כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:ט״ו

מהדורה: תורת אמת 363

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:י״ד כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:ט״ז »

מקור: משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:ט״ו

15 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

נֹאדוֹת הָעַכּוּ"ם וְקַנְקְנֵיהֶן שֶׁהִכְנִיסוּ בָּהֶן הָעַכּוּ"ם יֵינָם אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכָן יַיִן עַד שֶׁיְּיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירָן לָאוּר עַד שֶׁיִּתְרַפֶּה הַזֶּפֶת שֶׁעֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁיֵּחַמּוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת וּמְעָרֶה הַמַּיִם וּמַחֲלִיף מַיִם אֲחֵרִים כָּל מֵעֵת לְעֵת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים. בֵּין שֶׁהָיוּ הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן וְהִכְנִיסוּ בָּהֶן יֵינָם. וְאִם נָתַן לְתוֹכָם יַיִן קֹדֶם שֶׁיְּטַהֵר אוֹתָן הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה:

16 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

וּמֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכָן שֵׁכָר אוֹ צִיר אוֹ מוּרְיָס מִיָּד וְאֵין צָרִיךְ לִכְלוּם. וּמֻתָּר לִתֵּן הַיַּיִן לְתוֹכָן אַחַר שֶׁנּוֹתֵן הַצִּיר אוֹ הַמּוּרְיָס שֶׁהַמֶּלַח שׂוֹרְפָן:

17 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁאֵינָם מְזֻפָּתִים מִן הָעַכּוּ"ם נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן מִיָּד וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתְנוּ בָּהֶן יֵין נֶסֶךְ. וְאִם הָיוּ מְזֻפָּתִין מְדִיחָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חֲדָשִׁים. וְכֵן כְּלִי שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ יֵין נֶסֶךְ וְאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם כְּגוֹן כְּלִי שֶׁחוֹשֵׂף בּוֹ אוֹ הַמַּשְׁפֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וְדַיּוֹ:

18 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

וְכֵן כּוֹס שֶׁל חֶרֶס שֶׁשָּׁתָה בּוֹ הָעַכּוּ"ם אָסוּר לִשְׁתּוֹת בּוֹ. הֱדִיחוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית מֻתָּר שֶׁכְּבָר הָלְכוּ צִחְצוּחֵי הַיַּיִן שֶׁבּוֹ. וְהוּא שֶׁהָיָה מְצֻפֶּה בַּאֲבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁהַיּוֹצְרִין עוֹשִׂין אוֹ שֶׁהָיָה מְזֻפָּת. אֲבָל שֶׁל חֶרֶס צָרִיךְ הֲדָחָה:

19 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

כְּלֵי חֶרֶס הַשּׁוֹעִים בַּאֲבָר שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּיֵין נֶסֶךְ אִם הָיוּ לְבָנִים אוֹ אֲדֻמִּים אוֹ שְׁחוֹרִים מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ יְרֻקִּין אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹלְעִים. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁל חֶרֶס בֵּין לְבָנִים בֵּין יְרֻקִּים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא בְּשֶׁכָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם. אֲבָל לֹא כָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם מְדִיחָן וּמֻתָּרִין וַאֲפִלּוּ הֵם שֶׁל חֶרֶס:

15 נאדות העכו"ם וקנקניהם וכו' עד שיישנם י"ב חדש. שם הלכתא קנקנים של עכו"ם לאחר י"ב חדש מותרים עוד שם אמר רב חביבא בריה דרבא הני גולפי בתר י"ב חדש שרי וכן אבטא דטייעי וכן גולפי שחימי ואוכמי:

16 ומ"ש או עד שיחזירם לאור וכו'. שם דף ל"ג ע"ב א"ר יוחנן וכו' קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן האש כיון שנשר זיפתן מהם מותרים אמר רב אשי לא תימא עד דנתר אלא אפילו רפאי מירפא קינסא מאי פליגי בה רב אחאי ורבינא חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר ופרש"י קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן לכבשן האש דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשר זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתו נושר:

17 ומ"ש רבינו או עד שיחמו. נ"ל דהיינו לומר שאם לא היו מזופתים אם הוחמו כדי שאילו היו מזופתים היה מתרפה הזפת:

18 ומ"ש רבינו או שיתן לתוכן מים וכו'. שם דף ל"ג בר טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא ואדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא א"ל רבי ירמיה כן הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת ואסיקנא דאחד שלנו ואחד שלהן ל"ש נודות ל"ש קנקנים:

19 ומ"ש ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם וכו'. משנה שם דף כ"ט: נאדות של עכו"ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים:

18 תשובות הריב"ש פתח ↗

מה שהבנת מפירוש רש"י ז"ל בהא דאמרינן פ' אין מעמידין עבודה זרה לג: כסי אי שתי בהו עובד ככבים פעם ראשונה ושניה וכו' דבכוס חדש מיירי האמת כך הוא דכלי חרש חדש אף אם אין מכניסו לקיום אם תחלת תשמישו ביד עובד ככבים לא סגי בהדחה ובעי מלוי וערוי והכא אמרינן דאם נשתמש בו עובד ככבים פעם ראשונה או אפי' נשתמש בו הישראל ראשונה והעו' ככבים פעם שניה אכתי הוי תחלת תשמישו ביד עו' ככבים אבל אם נשתמש בו ישראל פעם ראשונה ושניה כבר הוא שבע מלבלוע ואם ישתמש בו עו' ככבים מכאן ואילך סגי בהדחה וכן דעת הגאונים ז"ל אבל ר"ת ז"ל פי' אי שתי בהו עובד ככבים ואח"כ הדיחן בפעם ראשונה ושניה של הדחה אסור שלישית מותר ומביא סמך לדבריו מדתלי' בטהרות פ"ה חרסן של זב ושל זבה בא' וב' טמא ל' טהור שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית של הדחה וכן מצאו במדרש אסתר דכתיב ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוסו זורקו ושותהו ואם אדוני נגע בו חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיחו ג' פעמים וכן נראה שפירשה לזו הרמב"ם ז"ל כמו שהבנת אתה מדעתו וכן מצאתי בנוסחא שהביא הראב"ד ז"ל בהשגות מלשון הר"ם ז"ל וכן כוס של חרס ששותה בו עובד ככבים אסור לשתות בו ואם הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר שכבר הלכו צחצוחי היין שבו. ומה שהוקשה לך על מש"כ הרמב"ם ז"ל אבל של חרש צריך הדחה קושיא גדולה היא ומה שרצית לבאר דבריו דצריך הדחה ר"ל פעם אחת לבד ואמרת דאיפכא מסתברא יפה הקשית ועוד קשה שלא היה לומר צריך הדחה אלא אינו צריך הדחה כי אם פעם אחת והראב"ד ז"ל השיג על הר"ם ז"ל וכתב בהשגות וז"ל א"א אין זו הגרסא אצלנו ולא בהלכות הרב ז"ל אלא אי שתי בהו עו' ככבים פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר ומש"כ אין בו טעם שלא דברו אלא על השתיה ולא על הדחה ומה שאמר בסוף אבל של חרס צריך הדחה שבוש גדול הוא זה אטו מעיקרא לאו בהדחה קאמר ונ"ל הדחה ונגוב קאמר ובזה אין לסמוך עליו דהלכה רווחת בישראל דכלי חרס אין חלוק בין מכניסו לקיום לשאין מכניסו לקיום דאי שתה עו' ככב' פעם ראשונה ושניה צריכין לישנן או למלאתן שלשה ימים מעת לעת ע"כ בהשגות. נראה שהבין מדברי הר"ם ז"ל דבחדשים מיירי דכיון שתחלת תשמישן ביד עו' ככבים צריכין הדחה ונגוב ככלי הגת דאי בישנים אי אפשר שיהו צריכין נגוב ולזה אמר שאין שומעין לו אלא צריכין מלוי וערוי ככלי שמכניסין לקיום ואני אומר שאם היתה כוונת הר"ם ז"ל להדחה ונגוב כמו שהבין הראב"ד ז"ל מדבריו היה לו לבאר ולומר מנגבן כמו שאמרו בכלי הגת אבל נ"ל דבישנים מיירי ובכלים מזופתים או מצופין באבר מדיחן שלשה פעמים בלא שפשוף כי בשכשוך המים ילכו צחצוחי היין אבל אם אינן מצופין צריכין הדחה ורוצה לומר עם שפשוף בו שישפשף בהם בידיו דסתם הדחה כך היא דומיא דמאי דאמרינן בלוקח כלי תשמיש מן העו' ככב' דברים שתשמישן בצונן מדיחן ומטבילן והם טהורים ובארו המפרשים ז"ל דמדיחן בשפשוף קאמר דאל"כ הו"ל למימר מטבילן לבד שהרי הטבילה עצמה תועיל גם להדחה אלא שהדחה בשפשוף קאמר זה נראה לי בכוונת הר"ם ז"ל:

19 כתובות פתח ↗

צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר צְדָקָה — אֲבָל תַּכְשִׁיט יָהֲבִינַן לַהּ, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינַּוַּול. תָּא שְׁמַע: הַיְּבָמָה — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעְלָהּ, מִיכָּן וְאֵילָךְ, אֵינָהּ נִיזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם. עָמַד בַּדִּין וּבָרַח — נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם. אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ לְהַאי? אִי מִשּׁוּם צְרָרֵי — לָא מִיקָּרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבַּהּ, אִי מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ — לָא מִשְׁתַּעְבְּדָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאת וְאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי״, רָצְתָה — נִיזּוֹנֶת, רָצְתָה — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. ״גֵּירְשַׁנִי בַּעֲלִי״ — מִתְפַּרְנֶסֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ. הָכָא נָמֵי כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וּמַאי שְׁנָא עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ? דְּאִיהִי הִיא דְּאַפְסֵידָה אַנַּפְשַׁהּ. תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ מְמָאֶנֶת אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחַת בַּעְלָהּ — שֶׁהֲרֵי בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת. אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, לָוְתָה וְאָכְלָה עָמְדָה וּמֵיאֲנָה. טַעְמָא דְּמֵיאֲנָה, הָא לֹא מֵיאֲנָה — יָהֲבִינַן לַהּ! אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: הָכָא לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם צְרָרֵי — צְרָרֵי לִקְטַנָּה לָא מַתְפֵּיס, וְאִי מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ — קְטַנָּה לָא סָפְקָה. מַאי הֲוָה עֲלַהּ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים וּפָסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּצִפּוֹרִי, וְלֹא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי מָה רָאָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁלֹּא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת? הָא לֹא נֶחְלְקוּ בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְחָנָן אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנֵי יָהֲבִינַן לַהּ! אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל בְּבָבֶל כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. אֲמַר לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי? כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים, וְלֹא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּצִיפּוֹרִי, וּפָסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה רָאָה רַבִּי שֶׁלֹּא פָּסַק לָהּ? דְּהָא לֹא נֶחְלְקוּ חָנָן וּבְנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנוֹת יָהֲבִינַן לַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: כְּבָר תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל בְּבָבֶל כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. אֲמַר לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי? וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּפוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב זְבִיד בְּקוּנְיָא. דְּאָמַר רַב זְבִיד: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא — חִיוָּרֵי וְאוּכָּמֵי שְׁרוּ. יְרוּקֵּי אֲסִירִי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי, אֲבָל אִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי — אֲסִירִי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ —

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:י״ד כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:ט״ז »