מאמר תורת הבית י״ד

מהדורה: פיעטרקוב, תרס"ז

מפרשים:
1 בו יבואר שצריך האדם להתחזק ביותר בלימוד התורה ובקיום מצוותיה ואז הדור הבא אחריו יהיה מאושר כתיב בקרא על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. וביאורו לילה הוא מרמז על הקבר. והנה בעת שהאדם חי בעולם הזה כל תשוקתו ואהבתו הוא למלאות כל חפצי הגוף ועל ענייני הנפש אינו חושב כלל. אבל בעת שייפרד מן הגוף ומתבונן כי כל ימיו עלה בתוהו ובקרוב יובא לפני כסא הכבוד ליתן דין וחשבון על כל ימי חייו, כמה צרה ויגון יש לו ומתחיל להתבונן לבקש תחבולה להציל עצמו מכוחות הדין במה שיבקש כעת אחר הדברים שאהבה נפשו, דהיינו תורה ומצוות. אבל לא ימצא אז, דכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות דהיינו אפילו מן המצוות שהם תלויים במחשבה. ומי יוכל לשער גודל הצער והיגון שיש לו להנפש אז. וזהו שאמר הכתוב במשלי ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר וגו'. ועל כן צריך האדם להתבונן בכל יום מימי חייו שלא ילך זמן חייו לבטלה. ובפרט אם הוא איש בן תורה, מאוד צריך לשמור עיתותיו שלא יהיה לבטלה מפני כמה טעמים: א. ידוע שיש עבד עושה מעשה מחט, ויש עבד נוקב מרגליות שהוא יכול להשתכר ביום אחד כנגד מאה ימים של חברו העבד. וכשיבטל יום אחד יתבע ממנו האדון הסך לפי מה שראוי לו להשתכר. כן בענייני העולם הבא ידוע שבן תורה יכול לתקן ביום אחד ע"י תורתו ומצוותיו הרבה מאוד, הן בכמות הן באיכות. וממילא ממובן ההיפוך חס וחלילה אם יבטל איזה יום או איזה שעות ביום בעת שהוא פנוי מעסקו יהיה נתבע על זה. ב. הנה ידוע מאמר הגמרא אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ואם כן כהיום שנתרבו מאוד כיתות מכיתות שונות וגם נתמעט מאוד בעוונותינו הרבים יודעי התורה וכמעט בכמה עיירות הבתי מדרשים סגורים כל היום וממילא נתמעט מאוד מאוד לימוד התורה בעוונותינו הרבים ואין לו להקב"ה נחת מעולמו כלל. ולא נשאר לפניו כי אם השרידים הנותרים אשר עדיין זיק אהבת התורה תקוע בלבם וכמעט נתקיים עלינו נבואת ישעיה קפיטל ה' ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער וגו' זרע קודש מצבתה אם כן כמה מן החיוב מוטל על אלו המועטים להתחזק בלימוד התורה כדי שיקבל ד' יתברך על כל פנים נחת מהם. ועל אותו עת נאמר בפשיטות מאמר הכתוב עת לעשות לד' וגו'. ג. ידוע לכל שהדור הולך ומתמעט מיום אל יום וכל איש יוכל להרגיש זה בביתו שאפילו מי שיש בנים כשרים מכל מקום הם גרועים הרבה מאבותיהם ועל כן אם האב יתחזק הרבה לתורה בכל עת שיש לו אף בשבתו בביתו וילך תמיד להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וברכו, והבן יראה זה בעיניו יהיה אמונת התורה תקוע בעיניו וישאר על כל פנים ישראל כשר. מה שאין כן אם האב אפוא איננו ירא אלקים ואינו חושש ללימוד התורה וגם מתפלל בביתו מה יהיה אחר כך מבנו. היצר הרע שלו לא יסתפק במה שאינו מתפלל בצבור אלא הוא לא יתפלל כלל ובהמשך הזמן גם תפילין לא יניח וכל זה הוא לבנו שראה בהנהגת אביו אבל לבן בנו ולכל דורותיו הבאים אחריהם לא יספיקו בהנהגת הבן אלא ינהגו הנהגות חדשות הדומות להנהגות הנכרים לגמרי חס וחלילה ויחללו את השבת גם כן. ובהמשך הזמן לא יהיה מינכר עליהם כלל שהם יהודים. וזה הכל רמוז בתורה בפרשת האזינו דכתיב שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול. והכוונה דבעת שהאדם משחית דרכו צריך לידע שלהקב"ה אינו משחית כלל רק לעצמו הוא משחית וכמו שכתוב אם רשעת מה תפעל לו אכן לאיש כמוך רשעך וכן לבניו שע"י הנהגתו הוא עושה לבניו בעלי מומין דהיינו שעוברין על כמה לאווין ועל ידי זה הם בעלי מומין ממש לעת התחיה וכמו שכתבתי בספי חומת הדת ומכל מקום מי שהוא בעל מום הוא גם כן בכלל איש אלא שהוא בעל מום באיזה אבר ור"ל בזה האבר נעשה בעל מום. אבל הדור הבא כיון שהם סרים לגמרי מדרך השם הוא עקש ופתלתול, דהיינו כפתילה מכופלת וכפירוש רש"י, ור"ל בם לא ימצא אפילו אבר אחד שהוא על מקומו אלא עקום ומעוקם. היוצא מדברינו שצריך האדם תמיד להתחזק מאוד לקיים תורת ד' בכל מצוותיה, ועל ידי זה גם דורותיו הבאים אחריו יהיו מאושרין. וכל זה רמז לנו דוד המלך עליו השלום ואמר אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאוד גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך: