ספר ליקוטי מאמרים, עניין שמשון ו׳

« ספר ליקוטי מאמרים Compositions on the Festivals 16 ספר ליקוטי מאמרים Upon Completion of Talmud »

6 תענית פתח ↗

וְלִיתְנֵי ״מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִים עַל הַגְּשָׁמִים״. מַאי ״גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר״, וּכְתִיב: ״הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת״.

6 שמות רבה פתח ↗

וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, הֵיכָן הָלְכוּ הַזְּקֵנִים שֶׁלֹא חָשַׁב אוֹתָם עִמָּהֶם, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות ג, יח: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הָלְכוּ עִמָּהֶן הַזְּקֵנִים וְהָיוּ מְגַּנְבִין אֶת עַצְמָן וְנִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפַלְטֵרִין שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִמְצָא אֶחָד, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְהֵיכָן הַזְּקֵנִים, אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ לָהֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עֲשִׂיתֶם, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם, אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה וְאַהֲרֹן עִם הַזְּקֵנִים לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, הֶחֱזִירָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כד, יד: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָּזֶה. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגוּ לִי בַּמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם פְּרוּזְבּוּטִי שֶׁל פַּרְעֹה הָיָה, וּבָאוּ כָּל הַמְלָכִים כֻּלָּן לְכַבְּדוֹ, וְהֵבִיאוּ דּוֹרָאוֹת שֶׁל עֲטָרוֹת, וְהָיוּ מַעֲטִירִין אוֹתוֹ, שֶׁהוּא יוֹם קוֹזְמוֹקְרַטוֹר, וְהֵבִיאוּ אֱלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, מִשֶּׁעִטְּרוּ אוֹתוֹ, הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן עוֹמְדִין עַל פֶּתַח פַּלְטֵרִין שֶׁל פַּרְעֹה, נִכְנְסוּ עֲבָדָיו וְאָמְרוּ שְׁנֵי זְקֵנִים עוֹמְדִין עַל הַפֶּתַח, אָמַר לָהֶן, יַעֲלוּ. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהֶן שֶׁמָּא יְעַטְּרוּ אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא יִתְּנוּ לוֹ כְּתָבִים, וְאַף לֹא שָׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לָהֶם מִי אַתֶּם, אָמְרוּ לוֹ שְׁלוּחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָנוּ. מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁים, אָמְרוּ לוֹ: כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וגו', אוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס, וְאָמַר: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לְשַׁלַּח לִי עֲטָרָה, אֶלָּא בִּדְבָרִים אַתֶּם בָּאִים אֵלַי, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. אָמַר לָהֶם, הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲחַפֵּשׂ בַּסֵּפֶר שֶׁלִּי, מִיָּד נִכְנַס לְבֵית אַרְמוֹן שֶׁלּוֹ וְהָיָה מַבִּיט בְּכָל אֻמָּה וְאֻמָּה וֵאלֹהֶיהָ, הִתְחִיל קוֹרֵא אֱלֹהֵי מוֹאָב וֵאלֹהֵי עַמּוֹן וֵאלֹהֵי צִידוֹן, אָמַר לָהֶם חִפַּשְׂתִּי שְׁמוֹ בְּבֵית גְּנָזַי וְלֹא מָצָאתִי אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכֹהֵן שֶׁהָיָה לוֹ עֶבֶד שׁוֹטֶה, יָצָא הַכֹּהֵן חוּץ לַמְדִינָה הָלַךְ הָעֶבֶד לְבַקֵּשׁ אֶת רַבּוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, הִתְחִיל צוֹוֵחַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִים שָׁם לֹא רְאִיתֶם בְּכָאן רַבִּי, אָמְרוּ לוֹ רַבָּךְ לָאו כֹּהֵן הוּא, אָמַר לָהֶן הֵן, אָמְרוּ לוֹ שׁוֹטֶה מִי רָאָה כֹּהֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. כָּךְ אָמְרוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן לְפַרְעֹה, שׁוֹטֶה, דַּרְכָּן שֶׁל מֵתִים לְתָבְעָן בֵּין הַחַיִּים, שֶׁמָּא הַחַיִּים אֵצֶל הַמֵּתִים. אֱלֹהֵינוּ חַי הוּא, אֵלּוּ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, מֵתִים הֵם, אֲבָל אֱלֹהֵינוּ הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. אָמַר לָהֶם בָּחוּר הוּא אוֹ זָקֵן הוּא, כַּמָּה שְׁנוֹתָיו, כַּמָּה עֲיָרוֹת כָּבַשׁ, כַּמָּה מְדִינוֹת לָכַד, כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לוֹ מִיּוֹם שֶׁעָלָה לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ לוֹ, אֱלֹהֵינוּ כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, הוּא הָיָה עַד שֶׁלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם וְהוּא יִהְיֶה בְּסוֹף כָּל הָעוֹלָם, וְהוּא יְצָרְךָ וְנָתַן בְּךָ רוּחַ חַיִּים. אָמַר לָהֶם וּמַה מַּעֲשָׂיו, אָמְרוּ לוֹ ישעיה נא, יג: נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, קוֹלוֹ חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, קַשְׁתּוֹ אֵשׁ, חִצָּיו שַׁלְהֶבֶת, רוֹמְחוֹ לַפִּיד, מָגִנּוֹ עֲנָנִים, חַרְבּוֹ בָּרָק, יוֹצֵר הָרִים וּגְבָעוֹת, מְכַסֶּה הָרִים בַּעֲשָׂבִים, מוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים, מַפְרִיחַ דְּשָׁאִים, וְעוֹנֶה חַיּוֹת, צָר אֶת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, דניאל ב, כא: מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין. אָמַר לָהֶם, מִתְּחִלָּה שֶׁקֶר אַתֶּם אוֹמְרִים, כִּי אֲנִי הוּא אֲדוֹן הָעוֹלָם וַאֲנִי בָּרָאתִי עַצְמִי וְאֶת נִילוּס, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כט, ג: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִבֵּץ כָּל חַכְמֵי מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם, שְׁמַעְתֶּם שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, אָמְרוּ לוֹ שָׁמַעְנוּ שֶׁבֶּן חֲכָמִים הוּא וּבֶן מַלְכֵי קֶדֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַצְמְכֶם קְרָאתֶם חֲכָמִים וְלִי בֶּן חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה יט, יא: חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם. רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶן ישעיה יט, יא: אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה, ישעיה כט, יד: וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. הֱשִׁיבָם אֱלוֹהַּ שֶׁלָּכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע מִי ה' אָמַרְתָּ, בְּמִי אַתָּה לוֹקֶה, מ' אַרְבָּעִים, י' עֲשָׂרָה, הֵם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ח, טו: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וְעַל הַיָּם מַהוּ אוֹמֵר שמות יד, לא: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת, חֲשֹׁב חֲמִשָּׁה אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּיָּד הַגְּדוֹלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶשֶׂר מַכּוֹת, הֲרֵי חֲמִשִּׁים. דָּבָר אַחֵר, מִי ה', סַרֵס אוֹתוֹ, מִי יָם, הַיָּם הוֹדִיעֲךָ ה', אַתָּה אָמַרְתָּ: מִי ה', עָתִיד אַתָּה לוֹמַר שמות ט, כז: ה' הַצַּדִּיק. אַתָּה אָמַרְתָּ: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', עָתִיד אַתָּה לוֹמַר שמות י, טז: חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם. אַתָּה אָמַרְתָּ: וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ, אִלּוּ הָיָה שָׁם אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל הַזָּקֵן הָיִיתִי נוֹתֵן הַסַּל וְהַמַּגְרֵפָה עַל כְּתֵפוֹ.

6 מנחות פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר צָפוֹן וְדָרוֹם, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִזְרָח וּמַעֲרָב, מִכְּדֵי שֻׁלְחָן כַּמָּה מָשׁוּךְ מִן הַכּוֹתֶל? שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וְאַמָּה דִּידֵיהּ, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְאַמָּה, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי, וְאַמָּה דִּידֵיהּ – אִישְׁתְּכַח דְּקָאָכֵיל שׁוּלְחָן פַּלְגָא דְּאַמְּתָא בְּדָרוֹם. מִי סָבְרַתְּ שֻׁלְחָן דְּמֹשֶׁה בַּהֲדַיְיהוּ הֲוָה יָתֵיב? לָא, דְּמַידְלֵי לֵיהּ, וּמַנַּח לֵיהּ, וּמְיתַתֵּי לְהוּ לְדִידְהוּ פּוּרְתָּא, כְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה שֻׁלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב״. עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל כּוּלָּם הָיוּ מְסַדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים״, וּבְכוּלָּן הָיוּ מַדְלִיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל מֹשֶׁה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב״? אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שֻׁלְחָנוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּאוּלָם מִבִּפְנִים לְפֶתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. אֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. וּמְנָא לַן דְּאֵין מוֹרִידִין? אָמַר רַבִּי: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו״. וּמְנָלַן דְּמַעֲלִין? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב: דְּאָמַר קְרָא ״אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה׳ וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בַּתְּחִילָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. סִימָן ״בִּיטֵּל״ ״סָרַח״ ״וְשָׁכַח״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פְּעָמִים

1 וסוכות ושמיני עצרת תכופים זה לזה שאין הפסק ימי חול, שתיכף כשמשיג אור הסוכות שהוא האור מקיף דהשם יתברך משיג אחר כך אור דשמיני עצרת דהיינו אור פנימי דעגולים שכל מעשיו מראש ועד סוף לשם שמים, ואמרו ז תנחומא פנחס רצה הקדוש ברוך הוא לעשות מ"ט יום וכו' למה אני מצער וכו' והיינו כי הגשמים ברכה לעולם ומכל מקום נקרא גבורת גשמים שיורדין בגבורה תענית ב'. לפיכך יש בו קושי לעוברי דרכים, וכן אלו היה חס ושלום מקום לרע בין אור מקיף לעגולים היה צער לעוברי דרכים להלוך בדרך ד' להשיג אור העגולים דרך ההעלם, כי בסוכות מרצין על המים והיינו דעל ידי האור מקיף ניתוסף שפע אור רב בחיצונות כלי הגוף רק כל שפע אור הוא בגבורה וצמצום דזולת זה אי אפשר לקבלו, ובשפע אור כזה היה צער גדול להולכי דרך ד' כטעם כל הגדול מחבירו יצרו גדול סוכה נ"ב. וכמה שכתוב חגיגה י"ב. באור דששת ימי בראשית גנזו מפני הרשעים, והיינו דעל ידי שפע אור השם יתברך ביותר גם הרע שבאותו מקום הוא מתגבר ביותר לפי שיש בפנימיותו אור רב כל כך כי לעולם הרע מקיף לטוב כנודע וכמו בדוה"מ כידוע, ולכך התכיפם זה לזה גאולה מגלות וביעור הרע והיצר מן העולם וכמה שכתוב הנני שולח וגו' לפני בא יום ד' וגו' כמה שכתוב סוף עדיות אין אלי' בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם, וכידוע דפנחס זה אלי' יל"ש פנחס פר"א פמ"ז שנאמר בו הנני נותן לו את בריתי שלום מדתו של אהרן אוהב שלום וכו' דעל ידי זה מקרבן לתורה אבות פ"א פירוש דזה ענין האור מקיף לשמרן מכל רע אבל האור פנימי מלמד את האדם שידע איך להשמר מן הרע והשמירה מן האדם עצמו אבל האור מקיף הוא השומר וזה ההבדל בין משה לאהרן, ולכך בשעת המגפה בהולכת הקטורת אמר משה לאהרן כי הקטורת היא חיים כמה שכתוב בשבת פ"ט. ואף מלה"מ מסר לו דבר דהיינו קטורת שהוא ממש היפך ממלה"מ, וכמו ששמעתי דמסרו לו דבר דמלאכים היינו גילה לו מהותו ועניינו וכשנודע לו עצם ענין המיתה נודע לו ענין החיים גם כן כי אין דבר נודע אלא בידיעת הפכו, וכמו באדם הראשון טרם שאכל מעץ הדעת ולא ידע מהו מות לא ידע גם כן מהו חיים אך כשנודע לו ענין המיתה נאמר פן ישלח ידו וגו' שנודע לו גם כן ענין החיים וכן אלי' ממש היפך מלה"מ כדאיתא בבת קול ס': והיינו דהוא לא מת לכך הוא ממש הפכו, וזה שאמר ב"מ קי"ד: ולא כהן הוא מר וכו' וכמה שכתוב שמו"ר פ"ה מה לכהן בבית הקברות כי הוא ממש ההיפך ולכך הוזהרו הכהן על טומאת מת, וכן למשה על ידי מלה"מ נודע לו מהות החיות שידיעת ההפכים אחת, אך מכל מקום לא היה יכול לפעול רק על ידי אהרן כידוע בסוד י"א סממני הקטורת שבהם כח י"א מדרגות דרע ומקטירם לריח ניחוח להשם יתברך והוא על ידי מדתו שאמרו אוה"ש כידוע דזה היפך שורש הרע, כמה שכתוב בריש ספרא דצניעותא דעד לא הוה מתקלא לא הוה אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו כו' ודרך אחוריו הוא כאדם שנותן לשונאו כידוע, ורצה לומר שנותן השפעה שלא במתכוין וביחוד לזה כדרך שא' בכתובות ס"ז: בר"א שצר מעות לאחוריו וכדרך שאיתא בפרק גיד הנשה צ"א. מאחורי' אתא ונשיי' שהוא לא הרגיש בדבר וכך כשאינו נותן ברצון טוב נותן דרך אחוריו כאלו הוא שלא מדעתו וידיעתו כלל, והיינו כמה שכתוב בראשית רבה בתחלה ברא במדת הדין וכו' פירוש כי דין נקרא גבול וגדר שצ"ל כך וכך דוקא ורחמים היינו בלי גבול אעל פסוק שבשורת הדין אינו כן מכל מקום הוא מרחם, ושורש בריאת העולם היינו שיהיה מקום בעל גבול וגדר זהו מדת הדין רצה לומר שיהיה מדה זו של הגבלה והגדרה בהשפעת שפר אורו יתברך ולכך שורש הצמצום הוא מדת הדין, והנה מאחר שגם מדה"ר היא ממדותיו יתברך שאין להם סוף וגם מדה זו של צמצום והעלם היתה מתפשטת לאין חקר בהעלם אחר העלם עד שאמר לעולמו די שאי אפשר עוד בתוקף העלמות כאלו לשום נברא להכיר שיש בורא ולהשיג שום אור כידוע, והנה מצד מדה"ד רצה לומר התפשטות מדת ההעלם והצמצום היה נותן גם כן להיות ירידת האור שלא דרך אפין באפין, פירוש שמיד שהגיע ממדרגות קבלת ההשפעה שהם ג' ראשונות כנזכר למעלה למדריגת מקבלי ההשפעה שהם ג"א וג"ת כנ"ל לא היה הכל רק דרך אחוריים, ומכל מקום המקבל גם כן קיבל הכל רק לעצמו כי הנתינה לזולת הוא רק דרך אחוריים וכאלו דעתו ורצונו רק לקבל לעצמו, ועל ידי זה מלכין קדמאין מיתו כי הכלי לא היה יכול לקבל אור הזה פירוש כי לכל אור בהכרח יש כלי המקבלו רצה לומר מקום המצמצמו ומגבילו שבאותו מקום המצומצם הוא משפיע אורו, נמצא הכלי הוא מכח הצמצום ואין ביכולתו להתפשט יותר מכפי מידת צמצומו, ומאחר שכפי האור הנשפע היה להשפיע עוד במדרגות וכלים מאחריה וכפי מדת הצמצום של הכלי המקבלת שהיא רק בהתפשטות של מדה"ד בלבד היה במדתה העדר נתינת ההשפעה אפין באפין, היינו כאלו אינו רוצה עוד להשפיע ולתת לאחר אם כן בהכרח צריך הוא להתפשט כלי שלו כפי מדת אותו אור, ועל ידי זה נשבר הכלי כידוע בגשמיים, וכן על דרך משל ברוחניים הנגלים מי שאין שכלו גדול ומעמיק בהשגות יותר מכפי כח כלי שכלו לקבל אז מוחו נתקלקל לגמרי ונפגע או מת כענין בן זומא או בן עזאי שזכרו בחגיגה י"ד: שא"ל רבי עקיבא כשתגיעו למקום אבני שיש וכו' דמפורש בזוהר פרשת בראשית ובתיקונים תיקון מ' דהוא סוד שבירת הלוחות יעוש"ב, וידוע דשבירת הלוחות ושבירת הכלים הכל אחד שהוא ענין זקן ששכח תלמודו לאונסו כדאיתא במנחות צ"ט. היינו שמרוב ההשגה שלמעלה מכח חכמתו נשכח ונאבד ממנו הכל ואמרו על זה הזהרו וכו' שליחות וכו', וכמה שכתוב בתיקונים ולא תהוו שקילין אבני שיש טהור וכו' וא"ת דהא אסתלק וכו' דובר שקרים לא יכון וכו' עיין שם שבאמת הוא שקר שאף שנפלו ונשברו אין שם פירוד, פירוש כי אבנים הם הבונים בתים ומהם הוא בנין הכלים אפילו בעולמות העליונים ואפילו בעולם האצילות מאחר שהאור מצומצם בהכרח הוא במקום שאותו מקום הוא לו כלי המצמצמו וכן כלי ובית נבנה מאבנים כי העולם הזה הוא רושם כל העולמות וצל שלהם כידוע, וכן בספר יצירה נקראים האותיות אבנים והתיבות בתים פירוש על דרך משל מאמר השם יתברך יהי כן על ידי זה נתצמצם הדבר להיות על גבול זה הנה בעשי' נעשה הדבור דהשם יתברך לחיות לאותו דבר וביצירה הקול דהשם יתברך ובבריאה המחשבה והרצון שבלב ובאצילות המחשבה והשכל שבמוח, ואותיות הדבור הם כלי לקבל עומק הרצון ושורש הנעלם בנוק' ואותיות הקול הם כלי דז"א לקבל האור ואותיות שברצון הלב הכלי דאימא ואותיות המחשבה דמוח הכלי דאבא כנודע זה במקום אחר ואין כאן מקום ביאורו:

6 סוכה פתח ↗

אֲמַר אַבָּיֵי: אִי מַאן דְּסָנֵי לִי הֲוָה, לָא הֲוָה מָצֵי לְאוֹקוֹמֵי נַפְשֵׁיהּ. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבּוּרָא דְּדָשָׁא וּמִצְטַעֵר. אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ — יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ.

6 שבת פתח ↗

מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״ — בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךְ ״אָדָם״, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת. אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״, וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וְגוֹ׳״ — אִי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ מִי הֲוָה יָדַע?

6 ספר יצירה פתח ↗

שבע כפולות כיצד צרפן. שתי אבנים בונות שני בתים. שלש בונות ששה בתים. ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים. חמש בונות מאה ועשרים בתים. שש בונות שבע מאות ועשרים בתים. שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. ואלו הן שבעה כוכבים בעולם חמה נוגה כוכב לבנה שבתאי צדק מאדים. ואלו הן ז' ימים בשנה שבעה ימי בראשית. ושבעה שערים בנפש שתי עינים שתי אזנים ושני נקבי האף והפה. ובהן נחקקו שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבע שעות. לפיכך חבב שביעי לכל חפץ תחת השמים:

« ספר ליקוטי מאמרים Compositions on the Festivals 16 ספר ליקוטי מאמרים Upon Completion of Talmud »