לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים ח׳

1 מ"א סק"א אחר נט"י. לכאורה הטעם דקודם נט"י לא היינו כדי שיוכל לברך עובר לעשייתן ממש עיין בסעיף יו"ד ולפ"ז אין דבריו אמורים אלא בשוכב ערום עיין בסי' ד' סעיף כ"ג. וי"ל טעם אחר לפי שאינו יכול ליגע במלבושיו עיין מ"א סי' ד' סק"א בשם סדה"י ואע"ג דכתב שם שבגמרא לא משמע כן אלא דמותר ליגע בבגדיו י"ל דדין זה של סדר היום חומרת האחרונים הוא וממילא דלדינא דגמרא היו לובשין הציצית קודם נט"י כשלא שכב ערום ונ"ל דהדבר מוכרח כך דדברי מג"א אלו לא נהגו בימי הגמרא דאל"כ מש"ס זו שהשיג מג"א לעיל על סדר היום משם יש ג"כ השגה על עצמו דהיינו על דבריו אלו דאיך כתב אחר נט"י הרי בגמרא הנ"ל מבואר שלבש כל בגדיו קודם נט"י א"כ ע"כ לבש גם הציצית תחל' לדעת המ"א עצמו בס"ק י"ג שמסכים לדברי הכתבי' שלובש הט"ק תחת הבגדים לכן נ"ל כמ"ש דדבריו דכאן תלוי בדין של סדה"י ובימי הגמרא לא נהגו איסור זה של נגיעת בגדים ולכן גם הציצית לבשו קודם נט"י ונ"ל דמה"ט לא כתב המחבר דברים אלו משום דאזיל לשיטתיה דבסי' מ"ו הביא דברי הגמרא להלכה מבואר דלא ס"ל כסדה"י ממילא יכול ללבוש קודם נט"י ולברך כשלא שכב ערום. ואין להקשות אמחבר בסי' מ"ו איך כתב שם סתמא דלובש מלבושיו קודם נט"י ולא ביאר דבשוכב ערום לא יוכל לעשות כך מחמת הט"ק. דז"א דהמחבר לשיטתיה בסעיף י"א שלובשו על בגדיו לכך אפי' שוכב ערום א"ש הך דסי' מ"ו שלובש כל מלבושיו קודם נט"י והציצית באמת אח"כ על בגדיו וק"ל:

2 ט"ז סק"ב לא תעטה פסוק הוא ביחזקאל שאמר לו הקב"ה שלא ינהג דיני אבל ש"מ אבל מחויב לעטוף על שפה:

3 סק"ג שאפילו בשעה שמעוטף. כלומר שירצה לסמוך על שהטלית מונח על ראשו:

4 שם לא סגי בכיסוי היד. הוא לקמן בסימן ע"ח סעיף ג':

5 מ"א סק"ה. היה מסירה. דציצית לאו חובת הגוף הוא אלא שאנו מכניסים עצמינו לחיוב לעשות בגד של ד' כנפות ובשיעור המועט נפקינן י"ח ומה ששוהין בה כל היום הוא שיהוי המצוה אבל גוף המצוה הוא בתחלת הלבישה אחר הברכה:

6 סק"ו סי' ש"א ס"ל. דשם מבואר דמותר לצאת כך ברה"ר משום דרך מלבוש ולכן יוצא בזה ג"כ חובת ציצית ואין קפידא אם עושין כן. ודע דהאי ויש נוהגים כו' מיירי בטלית גדול כי בט"ק לא שייך זה ואף ע"ג דסי' זה בט"ק מיירי ולא תקשי לך כי כך המשך דברי מג"א וכתוב בכתבי האר"י ז"ל כו' מיירי בט"ק ובכוונת הגירסא כו' לגירסא זו מיירי בטלית גדול וע"ז כתב ויש נוהגין כו' הוא בט"ג ור"ל ע"פ דברי האר"י ז"ל נהגו כן דלדידיהו אין קפידא במה שמשימין צד ימין על שמאל וק"ל:

7 סקי"א דאין החזקה בטבע ממילא. כצ"ל אדם שתיקן הציצית תדע דהא רובא עדיף מחזקה כדאמרינן ר"פ האשה בתרא ואפילו הכי אמרינן. בבכורות דרובא דתלי במעשה וכו' כצ"ל:

8 שם נתעברה משא"כ כאן ר"ל דהתם הרוב בא ע"י מעשה ואמרינן שמא לא נעשה המעשה משא"כ כאן אף דהתחלת החזקה נעשה על ידי מעשה מה לי בזה דמ"מ אחר שנעשה מעשה הראשון עומד תמיד בחזקתו כמו מקום שנעשה ג"כ ע"י מעשה דהמשכה:

9 שם לא יוכל להתפלל. דבה"ג הוי כאלו אין יכולין לבררו כיון דיתבטל מן התפלה עי"ז:

10 שם סי' י"ג בשם הרא"ש דא"צ לבדוק אפילו החוטין. דמוקמינן אחזקתיה משום דאין רגילין ליפסל אזיל לשיטתיה בסי' י"ב ס"א דאפילו כל החוטין נפסקו אם נשתייר כדי עניבה כשר מש"ה לא שכיח כ"כ שיפסל משא"כ למאי שנוהגין כר"ת כמבואר:

11 סקי"ב. אע"פ שכבר לבשו. דלא תימא כיון שכבר לבשו אין לברך להתעטף שהוא לשון להבא אלא על מצות ציצית שהוא לשון עבר: עיין ט"ז ס"ק ז' לזה כ' המג"א דמ"מ מברך להתעטף והטעם לפי פשוטו י"ל ע"פ דברי הב"י הובא בט"ז סק"ט דקאי על מה שמקיים אח"כ ולכן שייך שפיר לשון להבא ויהיה ל' להתעטף כאלו אמר להיות מעוטף ועפ"ז מיושב קושית הט"ז סק"ט על הב"י:

12 ס"ק י"ג בגמ' אין ציצית. מנחות דף מ"א ע"ב:

13 שם דיוצא בזה בדיעבד שכתבו שם דבטליתות של מתים משימין הציצית תוך הכנפות וממ"נ אי צריך להשים הרי יש להם וכו' משמע דיוצאים בכה"ג דברי התוס' אלו הביא בה"א סי' כ"ג סק"א:

14 ס"ק י"ד שופר דהוי מצוה א' מש"ה אין כח בשיחה להפסיקה:

15 שם לברך. לכן יזהר כי אם ישיח הרי הכניס א"ע בספק פלוגתא ומ"מ בעבר ושח יברך כי כן הכריעו האחרונים. וע"ז כתבו דבהפסק גדול לכ"ע צריך לברך א"כ לכאורה הפסק גדול שרי לכתחלה דבזה לא הכניס א"ע בספק לכן כ' דאעפ"כ אסור מטעם אחר שגורם ברכה שא"צ. זהו המשך דבריו. וק"ק כשהפסיק מעט למה יברך ע"פ הכרעת האחרונים נגד החולקים מוטב לו לומר שיפסיק עוד יותר ויוצא ידי כל הדעות דבשלמא לכתחלה אסור להפסיק הרבה משום גורם ברכה משא"כ כשהפסיק מעט יפסיק עוד ויש ליישב:

16 ט"ז סק"י סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע. ט"ס הוא וצ"ל דגבי אכילה שייך קבע וכ"ה שם בב"י בי"ד ודלא כפרי מגדים:

17 מ"א ס"ק ט"ז צ"ע דאף. הקשה תרתי חדא דהת"ה מסקנתו אינו כך אלא דא"צ לברך וכמו בשחיטה. שנית דאפי' בה"א של ת"ה לא כ"כ אלא למהר"מ דהפסק אין מזיק ובעינן דוקא היסח דעת לכן ס"ל לת"ה דאי פשט הו"ל היסח דעת. דהליכה לב"ה ותפלה וחזרה לביתו ופשיטת הטלית הוי היסח דעת אבל להמחבר בסעיף י"ג דהליכה או שאר הפסק מועיל ג"כ ול"א דא"צ לברך אלא כשלא היה שום הפסק א"כ מה מזיק מה שפשט וע"ז כתב דכ"פ אגודה פרק התכלת וז"ל ועל טלית של משי כו' הרי דלובשו אחר הפשיטה וק"ל:

18 ט"ז סקי"א. לענין ברכת ציצית דלא איכפת. כלומר דכיון דפשיטה דשהיה לא איכפת מדלא חשבינהו בהדי התכיפות א"כ גם ההילוך אינו מזיק:

19 מ"א ס"ק י"ז ודעת מהר"מ האגור כתב שמהר"מ נהג ללבוש הטלית קטן אחר בואו מבית הכנסת ואז הפסיק בדברים ולבשו ובירך עכ"ל הרי חולק וס"ל דהליכה אינו הפסק לכן הוצרך שלא ללבוש הט"ק עד שפסק בדברים והיה היסח הדעת כדי שיברך עליו:

20 ט"ז סקי"ב. רבינו נסתפק בדין זה לשון הטור אם פשט אדעתא לילך לבית הכסא והיה דעתו ללובשו יש להסתפק אם צריך אח"כ לברך אם הוא דומה לתפילין שזזו או דלמא גם בתפילין שזזו אינו מברך אלא כשזזו מדעתו כו' ולזה דעתי נוטה עכ"ל והבין הב"י דגם בחלץ תפילין לגמרי מעל ראשו ליכנס לבית הכסא. גם כן נסתפק משום דשוין הן ונוטה דעת הטור גם בזה שלא לברך ולכן הקשה הב"י מפרק לולב וערבה:

21 ס"ק יג. אחר צריך לברך עליו. היינו פסק המחבר בסעיף י"ב וע"ש בט"ז ס"ק י':

22 שם מאי מעליותא דט"ק דבאין דעתו לחזור הויא כמעשה חדש:

23 מ"א סקי"ח כרמ"א. ר"ל כי"א הראשון דא"צ ט"ק בדעתו לחזור וכמ"ש מג"א סקי"ט:

24 שםהטלית עצמו. כלומר משא"כ בההוא דס"ק הקודם הוי שינוי מקום הפסק כיון שלובש טלית אחר:

25 שם מיד צריך לברך. ר"ל אפילו באותו טלית עצמו:

26 ס"ק י"ט. כשחולצן נגמרה. ר"ל היכא שחלצן סתם:

27 שם ג"כ כוונת מהר"ח. ר"ל דמיירי שחלצן סתם ולכן אם נשאר עדיין ט"ק לא מיקרי נגמרה מצותן

28 שם. א"א לישבו. דמשמעות לשונו דמשמע אפי' דעתו לחזור:

29 שם. וכ"ר בד"מ אע"ג דהד"מ כ' דמהרמ"מ מיירי באין דעתו והובא בט"ז. ס"ל להמ"א דהאי אין דעתו ר"ל בסתמא דאי שלא היה בדעתו בהדיא וודאי הוי נגמר המצוה אפי' אם נשאר ט"ק:

30 ט"ז ס"ק ט"ו. אלא חובת מנא. ר"ל אם לובש בגד של ד' כנפות חייב בציצית אבל אין חוב אגברא להדר אחר בגד של ד' כנפות. ומה שהקדים הט"ז ד"ז לקושיתו משום דאם היה חובת גברא לא קשיא קושיתו משום דבלילה ודאי אין מחויב לחזור אחר בגד של יום ללובשו וא"כ הפסיקה הלילה את חובת גברא מש"ה הקדים דגם ביום ליכא חובת גברא וק"ל:

31 שם. לדידיה נמי תקשי. אף על גב דהמקשה היה סבור שלא הי' פושטו אפי' בלילה מ"מ פשיטא דלפעמים היה מסירו מעליו אפי' ביום כגון כשהיה רוחץ או לרחוץ הטלית וכה"ג דא"א שיהיה בגד א' על האדם זמן ארוך בלי שיפשיטנו בשום פעם אלא דהוי סבר המקשה דמברך בכל צפרא אף אם לא היה פושטו א"כ לדידיה נמי תקשי למה לא בירך לפעמים ביום אם היה פושטו וק"ל:

32 ס"ק ט"ז כדאשכחן גבי תפילין לקמן סימן ל' סעיף ג' ע"ש:

33 ש"ע סעיף ט"ז. אף אם לא פשטו תימה שהוא כפל לשון דהא כבר התחיל הלן בטליתו ובטור ליתא לשון זה. ונראה כוונתו אפי' לא פשט כשהאיר היום דאלו פשטו אז היה חייב להמחבר בסעיף י"ו והמעיין בב"י בשם הגה"מ יבין שכוונת הש"ע כמ"ש: