לחם משנה על משנה תורה, הלכות חגיגה ב׳:א׳

1 טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה וכו'. בפ"ק דחגיגה דף ד' אמרו בברייתא זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ואמרו בגמ' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב קמ"ל דבריה בפני עצמה הוא אלא טומטום ספיקא הוי אמר אביי כשביציו מבחוץ ע"כ. והשתא איכא לאתמוהי על רבינו ז"ל תרתי חדא אמאי לא כתב דאפילו בשביציו מבחוץ הטומטום פטור הוא ועוד למה נתן טעם שוה לאנדרוגינוס וטומטום מפני שהן ספק הא בגמרא משמע דטעמא דאנדרוגינוס לאו משום ספק הוא דסד"א משום צד זכרות דאית ביה ליחייב אלא דקרא מיעטיה. ועוד יש להקשות על הלשון. וכבר הארכתי בפ"ב מהל' אישות ע"ש:

2 מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. בגמרא ברפ"ק דחגיגה אסיקו בתירוצא בתרא דאע"ג דהכל חייבים אתי לאתויי חציו עבד וחציו בן חורין דחייב מ"מ איתא לדרבינא דאוקי סיפא דמתני' דקאמר חוץ מעבדים שאינם משוחררים דאיירי בחציו עבד וחציו בן חורין ופטור ולא קשיא הא כמשנה ראשונה והא כמשנה אחרונה. ולפי פירוש רש"י ז"ל ורוב המפרשים סיפא דקאמר פטור הוי כמשנה ראשונה ורישא דקאמר חייב כמשנה אחרונה דכיון דכופין לרבו לשחררו הוי כבן חורין גמור, וכי האי סוגיא איתא בפרק האשה בפסחים גבי פסח דהקשו שם על מתני' דקאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו משמע הא משלו יאכל מברייתא דקאמר לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ותירצו כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה ע"כ. וגם שם פירשו המפרשים כי האי גוונא דלמשנה אחרונה יאכל משלו משום דכיון דכופין לרבו לשחררו הוי כבן חורין. ועל פי פירוש זה השיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל בהשגותיו כאן בהל' קרבן פסח בפ"ב דפסק רבינו ז"ל דלא כהלכתא דהוי כמשנה ראשונה אבל רבינו ז"ל ממ"ש כאן בפירוש המשנה בפ"ק דחגיגה וז"ל ואמרו הכל חייבים בראיה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלנו שלא נניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא נגמר פדיונו ע"כ. וכיוצא בזה כתב בפירוש המשנה בפ' האשה, נראה מדברים אלו דהוא מפרש הפך מפירוש רש"י והמפרשים ז"ל דלמשנה אחרונה פטור ולמשנה ראשונה חייב ואתי שפיר לפי פירוש זה בפ"ק דחגיגה דרישא הוי משנה ראשונה וסיפא דקאמרה חוץ מעבדים שאינם משוחררים הוי משנה אחרונה דכן הוא הסדר ושייך לומר שפיר משנה ראשונה לא זזה ממקומה אבל לרש"י ז"ל הוי איפכא דרישא הוי משנה אחרונה וסיפא הוי משנה ראשונה שלא כסדר ולא יתיישב יפה בזה משנה לא זזה ממקומה ודוק. אבל מ"מ פירוש רבינו ז"ל הוא דחוק וכבר תמה על דבריו הרב בעל כ"מ ז"ל וכתב לשון בנו ז"ל לפרש דברי רבינו ז"ל. ודברי הרב בנו ז"ל תמוהים יותר בעיני שהוא כתב שם דמן התורה פטור מקרבן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכדאמרו בסיפא חוץ מעבדים שאינם משוחררים ואע"ג דברישא אמרו הכל חייבים דהוי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דבר זה הוא דחוי משום סיפא דקאמרה רבינא דהוי כמשנה אחרונה ופטור ואידחייא ליה רישא מקמי סיפא דסיפא הוי כמשנה אחרונה אלא שלמשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק מד"ס וכו', וכן בקרבן פסח נראה מדבריו שם דמן התורה הוא פטור מקרבן אלא דרבנן עבדו ליה תקנתא לחייבו משל עצמו למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנתא שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ושבקינן ליה אדין תורה. כן נראה מפשט לשונו וקשיא בהו טובא חדא דאם הוא פטור מן התורה בין בפסח בין בעולת ראיה לא הוה להו לרבנן לתקן להקריב קרבן דליהוי חולין בעזרה דהא בטומטום ואנדרוגינוס הם פטורים מספק ולא תקנו רבנן שם כלל וכ"ת דיקריב הקרבן על תנאי ואם הוא פטור ליהוי נדבה ואפי' למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ליקרבו למחר וכדכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה ואע"ג דלא עבדינן סמיכה וכדכתבו שם התוס' ז"ל ולכתחלה אין לתקן קרבן לבטל מסמיכה מ"מ אע"ג דבטומטום ואנדרוגינוס לא רצו לתקן כאן תקנו רבנן דכיון דזה הוא קצת בן חורין ויש לו קצת חיוב רצו רבנן לתקנו, אפי' תאמר כן קשה מקרבן פסח דלא שייך ביה תנאי וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"ג מהל' קרבן פסח גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן וא"כ איך יקרב על תנאי, ואולי י"ל דרבנן עשאוהו כבן חורין גמור לענין פסח כדי לתקנו ויש להם כח בכך דהפקר ב"ד הפקר והפקירו ממונו של זה לעשותו בן חורין גמור כדי שיהיה לו תיקון לענין קרבן פסח. אבל קשה דמנין לנו פטור לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן ואולי דילפינן מהתם דכי היכי דפטרו קרא לענין עולת ראיה ה"ה לענין פסח. אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק מאי ספק איכא כיון דהתורה פטרתו בהדיא מקרא דאת פני האדון יצא זה שיש לו אדון אחר, וי"ל דבריש השולח איבעי לן גבי מעוכב גט שחרור אית ליה קנס או לא משום דיתן לאדוניו קאמר רחמנא ומספקא לן אי הוי אדון או לא והתוס' הקשו בפ"ק דחגיגה דהיכי פשיטא לן בסוגיא דחגיגה דלא מקרי אדון. ורבינו ז"ל נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לן הכא מידי אלא הכי קאמר פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר וכאן מסתפקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום ואנדרוגינוס אבל לפי האמת ספיקא הוי ולכך חייבוהו רבנן מספק ועשו בו תקנה כיון שראוהו בן חורין במקצת וכדכתיבנא. וא"ת גבי שופר אמאי מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וכן כתב רבינו ז"ל בפ"ב מהלכות שופר ואמאי לא הניחו רבנן הדבר על דין תורה למשנה אחרונה כדי שלא יתעכב בשחרור וכמו שעשו גבי פסח וגבי עולת ראיה. וי"ל דשם צריכין רבנן לתקן גבי ראיה שיקריב על תנאי ויתבטל מסמיכה ובפסח להפקיר ממונו של זה לא רצו לתקן ולכך פטרוהו אבל הכא אינו צריך תקון כלל דיתקע לו אחר ויוציאנו. כל זה נ"ל ליישב דברי הרב בנו ז"ל ונתפרשו דברי רבינו ז"ל הגם כי הדברים דחוקים קצת מ"מ סוגיא דפרקא קמא דחגיגה מסייע ליה וכדכתיבנא ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל וזו ראיה מן הפסוק הזה לא נזכר בגמ' ואולי באיזה מקום נמצא ראיה זו:

3 כשם שהן באין להראות לפני וכו'. זה כגירסת ר"ת ז"ל דגריס בפ"ק דחגיגה יִרְאֶה יֵרָאֶה ולא כגירסת רש"י ז"ל דגריס יֵרָאֶה יִרְאֶה וכדכתבו שם התוס' ז"ל דלפי' רש"י ז"ל דריש המסורת קודם ולפי' התוס' הוי איפכא וכדכתבו התוס' ז"ל בפ"ק דחגיגה ואע"ג דבלשון רש"י ז"ל דפ"ק דחגיגה גריס המקרא קודם לא היה להם לתוס' ז"ל הגירסא ההיא בדברי רש"י ז"ל וכמו שביארו דבריהם בפ"ק דסנהדרין דף ד' ע"ש. וגירסת רבינו ז"ל כגירסת ר"ת דהמקרא קודם וזהו שאמר כשם שהם באים להראות לפני ה' שהוא בשתי עיניו של מקום כך הם צריכין לראות כל אחד בשתי עיניו למעוטי סומא באחת מעיניו כן נראה מלשונו אבל מ"מ קצת קשה למה כתב פסוק דבבוא כל ישראל לראות ולא כתב פסוק הנזכר בגמ' מיראה יראה שהוא מקרא ומסורת:

4 למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. משמע דבא למעט אפי' חרש באזנו אחת וכן כתוב בסמ"ג ז"ל בהדיא בעשין רכ"ח להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה אפי' חרש באזנו אחת, וקשה דבגמ' מפיק ליה מבאזניהם מיעט חרש באזנו אחת גם מה שמיעט חגר וחולה וזקן מקרא דבעלותך לראות בגמרא ממעט להו מקרא דרגלים. ואולי רבינו ז"ל באיזה מקום מצא דרשות אלו והביאם שהם יותר פשוטות וכן דרכו להביא הדרשא היותר פשוטה:

5 וכן הערל ישראל מאוס כטמא וכו'. בפ"ק דחגיגה אמרו הערל והטמא פטורים מן הראיה והקשו שם בשלמא טמא דכתיב ובאתם שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה אלא ערל מנ"ל הא מני ר"ע היא דדריש לערל כטמא ע"כ. והא דר"ע פלוגתא היה בפרק הערל דרבנן דרשי ערל לא יאכל בתרומה מג"ש דתושב ור"ע דרש מקרא דאיש איש ומרבה לערל ישראל כטמא וקשה על רבינו ז"ל דבהל' תרומות פ"ד פסק דערל לא יאכל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר והיינו כרבנן ואיך פסק כאן דערל פטור דהא מוקמינן לה כר"ע. וע"ק מ"ש למטה שאין הערל ראוי לביאה דא"כ היכי אמרו בגמ' בשלמא טמא אינו ראוי לביאה אלא ערל מנ"ל הא ערל נמי אינו ראוי לביאה וכמ"ש הוא למטה וערל טמא מפני שאינן אוכלים ואינם ראויים לביאה וכו' אלא ודאי דלרבנן ערל ראוי לביאה הוי ולר"ע דוקא הוא דאינו ראוי לביאה. וכן יש לתמוה על רבינו ז"ל שפסק בהל' ביאת מקדש דערל ישראל משלח קרבנותיו כטמא דמשמע דהיינו דוקא לר"ע דמרבה ערל כטמא אבל לרבנן הוא עצמו יקריב וכדכתבו התוס' ז"ל בפ' תמיד נשחט וכיון שכן דהוא פסק כרבנן איך כתב שם כן. ויש לתרץ כל זה ולומר דרבינו ז"ל סובר דסוגיא דחגיגה פליגא אסוגיא דפרק הערל דף ע"ב דאמר שם אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף וכו' וקשיא לי איך לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר"ע היא ולא רבנן והא דקתני הערל והטמא פטורים מן הראיה התם משום דמאיס ע"כ. ומפרש רבינו ז"ל כפירוש קמא שפירשו שם התוס' ולא כפירוש בתרא שכתבו שם וכן בפ"ק דחגיגה דר"ל שאני התם משום דמאיס ואפי' רבנן מודו אבל לא כפירוש בתרא שפירשו דרבנן פליגי אלא ה"ק אפי' רבי עקיבא לא אמר התם אלא לענין ראיה משום דמאיס אבל לעולם אינו מטמא בנגיעה, ולפי זה סוגיין פליגי אהדדי ולפי סוגיא דבפ' הערל אפי' רבנן מודו דפטור משום דמאיס וה"ה לענין ביאה אית ליה לרבינו ז"ל דמשום הך טעמא דמאיס מודו רבנן דאינו ראוי לביאה דזיל בתר טעמא וסוגיא דפ"ק דחגיגה אית ליה כרבנן ראוי לראיה ולביאת מקדש ולפי סוגיא דפ' הערל ברייתא דהערל והטמא אתיא ככ"ע ואע"ג דסוגיא דחגיגה הוי סוגיא במקומה פסק רבינו כסוגיא דהערל דלא משוי פלוגתא בין רבנן ור"ע ועוד דמוקי ברייתא ככ"ע וזהו שכתב רבינו ז"ל וכן הערל ישראל מאוס כטמא. ומ"ש רבינו ז"ל בפ"ג מהל' מעשר שני הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל דפסק כר"ע ולא היא כדכתיבנא אלא אפילו לרבנן הוי ההוא דינא מג"ש דאמר ר' יצחק התם מנין לערל שאסור וכו' אלא שקשה לי קצת על רבינו ז"ל שלא הזכיר טעמו של רבי יצחק אלא אמר שהתרומה קרויה קודש כו' והוא טעם שלא נזכר בגמרא. אבל לסמ"ג שכתב בעשין רכ"ח סוגיא בפ"ק דחגיגה ובלאוין סי' רנ"ח פסק כרבנן דלא יאכל בתרומה משום ג"ש דתושב ושכיר קשיא כיון דהוא פסק כרבנן וכתב סוגיא דחגיגה הא לפי אותה סוגיא לרבנן ערל חייב בראיה וא"כ אמאי פטור וצ"ע: