מפרשים:
1 וסוכות ושמיני עצרת תכופים זה לזה שאין הפסק ימי חול, שתיכף כשמשיג אור הסוכות שהוא האור מקיף דהשם יתברך משיג אחר כך אור דשמיני עצרת דהיינו אור פנימי דעגולים שכל מעשיו מראש ועד סוף לשם שמים, ואמרו ז תנחומא פנחס רצה הקדוש ברוך הוא לעשות מ"ט יום וכו' למה אני מצער וכו' והיינו כי הגשמים ברכה לעולם ומכל מקום נקרא גבורת גשמים שיורדין בגבורה תענית ב'. לפיכך יש בו קושי לעוברי דרכים, וכן אלו היה חס ושלום מקום לרע בין אור מקיף לעגולים היה צער לעוברי דרכים להלוך בדרך ד' להשיג אור העגולים דרך ההעלם, כי בסוכות מרצין על המים והיינו דעל ידי האור מקיף ניתוסף שפע אור רב בחיצונות כלי הגוף רק כל שפע אור הוא בגבורה וצמצום דזולת זה אי אפשר לקבלו, ובשפע אור כזה היה צער גדול להולכי דרך ד' כטעם כל הגדול מחבירו יצרו גדול סוכה נ"ב. וכמה שכתוב חגיגה י"ב. באור דששת ימי בראשית גנזו מפני הרשעים, והיינו דעל ידי שפע אור השם יתברך ביותר גם הרע שבאותו מקום הוא מתגבר ביותר לפי שיש בפנימיותו אור רב כל כך כי לעולם הרע מקיף לטוב כנודע וכמו בדוה"מ כידוע, ולכך התכיפם זה לזה גאולה מגלות וביעור הרע והיצר מן העולם וכמה שכתוב הנני שולח וגו' לפני בא יום ד' וגו' כמה שכתוב סוף עדיות אין אלי' בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם, וכידוע דפנחס זה אלי' יל"ש פנחס פר"א פמ"ז שנאמר בו הנני נותן לו את בריתי שלום מדתו של אהרן אוהב שלום וכו' דעל ידי זה מקרבן לתורה אבות פ"א פירוש דזה ענין האור מקיף לשמרן מכל רע אבל האור פנימי מלמד את האדם שידע איך להשמר מן הרע והשמירה מן האדם עצמו אבל האור מקיף הוא השומר וזה ההבדל בין משה לאהרן, ולכך בשעת המגפה בהולכת הקטורת אמר משה לאהרן כי הקטורת היא חיים כמה שכתוב בשבת פ"ט. ואף מלה"מ מסר לו דבר דהיינו קטורת שהוא ממש היפך ממלה"מ, וכמו ששמעתי דמסרו לו דבר דמלאכים היינו גילה לו מהותו ועניינו וכשנודע לו עצם ענין המיתה נודע לו ענין החיים גם כן כי אין דבר נודע אלא בידיעת הפכו, וכמו באדם הראשון טרם שאכל מעץ הדעת ולא ידע מהו מות לא ידע גם כן מהו חיים אך כשנודע לו ענין המיתה נאמר פן ישלח ידו וגו' שנודע לו גם כן ענין החיים וכן אלי' ממש היפך מלה"מ כדאיתא בבת קול ס': והיינו דהוא לא מת לכך הוא ממש הפכו, וזה שאמר ב"מ קי"ד: ולא כהן הוא מר וכו' וכמה שכתוב שמו"ר פ"ה מה לכהן בבית הקברות כי הוא ממש ההיפך ולכך הוזהרו הכהן על טומאת מת, וכן למשה על ידי מלה"מ נודע לו מהות החיות שידיעת ההפכים אחת, אך מכל מקום לא היה יכול לפעול רק על ידי אהרן כידוע בסוד י"א סממני הקטורת שבהם כח י"א מדרגות דרע ומקטירם לריח ניחוח להשם יתברך והוא על ידי מדתו שאמרו אוה"ש כידוע דזה היפך שורש הרע, כמה שכתוב בריש ספרא דצניעותא דעד לא הוה מתקלא לא הוה אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו כו' ודרך אחוריו הוא כאדם שנותן לשונאו כידוע, ורצה לומר שנותן השפעה שלא במתכוין וביחוד לזה כדרך שא' בכתובות ס"ז: בר"א שצר מעות לאחוריו וכדרך שאיתא בפרק גיד הנשה צ"א. מאחורי' אתא ונשיי' שהוא לא הרגיש בדבר וכך כשאינו נותן ברצון טוב נותן דרך אחוריו כאלו הוא שלא מדעתו וידיעתו כלל, והיינו כמה שכתוב בראשית רבה בתחלה ברא במדת הדין וכו' פירוש כי דין נקרא גבול וגדר שצ"ל כך וכך דוקא ורחמים היינו בלי גבול אעל פסוק שבשורת הדין אינו כן מכל מקום הוא מרחם, ושורש בריאת העולם היינו שיהיה מקום בעל גבול וגדר זהו מדת הדין רצה לומר שיהיה מדה זו של הגבלה והגדרה בהשפעת שפר אורו יתברך ולכך שורש הצמצום הוא מדת הדין, והנה מאחר שגם מדה"ר היא ממדותיו יתברך שאין להם סוף וגם מדה זו של צמצום והעלם היתה מתפשטת לאין חקר בהעלם אחר העלם עד שאמר לעולמו די שאי אפשר עוד בתוקף העלמות כאלו לשום נברא להכיר שיש בורא ולהשיג שום אור כידוע, והנה מצד מדה"ד רצה לומר התפשטות מדת ההעלם והצמצום היה נותן גם כן להיות ירידת האור שלא דרך אפין באפין, פירוש שמיד שהגיע ממדרגות קבלת ההשפעה שהם ג' ראשונות כנזכר למעלה למדריגת מקבלי ההשפעה שהם ג"א וג"ת כנ"ל לא היה הכל רק דרך אחוריים, ומכל מקום המקבל גם כן קיבל הכל רק לעצמו כי הנתינה לזולת הוא רק דרך אחוריים וכאלו דעתו ורצונו רק לקבל לעצמו, ועל ידי זה מלכין קדמאין מיתו כי הכלי לא היה יכול לקבל אור הזה פירוש כי לכל אור בהכרח יש כלי המקבלו רצה לומר מקום המצמצמו ומגבילו שבאותו מקום המצומצם הוא משפיע אורו, נמצא הכלי הוא מכח הצמצום ואין ביכולתו להתפשט יותר מכפי מידת צמצומו, ומאחר שכפי האור הנשפע היה להשפיע עוד במדרגות וכלים מאחריה וכפי מדת הצמצום של הכלי המקבלת שהיא רק בהתפשטות של מדה"ד בלבד היה במדתה העדר נתינת ההשפעה אפין באפין, היינו כאלו אינו רוצה עוד להשפיע ולתת לאחר אם כן בהכרח צריך הוא להתפשט כלי שלו כפי מדת אותו אור, ועל ידי זה נשבר הכלי כידוע בגשמיים, וכן על דרך משל ברוחניים הנגלים מי שאין שכלו גדול ומעמיק בהשגות יותר מכפי כח כלי שכלו לקבל אז מוחו נתקלקל לגמרי ונפגע או מת כענין בן זומא או בן עזאי שזכרו בחגיגה י"ד: שא"ל רבי עקיבא כשתגיעו למקום אבני שיש וכו' דמפורש בזוהר פרשת בראשית ובתיקונים תיקון מ' דהוא סוד שבירת הלוחות יעוש"ב, וידוע דשבירת הלוחות ושבירת הכלים הכל אחד שהוא ענין זקן ששכח תלמודו לאונסו כדאיתא במנחות צ"ט. היינו שמרוב ההשגה שלמעלה מכח חכמתו נשכח ונאבד ממנו הכל ואמרו על זה הזהרו וכו' שליחות וכו', וכמה שכתוב בתיקונים ולא תהוו שקילין אבני שיש טהור וכו' וא"ת דהא אסתלק וכו' דובר שקרים לא יכון וכו' עיין שם שבאמת הוא שקר שאף שנפלו ונשברו אין שם פירוד, פירוש כי אבנים הם הבונים בתים ומהם הוא בנין הכלים אפילו בעולמות העליונים ואפילו בעולם האצילות מאחר שהאור מצומצם בהכרח הוא במקום שאותו מקום הוא לו כלי המצמצמו וכן כלי ובית נבנה מאבנים כי העולם הזה הוא רושם כל העולמות וצל שלהם כידוע, וכן בספר יצירה נקראים האותיות אבנים והתיבות בתים פירוש על דרך משל מאמר השם יתברך יהי כן על ידי זה נתצמצם הדבר להיות על גבול זה הנה בעשי' נעשה הדבור דהשם יתברך לחיות לאותו דבר וביצירה הקול דהשם יתברך ובבריאה המחשבה והרצון שבלב ובאצילות המחשבה והשכל שבמוח, ואותיות הדבור הם כלי לקבל עומק הרצון ושורש הנעלם בנוק' ואותיות הקול הם כלי דז"א לקבל האור ואותיות שברצון הלב הכלי דאימא ואותיות המחשבה דמוח הכלי דאבא כנודע זה במקום אחר ואין כאן מקום ביאורו: