1
ואם נסתכל עוד במעשה רבי חייא נמצא, הלא הי׳ יכול למצוא בנקל גדולי תורה שיש בכרמו כל שיתא מתניתא וילמדו עם כלם יחד ולמה הי׳ לו לעשות בענין שיהא ״אתנו אהדדי״ ולעשות כ״א מתלמידיו לראוי ומחויב ללמוד עם חבירו וכן חבירו אליו? וע״כ צריכים אנו לאמר כי רק ע״י שיעשה את כולם למחויבים אז יצליח מטרתו הרוממה, כי רק עי״ז יתרבה נמשכים. והשכל מחייב כן. כי בשעה שהבן תורה מורגל לדעת שהוא צריך לחשוב רק אודות עצמו ולרכוש רק מה שיפה לו, בע״כ שאין זה נובע מטהרת הלב, וע״כ שיש לו דמיונות שמסייעים לו, לכן כשם שמייחד דמיונותיו לעצמו כן מייחד רוחניות שלו לעצמו, כי הא בהא תליא, ויוצא מסוג מביאי תועלת הדואגים בעד ״עולם מיוחד״ של השקפה גבוהה ברוחניות. וגם עבודת עצמו אינה עומדת על יסודות חזקות רחוק מכל פשרות ונדנוד רע. אבל בשעה שהבן תורה מסלק את עצמו מכל השפעת העולם והשפעת שאלות החיים ורוצה הנקודה האמתית ודואג שיהי׳ עולם מיוחד של רוחניות אשר כל אחד דואג בעד קיום מצב השלימות של חבירו ישקל במאזני צדק לדעת מה שיש לו יתרון על חבירו ומה שיש לחבירו יתרון עליו, אז אין לך יסוד גדול להרבצת התורה גדול מזה. וע״ז אמר רבי כמה גדולים ״מעשה חייא״, שעשה אותם למחונכים בעבודת הרבים גם במקום גדולים כדי להגדיל תורה ולהאדירה, כי על פי רוב יש ביד התלמידים להשפיע על אלה אשר בלעדם היו נאבדים לגמרי. כי אין בכח הגדולים להקיף כ״כ הכמות והאיכות בכל העולם כולה.