כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת ח׳:ז׳

מהדורה: תורת אמת 363

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת ח׳:ה׳ כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת ח׳:ח׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות טומאת מת ח׳:ז׳

7 משנה תורה, הלכות טומאת מת פתח ↗

הַפּוֹגֵעַ בְּמֵת מִצְוָה אִם מְצָאוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת. מְצָאוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שְׂדֵה כַּרְכּוֹם קָנָה מְקוֹמוֹ וְיִקָּבֵר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא. מְצָאוֹ עַל הַמֵּצַר מְסַלְּקוֹ לַצְּדָדִין. שְׂדֵה בּוּר מִצַּד זֶה וּשְׂדֵה נִיר מִצַּד זֶה קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה בּוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה נִיר. שְׂדֵה זֶרַע וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה זֶרַע. שְׂדֵה אִילָן וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה כֶּרֶם מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין קוֹבְרוֹ לְאֵי זֶה צַד שֶׁיִּרְצֶה:

7 בבא קמא פתח ↗

וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְקוֹצֵץ שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל נְחִיל שֶׁלּוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ;

8 אור שמח על משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

אין מפנין את המת מקבר לקבר כו': נשאלתי באחד שקנה מקום גדול מהקהל בבה"ק לו ולמשפחתו, ולו בת אחת קטנה אשר כבר מתה ורוצה לפנותה להמקום המיוחד לו ולמשפחתו אם שפיר דמי, וזה אשר השבתי. תנן בפרק נגמר הדין, קבר הידוע אסור לפנותו, פנהו מקומו טמא ואסור בהנאה ובתוספתא אהלות ובירושלמי נזיר גירסא אחרת וכן הוא גירסת רבינו וברור דאסור לפנותו אף אם יוליכוהו למקום אחר לקבור, וטעמו של דין זה נתברר מקורו בספרי שופטים סימן קפ"ח לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך כו' מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול רעך כו' פירוש דמוכר קבר אבותיו לאחרים לקבור וכמו דאמרו סוף פרק יש בכור דקבר משפחתו גנאי הוא שיקברו אחרים ופגם משפחה הוא יעו"ש, אבל עיקרו של דבר הוא שאסור לפנות המת ממקומו שנקבר ברשות בעל השדה, ולכן בנפל אמר בספרי דאינו עובר משום דסבר כרשב"ג דאין לנפלים דין תפיסת קברות משום דאין לו נחלה וכתיב בנחלתך כו', ורבנן פליגי עליה דרשב"ג וסברי דאית ליה תפיסת קברות יעו"ש בפרק נגמר הדין דף מח ובר"ש אהלות סוף פרק ט"ז וכותים דרשי הך קרא דנפל אין טעון קבורה דאין לו נחלה כמבואר בנדרה דף נז יעו"ש: אבל עיקר איסור פנוי המת והעצמות מקבר שנקבר ברשות הוא הך קרא דאל תסיג גבול רעך דמייתי הגמרא בנדה, ובספרי פ' בהעלותך דריש קרא דיחזקאל מ"ז והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה, ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל, היינו דאף דהם לאו בני נחלה בא"י גם להם ניתן קבורה ואיכא משום לא תסיג גבול רעך כו', ובהגהות הגר"א מביא ד"א לא תסיג גבול רעך במפנה קבר נביא ומלך כו', וזה מה דשנינו בירושלמי סוף נזיר כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך והנביא יעו"ש דמיירי שהקיפתו העיר בסמוך לכן מפנין מפני הטומאה, וקבר מלך ונביא אינן מתפנין, והובא בספר תורת האדם להרמב"ן בענין הקבורה יעו"ש, ולא איתברר לן אם הוי דרשא גמורה והוי דבר תורה, וקרא דלא תסיג גבול רעך כולל כל הני ענינים כמו דדריש בשבת דף פה גם על זריעת כלאים, ותוס 'כתבו שם דהוי לאו שבכללות, או דהוי רק אסמכתא וכמו דמביא גם בהגהות הך דמעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואע"פ דבירושלמי סוטה פרק ד' הלכה ג' אמר זה מקרא דמשלי אל תסג גבול עולם כו' זה חדא מלתא דכן אמר בפאה אל תסיג גבול עולם זה העולים ממצרים והוא מה דאמר קרא אשר גבלו ראשונים ובאמת תרי קראי כתובים במשלי אחד בקאפיטל כ"ב ואחד בקאפיטל כ"ג ומקרא שני דריש עניים כמבואר בירושלמי פאה פרק ה' הלכה ה' יעו"ש. והגמרא אמרה בפרק החולץ דהוי רק איסור דרבנן יתכן דלפנות קבר ג"כ אסמכתא הוי, ולפשוט מהא דאשכחן דלפנות לקבר אבותיו שרי אלמא דדבריהם הוי ז"א כיון דמשום כבוד המת הוא מותר אע"ג דהוי איסור פינוי דבר תורה, וכמו גבי לא תלין דל"ת גמורה היא ואפ"ה לכבודו של מת כמו להביא תכריכים וחלילים שרי, אבל דא ברור דמקרא זה נפקא לן איסור פנוי למת ועצמותיו מקברו, ובב"י סימן שס"ג הביא בשם כלבו טעם משום חרדת הדין וזה ע"ד דרש טעם לאיסור וכדרך הראשונים, והדבר ברור כדכתיבנא, ובתורת האדם הביא בשם א"ר דאין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד כו' וע"ז נאמר אל תסיג גבול עולם כו' וזה כפי מה שנתבאר מהספרי ודוק: אמנם בירושלמי פ"ב דמוע"ק אמר ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב הוא לאדם שיהא נוח אצל אבותיו, הרי דשרי לפנות מת לקבר אבותיו, וקראי כולהו ושכבתי עם אבותי, ובשמואל י"ט ואמות בעירי עם קבר אבי ואמי, ובמלכים ובדה"י ויקברו אותו עם אבותיו ויקבר עם אבותיו בכל מלכי יהודה הרבה מאד, אבל לפנות עצמות המת מהקבר לקברות אבותיו לא הוזכר. ואין להביא ראיה מהא דתנן בפרק נמגר הדין נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיו רש"י דשם כיון דנתכפר להם ע"י עיכול הבשר כדאמר שם דף מ"ז, הרי בזיון גדול הוא להיותן קבורים במקום הרשע שעליהן דריש בירושלמי אל תאסוף עם חטאים נפשי אלו הנהרגין והנחנקין כו'. וכן אין להביא ראיה מהא דאמרו פרק אלו הן הגולין מת קודם שמת כ"ג מוליכין עצמותיו אל קברי אבותיו דמוכח דמפנין עצמות שכבר נקברו וכמו שציין הגר"א לרש"י שכתב אחר זמן, דשם שאני דערי מקלט ותחומיהן שנתנו ללוים לא נתנו לקבורה דכתיב ולכל חייתם לחיים נתנו ולא לקבורה רק רוצח גלי רחמנא שם תהא קבורתו, וכיון שמת כ"ג שוב אסור להשהותו בערי מקלט דלחיים נתנו ומחויבין להוציאו משם לקברות אבותיו דלא עדיף מהלוים אדוני העיר דלא היו רשאין להקבר שמה: ובזה פרשתי זה כביר דברי המסכת שמחות פרק י"ד קבר גולין אין להם חזקה, פירושו, גולין לערי מקלט שמוציאין אותן אחרי מיתת כ"ג, אין חזקה בהן ליורשיו. ונראה דאחרי שפנוהו מקומו מותר בהנאה דלא נקבר רק לזמן ובנקבר ע"מ לפנותו כתב בכ"מ פ"ח מהלכות טומאת מת ה"ח דמותר בהנאה יעו"ש. ויתכן דגם להרמב"ן והשו"ע סימן שס"ד דנתנו ע"מ לפנות ג"כ הקבר אסור בהנאה מודה בערי מקלט דכיון דאינו שלהם להקבר שם ואינו רשאי להניחו מותר בהנאה היכי דפנו מתמן, ודוק. אולם מפורש להדיא בכתוב בשמואל כ"א גבי שאול ויעל משם את עצמות שאול כו' ויקברו את עצמות שאול כו' בקבר קיש אביו כו' הרי דפינו עצמות לקבר אבותיו, ובהלכות יו"ט כתב רבינו בתוך שלו כו' ועל זה אמר בב"ב דף קיב דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, ובקרא גבי יהושע כתיב ויקברו אותו בגבול נחלתו כו' וכן ויקבר בביתו, דשלו ומקום משפחתו ערב לאדם ומפנין עצמות מת לתוך קברות שלו או של משפחתו: אמנם דא ברור דאם הוזמן רק למשפחתו ולאבותיו לענין איסור הנאה מפורש שנינו נפש שבנאו לשם חי מותר ואין ספק בדבר, אבל לענין אם חשוב קברות משפחתו לפנות מקבר לקבר, נראה להוכיח מזה דכתב האור זרוע בהלכות אבילות סימן תי"ט דאין מוליכין המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת יעו"ש דסבר דזה חמיר טפי מהך דאיסור פינוי עצמות דמביא שם ירושלמי דאין מפנין כו' כש"כ שאין מוליכין אותו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כו' וכל מת לענין קבורת עירו כמת מצוה דמי ודבריו הובא להלכה בסימן שס"ג יעו"ש וכיון שכן הא מצאנו גבי אלעזר כתיב בסוף ספר יהושע ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו כו' בהר אפרים ושקיל וטרי הגמ' טובא איך היה לפנחס בנו בהר אפרים ומסיק ע"י ירושת אשתו או אמו יעו"ש בפרק יש נוחלין, ופשוט דאלעזר כה"ג היה ואז כשנתקדשה שילה היה דינה כירושלים והיה מוכרח לישב תמיד בשילה וכמש"כ רבינו בהלכות כלי המקדש פ"ה ויהא ביתו בירושלים ואינו זז משם לעולם, וכן מצאנו שם י"ט אלה הנחלות כו' אלעזר הכהן כו' בשילה פתח אה"מ, וכי הוליכוהו לקברו הוליכוהו להר אפרים ולא בקברות שילה, משום שהוא של משפחתו של פנחס בנו אף שעדיין פנחס היה בחיים מקרי של משפחתו הרי מוכח דלהוליך לקברו הוי של משפחתו אף שהם בחיים הוי כמו ביהושע שהיה גבול נחלתו, וא"כ ה"ה לענין פינוי עצמות הוי כמו שלו ושל משפחתו אף שהם בחיים, וברור. ואף דנראה דשילה היה אז כירושלים לענין שאין מוליכין בה מת ואין מקיימין שם קברות חוץ מקברי מלכים וחולדה כדתניא בתוספתא נגעים פרק ו', מ"מ היה לה קברות, ואעפ"י שהיו אוכלין בכל הרואה ובטח לא היו מקיימין קברות בשילה בכ"מ שהיו אוכלין קדשים מפני הטומאה מ"מ אם הר היה מפסיק הלא אמרו שלהי זבחים דבעי שלא יהא דבר מפסיק בין שילה, ושם היה להם בית הקברות ואפילו כן הוליכו אותו משילה להר אפרים, כן פירוש הקרא דאל"כ מאי משמיענו, לכן נראה מתוך הקרא דמה שהוא של משפחתו החיים הוי כקבר שלו ושל אבותיו ומותר להוליכו משם לקבר משפחתו דשם הוי שלהם ונקרא על שמם וה"ה דמותר לפנות, אע"ג דלענין הזמנה אם חפר קבר לחי ימכר כמו דתנן באבל רבתי פי"ג, כן נראה: ובהך דכל הקברות מתפנין חוץ מקבר מלך ונביא, הגירסא האמיתית בתוספתא פ"א דב"ב דת"ק סבר דמתפנין חוץ מקבר מלך ונביא אף בהקיפתו העיר ואף ירושלים, ולכן רע"ק דפליג וסבר דמתפנין דריש קרא דלא תסיג למעוברת חבירו יעו"ש בגירסא שבהגהות בספרי, ולת"ק דקבר נביא אינו מתפנה ודאי א"ש דלא פנהו לעצמות הנביא יאשיהו ואמר אל יגע עצמותיו, ולרע"ק ג"כ דשם הפינוי היה לשרוף אותם על מזבחות העגלים ולטמא את המזבח אשר הקימו לעו"ג לכן כתוב בדה"י ועצמות כהנים שרף על מזבחותם ולכהני הבעל עשה כן לכן לא בזה את הנביא ואין ראיה מזה לענין איסור פינוי עצמות. ויש להתעקש דתמן אף שהיה פנחס בחיים מ"מ הוא זכה בירושת אשתו וז"א חוזר ביובל ולעולם הוא אחוזתו אבל כאן דקנה מקום לקבר משפחה על בית הקברות הלא יתכן לחזור ולמכור, וזה אינו דיחוי למבין. אמנם לפי טעם שכתבו בשם הכלבו באיסור פינוי כתב הנוב"י דבעצמות אחר עיכול הבשר קיל כמו דהיו קוברין במהמורות שינוחו עצמות אביו מן הדין אף ע"ג דהתם הרי נקבר ע"מ לפנותו כשהן עצמות כיון שכן היה המנהג, אבל חזינן דמדין ינוחו בעיכול הבשר ובודאי איכא לחלק בדיני שמים בין דין חמור לדין הקל לאחר מיתה כמו דמפלגי מחיים בריש פרק שבועת הדיינין ובקדושין מ"ג, ומה שהאריכו האחרונים אם גבי קטן שייך חרדת הדין יעוי' בשו"ת חכם צבי אין רצוני להאריך, בכ"ז דעתי נוטה להתיר, אבל לפי שדברי האו"ז לא נזכרו בקדמונים ורבינו שמחה ור"י דטראני לא הסכימו לדבריו רק ביו"ט יעו"ש אין רצוני לסמוך על דעתי לבד, אך שיסכים עוד אחד מהמורים המובהקים:

9 משנה תורה, הלכות טומאת מת פתח ↗

כָּל הַמּוֹצֵא קֶבֶר אוֹ מֵת אוֹ דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל מִן הַמֵּת. חַיָּב לְצַיֵּן עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הָיוּ יוֹצְאִין מִבֵּית דִּין לְצַיֵּן עַל הַקְּבָרוֹת. אֵין מְצַיְּנִין עַל כְּזַיִת מְצֻמְצָם מִן הַמֵּת לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ יֶחְסַר בָּאָרֶץ. וּבַמֶּה מְצַיְּנִין, בְּסִיד. מְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ עַל מְקוֹם הַטֻּמְאָה. אֵין מַעֲמִידִין אֶת הַצִּיּוּן עַל גַּבֵּי הַטֻּמְאָה אֶלָּא יְהִי עוֹדֵף מִכָּאן וּמִכָּאן בְּצִדֵּי הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין מַרְחִיקִין אֶת הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מְצַיְּנִין עַל הַוַּדָּאוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן יְדוּעִין לַכּל אֶלָּא עַל הַסְּפֵקוֹת. כְּגוֹן שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר וְהַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת:

7 הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום. ירושלמי פרק כה"ג ונזיר הלכה א'.

8 ומ״ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'. בס״פ מרובה בבא קמא דף פ״א ע״ב ובאבל רבתי פ״ד ובירושלמי פכה״ג.

9 ומ"ש רבינו קוברו בשדה כרם. גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה"ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ"ד קוברו בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ"ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ"ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי:

7 מסכת שמחות פתח ↗

על כל האמור בתורה כהן מטמא על אביו ועל אמו על בנו ועל בתו על אחיו ועל אשתו ועל אחותו רבי עקיבא אומר שניים להם מתאבל ואונן ולא מטמא: רשב"א אומר אבי אביו ובן בנו וחכמים אומרים כל מי שמתאבל עליו מתאבלין עמו וכל שאין מתאבל עליו אין מתאבלין עמו ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא: אשתו ארוסה לא מתאבל ולא מטמא גרושה אע"פ שיש לו הימנה בנים לא מתאבל ולא אונן ולא מטמא: איזה אנינה מיום מיתה ועד יום קבורה כדברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין לך אסור באנינה אלא יום אחד בלבד אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מתאבל ואונן ולא מטמא: אחותו ארוסה ר"מ אומר מטמא רבי יהודה ור"ש אומרים לא יטמא: מוכת עץ ר"י אומר יטמא ור"מ ור"ש אומרים לא יטמא באנוסה ומפותה הכל מודים שלא יטמא בבוגרת הכל מודים שיטמא: כללו של דבר שהיה רבי שמעון אומר כל שהיא כשירה לכהן גדול מטמא לה כל שאינה כשרה לכהן גדול לא יטמא: על כל אלה שאמרו כהן מטמא אינו רשות אלא חובה רבי שמעון אומר רשות רבי יהושע אומר חובה: מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חביריו וטמאוהו על כרחו אמרו לו אינה רשות אלא חובה: עד אימתי מטמא לה ר"מ אומר כל אותו היום רבי יהודה אומר עד שלש רבי יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל: מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל לטמא לו מאחר שנסתם הגולל לטמא לאחוריהם ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא פתחו לו על הקבר ויראה: מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והניח את משפחתו והיו בני משפחתו מעוררין ואומרים יבדק ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו ודבר אחר כיון שמת שערו נשתנה: כהן הדיוט שהוא מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום בד"א בזמן שיש בו כדי נושאי המטה וקבריה אבל אין שם כדי נושאי המטה וקבריה ה"ז יטמא נטמא ובאו כדי נושאי המטה וקבריה פורש למקום טהרה: היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היה העם הולך לו ברחוקה ילך עמהם ואי לאו ילך בטמאה מפני כבוד השם: היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא: נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד: מטמא כהן על הקרובים אפילו הן פסולין בנו ובתו נתינים וממזרים אחיו ואחותו נתינין או ממזרין חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית וחוץ ממי שיש לו ממקום אחר: ספק אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא: איזהו אנינה מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים אין לך איסור באנינה אלא יום אחד בלבד: כהן גדול שהוא מטמא למתים או שפרע או שפרם הרי זה לוקה ארבעים: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים ושאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את הארבעים: כהן גדול שהוא מטמא או שנכנס לבית הקברות הרי זה לוקה ארבעים: אע"פ שנכנסו למדור הנכרים לארץ עממים ולבית הפרס או שיצא חוץ לארץ מלקין אותו מכת מרדות: נכנס לשדה שאבד קבר לתוכה פטור עד שיהלך את כולה: מטמא כהן ויוצא ח"ל לדיני ממונות ולדיני נפשות לקדש את החדש ולעבר את השנה ולהציל את שדהו מנכרי ואפילו יוצא ועורר עליה: ללמד תורה ולישא אשה רבי יהודה אומר אם אין לו מאין ללמד יטמא ואם לאו אל יטמא ר"י אומר אע"פ שאין שיש לו מאין ללמוד יטמא שלא מכל אדם זכאי ללמוד בתורה מעשה ביוסי הבבלי שנטמא ויצא חוץ לארץ אצל רבי יוסי בציידין: מטמא כהן על עצם כשעורה מאביו ורבי יהודה אומר בתחלה אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו אמרו לו לא יטמא כהן על אבר מן החי אפילו מאביו: מעשה ביוסף פסקס שעלתה נימא ברגליו ונכנס הרופא לחתכה אמרו לו כשתניח לו כחוט השערה חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו קרא לנחוני בנו אמר לו בני ע"כ אתה חייב ליטפל מכאן ואילך צא לך שאמרו חכמים אין אדם מטמא על אבר מן החי ואפילו מאביו כשבא הדבר אצל חכמים אמרו על זה נאמר תהלים קיט נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי קהלת ז יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו: מצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין את קולו אבל בני העיר שומעין את קולו אין זה מת מצוה: לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה אבל יש שם כדי נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה: על הכל מטמא כהן גדול נזיר ונשיא רבי אליעזר אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר שזה מביא קרבן טומאה על טומאתו וזה אין מביא קרבן על טומאתו וחכ"א יטמא נזיר ויביא מאה קרבנות ואל יטמא כהן הדיוט שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם מפני ש זה קדושתו לשעה וזה קדושתו קדושת עולם: הכל מודים בכ"ג ומרובה בבגדים יטמא מרובה בבגדים מרובה בבגדים והממונה יטמא הממונה ממונה ומי שעבר יטמא מי שעבר מי שעבר ומשוח מלחמה יטמא משוח מלחמה משוח מלחמה וכהן הדיוט מטמא כהן הדיוט כהן הדיוט ולוי מטמא לוי לוי וישראל מטמא ישראל ואם היו שניהן שוין מטמא הזריז שבהם ואם היו שניהם זריזין מטמא איזה מהן שירצה: מצאוהו בין שדה ניר לשדה בור קוברו לשדה בור בין שדה ניר לשדה זרע קוברו לשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן קוברו לשדה זרע בין שדה אילן לשדה פרס קוברו בשדה אילן ואם היו שתיהן שוות קוברו בקרובה שבהן ואם לא היו שתיהן שוות קוברו באיזה מהן שירצה: אמר ר׳ עקיבא זו היתה תחלת זכותי לפני חכמים השכמתי ומצאתי הרוג א׳ והייתי מטפל בו בג׳ תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו וכשבאתי והרצתי דברי לפני חכמים אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים דנתי קל וחומר בעצמי ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות חטאתי לרבות מעונותי אלו נתכוונתי על אחת כמה וכמה וכשהיה אדם מדבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זה היתה תחלת זכותי:

9 מועד קטן פתח ↗

וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּינִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת ח׳:ה׳ כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת ח׳:ח׳ »