כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:ט׳

מהדורה: תורת אמת 363

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:ח׳ כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:י׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:ט׳

9 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ הָאֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ נְבֵלָה וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֻבָּר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ הָאֵיבָר כִּטְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֻבָּר מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת הַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא אֶת הַתְּרוּמָה. הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין שְׁחִיטַת סִימָן לִשְׁחִיטַת סִימָן וַחֲתָכוֹ מִצְטָרֵף שְׁחִיטַת סִימָן לְסִימָן לְטַהֵר הָאֵיבָר מִידֵי נְבֵלָה:

10 תוספות יום טוב על משנה חולין פתח ↗

שחיטת נכרי נבלה. כתב הר"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש"י. ומסיים הר"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע"כ. ובכ"מ ספ"ב מהלכות אבה"ט. כתב הא דר"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש. שנאמר שמות ל״ד:ט״ו וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה ע"כ ואעפ"י שהרא"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור ומ"ש הר"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ"ג פ"ב דע"ז. ומ"ש הר"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע"ז. וזה לשון הרמב"ם לפי שעובדי ע"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה. נכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע"כ:

10 אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

אין האשה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה וכתב זה הוא הנקרא גט. ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן. א שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ב ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר. ג ושיהי' ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו. ד ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה. ה ושיהיה נכתב לשמה. ו. ושלא יהי' מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד. ז ושיתנהו לה. ח שיתנהו לה בפני עדים. ט ושיתנהו לה בתורת גירושין. י ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה. ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ושיהי' נכתב לשמה, הקשה הלח"מ למה לא מנה שיהי' הכותב ישראל ולא אחד מחמשה שכתב בסוף פ"ג, ותי' הלח"מ דכל הני ג"כ משום לשמה, ועבד ג"כ דפסולו משום דאינו בתורת גיטין הוא ג"כ בשביל לשמה דמי שאינו בתורת גיטין אינו יכול לכותבו לשמה, והנה על סברא זו הקשו התוס' בדף כ"ב דהא לא פסלינן מילה בעכו"ם משום לשמה אף שאינו בר מילה, ועי' בתוס' שם שכתבו דה"ה דה"מ למימר משום לשמה, והיה נראה לומר דבאמת תליא בסברא שכתבו התוס' דאם צריך שיכתוב דוקא הבעל דהיינו בעל המעשה וא"כ מי שאינו בתורת גיטין וא"א שיהי' בעל המעשה לא שייך שיכתוב, והי' מיושב אם הי' סובר הרמב"ם דכתיבה בעי שליחות, אכן לפ"מ שהוכיח הב"ש בסי' קכ"ג דדעת הרמב"ם דא"צ שליחות בכתיבה, ובזה כבר העיר יפה הגרא"ש נ"י דהא לא הזכיר הרמב"ם ושיהי' הבעל או שלוחו שכותב הגט כמו שכתב אצל נתינת הגט, וכיון דמוכח דאינו סובר דבעינן שליחות א"כ צריך עיון לחלק בין מילה לכתיבת הגט, ואולי י"ל דמילה אינו צריך אלא לעשות המילה לשמה אבל אינו צריך להתפיס על המילה שום דבר, אבל בגט שצריך להתפיס על הגט שיהי' ספר כריתות ושיהי' ראוי לגרש בו כמו שנבאר ולכן מסתבר דמי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להתפיס על הגט שם גט כריתות. והנה בזבחים דף ב' מייתי הגמ' ראי' מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה וכו' אף מקום הא"מ לכל אדם עפרש"י ותוס' דסתמא לאו לשמה קאי, וכבר ידוע הקושיא דהא אפי' בלא דין לשמה צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, ולשי' הרמב"ן דלא צריך שליחות צריך עכ"פ ציווי הבעל, וא"כ שפיר דצריך להניח מקום האיש והאשה וכו' אף דסתמא לשמה קאי ועי' תוס' דף כ"ב ד"ה והא, ונ"ל דבדין וכתב שצריך שכתיבת הגט יהי' ע"י הבעל או עפ"י ציויו הוי סגי בזה שגמר הגט יהי' על ידו, כמו דחזינן לענין שאר דברים כמו סוכה דצריך מעשה ובלא מעשה אם נגמרה הסוכה פסולה מדין תעשה ולא מן העשוי, ומ"מ מבואר בסוכה דף ט"ו דאם כל הסוכה מקורה בתורת תקרה מהני נוטל אחת מבנתים והוי כמו שעשה מעשה בכל הסוכה, ובטעמא משום דכיון דעכ"פ במה שגמר הסכך ועשהו צלתו מרובה מחמתו הוא דהוי סוכה, וקודם לא נקראת סוכה כלל ולכן הוי מעשה על כל הסוכה, וכן לגבי ציצית דרב סובר קציצתן זו היא עשיתן, ואנן לא קיי"ל הכי משום דהתם הגמר הי' רק בההכשר לא בעצם הפעולה, ואיברא דבזה יש לחלק דהתם לא כתיב אלא תעשה, וכיון דנגמר בהכשר מיקרי עשייה, אבל הכא כתיב וכתב א"כ יש לומר דצריך שיכתוב כל הגט, אלא דיש להוכיח באופן אחר דחזינן דר"מ דסבר ע"ח כרתי מפרשינן וכתב וחתם, משום דקודם חתימה הוי חספא בעלמא, וא"כ אפי' לר"א דסבר ע"מ כרתי והחתימה אינה מעכבת בגט מ"מ נוכל לומר דגמר הגט ע"י כתיבת שמו ושמה זה כבר מיקרי וכתב, אבל עכשיו דבעינן וכתב לה לשמה לכן אף דלר"מ דאמרינן וכתב היינו וחתם לא צריך כלל לשמה על הכתיבה, אבל לר"א דוכתב הוא כתיבת הגט א"כ צריך שכל הגט יהי' עליו חלות לשמה, ואף דע"י דעיקר הגט נגמר בזה שישלים אותו בכתיבת שמו ושמה הוי זה שפיר מעשה בכל הגט, ולכן שפיר מוכיח מזה דצריך שיניח מקום הא"מ לכל אדם דהוא משום לשמה, ולשמה הוא דין חלות שצריך שיחול על עיקר הגט ומזה דייקינן דסתמא לאו לשמה קאי. אכן אכתי יש לברר דעכ"פ כיון דיש דין וכתב דכתיבת הגט צריך שיהי' ע"י הבעל או ע"י ציויו א"כ מאי ראי' מייתי דבגט סתמא לא לשמה קאי, דבשלמא אם הבעל בעצמו הי' כותב טופס גט אלא שלא חשב באותה שעה על גירושין, בזה שפיר מהני אי הוי אמרינן סתמא לשמה קאי, אבל אם סופר דעלמא כותב טופסי גיטין התינח אי לא הי' דין וכתב הי' אפשר לומר דע"י דנימא סתמא לשמה קאי היינו דסתם אשה לגירושין קיימא נעשה על הגט דין לשמה, אבל כיון דכתיב וכתב ודין כתיבת הגט עיקרו דוקא ע"י הבעל וא"כ מאי מהני הא דסתמא לשמה קאי כיון דלא נכתב בציווי הבעל, ואיברא דמצד דין וכתב מהני בגמר הגט אבל עכ"פ לדין לשמה א"א לומר שיהי' שייך לשמה על הכתיבה הקודמת כיון דאינה בציווי הבעל. אכן הנראה בביאור ד' הגמ' דאי הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי וכדאמרינן גבי קדשים, והוי אמרינן דאין כותב הגט צריך לחשוב בפירוש שכותב לשם גירושין אלא דבסתמא סגי, ובעינן רק שלא יחשוב בפירוש שלא לשמה ולפי"ז ע"כ א"א לומר דהפי' וכתב לה ספר כריתות היינו שיתפיס על הגט שם גט דהא בכתיבה סתם אינו מתפיס שום דבר, אלא ע"כ דהיינו מפרשים דדין וכתב לה דבעינן לשמה אינו אלא דין על מעשה הכתיבה שתהא נעשית לשמה או בסתמא, ובזה הי' סגי במה שגומר אותו לשם גירושין כנ"ל, והי' נקרא בזה כתיבה לשמה, אבל עכשיו דאמרינן דסתמא לאו לשמה קאי וסתם גט כשכותבין אותו לאו לגירושין עומד כמש"כ התוס' בריש זבחים דאף אם מחויב לגרשה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת, אשר באמת בלי דברינו הנ"ל אין ביאור לדבריהם בזבחים, דהא בגמ' אמרינן דמשו"ה סתמא לאו לשמה קאי גבי גט משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ומוכח דאי הוי אמרינן סתם אשה לגירושין קיימא הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי, ואם כדברי התוס' הא גם אם סתם אשה לגירושין קיימא ל"מ כיון דעכ"פ לאו בגט זה היא עומדת להתגרש, ובאמת לא דמו הסברות להדדי, דהסברא דסתם אשה לאו לגירושין קיימא הוא משום דבסתם אינה עומדת להתגרש כלל, אבל אינה עומדת להתגרש בגט זה הוא ע"כ מטעם אחר, דמה סברא יש בזה, ממ"נ כיון דקיימא להתגרש למה לא תתגרש בזה הגט שנכתב על שמה, וע"כ ביאור דבריהם דאף דבודאי מן הסתם תתגרש בגט זה שכותבין לה מ"מ כיון שאינו הכרח שתתגרש דוקא בגט זה לא מהני, וצריך ביאור להבין דבריהם, ולפמש"כ מיושב דעיקר היסוד הוא סתם אשה לאו לגירושין עומדת וממילא בסתמא לא הוי לשמה ומפרשינן הכתוב וכתב לה לשמה דלא דמעשה הכתיבה תהא לשמה אלא דבעינן שיתפיס על הגט שם גט ועושה חלות על הגט, ולכן ל"מ מה שמעשה הכתיבה תהא לשמה וכמש"נ ולכן אף אם אשה זו עומדת להתגרש, מ"מ כיון דאין הכרח שיגרש אותה בגט זה, כ"ז שלא התפיסו בפירוש לשם גט לא חל עליו שם גט כריתות, ולכן אי הוי אמרינן דסתם אשה לגירושין קיימא לא הוי מפרשינן הא דוכתב לה אלא על מעשה הכתיבה, ולא הוי מצרכינן שיעשה חלות בגט אבל עכשיו דבעינן שיעשה חלות בגט ושיתפיס שם גט, ע"כ לא מהני אפי' אם קיימא לגירושין וכנ"ל. ובזה שבארנו דבעינן התפסה שיתפיס הבעל לשם גט וצריך מה"ט שיניח מקום הא"מ לכל אדם יתיישב קו' הפנ"י שהקשה דלמה צריך שיגיד בפני נחתם לשמה כיון דע"כ צוה הבעל דאי לאו הכי הוי שקר גמור ולא חתמי עדים בלא טעמא דלשמה, וכיון שצוה לחתום הרי הוא לשמה, והנה אמנם שיש למצא כמה נ"מ אבל לפמש"כ מיושב בפשוטו, דכיון דבעינן התפסה לשם גט א"כ גבי עדי חתימה נמי לא סגי במה שחותמים חתימתם בסתם, אלא שצריך שיכוונו שחותמים לשם גירושין, וכמבואר באה"ע סי' קל"א, והיינו שחותמים חתימתם לעשות לגט כריתות, וא"כ אין ראי' כלל מזה שודאי חתמו בצווי הבעל דאפשר חתמו סתם לשם עדות, ומיושב בזה מה שהקשו התוס' על רש"י דבדף ב' פרש"י אהא דאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה דשיילינן לי' אי הי' לשמה, והתוס' השיגו על רש"י דאי שיילינן לי' א"כ כדמקשה מאי נ"מ בין רבה לרבא נימא דנ"מ דלרבה שיילינן לי' ובדף ג' פירש"י בעצמו דסתמא לשמו קמסהיד, ולפמש"כ נראה דבתחילה דסבר הגמ' דאין בקיאין כלל לשמה לכן ממה שיעיד על בפנ"כ ובפנ"ח אין ראי' כלל מזה שכיוונו בפירוש לשמה, אבל למסקנא דרוב בקיאין אלא דרבנן הוא דאצריך ופירש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד לאחר ששמו כשמו, לכן כיון דאמר בפ"נ אין שום חששא דלשמה ולכן למסקנא פירש"י דסתמא לשמה קמסהיד, דבמה שיאמר בפ"נ ל"ח דילמא נכתב ונחתם לאחר דבסתמא כשאמר בפ"נ היינו שנכתב לשם זה המגרש ומגורשת ומיושב קו' התוס' דלמסקנא באמת לא שיילינן לי' גם אליבא דרבה. והנה הרשב"א בחולין דף י"ב בהא דאמר הגמ' מאן תנא דלא בעי כונה בחולין, כתב הרשב"א ואיכא דק"ל היכי מוכח מהכא דלא בעינן כונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואים אותם, וכונת האחרים הרואים אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו והוינן בה בגמ' והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו, ובסוף דבריו הביא תי' הר"י וז"ל ורבי' הרב ז"ל תי' שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת ב"ד על גביו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה ואף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו, וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעו כונה בשחיטה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חברו שלא מדעתו כשרה ואע"פ שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכונתו, משא"כ בגט דאלו אחר שגרש את אשת חברו לא עשה ולא כלום והלכך דעת שוחט דוקא בעינן, ומה שפירשו דבי ר' ינאי ביבמות טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה וכו' לאשמעינן דאפי' אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו וכו' עכ"ל. וצריך לבאר בדברי הרשב"א מה שהזכיר בכל דבריו ענין שליחות בכתיבת הגט, הא כתב בעצמו בגיטין בהך סוגיא וכ"כ כל הראשונים דמהך סוגיא מוכח דלא צריך שליחות לכתיבת הגט, דאי הוי צריך שליחות לא מהני חש"ו. והנה הבית אפרים בסי' פ"ט הקשה ע"ד הרשב"א דהא בחליצת חרש וחרשת לא שייך להכשיר משום דין שליחות, דאטו החרש והחרשת יעשו ב"ד לשלוחים לכוין דהא אין יכולים לעשות שליח, ובפרט שבעצמם אין יכולים לכוין, ובשלמא להתוס' דמפרשי הא דעע"ג שהב"ד מלמדים ואז יודעים לכוין שפיר מהני הא דעע"ג, אבל לשי' הרשב"א דלא שהחרש מכוין אלא העע"ג מכוין וא"כ למה הצריך הרשב"א בשם הר"ר יונה לבא מטעם דאין שליחות בחליצה, ומה שכ' הב"א דבאמת אה"נ ולאו בדוקא נקטו אלא משום דקושטא דמילתא הכי איתא דאין שליחות בחליצה, אכתי לא מתיישב בזה דאכתי הו"ל להזכיר גם הך קושטא דלא שייך שליחות בחרש החולץ, ואף דמה שהקשה הב"א על דברי הרשב"א מגט דלפי דבריו יהני געע"ג שהחרש או שוטה יגרשו נשותיהן, ובאמת זה לא קשה כלל דגבי גט דצריך רצון ודעת ודאי לא מהני אפי' אם הי' שייך שליחות בענין זה, דעכ"פ אין לו דעת ורצון לגרש, והוי כמו שגירש באונס, ובאמת כתב זה הב"א עצמו על דברי התוס' ותמיהני מה הקשה מגט לשיטת הרשב"א, אלא דאף דמגט אין קושיא על הרשב"א, מ"מ הדברים מצד עצמם תמוהים ושפיר הקשה הב"א, דבשלמא כשחש"ו כותבים גט דעל עיקר הכתיבה לא בעי שליחות כמו שביארו הראשונים במקומו, ועל כונת כתיבת הגט מהני כונת הבעל או העע"ג דהוי כשליח הבעל על כונת הכתובה, אבל כשהחרש והשוטה בעצמם החולצים ואין להם דעת לכוין מה הי' מהני בזה שליחות אפי' אם הי' מועיל שליחות בחליצה. והנ"ל בביאור דברי הרשב"א דהרשב"א תולה זה הענין דיהי' אפשר לחלק הכונה מהמעשה, שהמעשה יעשה אחד והכונה יכוין אחר, בדין אי מהני בהך מילתא שליחות או לא, ולכן גבי חליצה הא אפשר לומר שהב"ד יכוונו, משום שהב"ד הם עיקר בדין חליצה, והי' אפשר לומר שמה שהב"ד מכונים ומצוים להיבם לעשות להיבמה מעשה חליצה עפ"י כונתם סגי בהך לחוד, ולא צריך כלל שהיבם והיבמה יעשו הב"ד לשלוחים, ומשו"ה דייק הרשב"א לכתוב דבחליצה לא מהני עמידת ב"ד ע"ג, ולא כתב סתם עומד ע"ג כמו שכתב בכתיבת הגט, דלא בעי ב"ד עומדין ע"ג, ורק דהרשב"א תולה זה בדין אי מהני בהך מילתא שליחות, וביאור הדברים הוא עפ"מ שהקשינו בתחילה במה שהזכיר הרשב"א דין שליחות בכתיבת הגט, והא הרשב"א עצמו כתב בגיטין דהך סוגיא מוכחת דלא בעי שליחות בכתיבה, ולכן מוכח דשיטת הרשב"א בשם הר"י דמה דמוכח מכאן דלא צריך שליחות לכתיבת הגט, היינו משום דהא דכתב רחמנא וכתב אינו דוקא שיכתוב הוא בכתב ידו אלא שיצוה לכתוב, וגם בכתבו ע"י הקוף מועיל, וכדאמרינן במעילה דאפשר למעול ע"י הקוף, כיון דלא בעי שליחות אלא דמה דע"י ציויו נעשה הדבר מהני, והוי הקוף כמו כלי כתיבה שיעשה כלי שיכתוב בעצמו, ונקרא זה וכתב, אבל כיון דבעינן וכתב לה שיכתוב לשמה, לא שייך זה אלא אם הוא עומד ע"ג החש"ו ומצוהו לכתוב לשמה, אבל אם יצוה לחש"ו או לקוף לכתוב והוא ילך מהם ולא ידע כלל בשעת כתיבה, לא נחשב זה כונה מה שצוה מקודם כיון שעתה בשעת כתיבה אין כונה, והכונה הקודמת אינה מצטרפת כיון שלא היתה בשעת כתיבה, ולכן סובר הרשב"א דיכול הבעל לעשות שני שלוחין האחד בן דעת ואחד חש"ו, דהחש"ו יכתוב הגט דאף דאינו בר שליחות יהי' רק מעשה קוף שכתב בצויו, ורק דחסר בשעת מעשה כונת כתיבת הגט וע"ז יהי' השליח העע"ג מכוין, והחרש יעשה על דעתו ובצויו, ובחד שליח לא סגי שהשליח יצוה לחש"ו לכתוב משום דאומר אמרו פסול, ובעינן שהסופר ישמע מפי הבעל דלא שייך ע"ז שליחות דהוי מילי, ולכן כיון שהחש"ו שמעו מפי הבעל ורק דחסר כונה ע"ז מהני כונת העע"ג שהוא שליח הבעל. ובעלמא כשאומר לפקח כתוב גט לאשתי לדברי הרשב"א, לכאורה ע"כ משום שליחות אתינן עלה, שעושה אותו שליח על כל ענין כתיבת הגט ותו לא צריך כלל כונה דבעל, וכונת השליח מהני כמו כונת הבעל, אלא דזה א"א לחדש כמו שהוכיח הרשב"א בגיטין דל"צ שליחות בכתיבה ועי' מה שנכתוב להלן בזה. והנה כ"ז לא אפשר אלא בגט, דשייך עכ"פ שליחות, וכמש"כ דשם הוי הוצאת דבר לפועל, ולגבי עצם הכתיבה מהני אפי' ע"י לאו בר שליחות כיון דעיקרו הוא הוצאת דבר לפועל, אבל חליצה דנראה דלא שייך בי' כלל שליחות, משום דאין מעשה החליצה פעולה שנמשך ממנה תועלת ויציאת דבר לפועל כמו גט כריתות שקבלה עכ"פ ממנו ספר שכתוב בו כריתות, או שחיטת קדשים שהבהמה עכ"פ נשחטה או תרומה שהטבל עכ"פ נתרם בכח השליחות, אלא דבכל הדברים צריכים הבעלים לעשות בגט ובתרומה לעכובא ובשחיטת קדשים למצוה, ואמרה תורה דשלוחו של אדם כמותו, אבל עכ"פ בכל הדברים יצאה הפעולה לתכליתה ע"י השליח, אבל חליצה דעיקר הוא מעשה החליצה בעצמה במה שהיבמה חולצת נעלו מעל רגלו, א"כ אין דין חליצה כמו כל הני דגמרינן מנייהו שליחות וכמו שבארנו, דבכל אלו יש שם הוצאת דבר לפועל, ובזה אשכחן דמהני שליח לעשות הדבר במקום הבעלים, אבל בחליצה שאין שם פעולה תכליתית לא אשכחנא בזה שליחות, דביבמין אמרה תורה ולא באחרים, ומה דבעינן דעתו בחליצה אינו משום דבעינן דעתו להתירה, אלא דזה גופא מעיקר דין חליצה, דאם חלצה מנעלו בלא כונה לחליצה כלל, אין זה חליצת יבמין, ולכן אף דאין קריאה ורקיקה מעכבין, אבל עכ"פ בעינן חליצה של יבמין שהכונה הוא דבעשית חליצה זאת תיפטר ממנו עפ"י דין תורה, ומוכח כ"ז מדברי התוס' ביבמות דף ק"ד ובגיטין דף כ"ב דבחליצה הוי מהני עע"ג משום דב"ד מלמדין אותם לכיון, ואילו בגירושין אפי' אי מהני גדול עע"ג בחש"ו בכתיבת הגט, אבל ודאי דל"מ גדול עע"ג שחרש ושוטה יגרשו נשותיהן, וכמש"כ דכיון דבעינן דעת ורצון והוי דומיא דקנין דלא שייך לומר שילמדו אותם לכוין, דעכ"פ דעתו אינו דעת, אבל בחליצה לא בעינן אלא כונה, ומצאתי שכ' כן הב"א והארכנו במק"א לבאר לפי"ז ד' הרמב"ם פ"ד מהל' יבום וחליצה הכ"ד במה דל"מ תנאי בחליצה, ולכן סובר הר"י דכיון דלא שייך בי' שליחות משום דעיקרו הוא עצם המעשה שתעשה ע"י היבם והיבמה, א"כ לא שייך לומר שיהי' סגי במה שב"ד העומדים ע"ג יכוונו להחליצה שיעשו על דעתן דכאן לא שייך לצרף כונה למעשה משום דכל מילתא דחליצה אי אפשר לה שתעשה ע"י אחרים, ולכן אי אפשר לצרף בזה כונת הב"ד, וכיון דבעינן בחליצה כונה שיכוונו לשם חליצת יבמין ולא לשם חליצת נעל בעלמא, ע"כ כונה דידהו בעינן ולא כונת ב"ד, משום דדין חליצה א"א שתעשה ע"י אחרים, זהו ביאור דברי הרשב"א. וזהו שסיים בדבריו הרשב"א דבשוחט ג"כ לא שייך כונת אחרים, משום דכיון דבבהמת חולין לא שייך שליחות ורק בבהמת קדשים שייך שליחות על המצוה אבל בהמת חולין כיון דאין בזה דין בעלים ממילא לא שייך לחלק המעשה מהכונה, ואם הדין דשחיטה בעו כונה הוא על עצם השוחט, ומשום זה פשוט דשחיטה ע"י הקוף לא מהני בישראל עומד ע"ג אפי' לדידן דלא בעי כונה לשחיטה, ואפי' אי נימא דלנט"י מהני ע"י הקוף כרבנן דר' יוסי, וכמו שפוסק הרמב"ם בה' ברכות, אבל בשחיטה ע"י קוף לא שייך זה, כיון דהוא לאו בר זביחה, ול"מ מה שעע"ג לשווי' בר זביחה, ומצאתי זה בהגהות הגרעק"א, שכתב לתרץ זה על קושית המג"א בסי' קנ"ט שהק' דבנט"י ע"י הקוף מביא המחבר ב' דעות ומכשיר בדיעבד, ואינו לגבי שחיטה סתם לפסול, וע"ז תי' הגרעק"א דבשחיטה דבעי בר זביחה ודאי פסול שחיטת קוף, כמו דפסלינן שחיטת נכרי, ועי' כ"מ בפ"ב מהל' אה"ט הל' י'. ובאמת זה אינו מיושב, דהמכשיר שם הוא הרמב"ם, ולדעת הרמב"ם שחיטת עכו"ם פסולה משום וקרא לך, ולא שייך זה בקוף, אלא דבאמת עיקר הקו' ל"ק דבשחיטה בעינן כח אדם כמש"כ הרמב"ם ובנט"י בעינן מעשה נטילה. ולדברינו שישבנו דעת הרשב"א והרב רבינו יונה, דדוקא משום דחליצה ליכא בשליחות כלל פסול עע"ג, וא"כ משכח שפיר מעיקר הדין מה דהוצרך בחרשת לאמר ואמרה, וכן מה דפסול חליצת יבמה שוטה להרשב"א דאינו מחלק בין חרש לשוטה בחילוקם של התוס', וע"כ דחליצה ליתא בשליחות כלל לא ביבם ולא ביבמה, והארכתי בזה בתשובה לבאר דכיון דמעשה החליצה היא המתרת, וא"כ בחליצת היבמה גלי קרא דמהני, ולא בחליצת אחרת שאינה יבמה דלא שייך שליחות על גופה שאחרת תיעשה כמו היבמה. והנה כתבתי למעלה דלכאורה לפ"ד הרשב"א במצוה לפקח צריך דין שליחות, כדי שיהי' לגמרי במקום הבעל, ותו לא צריך כונת הבעל, אך כתבתי דאף דמד' הרר"י משמע כן, קשה לחדש זה ובפרט דמד' הרשב"א בגיטין מוכח דלא כן כדהוכיח מריש זבחים בהא דהכותב טופסי גיטין ע"ש, איברא דאף אם נאמר דלעולם אינו צריך שליחות בכתיבה, והא דצריך צווי הבעל, הוא כדי שיהי' לשמה דבלא צואת הבעל אינו מחשב לשמה, או דנימא יותר דבלא צואת הבעל הוא מעיקר הדין ולא משום שאנו אומרים שלא כיון אלא דכ"ז שאינו מצוהו ורוצה לגרשה בגט זה לא שייך לשמה כיון דאינה עומדת לכך, וממילא הגט לא יכול להיות נחשב לשמה, אבל עכ"פ כשעומדת להתגרש בגט זה יוכל סופר דעלמא לכתוב בלא צואתו, וא"כ הוי ממש כמו שוחט דיכול מעצמו לשחוט בהמה של חברו, דהא עיקר כונת הגט ג"כ תלוי בסופר אלא דלא מהני מחשבתו לשמה, כיון שלא צוה הבעל, ובל"ז לאו לגירושין קיימא וזה טעמא אחרינא דלא מצי למיהוי לשמה, אבל מחשבת הלשמה תלוי בסופר ולא בבעלים כמו דתלוי כונת השחיטה לרבנן בשוחט, ומה זה שכתב הרשב"א דאילו אחר שגירש אשת חבירו לא עשה ולא כלום דהא אנן לא מגירש איירינן אלא מכתב לגרש וכונת הכתיבה תלוי בסופר. וע"כ מוכח מדברי הרשב"א בחולין דבאמת אחר אינו יכול כלל לכוין לשמה, ואף שכתב בטעמא משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא היינו משום דבל"ז הא הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי כדאמר בזבחים, וא"צ לחשוב לשמה, אבל עכשיו דצריך כונה לשמה אין לאחר כלל כח לחשוב לשמה וצריך דוקא ציווי הבעל, ולא משום דכשהבעל מצוה אז ודאי עומדת לגירושין ויכול הסופר בעצמו לכתוב לשמה, אלא דהסופר כיון דאינו בעלים, אינו יכול לכתוב לשמה, ורק כשהבעל מצוהו אז יכול לכתוב לשמה מצד ציווי הבעל, ובאמת מצינו להרמב"ן בד' ס"ו בסוגיא דאומר אמרו שהקשה למה אינו יכול למנות שליח שלא בפניו, וכ' הרמב"ן דשאני גט דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל, ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, ומוכח להדיא דבאמת צריך הסופר לעמוד במקום הבעל, ואף דהרמב"ן בעצמו כ' בסוגיא דגדול עע"ג בד' כ"ב דכתיבה לא בעי שליחות, והא דצריך לומר כתובו הוא משום שאינו לשמה עד שיאמר להם כתובו, וע"כ דהוא כדברינו, דמהא דחש"ו שפיר מוכח דשליחות לא בעי אבל ציווי הבעל בעי מצד דבלא ציווי אינו יכול לכתוב לשמה משום דדוקא הבעל, או מי שמצוה אותו יש לו כח לכתוב לשמה, ולפי"ז שפיר מש"כ הרשב"א דלא דמי גט לשחיטה, דבכתיבת הגט כונת לשמה של הבעלים דוקא בעינן, לכן שייך לחלק המעשה והכונה, דהיינו כשהבעלים מצוים לחש"ו לכתוב, דמצטרפת כתיבת החש"ו ומחשבת הבעלים או שלוחם, אבל השוחט לא שייך לצרף מחשבת הבעלים או אחרים משום דהכל תלוי בשוחט. ולפ"מ שבארנו מוכח דסובר הרשב"א כאן בשם הר"י, דהא דמהני אם מצוה הבעל לאחר לכתוב אף בלא דין שליחות כמו בחש"ו, היינו משום דיש כאן כונת הבעל המצוה, וסגי בזה שהחש"ו כותבים בצואתו, ולפ"ז נוכל לומר דסובר הרשב"א כאן דאפי' במצוה לפקח שיכתוב, דאמרינן דכתיבה לא בעי שליחות, היינו דוקא היכי דהבעל מצוה לסופר לכתוב והסופר עושה ע"ד הבעל ואז לא בעי שליחות, דוכתב אינו דוקא שהבעל יכתוב, אלא דסגי שיכתוב אחר בצוויו, אבל אם אמר לסופר לכתוב והוא הלך מכאן דבשעת כתיבת הגט ליכא כונת הבעל, אז אפשר לומר דלא מהני כלל כונת הבעל, ואז צריך דוקא דיני שליחות, משום דהסופר כיון דאינו בעלים לא יכול כלל לכתוב לשמה, ורק דעת הבעלים הוא דמהני לעשות לשמה, אם לא שיכתוב בתורת שליחות, דאז הוי כבעלים, ובזה יבואר כל הסוגיות דהוזכר דין שליחות בכתיבה, דזהו היכי דהבעל אינו עומד כאן בשעת כתיבה וכל הכונה ע"י הסופר דאז צריך באמת דיני שליחות. והנה לפ"ד הרמב"ן בסוגיא דאומר אמרו, וכתבנו שכן הוא דעת הרר"י, דבעינן דוקא כונת לשמה דבעלים, איברא דישבנו בתחילת דברינו הסוגיא דזבחים דמוכיח מהא דהכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי, אכתי קשה ממקום אחר, דבעירובין דף י"ג ובסוטה דף כ' פריך על רב אחי בר יאשי' דאמר מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, ממה דתנן כתב לגרש את אשתו ונמלך, ואם נימא דבעינן וכתב א"כ לא מוכחא מידי דבעינן לשמה אלא מסיפא מהיו לו שתי נשים, ובאמת בגיטין אמרינן הכי אי כתב וכתב הו"א למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה, ודוחק לומר דכונת הגמ' מסיפא דהו"ל לאיתויי סיפא כיון דבלאו הכי לא אייתי רישא דמתני', ובאמת מגיטין מוכח דמספר כריתות לחוד הוי ידעינן דצריך שיכתוב לשם כריתות, ומ"מ הו"א דכתב לגרש את אשתו ונמלך כשר, ובתר דכתיב וכתב ידעינן דדוקא שהבעל יכתוב או בצוויו, ומלה דרשינן לשם האשה, אלא דאפשר דהתוס' בדף כ"ב פירשו דהא דאמר בגמ' כתב רחמנא וכתב, היינו דכיון דכתיב וכתב ספר כריתות, היינו שהספר כריתות יהי' לשם גירושין דידי', עכ"פ מסוגיות דעירובין וגיטין מוכח דלא צריך וכתב אלא לשמה. ונראה לומר דאי לא הוי צריך לשמה הוי אמרינן דוכתב אינו דוקא שהוא יכתוב, ואין נ"מ גם אם אחר יכתוב, אבל כיון דצריך לשמה אמרינן דאחר אינו יכול לעשות לשם כריתות על גט שלו, ולכן אמרינן דוכתב הוא דוקא שהוא יכתוב, או שיכתוב אחר בצוויו, משום דבל"ז א"א להיות לשמה, ונמצא דהיא חדא מילתא, דכיון דבעינן לשמה אין שום אחר יכול לעשות לשמה אלא הוא, ולכן זהו שכ' הרמב"ן בפ' האומר דבעינן לשמה נמי וכתב, דעכשיו דבעינן לשמה אמרינן דוכתב הוא שהבעל יכתוב או אחר בצוויו, איברא דהרמב"ן בד' כ"ג כתב דהא דפסול אומר אמרו אף דכתיבה לא בעי שליחות, משום דכיון דבעינן לשמה לא יוכל לכתוב לשמה דילמא השליח שאומר אמרו הוא משקר, ומוכח דדוקא משום לשמה ולא משום דבעינן שיכתוב בצוויו, אבל באמת הוא חדא מילתא דעכ"פ מה איכפת לן שיצוהו ע"י אחר כיון דלא בעי שליחות, וע"ז תי' הרמב"ן דילמא הוא משקר. ואכתי צריך לבאר כיון דנימא סברא דמשקר, א"כ מה מהני אי נימא מילי מימסרן לשליח, דאכתי איך יכול לכתוב לשמה דילמא הוא משקר, ובשלמא אם הי' שליח לגמרי על הכתיבה, היינו אומרים דהוא עצמו בעלים ועל זה דהוא בעלים סגי בעדות עצמו, וסגי בע"א דהוי כמו אשתמודעינהו, אבל אם אינו שליח על הכתיבה והוי רק שליח על אמירה ואינו בעלים, א"כ איך נאמן, ואפשר לומר דמ"מ כיון דעכ"פ אי מילי מימסרן לשליח שייך ע"ז דין דנעשה כגופו לענין זה, והוי כבעלים לצוותו במקומו. אלא דצריך עוד לבאר אמאי אמרינן דאומר אמרו פסול, ומשמע אפי' ע"י כתב מקויים בב"ד, ואם הי' סובר הרמב"ן דכיון דלא נעשה שליח לא מהני אמירתו שמא חזר בו, ולא דמי למצוה בעצמו, דזהו מסתבר דבאומר לו שיכתוב בשבילו אף בלא שליחות אין לו לחוש לחזרה, דכבר נעשה דין שיוכל לכתוב ואוקמינן על חזקתו, וכמו דלא חיישינן בכל שליחות לחזרה, דבזה מפרשים ד' הירוש' שהביא הרשב"א בר"פ השולח, צרחה להתגרש דלא הוי זכי' שמא חזרה בה, והיינו משום דאכתי לא נעשה דין, אבל אם כן למה הוצרך הרמב"ן לטעם דשמא משקר וצ"ע. ולחומר הענין נראה בביאור דברי הרמב"ן, דסובר דדין עדים לא שייך אלא היכי דעל ידי העדים נעשה דין, או להוציא ולפטור ממון, או באיסורים שיאכל ושיעשה הדבר שאמרו העדים להיתר, או להיפך לאיסור, שעכ"פ ע"י העדים נגמר דבר שסומכין עליהם בזה, אבל אם יאמר אדם לסופר שיכתוב גט בעד ראובן, שצוה אותו לכתוב גט לאשתו, הנה אם ראובן לא צוה הרי יודע הוא שלא צוה ושהוא פסול, ואף אם יאמר שאמר כתבו ותנו, הנה דבור כתבו הוא מילתא אחריתא, ושליחות דתנו מילתא אחריתא, ויכולים העדים אחר הכתיבה לחזור ולומר שלא צוה דאכתי לא נגמר שום דבר ואין בזה משום כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד, ול"ד לאיסורין דשם אפשר דשייך גדר עדות כיון שהגידו ונגמר ההיתר א"כ אח"כ כשיחפוץ לאכל לא יוכלו העדים לחזור בהם, ועי' חוות דעת סי' צ"ח, משא"כ בגט כיון דבזה שכתבו עוד לא נגמר הדבר, ויכולים הבעלים לבא ולומר שלא צוהו כלל, ואמירת תנו הוא מילתא אחריתא, דזהו אחר שנגמר הגט, ולכן קודם גמר הגט לא שייך בזה דין עדות, ולכן סובר הרמב"ן דבאומר אמרו אינו יכול לכתוב לשמה דילמא משקר משום דאפי' עדות ל"מ בזה וכנ"ל, וצריך להתיישב בזה. והנה לפמש"כ אפשר לומר דלעולם בעי שליחות בכתיבה כמו שהוכיח המח"א בפ"ג מהל' גירושין מל' הרמב"ם וכ"כ המ"מ ברפ"ב בשי' הרמב"ם, ומה דקשה מסוגיא דזבחים, נוכל לומר ג"כ כמש"כ דבלא דין לשמה, היינו אומרים דבסתמא נמי כשר א"כ לא היינו אומרים דוכתב הוא דוקא שהוא יכתוב, אבל מכיון דבעינן כתיבה לשמה ואחר א"י לעשות לשמה, בזה הרמב"ם אינו סובר כהרמב"ן דסגי במה שיצוה לאחר, אלא דצריך שליחות, דאף דבקרבן איכא מ"ד הני כהני שלוחי דידן נינהו, היינו דעיקר הדין אינו מוטל על הבעלים דוקא, אלא דכיון דהקדישו יכול כ"א לשחוט, ובפרט דבקדשים סתמא לשמה קאי, אבל הכא כיון דצריך להתפיס לשמה, דוקא בכונת הבעלים יוכל לעשות הגט לשמה. ובעיקר מה שכתבתי דלזה דצריך שיכתוב הבעל בצוויו או בשליחותו, הי' מהני גמרו של גט, דנראה דזהו סברת הירוש' שהביא הב"י בסי' קכ"ג אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר ומשמע אפי' כתב הא"מ לכל אדם שלא לשמה כשר, והיינו דכיון דבלא שמו ושמה לא הוי גט לכן גמר העשי' נקרא עשי', והב"י כתב ומיהו לפ"מ שאכתוב בסי' קכ"ז שבטופסי הראשונים לא הי' כתוב הא"מ לכל אדם יש לחוש לד' הירושלמי להחמיר, אם נתגרשה בגט זה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, ונ"ב דבריו תמוהים דהתם הוא מטעמא דשאר הלשונות שבגט חשובים כמו הרי את מותרת, אבל כשלא כתב כלל ודאי פסול וצע"ג, ויש ליישב בזה מה דנראה בפשטות מל' הטור והמחבר בסי' ק"כ, שכתבו הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, דסוברים דצריך שליחות בכתיבה, אכן מסי' קכ"ג שפסק המחבר דכתיבת חש"ו ע"י עומד ע"ג כשר דוקא בטופס, ובלא עומד ע"ג פסול בטופס שמא יכתוב תורף, ואי נימא דצריך שליחות בכתיבה א"כ עומד ע"ג לא מהני מידי, ואי גזרינן טופס אטו תורף א"כ מאי מהני בטופס עומד על גביו, ולפמש"כ מיושב דבטופס באמת לא שייך לאסור משום שליחות, דבאור הא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דמצרכינן גם בטופס דיני עיקר הגט, אבל מה דתורף נמי הי' כשר זה כשר גם בטופס, ולכן דין שליחות גם בתורף כשמניח שמו ושמה צריך להיות כשר, רק דין לשמה דצריך להתפיס על כל הגט שם ספר כריתות ולא מהני הגמר להתפיס למפרע על מה שכבר כתב שם ספר כריתות, אבל על דין וכתב סגי בהגמר.

9 בהמה המקשה לילד וכו'. משנה שם דף ע"ב וכחכמים:

10 הוציא העובר את ידו וכו'. שם עלה ס"ט:

10 פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

קוף. עבה"ט בשם בה"י וכ"כ המג"א בסימן קנ"ט ס"ק כ"ד ע"ש. ומשמע מדבריהם דאינו אלא ספק ומש"ה בשחיטה דאורייתא החמירו ונט"י דרבנן מקילינן. ולפ"ז לענין או"ב אם שחט הקוף האם או הבת ואחרים רואים אותו אסור לשחוט השני אחריו בו ביום דשמא שחיטתו כשרה וכמ"ש הש"ך לקמן סימן ט"ז ס"ק כ"א. אך באמת נראה דאישתמיט להו תוספתא ריש חולין דמבואר שם דפסול מדאורייתא משום שאינו בר זביחה. ולא קשה מנט"י דהתם כשר אף עובד כוכבים ליתן לידים כמ"ש בש"ע שם סעיף י"א ועיין בכ"מ פ"ב מהלכות אבות הטומאה ובש"ך סימן זה סק"ב. ולפ"ז בודאי מותר לשחוט השני אחריו. ועוד נראה דה"ה כששוחט האם מותר למסור הבן או הבת לקוף לשחוט כדי להאכיל לכלבים. דאע"ג דבחש"ו איתא לעיל סי' א' ס"ה דאין מוסרין להם לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדים על גביהם אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים מטעם דלמא אתי למיכל מזה שיטעו לומר כשירה היא. שאני התם דלא מנכר פסולייהו. ומש"ה לא כתבו הפוסקים דין זה גבי עובד כוכבים וכן משמע בש"ך סימן ט"ז סק"כ ממ"ש וצ"ע בחש"ו כו' ע"ש דלנכרים מותר למסור לשחוט ולהאכיל לכלבים וא"כ ה"ה בקוף וכמו שנתבאר דדינם שוה כן נלפע"ד:

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:ח׳ כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:י׳ »