מאמר תורת הבית 15 פרקים

מאמר תורת הבית ג׳

מהדורה: פיעטרקוב, תרס"ז

1 חגיגה פתח ↗

קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְלֹא נִבְרְאוּ. עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר, וְהֵן הֵן עַזֵּי פָנִים שֶׁבַּדּוֹר. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״אֲשֶׁר קוּמְּטוּ״ — לִבְרָכָה הוּא דִּכְתִיב. אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּקַמְּטִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם״. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב: בַּר אַרְיָא! תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ: כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא נִבְרָאִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִנְּהַר דִּינוּר, וְאָמְרִי שִׁירָה וּבָטְלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִבְרָא מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כׇּל צְבָאָם״. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִיוָּר וּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ כַּעֲמַר נְקֵא״. וּכְתִיב: ״קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּישִׁיבָה, כָּאן בַּמִּלְחָמָה. דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ נָאֶה בִּישִׁיבָה אֶלָּא זָקֵן, וְאֵין לְךָ נָאֶה בַּמִּלְחָמָה אֶלָּא בָּחוּר. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּינוּר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב״! לָא קַשְׁיָא: אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד. כִּדְתַנְיָא: אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חוֹל?! אֶלָּא: אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה. קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה! כְּלָךְ מִדַּבְּרוֹתֶיךָ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת. אֶלָּא: אֶחָד לְכִסֵּא וְאֶחָד לִשְׁרַפְרַף. כִּסֵּא — לֵישֵׁב עָלָיו, שְׁרַפְרַף — לַהֲדוֹם רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִילֵּל יְשַׁעְיָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת, מַאי נִינְהוּ? דִּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה׳ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקוֹסֵם וְזָקֵן. שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ. וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם וְגוֹ׳״. ״מַשְׁעֵן״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״מַשְׁעֵנָה״ — אֵלּוּ בַּעְלֵי מִשְׁנָה, כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא וַחֲבֵירָיו. פְּלִיגִי בַּהּ רַב פָּפָּא וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְחַד אָמַר: שְׁבַע מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה. ״כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״. ״וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם בְּאַגָּדָה. ״גִּבּוֹר״ — זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת. ״וְאִישׁ מִלְחָמָה״ — זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״שׁוֹפֵט״ — זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״נָבִיא״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״קוֹסֵם״ — זֶה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ״. ״זָקֵן״ — זֶה שֶׁרָאוּי לִישִׁיבָה. ״שַׂר חֲמִשִּׁים״ — אַל תִּקְרֵי ״שַׂר חֲמִשִּׁים״, אֶלָּא ״שַׂר חוּמָּשִׁין״. זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: ״שַׂר חֲמִשִּׁים״ — כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַעֲמִידִין מְתוּרְגְּמָן עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה. ״וּנְשׂוּא פָּנִים״ — זֶה שֶׁנּוֹשְׂאִין פָּנִים לְדוֹרוֹ בַּעֲבוּרוֹ. לְמַעְלָה, כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. לְמַטָּה, כְּגוֹן רַבִּי אֲבָהוּ בֵּי קֵיסָר. ״יוֹעֵץ״ — שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים. ״וְחָכָם״ — זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו. ״חֲרָשִׁים״ — בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל נַעֲשִׂין כְּחֵרְשִׁין. ״וְנָבוֹן״ — זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. ״לָחַשׁ״ — זֶה שֶׁרָאוּי לִמְסוֹר לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה בְּלַחַשׁ. ״וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם״. מַאי ״וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנוֹעָרִין מִן הַמִּצְוֹת. ״וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָּם״ — אָמַר רַב פָּפָּא בַּר יַעֲקֹב: תַּעֲלֵי בְּנֵי תַעֲלֵי. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם: ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״ — אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנוֹעָרִין מִן הַמִּצְוֹת, יִרְהֲבוּ בְּמֵי שֶׁמְּמוּלָּא בְּמִצְוֹת כְּרִמּוֹן. ״וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״ — יָבֹא מִי שֶׁחֲמוּרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּקַלּוֹת, וְיִרְהֲבוּ בְּמִי שֶׁקַּלּוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כַּחֲמוּרוֹת. אָמַר רַב קַטִּינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם — לֹא פָּסְקוּ מֵהֶם בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְךָ קָצִין תִּהְיֶה לָנוּ״. דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין כְּשִׂמְלָה, יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶךָ. ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת״. מַאי ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת״ — דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן — ״יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶךָ״. ״יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימוּנִי קְצִין עָם״. ״יִשָּׂא״ — אֵין יִשָּׂא אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. ״לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ״ — לֹא הָיִיתִי מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. ״וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה״ — שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא גְּמָרָא. וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אָמַר לְהוּ גְּמִירְנָא — אָמְרִי לֵיהּ: אֵימָא לַן! הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר גְּמַר וּשְׁכַח. מַאי ״לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ״ — לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ כְּלָל. אִינִי?! וְהָאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמַשָּׂא וּמַתָּן. בְּדִבְרֵי תוֹרָה — הֲווֹ, בְּמַשָּׂא וּמַתָּן — לָא הֲווֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לוֹ, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תַּרְשֵׁינִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. מִיָּד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵעַל הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף, וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ מֵעַל הַחֲמוֹר? אָמַר: אֶפְשָׁר אַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין אוֹתָנוּ, וַאֲנִי אֶרְכַּב עַל הַחֲמוֹר?! מִיָּד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה וְדָרַשׁ. וְיָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְסִיבְּבָה כׇּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה, פָּתְחוּ כּוּלָּן וְאָמְרוּ שִׁירָה. מָה שִׁירָה אָמְרוּ — ״הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכׇל תְּהוֹמוֹת ... עֵץ פְּרִי וְכׇל אֲרָזִים ... הַלְלוּיָהּ״. נַעֲנָה מַלְאָךְ מִן הָאֵשׁ, וְאָמַר: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַר: בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלַחְקוֹר וְלִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים, נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ. אַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים. אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָיָה הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם תְּקוּפַת תַּמּוּז הָיָה. נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בְּעָבִים וְנִרְאֶה כְּמִין קֶשֶׁת בֶּעָנָן, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִין וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְקַבְּצִין וּבָאִין לִרְאוֹת בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה. הָלָךְ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְסִיפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, אַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ. וְאַף אֲנִי וְאַתֶּם, בַּחֲלוֹמִי מְסוּבִּין הַיְינוּ עַל הַר סִינַי, וְנִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: עֲלוּ לְכָאן, עֲלוּ לְכָאן! טְרַקְלִין גְּדוֹלִים וּמַצָּעוֹת נָאוֹת מוּצָּעוֹת לָכֶם, אַתֶּם, וְתַלְמִידֵיכֶם, וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיכֶם מְזוּמָּנִין לְכַת שְׁלִישִׁית. אִינִי?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה הַרְצָאוֹת הֵן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִרְצָה דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רַבִּי עֲקִיבָא הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וְאִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ לָא קָא חָשֵׁיב! דְּאַרְצִי וְאַרְצוֹ קַמֵּיהּ — קָחָשֵׁיב, דְּאַרְצִי וְלָא אַרְצוֹ קַמֵּיהּ — לָא קָא חָשֵׁיב. וְהָא חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי דְּלָא אַרְצוֹ קַמֵּיהּ, וְקָא חָשֵׁיב! דְּאַרְצִי מִיהָא קַמֵּיהּ מַאן דְּאַרְצִי. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ ״מַיִם מַיִם״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״. בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכוֹל דַּיֶּיךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ״. אַחֵר קִיצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מַהוּ לְסָרוֹסֵי כַּלְבָּא? אָמַר לָהֶם: ״וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ״, כֹּל שֶׁבְּאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: בְּתוּלָה שֶׁעִיבְּרָה, מַהוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל? מִי חָיְישִׁינַן לְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:

1 בפרק זה יבואר אחת מסיבות הדברים שנעשה זה כהפקר בעיני הרבה בני אדם ועתה נדבר אודות הסיבות מה שנעשה זה כהפקר בעיני אנשים, ובעונותינו הרבים אף בהרבה בעלי תורה לישב בבית בטל כמה שעות מדברי תורה. ואען ואומר, ידוע הוא כי מן הדין היה אסור ללמוד תורה שבעל פה היינו הש"ס כולו וכל ספרי הקודש שלנו בכתב, כי אם בעל פה. אך כשראה רבנו הקדוש, הוא רבי שסידר המשנה, וחכמי דורו שהגלות נתגבר וישראל מתפזרים בקצות הארץ ויכול הדבר לבוא לידי שכחת התורה לגמרי, עמדו והתירו לכתוב תורה שבעל פה וסמכו על זה הכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתיך. ומן השמים הסכימו על זה. וכידוע מה דאיתא בגמרא דאליהו הוי שכיח במתיבתא דרבי וסידר רבי בימיו את המשנה ואחר כך בימי רבינא ורב אשי סידרו את הש"ס כולו בכתב, כמו שהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו, עיין שם. והנה בימים הראשונים קודם שהתירו לכתוב תורה שבעל פה היו הכל רגילים ללמוד כל לימודם בעל פה לבד חמישה חומשי תורה ונביאים וכתובים שדינם ללמוד דוקא מתוך הכתב אפילו בישיבתם בבית המדרש, בין שהיו לומדים בחבורה ובים כשהיו לומדים בד בבד, וממילא היה נקל להם לקיים מה שכתוב בתורה בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כי כל בן תורה היה צריך להיות בקי בעל פה באיזה סדרים משניות כי גם לפני רבי היו לומדים בעל פה סדרי משנה כי בימי רבי יהודא בן תימא היו שש מאות סדרי משנה, כדאמרינן בחגיגה דף י"ד, ורבי כשראה שכשראה שנסתמו הלבבות קלט מהן לכתוב השרשים ועשה מהן ששה או שהיה בקי באיזה מסכת, דהיינו כל חלקי העיון שיש למיטרח ולמישקל בשמעתא מה ששייכים להלכות הנכללות באיזה סדר דאם לא היה בקי בעל פה היה מוכרח לישב בטל כל המעת לעת כולו ולא ללמוד אפילו תיבה אחת, ובזה אינם חשודים כלל ישראל חס וחלילה. מימלא כיוון שהיה מורגל היה ללמוד בעל פה ולא היה צריך לזה שום ספר היה לומד תורה אימת שנשאר לו קצת עת פנוי, בין כשהוא בבית או בדרך, ולא היה צריך להתגבר על יצרו בזה כי זה נעשה לו כטבע שניה. מה שאין כן השתא שכל הלימוד נעשה עתה בכתב מתוך הספרים ועיקר הלימוד הוא בבית המדרש ששם מצוי ספרים לכל, ממילא אין ההרגל ללמוד בעל פה ולילך לבית המדרש בשעה שיש לו עת פנוי בצהרים מתעצל האדם. וכן כהאי גוונא בעניין ההליכה בדרך, כשהיה בקי כל אחד מבעלי תורה בעל פה באיזה סדר משנה או באיזה מסכת או על כל פנים איזה פרקים ממנה היה נקל לו לקיים זה אף בהליכתו. וזהו מה שאמרו באבות המהלך הדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'. מה שאין כן עתה שאין אנו רגילין להיות בקיאים בתורה בעל פה ממילא נשבת קיום המאמר דבשבתך בביתך ובלכתך בדרך לגמרי. אכן באמת כמו בעניינים ששייך לעניין גופו הוא עושה כל טצדקי שיש לו כדי להרוויח על אחת כמה וכמה שצריך לעשות כן בענייני נפשו, ועל כן מהנכון מאד שיכין לעצמו בביתו איזה ספרים ללמוד בם בעת שיפנה מעסקיו ולקיים מה שכתוב בתורה ודברת בם. וכן כתב רבינו יונה באגרת התשובה וזה לשונו כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהן והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות כשהם בטלים ומשיחים בדברים בטלים רעתם רבה וחטאתם כבדה מאוד לפי שהם מבזין התורה, שאלו היו מאמינים שאין קץ למתן שכרה למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד. הלא אדם זריז ואץ ברגליו למלאכתו לעסקיו ויודע כי הכל הבל ואיך ישכח חיי העולם הבא וכו'. וסוף דבריו ז"ל על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו ללמוד שם הלכות או מקרא או תהלים או סדר תפילות היינו להבין מה שהוא מדבר לפני ד' וכאשר יפנה מעסקיו ומידי עברו ממלאכתו יסור שמה לשנות או לקרות. ובתקנה הזאת יפליא עצה לנפשו לחשוך נפשו מני שחת. ועיין שם שמאריך בזה. ומי שאי אפשר לו בבית לתקן מקום מיוחד לעצמו, ובבית גופא אי אפשר ללמוד מפני הבנים הקטנים צריך לילך לבית המדרש. ואל יסתכל על אנשים קלי הדעת שילעיגו עליו. והכתוב אומר אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ד' ודעת אלקים תמצא. ורצונו לומר כמו לעניין כסף בעת שמשער שיוכל להרוויח מאיזה מסחר הוא מקדים לקנותו ואינו מסתכל על סוחרים אחרים שמלעיגים עליו ומתלוצצים ממנו, כן צריך להיות בעניין עבודת השם יתברך ותורתו. ודוד המלך עליו השלום אמר זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי. וגם המלעיגים גופא לא ילעגו עליו אלא פעם ראשונה ושניה, אכן לבסוף גם הם יודו שהדין והצדק אתו ויהא מכובד בעיני הכל, כדאיתא באבות פרק ד' כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:

« מאמר תורת הבית ב׳ מאמר תורת הבית ד׳ »