כתונת פסים, שמיני א׳-י״ב

2 יומא פתח ↗

מֵיתִיבִי: ״קוֹל לוֹ״, ״קוֹל אֵלָיו״ — מֹשֶׁה שָׁמַע וְכׇל יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּסִינַי, הָא — בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בִּקְרִיאָה, הָא — בְּדִבּוּר.

3 ספר הזהר פתח ↗

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, שיר השירים ה׳:א׳ בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, לְבָתַר אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי, דָּא צְלוֹתָא דִּמְיוּשָׁב. עִם דִּבְשִׁי דָּא קְרִיאַת שְׁמַע. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָּא צְלוֹתָא דִּמְיוּשָׁב, הַהוּא יַעַר לְבָנוֹן, יוֹצֵר אוֹר ס"א משרתים וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, כולם קדושים כָּל הָנֵי אִקְרוּן יַעַר אִילָנִין וּנְצִיבִין דְּבֵיהּ. עִם דִּבְשִׁי דָּא קְרִיאַת שְׁמַע, דְּאִיהוּ מְתִיקוּ דְּכֹלָּא, בְּכַמָּה צוּפִין וּמְתִיקִין. שָׁתִיתִי יֵינִי, דָּא צְלוֹתָא, דִּמְעוּמָד, מְטִיבוּ ס"א משיכו דְּיֵינָא עִלָּאָה דְּאִתְנְטַר. וְדָא בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת. עִם חֲלָבִי, אִלֵּין אִינּוּן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. עַד כָּען מֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. לְבָתַר דְּאָכַל מַלְכָּא, אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָּא, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים לְתַתָּא. וְעַל דָּא לֵית חִיּוּבָא דִּמְזוֹנָא אֶלָּא לְבָתַר צְלוֹתָא. בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה בערב קוֹדֶם צְלוֹתָא מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּעַד לָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא קַשְׁיָא, בְּעוֹד דְּאַנְפִּין דְּמַלְכָּא נְהִירִין, יֵימָּא תְּהִלָּה לְדָוִד, בְּהַאי סִדּוּרָא דִּמְזוֹנָא. דִּלְבָתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא וְתָלֵי עַל עָלְמָא, לָאו שַׁעֲתָא אִיהוּ. אָתָא רִבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקֵיהּ.

6 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

9 שבת פתח ↗

שְׁמַע רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר חַתְנֵיהּ וּנְפַק לְאַפֵּיהּ. עַיְּילֵיהּ לְבֵי בָנֵי, הֲוָה קָא אָרֵיךְ לֵיהּ לְבִישְׂרֵיהּ. חֲזָא דַּהֲוָה בֵּיהּ פִּילֵי בְּגוּפֵיהּ. הֲוָה קָא בָכֵי וְקָא נָתְרָן דִּמְעָת עֵינֵיהּ וְקָמְצַוְּחָא לֵיהּ. אָמַר לוֹ: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ. אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִילְמָלֵא לֹא רְאִיתַנִי בְּכָךְ — לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ. דְּמֵעִיקָּרָא כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי קוּשְׁיָא, הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר תְּרֵיסַר פֵּירוּקֵי. לְסוֹף, כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר קוּשְׁיָא — הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה פֵּירוּקֵי.

1 בפסוק ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל וגו' ויקחו וגו' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' ט, א-ו. וי"ל לאיזה תועלת נזכר בתורה לדורות, מה דהוי הוי. ב' כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ויש להבין למה להזכירו. ג' רובי המפרשים יום השמיני, איזה שמיני, ומה שאמרו שמיני למלואים, הקשה בכלי יקר ושאר המפרשים, יעו"ש. ד' דהל"ל ויהי ביום השמיני ויאמר אל אהרן וכו', ול"ל קרא משה וגו'. וכי תימא בשביל זקני ישראל נאמר פסוק זה, להשמיעם שעל פי הדיבור נכנס אהרן וכו'. הקשה בכלי יקר, הלא כבר נאמר בפ' צו, ואת כל העדה הקהילו וגו'.

2 ה' הקשה בכלי יקר, למה באהרן עגל לחטאת ובישראל עגל לשלמים וכו'. ו' ויאמר משה זה הדבר תעשו וכו', הקשה בכלי יקר גם כן, מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו. ז' ויראה לכם הל"ל, מה שאין כן אליכם יותר מורגש במבטא וממעט יותר, כמו שכתב הר"ן קול לו קול אליו יומא ד:, יעו"ש. הגם דבקושיות אלו אחרונים יבואר חדא באידך.

3 ונבאר תחילה משנה בפרק א' דאבות מ"ט שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. להבין זה, נבאר עוד משנה שם בפרק ב' מ"א רבי אומר, איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

4 לבאר זה, נבאר עוד משנה שם אחר זה פ"ב מ"ב רבן גמליאל אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם וכו', וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו'. והקשו המפרשים רישא משמע דרך ארץ עיקר, וסיפא משמע תורה עיקר.

5 ונבאר עוד משנה פ"ב מ"ד הוא הי' אומר עשה רצונך כרצונו רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ובמדרש שמואל כתב גירסת ירושלמית - כרצונך ברצונך, והכונה שיעשה ברצון בשמחה ולא כמתקצף באף וחימה ועצבון, כדי שגם הוא יתברך יעשה כרצונך, שלפעמים יעשה הקדוש ברוך הוא רצונו של אדם באף וחימה בעצבון להענישו באחרונה, כמ"ש תהלים צב, ח להשמדם עדי עד, אבל כשיעשה ברצון אחריתו ישגא מאוד, ועיין בתוספות יום טוב זה.

6 ולי נראה דקשה עוד, דהוא כפל, בטל וכו'. דאיתא בפלוגתא בפרק ז' ו' דברכות לה: ואספת דגניך דברים יא, יד, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר יהושע א, ח לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר וכו', אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו', ומסיק אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם.

7 ושמעתי הלצה, לפי שהרבה עשו כרשב"י לכך לא עלתה בידם, אבל מיעוט עלתה בידם, ודפח"ח.

8 ויש להבין, מאי טעמא הרבה לא עלתה בידם ומיעוט עלתה בידם. ונ"ל דאיתא בספר קדמון, כמדומה שנקרא ספר זוודין לאורחא, בדף כ"ב, ומביא משל למלך העומד במדינה בתוך ארמונו, ויש מעבדיו העומדים חוצה, ויש פנימי, ויש לפני ולפנים עם המלך ולא דברו עמו, ויש וכו'. והנמשל כי באומות וכו', ויש עמי הארץ, ויש תלמידי חכמים וכו', ויש מי שהגיעו ברוב השגחתו ופינות מחשבתו בכל דבר זולתו, עד אשר נאמר עליו שמות לד, כח ויהי שם עם ה', ומרוב תענוגו ושמחתו בזה שהשיג, לחם לא אכל ומים לא שתה שם שבטלו כוחות הגוף וכו'. ודע, כי צריך אתה להשים כל מחשבותיך בהשם יתברך לבדו, וזאת היא העבודה ואהבה המיוחדת וכו'. וזה ישלם בבדידות ובהפרדת מבני אדם, ולא יתחבר אליהם רק לצורך והכרח וכו'. ובענין עסקיך ההכרחים תחשוב בעת אכילתך ובהיותך במרחץ ועשיית צרכיך, וזולת זה שמור נפשך שלא יתעסקו מחשבותיך רק בעבודת השם יתברך. אבל מי שמחשבתו דבוק בו יתברך גם בעסקו בצרכי גופו היא מעלת משה רבינו עליו השלום, שנאמר שם כה, ג ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, ונאמר דברים ה, כח ואתה פה עמוד עמדי וכו'. ומי שימצאהו צרות רבות מן החסידים, היינו בעת השכחה כמ"ש שם לא, יז והסתרתי פני מהם והי' לאכול וכו', ה' לי לא אירא תהלים קיח, ו וכו', יעו"ש. והארכתי לגודל תועלת, יעו"ש.

9 וכענין זה שמעתי בשם מורי, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה קהלת ט, י, שיעשה המעשה הגשמי בכח המחשבה, ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ועל פי זה בארתי משנה קדושין פ"ד מי"ב מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, יעו"ש. וזה הי' מעלות רשב"י בפעם שנית שיצא מן המערה עי' שבת לג:, שעל ידו נתברך, מה שאין כן בפעם ראשונה, עיין בספר שלי, יעו"ש.

10 ובזה יובן, הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך, בעת שתעשה רצונך בצרכי גופך ועסקך בגשמי תהי' המחשבה הנקרא רצון כנודע, תהיה פנימית לבבך בו יתברך, שהוא עשיית רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו, ר"ל בעת שתעשה רצונו יתברך ממילא נעשה רצונך על ידי אחרים, כסברת רשב"י הנ"ל, שנאמר ועמדו זרים וגו'. ואם אינך בגדר זה שהם מעלת חסידים ונביאים, שבעת עסק הגשמי יוכל לדבק בו יתברך, על כל פנים עצה היעוצה בטל רצונך מפני רצונו, כרשב"י ולא כרבי ישמעאל. ואף על גב דמסיק שם הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, דווקא הרבה, שהם המוני עם, שאינם בגדר הנ"ל, אבל המשנה זו מילי דאבות, הם לבני עלי' שהם מועטים, מעלת החסידים, יבטל חרישה וזריעה ויעסוק בתורה. והתועלת, כדי שיבטל רצון אחרים, הקמים עליך, מפני רצונך, כי בעת דביקותו ומחשבתו בו יתברך ניצל מכל פגע רע כנ"ל, וק"ל.

11 ובזה יובן משנה הנ"ל, רבן שמעון בן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. ר"ל גם שתעסוק בגשמי ובדרך ארץ, תהא מחשבתך פנימי בתלמוד תורה שתעסוק בעת עסקיך בדרך ארץ. מה שאין כן כשאין עושה כך, ממה נפשך אינו יוצא ידי שניהם, אם יעשה כרבי ישמעאל אם כן אם חורש וקוצר תורה מה תהא. ואם יעשה כרשב"י בתורה לחוד בלא דרך ארץ אם כן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, דייקא סופה בטילה, ולכך יש יוצא ידי שניהם, וק"ל.

12 ובזה יובן רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, אם כתנא קמא או כרשב"י, דבזה יש מעלה וחסרון, וכן בזה, כאמור. ואמר כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, כי ירא שמים יצא ידי שניהם, שיעשה שניהם כאחד תלמוד תורה עם דרך ארץ, שהיא תפארת לעושיה, מאחר שעושה מעשה דרך ארץ אין התורה בטילה ואין גורר עון, ואז יש לו תפארת מן האדם, שהם בני עליה, שנשאר במעלה עליונה, וק"ל.

« כתונת פסים Tzav כתונת פסים Tazria »