אדרא זוטא נ״ג

53 שערי עבודה פתח ↗

ומכל זה תבין שכל שלשה הבחינות האלו מחוברים ומקושרים זה בזה וזה תלוי בזה ובחינה האחת אינו מועיל בלי התחברות חברתה וכן שני הבחינות בלי השלישית וכו' וכולם צריכים זה לזה כי כמו שמבואר לעיל אשר בחינת הלב אי אפשר בלי קדימת הדעת וגם פועל המעשה אי אפשר בלי קדימת שני הבחינות הנזכרים לעיל ככה ויותר על זה ההשכלה וההבנה בלי המדות שבלב המה ממש אינם פועלים כלום אחד הוא כי כל עיקר ההשכלה וההבנה הוא בשביל המדות לבררם ולהפכם והתגלותם הוא דווקא על ידי הדעת שהוא ההרגשה לבטל כל מדותיו אליו יתברך והמה רק כמו כלים להפך על ידיהם המדות ומאחר שאינו ממשיך החכמה וההבנה בהרגשת החיות שמצד המדות הרי אינם בכלל חכמה והבנה כלל כי עיקר החכמה הוא להרגיש הביטול כי להשכיל בחינת עצמותו יתברך הרי הוא מרומם מעלות אין קץ מחכמה כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ועיקר החכמה הוא יחודו יתברך בעולמות ובטילותם אליו יתברך ועיקר הביטול הוא בבחינת מדות וכל ההתקשרות וההתדבקות הוא דייקא על ידי המדות ועיקר הבירור הוא דייקא מצד המדות כי החכמה ובינה המה באים רק בבחינת תוספות כידוע ולכן ראשית ההתגלות היו בחינת המדות כמאמר הכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה וכמאמר הכתוב ואלה המלכים וכו' כי עיקר המכוון היה בשביל התדבקות האדם אליו יתברך על ידי המדות וכן מבואר בעץ חיים שתחילת הולדת זעיר אנפין שהוא עיקר התגלות העולם הוא רק בעל שש קצוות והחכמה ובינה הוא להמשיך מוחין להמדות ולבטלם על ידי הדעת ולבררם וגם להפך המדות דייקא מצד היש שהוא לברר מדות של נפש הבהמיית כי בחכמה אתברירו וכמו שמבואר לעיל אז נקראו בשם חכמה והבנה מצד הביטול הנתגלה במדות והבינה היא המולדת המדות כמאמר הכתוב אם הבנים וכמאמר תיקוני זהר בינה ליבא והתגלותם הוא על ידי הדעת הגם שעיקר הולדת המדות הם מבינה אבל ידוע ליודעי ח"ן שמיסוד אימא נעשה דעת לזעיר אנפין דהיינו שמהתקשרות ההתבוננות של העצם להבין הביטול של כל בחינות העולמות יהיה נעשה דעת לזעיר אנפין שהוא הרגשה בבחינת זעיר אנפין שהם המדות אבל החכמה ובינה בלי התפעלות ביטול המדות הרי והמדע לבטל מדותיו אליו יתברך והנה כמו שבמדות הבהמיות כל מדותיה היא דווקא בהרגשה מצד היש כן בהתבררותה אל הקדושה והפיכתה אליה היא דווקא מצד ההרגשה ועל ידי הדעת הוא מבדיל אשר על כן מבואר בזוהר הקדוש הירהור לא עביד מידי כי בחינת חכמה כזו היא נקראת רק הירהור ועוד זאת שבינה נקראת אם הבנים ובזוהר מכנה הבינה בלשון אימא כמו שאם אינה נקראת רק מצד ההולדה כן עיקר הבינה כל שמה היא מצד ההולדה אהבה ויראה ולכן נקראת אימא אבל הבינה שאינה מולדת אהבה ויראה אינה נקראת בשם אימא וגם אינה נקראת בשם בינה כלל ואינה רק מחשבה בעלמא כי עיקר הבינה היא מצד הלב כמאמר התיקונים בינה ליבא ובה הלב מבין דייקא ולכן נקראת בינה שהוא בן י"ה כמבואר באדרא זוטא ובכתבים כי בן הוא הולדה הוא מצד י"ה שהוא מצד עצמותו לא מצד התפשטותו בעולמות רק מצד העצם ולזה זכה משה לבינה שהולדה של ביטולו והתקשרותו היה מצד העצם כי לא הבין העולמות לדבר נפרד אבל תבונה הוא ההולדה מצד ו"ה דהיינו מצד המשכתו יתברך בעולמות בבחינת התגלות היש ולבטל על ידי התבוננות ביחודו יתברך כל העולמות בכלל ומדותיו בפרט לכן בתבונה הם אותיות ו"ה וכן אותיות בן ובת שהוא דייקא מצד המדות ובחינת תבונה זו נעשית מוחין לזעיר אנפין ומיסוד שלה הוא הדעת דזעיר אנפין ונצח הוד שלה מתפשטים בגוף הזעיר אנפין שהם המדות לכן עיקרם של ישראל סבא ותבונה הם דייקא מצד המדות וזהו ההתבוננות והעבודה שבכלל העולם: ולכן מבואר בעץ חיים שבזמן הזה ואפילו בזמנים הקודמים לא היו מי שיעלו מיין נוקבין עד הבינה עד שיבא משיח אז יעלו מיין נוקבין עד הבינה ודי למבין כי כל עיקר העבודה בעתים הללו הוא דייקא לברר בירורי נוגה ועיקר בירורי נוגה הוא דייקא לברר המדות ולהפכם וכמבואר באגרת הקודש של אדונינו מורינו ורבינו נשמתו בגנזי מרומים על מה שמבואר בפרי עץ חיים גבי תפלה שלכן היא עיקר העבודה בעיקבות משיחא לברר כי כעת בבחינת עקביים הוא עיקר לברר הנוגה אשר על כן על ידי אכילה ושתיה של האדם נעשה דם בחלל השמאלי שבלב ומהדם מתלהב לבו להוי"ה בקריאת שמע ותפלה בדביקות אהבה ויראה ומזה נתבררה הנוגה של נפש הבהמיית עיין שם נמצא עיקר העבודה הוא להפך המדות ולבררם על ידי החכמה בינה דעת אשר מזה מובן לכל בן דעה שעיקר החכמה בינה דעת הוא מצד בירור המדות דייקא אבל החכמה בינה דעת שלא בהתפעלות המדות אינם נערכים לחכמה בינה דעת כלל:

1 שֵׁירוּתָא דָּא אָב לְכֹלָּא, אָב לְכֻלְּהוּ אֲבָהָן, אִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא, וּנְהִירוּ דָּא בְּדָא. חכמה אב. בינה אם. משלי ב׳:ג׳ כי אם לבינה תקרא כַּד אִתְחַבָּרוּ, אוֹלִידוּ, וְאִתְפַּשְׁטַת מְהֵימְנוּתָא. בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב יֵיבָא סָבָא, הָכִי תָּאנֵי, מַהוּ בִּינָה. אֶלָּא כַּד אִתְחַבָּר דָּא בְּדָא, יוֹ"ד בְּהֵ"א, אִתְעַבְּרַת, וְאַפִּיקַת בֵּן, וְאוֹלִידַת. וּבְגִין כָּךְ, בִּינָה אִקְרֵי, בֵּן יָ"הּ, שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא. אִשְׁתְּכָחוּ תַּרְוַויְיהוּ דְּמִתְחַבְּרָן, וּבֵן בְּגַוַּויְיהוּ. כְּלָלָא דְּכֹלָּא. בְּתִקּוּנַיְיהוּ אִשְׁתְּכַח שְׁלֵימוּתָא נ"א בן י"ה, תרווייהו דמתחברן, ובן בגווייהו. בתקונייהו אשתכחו שלימותא דכלא כללא דְּכֹלָּא, אָב וָאֵם. בֵּן וּבַת.