו של הקב"ה לישראל לא הי' משתמש בו בכלים שבורים אך יש לדחות כדאמרינן בשבת דף צ"ח שאני משה דאין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר א"כ גם בזה י"ל שאני משה אי הי' בע"מ ל"ה שכינה שורה עליו אך פשיטא יש לדחות דהא משה רבינו עבד עבודה כל שבעת ימי מילואים ע"כ דלא הי' בע"מ והנה בשו"ת חו"י סי' קע"ו רצה ג"כ לפסול חזן בע"מ או סומא אף דבוודאי הקב"ה משתמש בכלים שבורים יען שידוע שרמ"ח איברים הוי כסא ודמות רמ"ח אורות עליונים ורמ"ח איברים רוחניים שבנשמה וא"כ כל כהא"ג הרי הכסא פגום ובא"ר תמה עליו שנעלם ממנו הך דחולין דאין מום פוסל בלוים ול"א דא"כ הכסא פגום לכן אמרתי לבאר עיקרא דהאי מילתא דבשבת דף ק"ו אמר ר"פ נקטינן אר"י אבי תרי לא נפיל והא קחזינן דנפל ההוא כדרמי בר אבא אין חי' שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל יבין ותמוה א"כ למה אבי תרי לא נפל דכשנדמה לו כבהמה אך א"ש דהנה בפרקי אבות חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים וכתב התוי"ט דכל אדם נברא בצלם ואפי' נכרי אבל צלם אלקים לא זכה אלא אם השלים נפשו ברוחניות והבאתי דבריו בפ"א מכלי המקדש וכונתו מבוארת דיש לאדם ב' צורות צורות אנושיות ואם זוכה יש לו עוד צורה אלקיות ודביקות השגחה הפרטיות ברמ"ח איברים שנברא בצלם אלקים רוחניים כמש"כ החו"י הנ"ל שהוא מושגח בפרטיות מהשי"ת ולכן כ"ז שאדם יש לו שני צורות ששוכן עליו גם רוח ד' אז הוא מושגח ואין שום חי' שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה והיינו בסור ממנו צורה אלקיות אז תוכל הבהמה לשלוט עליו וזה שהביא אדם ביקר בל יבין דהיינו בסור ממנו צורה אלקיות אז נמשל כבהמה נדמו ולפי"ז י"ל בוודאי עפ"י סוד היצירה צריך האדם שיהא שלם ברמ"ח איבריו מה שבא לאדם מצד צורה האנושיות ואז שורה עליו גם צורה האלקיות ברמ"ח איברים רוחניים והוה כבי תרי אבל בחסר אצלו אבר מאיברי האנושיות אז מצד סוד הבריאה חסר לו ג"כ אבר זה מצורה האנשיות כי אין יכולה לשרות עליו צורה שלימה הרוחנית אם אין שלימה בצורה האנשיות אך כל זה מצד סוד היצירה אבל בוודאי אפשר שתהא חופף עליו צורה הרוחניות על ידי השגחה יתירה ולפי"ז שפיר כ' הזוה"ק דהאדם שהוא בע"מ הוא פגום שכן הוא בסוד היצירה אבל כיון שאם יזכה יהא חופף עליו צורה אלקיות שלימה בכל רמ"ח איבריו לכן לא פסלה תורה בע"מ בלוים ולכן גם לש"ץ אין לפסול אם אין שלם ברמ"ח ולכן גם איבריו וכן מתבאר מדברי המדרש ויק"ר פ"ז א"ר אבא כל או שבור או חרוץ והכשיר באדם לב נשבר ונדכה מבואר דאין מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסול בבהמה עוורת לפסול באדם כשהוא עיור או שבור או חרוץ רק שיהא לו לב נשבר ונדכה ומזה שאמרת עוורת נשמע דאין לפסול אדם כשהוא עיור באחד מעיניו דכשהוא סומא בשתי עיניו הא כתבו הפוסקים פסול לש"ץ יען דהוא פטור מן המצות וזה ראי' כלפי החו"י: והנה אמר רב אשי במגילה דף כ"ט מאן דיהיר בע"מ וכן בע"ז דף ו' דפריך ודלמא תמים בדרכיו כ' רש"י עניו ושפל רוח דמי שהוא עניו נקרא תמים וקשיא דמהא מוכח דמום שבאדם הוא הוראה שיש חסרון במעשיו ואיך אמר כאן שזה מעלה שהקב"ה משתמש בכלים שבורים: ב' בע"מ שעבר ונכנס לוקה. והקשה רמב"ן בס' המצות מספרי והזר הקרב יומת לעבודה או אינו אלא אף שלא לעבודה אמרת קו"ח מה בעל מום שלא ענש מיתה אינו ענוש אלא לעבודה זר שיש בו מיתה א"ד שלא ענש אלא לעבודה: ובמהר"ם ברבי ביומא דף כ"ג כ' לתרץ דהנה הא דלרבינו א"ח מיתה אלא לעבודה ל"ק לרבינו מנ"ל כיון דליכא קו"ח ממום משום דפשטא דשמעתתא ביומא שם דקאמר לרב א"ח אלא ד' עבודת לא עבודת סילוק משמע אבל משום כניסה א"ח ורק עיקר הקו' דסובר בע"מ חייב נגד הספרי ע"ז כ' די"ל דרבינו לשיטתו בפ"ט מה' אלו דבע"מ א"ח רק בע"ת שזר חייב וא"כ מוכח מקרא דאזהרה דאל הכפורת לא יבוא גבי בע"מ פי' בכניסה ריקנית דאל"כ קשה ל"ל עד המזבח לרבות ז' הזאות שבפנים כדאיתא שם לאשמעינן דהוה עב"ת תיפוק לי' מדכתב גבי בע"מ אל הפרוכת לא יבוא דהיינו להזות ש"מ דהוי גמר עבודה דאי הוה אחרי' עבודה בע"מ פטור אלא וודאי אך אל הפרוכת משמע כניסה ולא עבודה ולכן צריך קרא לז' הזאות אמנם סתם ספרי הוא ר"ש ור"ש סובר מקלקל בחבורה פטור א"כ סובר קרא דלכל דבר מזבח לא אתא לז' הזאות אלא לתה"ד דחייב כלוי א"כ שפיר י"ל דקרא אל הכפורת דוקא לעבודה וכיון דקיימ"ל כרב בתה"ד פטור א"כ ע"כ בע"מ חייב בכניסה לוקה יעו"ש דפח"ח: והנה לפמש"כ בפ"ט מה' אלו דרך אחר דלר"ש יען דסובר כל הזאה כפרה בפ"ע ביומא דף נ"ט מוכח דקרא לתה"ד דעב"ס חייב א"כ א"ש ג"כ קו' הנ"ל דספרי כר"ש דקרא דלכל דבר לתה"ד וקרא דאך אל הכפורת שפיר י"ל לענין הזאה נכנס אבל ריקנית א"ח אבל לדידן דל"ה הזאה בפ"ע קרא אתי לומר דז' הזאות הוה עב"ת לא לתה"ד א"כ יקשה הא ידעינן מקרא דאל הכפורת אע"כ דחייב בכניסה לבד מזה אייריא קרא דאל הכפורת וא"כ להלכה דתה"ד פטור שפיר בע"מ חייב בביאה ריקנית: אמנם נראה לי בדבר פשוט לישב קו' הרמב"ן דהנה במשל"מ סוף ה' אלו הקשה לרמב"ן בדף מ"ה קאמר ר"ש לר"י וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח ומשני ר"י אפשר דעביד במפוחא ויקשה לרמב"ן דבשלמא לרבינו משום כניסה ריקנית א"ש אפשר דעביד במפוחא אין קרב למזבח אבל לרמב"ן הקו' משום דעביד עבודה במזבח א"כ מה הואיל בעביד במפוחה עכ"פ עביד עבודה יעו"ש ולפי"ז י"ל דרבינו סובר בהאי פליגי באמת רב"י ור"ש ר"ש סובר כרמב"ן דלאו משום כניסה אלא משום עבודה א"כ ל"ש עביד במפוחה אבל חי' יסבור כרבינו משום כניסה לבד א"כ שפיר משני עביד במפוחא וכן בירושלמי פ"ב דיומא מבואר דפליגא בהא ר"ש דלר"י לית לי' הא דזר קרב וע"כ כמש"כ ולפי"ז ל"ק מספרי דסתם ספרי ר"ש והלא ר"ש סובר ע"כ בלא"ה דלא כרבינו אבל רבינו פסק דהלכה כר"י לכן מפרש שפיר משום כניסה לחוד ודו"ק: ובזה אור לי להבין דעת קדושים דברי רבינו בפ"ג מתומ"ס שפסק כר"י דג' מערכות הן ובגמ' איתא דר' יוסי כר"ש דיליף מונתנו בני אהרן דהצתת אליתא בראשו של מזבח ורבינו לא הביא דרשא זו אלא קרא דואש על המזבח תוקד וכבר הקשה כך בלח"מ ולפמש"כ ניחא דרבינו פסק בהא ע"כ דלא כר"ש וכן בתוס' יומא דף כ"ז הוכיחו דר"ש לית לי' וכי ס"ד שזר קרב ולית לי' עביד במפוחא או בזריקה ולכן ל"צ קרא דבג"ז עצים צריך כהן דקרא דוערכו אין מיותר לר"ש והרי רבינו בפ"ב מתומ"ס כתב קרא דוערכו דבעי כהנים א"כ מוכח דפסק דלא כר"ש משום דאיסור גישה אל המזבח לאו משום עבודה אלא משום כניסה אזהר רחמנא וע"ז שפיר שייך אפשר בזריקה ודו"ק דהרי לרבינו דכניסה לבד אסור א"כ שייך שפיר אפשר דעביד במפוחא דכל הכונה דזר לא יקרב אל המזבח הכונה כניסה לבד וא"כ שייך דעביד במפוחא ולכן הביא קרא דואש המזבח וזה נכון: ומוכח לפי"ז דלרבינו בין בזר בין בע"מ חייב בכניסה לבד אך קשיא ע"ז דתוס' הוק' הכהן ל"ל לר"ש ותי' לאש דהדיוט דהו"א דזורק למזבח והקשו הא ר"ש לית לי' אפשר במפוחא א"כ לית לי' אפשר בזריקה ותי' באש של הדיוט שייך שפיר בזריקה אבל בהצתת אליתא לאו אורח ארעא וא"כ לדברינו דלר"ש לית לי' דעביד במפוחא יען דאין משום כניסה אלא משום דהוה עבודה על מזבח אסור כמש"כ משל"מ לרמב"ן א"כ ל"ש באש הדיוט דשייך זריקה דעכ"פ הרי עביד עבודה אך יש לומר דלפמש"כ קו' תוס' מעיקרא יש לישב דצריך הכהן לאש דהדיוט ולא יקשה וכי ס"ד זר קרב אצל מזבח דכיון דלר"ש הטעם דאין זר קרב משום דעביד עבודה על המזבח אסרה תורה עלי' א"כ באש של הדיוט שפיר הו"א דלא אסרה תורה אף לזר אף דעושה על מזבח לכן צריך הכהן והבן: שוב האיר ד' את עיני וראיתי בתוי"ש דף כ"ז הרגישו בזה דלענין ב' גזרין העלו שם דלא אפשר בזריקה לר"ש ומ"ש מאש דהדיוט דאפשר בזריקה ותי' דיליף בזבחים דף י"ח מהאי קרא הכהן בכהונו ולא לאש של הדיוט א"כ באמת לאש של הדיוט לר"ש א"צ קרא דבעי כהן מסברא דכי זר קרב אצל מזבח ואפשר בזריקה לית לי': ג' וכן בע"מ שעבד לוקה. הנה במשל"מ הוכיח שעובר בב' שמות כששימש בע"מ במזבח כיון דלדעת רבינו לוקה כשקרב למזבח ובשו"מ מ"ד ח"א סי' מ"ו הקשה מיבמות דף ל"ג דאיתא התם דבע"מ ששימש בטומאה חייב שנים וללקי ג' אקריבה למזבח והנה לכאורה י"ל הרי יש כאן גם חיוב ביאת מקדש בטומאה כמו שעמד בזה ברמב"ן וע"כ אייריא בלא שהה וא"כ י"ל גם בבע"מ א"ח אקריבה למזבח אלא בשהה כשנעשה בע"מ בפנים שחתך בסכין טמא באצבעו כשעמד אצל מזבח ואין חייב רק בשיעור שהי' כמו בטמא דא"ח בנטמא בפנים רק בשיער שהי' דלאו דוקא לענין טומאה בעינן שיעור שהי' אלא אף אביאה ריקנית א"ח בנכנס דרך גגות רק בשיעור שהי' כמש"כ במשל"מ ה"נ בבע"מ איסור קריבה למזבח הוה משום ביאה ריקנית כמו בע"מ שנכנס להיכל וכמש"כ בשעה"מ פ"א מה' אלו אך יש להשיב דהנה משכחת בהי' ק"צ שבא בטומאה דאז א"ח אביאת מקדש לכן לא חייבוהו משום ביאת מקדש אבל בע"מ למזבח חייב אף שבא בטומאה וא"כ שפיר יקשה אמאי לא מחייבין ג': אלא דיקשה א"כ משכחת נמי טמא ששימש שחייב אשימוש וא"ח אכניסה א"כ מאי פריך בשבועות דף י"ז שימש בטומאה היכא משכחת להו הא משכחת בק"צ הבא בטומאה ואולם לפמש"כ בפ"ג מה' אלו קו' הגמ' קאי מטמא בטומאה היוצאת מגופו לא מטומאת מגע ובהא לא הותרה בציבור: אך בפשיטות י"ל דלא חשוב רק שני מיני חיובים טמא ובע"מ אבל מה דאיכא כמה חיובים באיסור אחד לא קחשיב וכהא"ג צריכין לתרץ אהא דאיתא במשנה דמכות יש חורש תלם אחד וחייב שמונה דלא קחשיב רק כמה חיובים שונים אבל מה דאיכא באיסור אחד כמה חיובים לא קחשיב: ובזה ניחא ג"כ הא דמסיק ביבמות אלא בשחיטה ובפרו של כה"ג והא בשחיטה איכא כמה איסורים משום מפרק ומשום צובע שעמד ע"ז בשו"מ וכן במליקה חייב משום נבילה ומשום טריפה כיון דטריפה תחילת נבילה הוא כמש"כ רבינו בפ"ד ממא"ס והכל איסור אחד לא קחשיב מה דאיכא לטפויי לאווי בפעולה אחת: ד' ואם עבד פסול וחלל עבודה. הנה הא דבע"מ מחלל עבודה יש לראות אי מטעם דהוה כזר או פסול אחרינא והנה תוס' דף י"ז הקשו דנעשה קו"ח ערל ואונן מבע"מ שפסול להזאה אף שכשר לתרומה ובטה"ק ובערל"נ ביבמות דף ע"ה תמה מנ"ל לתוס' בע"מ פסול להזאה הא בע"מ רק כזר וזר כשר להזות ולדעתי י"ל הרי בריש פ"ב דזבחים איתא דטמא ובע"מ פסולין לעבודה בבמה אף דזר כשר חזינן אף במקום שזר כשר בע"מ פסול ה"ה לענין הזאה ול"א דדינו כזר לגמרי: הנה במשל"מ העלה דכל שיעור ל"ב מן המזבח ג"כ בכלל האיסור לדעת רבינו ובשומ"ש סי' מ"ו הביא ראי' לדברי הרמב"ן דרק מן המזבח ולפנים באותן כ"ב חייב מיבמות דף ל"ג דקחשיב דבע"מ חייב שתיים ואמאי לא קחשיב שלשה דנכנס אל המזבח בשלמא לרמב"ן ניחא דרק בכ"ב אמה שבין האולם ומזבח עובר יעו"ש שכ' לתרץ ע"ד פילפול:

2 א' אין בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח. הנה דעת רבינו דהוא מה"ת והרמב"ן בסהמ"צ הקשה עליו מסוכה דף מ"ד דר"ל ס"ל דבע"מ נכנסין עם ערבה בין האולם ולמזבח ואי רק מעלה דרבנן איך הותר להם ליכנס כדי לצאת בערבה ובספר ערוך לנר על סוכה כ' לתרץ דר"ל ורי"ו באמת בהא פליגי דר"ל ס"ל דמה שאסר הכתוב לב"מ ליכנס בין האולם ולמזבח היינו כיון שאין ראוי' לעבודה והוי ביאה ריקנית וכמו שכהן אפי' אינו בע"מ לוקה כשנכנס ביאה ריקנית להיכל כמו כן בע"מ דגרע החמיר הכתוב עליו לאסור ביאה ריקנית שלו גם בין האולם למזבח ולכן קאמר ר"ל אם נכנס להקיף המזבח אין זה ביאה ריקנית אצלו ולא אסרה לו התורה אבל רי"ו השיב דילמא בזקיפה וא"כ א"צ בהרבה כהנים ואפי' אם בנטילה שהותר לכל דילמא אעפ"כ רק לתמימין התיר הכתוב לכנוס ולא לבע"מ דלא משום ביאה ריקנית אסרה לו התורה אלא משום גריעותא ע"י מומו ולכן אפי' לצורך הנטילה והקפה אסור ליכנס ופסק כרי"ו והעלה בזה ליישב מה דתמוה דרבינו לא הביא דין זה ר"ל וכ' יען דהלכה כר"י לגבי ר"ל והקשה ע"ז שהרי מה שהשיב רי"ו דלמא בזקיפה איתותיב מברייתא דלעיל דמסקינן בנטילה וכן פסק רבינו וא"כ גם מה שהשיב רי"ו דלמא בתמימים קאי רק למ"ד בזקיפה וה"ק דלמא בזקיפה וכיון דכן מי אמרת בב"מ דלמא בתמימים וכיון דרבינו פסק כמ"ד בנטילה למה לא פסק כר"ל להנ"ל ניחא דפסק כרי"ו יען דטעמו דר"ל משום דהוה ביאה ריקנית ובהא לית הלכתא כוותי' דלאו משום ביאה ריקנית אסור אלא משום גריעותו ע"כ פסק כרי"ו נגד ר"ל יעו"ש: ול"נ לישב בפשיטות דהנה רבינו פ"ז מלולב כ' ובאים העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותם כדרך שעושין בכל יום הנה דס"ל דכל העם נוטלין אותם לא הכהנים בלבד וכ' בערל"נ לעיל דף מ"ג ראי' לדברי רבינו ממה דפריך לקמן מ"ש לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש ואי כפירש"י ותוס' דערבה רק הכהנים נוטלין הרי יש חילוק גדול בין לולב לערבה דלולב שהי' מצוה לכל ישראל עבדינן זכר אבל ערבה שלא הי' בכהנים הוי כשאר עבודות שבמקדש שלא עשינו להם זכר אלא ע"כ כדעת רבינו דגם ערבה היתה מצוה במקדש לכל ישראל את"ד: ולפי"ז ע"כ לית הלכתא כר"ל דטעמו דר"ל דשרי ליכנס בערבה משום דל"ה ביאה ריקנית הנה זה שייך רק אי המצוה רק בכהנים אבל אי המצוה בכל ישראל א"כ ל"ש כלל לומר דבנכנס בערבה ל"ה ביאה ריקנית דאינו ענין עבודה בכלל א"כ ע"כ ס"ל ר"ל דהמצוה רק בכהנים אמנם רי"ו דס"ל דלא הותר כניסה לבע"מ ס"ל דהמצוה בכל ישראל א"כ הוה ביאה ריקנית א"כ לכן ע"כ פסק דלא כר"ל דאין בע"מ נכנס כיון דרבינו ס"ל דמצות נטילה בישראל וא"ש: וכמו כן ראיתי בילקוט סי' תש"ג דכ' דמצות נטילה בישראל ושם כתוב לאמר ג"כ דבזה"ז דאין לנו מזבח המצוה בהקפה לזכר בעלמא ובזה יש תשובה לדברי הב"ח סי' תרס"ה שכ' דאין לאבל להקיף בערבה דהוא דומיא דפרועי ראש דאסור ליכנס בין אולם ולמזבח ולפי מה שבארנו זה אינו כיון דמצות ערבה בישראל א"כ לא הי' נכנסין כלל בין אולם ולמזבח בערבה א"כ כשאנו עושין זכר היינו לגוף מצות נטילה וזה שייך גם בפרועי ראש ובאבל וכן העלה בטו"ז דאיכא מצוה גם באבל רק דהוא כ' מטעם אחר יעוש"ה: הנה רבינו בסהמ"צ כ' דאזהרת הבע"מ שלא יכנס למקדש הוא מאך אל הכפורת לא יבוא וכ' בלב שמח דמשום הכי אסור להכנס למקדש בכדי שלא יבוא לעבוד העבודה דלא יבוא הוא משום שלא יחלל והוכיח מזה בשדי חמד מ"א דגם בדאורייתא איכא סייג וכן מוכח מריש חולין דדרשינן וכי תחדל לנדור לא יהא בך חטא דהטעם משום שלא משלם: אמנם לי נראה דתליא אי ביאה במקצת שמה ביאה דאי שמה ביאה ל"ש לומר הטעם משום שלא יבוא לעבוד דבביאה במקצת ל"ש האי טעמא אבל אי ל"ש ביאה ואין עובר אלא בנכנס כולו אזי שפיר י"ל דהוא משום סייג אלא דיש להשיב דהא גופי' דביאה במקצת שמה ביאה הוא גופי' רק משום שמא ימשך ליכנס כולו א"כ אדרבא מהא גופי' מוכח דשייך סייג מדאורייתא ועמש"כ בסוף ה' תמורה: ב' מפי השמועה למדו שאזהרה שלא יקרב לעבודה וכו'. וברדב"ז בלשונות הרמב"ם הקשה הא מקרא מלא דיבר הכתוב ומאי מפי השמועה תשובה מפי השמועה למדו דאפי' נכנס לצורך הקרבה לוקה משום נכנס בע"מ למקדש דסד"א דלהוי פטור וקרא דאך אל הפרוכת לא יבוא וכו' היינו היכא דנכנס שלא לצורך עבודה אבל לצורך עבודה הו"א דפטור אמר קרא לא יקרב להקריב דה"ל למכתב לא יקריב מאי לא יקרב להקריב אפי' להקריב לא יקרב וודאי מפי השמועה הוא דדרשינן להאי קרא הכי ולזה דקדק הרב ז"ל כשהביא הפסוק לא סיימו וכ' שנאמר אשר יהי' בו מום לא יקרב משמע דקרא לא מיירי אלא לענין קריבה ומש"כ בסוף לשונו אזהרה זו שלא יקרב לעבודה ה"פ שלא נקרב אפי' לצורך עבודה וא"ת גם זו מאידך קרא נפקא דכתיב ואל המזבח לא יעשה ל"ק דאתא לחייב הנכנס אפי' למזבח שלא לצורך הקרבה ולא זו אף זו קאמר: