1ומ"ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו:2על כ"ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב"ל בפרק מי שמתו ברכות י"ט ובירושלמי פרק אלו מגלחין:3המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו ברכות י"ט וכמו שכתבתי למעלה:4המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין דף ע' אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן:5הקורא לחבירו עבד. פ"ק דקדושין דף כ"ח הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב"ד מנדין אותו:6מי ששלחו לו ב״ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל בבא קמא דף קי״ב: ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא:7המזלזל בדבר אחד וכו'. פ"ה דעדיות דף י"א שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו ברכות י"ט ובפ' הדר עירובין ס"ג רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר"ן בר"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי xעי' מל"מ דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ"ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר:8מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל ב"ק קי"ב קי"ג האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ"ה מהלכות סנהדרין. וי"ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן:9מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ״ק דב״ק דף ט״ו וכתובות ס״פ אלו נערות כתובות דף מ״א משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא:10המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל ב"ק קי"ד. וכתבו התוספות דה"מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד:11המעיד על ישראל וכו'. ג"ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל:12טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע חולין דף קל״ב אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה:13המחלל י״ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו פסחים דף נ״ב רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו״ט שני של גליות:14העושה מלאכה וכו'. פשוט שם:15המזכיר שם שמים וכו'. פ"ק דנדרים דף ז' וכתבו הרי"ף באלו מגלחין:16המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי:17המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות דף כ' ובספ"ב די"ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח:18המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות דף ס"ג אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה:19המכשיל את העור. כתב הראב"ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ"ל. והוא בפ' אלו מגלחין מ"ק י"ז אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב"ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע"פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב"ד כגון:20המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי:21טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר סנהדרין דף כ״ה ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן:22טבח שלא בדק וכו'. פ"ק דחולין דף י"ח ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י"ח שדין זה אינו נוהג עכשיו:23המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד נדה דף י״ג:24מי שגירש את אשתו וכו'. פ"ב דכתובות דף כ"ח לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע"י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו:25חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין דף י"ז ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה:26המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר"ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא"ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי:27וכתב הראב"ד א"א דבר זה הוציא ממעשה דר"ל וכו', עכ"ל. וי"ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב"ד הם היו מנדין אותו דאל"כ היאך חל נדויו. והר"ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה"ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו:28כתב הרמ"ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת"ח אבל אם אינו ת"ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת"ח לע"ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר"ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת"ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ"ל:29כתב הראב"ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ"ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות דף קכא. וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ"ב דנדרים דף כ'. וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז"ל נ"ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ"פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע"פ שחייבים נידוי ואע"פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ"ל:30ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב"ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א"כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין מ"ק כ"ז: וי"ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה:31כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ״ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג״ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא״א והיא בהקומץ רבה ל״ז. והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא ב״ק קי״ג:. וכן ת״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב מציעא נ״ט. ובספ״ק דשבת דף י״ט: איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר״ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה כתובות ס״ט. איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ״ק דקידושין כ״ה איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א״ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה שבת ק״ל איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א״ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות דף י״א. ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי״ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ״ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ״ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה״ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ״ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב״ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד״ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם:
