אבן עזרא על קהלת 12 פרקים

אבן עזרא על קהלת ה׳

מהדורה: ויקיטקסט

« אבן עזרא על קהלת ד׳:י״ז אבן עזרא על קהלת ו׳:א׳ »

1 מחזור אשכנז ליום כיפור פתח ↗

שׁוֹשַׁן עֵֽמֶק אֲיֻמָּה. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לְקַיְּמָה. שֹֽׁרֶשׁ וְעָנָף סֻיְּמָה. שָׁוִים יַֽחַד לְצַיְּמָה: בְּעֵת מָֽטוּ יְסוֹדוֹתֶֽיהָ. בָּטְחָה בְּחִין מוֹסְדוֹתֶֽיהָ. בָּם תָּקְעָה יְתֵדוֹתֶֽיהָ. בְּכֶֽפֶל לְהַשְׁעִין יְדוֹתֶֽיהָ: תָּמְכָה בְּפֹֽעַל צוּרִים. תֻּמַּת הֵֽמָּה הַיּוֹצְרִים. תְּרוּפָה תֵּת לַעֲצוּרִים. תֵּבֵל לְהַאֲפִיל לְצָרִים: שְׁתִילֵי גְבָעוֹת אַרְבַּע. שַֽׁאַג סֵֽפֶר הַמְרֻבָּע. שֶֽׁוַע פְּגִיעוֹת אַרְבַּע. שְׁעֵה צִדְקָם לִתְבַּע: בִּֽיטָה בְּמִתְהַלֵּךְ תָּמִים. בְּמוּסַר לְחוּמוֹ חֲתוּמִים. בְּצִדְקוֹ תָּדִֽיחַ כְּתָמִים. בְּאֶֽפֶס אוּרִים וְתֻמִּים: תְּמוּר תַּשְׁלֽוּמֵי פָר. תָּבִין הֶֽגֶג הַמְסֻפָּר. תּוֹקְעֵי בַחֹֽדֶשׁ שׁוֹפָר. תַּלְאוּבָם בְּכִפּוּר יְכֻפָּר: וְשַׁכֵּךְ חֲמַת זַעְמָךְ. וְתָחוֹן שְׂרִידֵי עַמָּךְ וְעָלֵֽינוּ יְהִי נוֹעֲמָךְ. וְנִחְיֶה מִמְּקוֹר עִמָּךְ: נָאוֹר עִמְּךָ הַסְּלִיחָה. נָכוֹן מַהֵר לְסָלְחָה: חזן נִיב שְׂפָתֵֽינוּ הַצְלִֽיחָה. נַֽאַק שְׁמָֽעָה וּסְלָֽחָה: שְׂפָתֵֽינוּ מְדוֹבְבוֹת יְשֵׁנִים. יְנַצְּחֽוּךָ כְּעַל שׁוֹשַׁנִּים: חזן חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים. בְּמָגִנַּת אָב נִשְׁעָנִים:

1 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הַאי בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ.

1 מחזור ראש השנה ספרד פתח ↗

אַנְסִיכָה מַלְכִּי. לְפָנָיו בְּהִתְהַלְּכִי. אָמְצוֹ בְּהַמְלִיכִי. יֶאֱזֹר עֹז וְיִמְלֹךְ: אֱלִיל בְּהַשְׁלִיכִי. לִפְנֵי בּוֹא יוֹם מַלְכִּי. אִישׁ מַלְאָכִי. יִשְׁלַח וְאָז יִמְלֹךְ: בְּבוֹאוֹ לַהֲלֹךְ. נְתוֹשׁ חָנֵף מִמְּלֹךְ. בֵּית גֵּאִים בְּלִי מְלֹךְ. יִסַּח לְבַל יִמְלֹךְ: בְּתוֹכִי יַהֲלֹךְ. בְּהוֹפִיעוֹ לִמְלֹךְ. בְּמַלְכוּתוֹ אֶמְלֹךְ. וְאָז יִמְלֹךְ: גְּבֶרֶת מַמְלָכוֹת. בְּמַגְּרוֹ מַמְלָכוֹת. גּוֹיִם וּמַמְלָכוֹת. יָהֹם וְהוּא יִמְלֹךְ: גִּלְיוֹן הֲלִיכוֹת, וְסֵפֶר תַּהֲלוּכוֹת. גַּל הַיּוֹם לְזַכּוֹת. חוֹכָיו לִמְלֹךְ: דּוֹרֶכֶת נְסִיכוּת. בְּחִנּוּן קוֹל בָּכוּת. דִּבְּרָה אֲנִי בְּמַלְכוּת. וּמִי יוּכַל לִמְלֹךְ: דַּכְּאֵי רוּחַ נְמִיכוּת. מְחַפְּשֵׂי בְּיוֹם דִּין זְכוּת. דָּשָׁה בְּעֹל מַלְכוּת. עַד צוּר יִמְלֹךְ: הִלּוּךְ מַהֲלַךְ. חֲמֵשׁ מֵאוֹת הִלַּךְ. הָדוּר עַד הָמְלַךְ. בְּעֻזּוֹ לִמְלֹךְ: הַבֵּל הַמֻּמְלָךְ. עַל מֶה מָלַךְ. הֲלֹא בְּמִי נִמְלַךְ. כִּי אָץ לִמְלֹךְ: וּמִלִּפְנֵי מְלֹךְ מֶלֶךְ. חַי מִלְּפָנִים מֶלֶךְ. וְעַד תִּכֻּל כָּל מֶלֶךְ. הוּא לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ: וּמַה יָּעֹז מֹלֶךְ. בְּעֹז מִשְׁפַּט מֶלֶךְ. וְכַעֲבֹר סוּפָה בְּהֵלֶךְ. יַחֲלֹף מִמְּלֹךְ: זָךְ דִּין בְּעָרְכוֹ. יֹאחֵז דַּרְכּוֹ. זֵדִים בְּדָרְכוֹ. נָקָם יַעַט וְיִמְלֹךְ: זֵר זֵד בְּשַׁלְּכוֹ. יִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ. זַכִּים בְּהַמְלִיכוֹ. עַל כֹּל יִמְלֹךְ: חַדְּשׁוֹ מְלוּכָה. כַּדָּת וְכַהֲלָכָה. חֹטֶר מַמְלָכָה. בְּמִישׁוֹר יִמְלֹךְ: חֹבֵשׁ אֲרוּכָה. וְאֶרֶךְ יוֹם מְבוּכָה. חֲתֻלָּה לְמַכָּה. יַעַל בְּעֵת יִמְלֹךְ: טֹרַח מַלְכֻיּוֹת. עוֹבְדֵי מַשְׂכִּיּוֹת. טִמְּאוּ חֶמֶד שְׂכִיּוֹת. בְּגַאֲוָה לִמְלֹךְ: טֹהַר זָכִיּוֹת. וְשַׁאַג קוֹל בְּכִיּוֹת. טֶבַע צוּל דָּכִיּוֹת. יִפֶן וּבָם יִמְלֹךְ: יַהַב מַשְׁלִיכִים. עָלָיו בְּנֵי מְלָכִים. יוֹם זֶה לוֹ מְחַכִּים. בּוֹא יָבוֹא לִמְלֹךְ: יַעַבְרוּ מִתְהַלְּכִים. לְפָנָיו כְּמַלְאָכִים. יַחַד מַמְלִיכִים. יְהֹוָה יִמְלֹךְ: כִּתִּים בְּכַתְּתוֹ. אִיִּים בְּהַכּוֹתוֹ. כֵּס מַמְלַכְתּוֹ. יִכּוֹן וְיִמְלֹךְ: כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. וְקִדּוּשׁ הֲלִיכָתוֹ. כְּגָמְרוֹ מְלַאכְתּוֹ. לְעֵין כֹּל יִמְלֹךְ: לְכָל גֹּבַהּ יַפִּיל. וְהַר וָגֶבַע יַשְׁפִּיל. לְכָל אֹם יַאְפִּיל. וּכְאוֹר זָרוּעַ יִמְלֹךְ: לִרְאִי יַקְפִּיל. וַחֲדָשִׁים יַכְפִּיל. לְיוֹם זֶה פּוּר הִפִּיל. מִצִּיּוֹן לִמְלֹךְ: מָטוּ גוֹיִם. הָמוּ גֵאִים. מָעֲדוּ מִתְגָּאִים. גֵּאֶה בְּבוֹאוֹ לִמְלֹךְ: מָלְכוּ דְגוּיִם. נֻטָּלוּ סְגוּיִם. מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. עֵת אָתָא לִמְלֹךְ: נְדִיבֵי עַמִּים. יְאֻסָּפוּ מֵעַמִּים. נְשׂוֹא מְעוּטֵי עַמִּים. אֶל מְקוֹמָם יִמְלֹךְ: נִגּוּן נְעִימִים. לְמוּלָם מַנְעִימִים. נְשָׂאָם מֵעֲמָמִים. עֲלֵיהֶם לִמְלֹךְ: סִכּוּת אֱלִילִים. כִּיּוּן גִּלּוּלִים. סָחוֹב כְּמוֹ חֲלָלִים. יֻשְׁלָכוּ בְּלִי לִמְלֹךְ: סוֹד אֵל אֵלִים. הָבוּ בְּנֵי אֵלִים. שְׂאוּ זִמְרָה וְהִלּוּלִים. לְאָדוֹן כִּי יִמְלֹךְ: עִזּוּז יָד בְּהַשִּׂיאוֹ. לְהָרִים נְשִׂיאוֹ. עֲמוּסָיו בְּנָשְׂאוֹ. יָעֹז וְיִמְלֹךְ: עַל רוֹם מַשָּׂאוֹ. יָדֵהוּ בְּנָשְׂאוֹ. עַל הוֹד כִּסְאוֹ. יֵשֵׁב וְיִמְלֹךְ: פּוֹר תְּפוֹרֵר אֶרֶץ. בְּכִלָּיוֹן וָחֶרֶץ. פַּח בְּיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יַרְגִּיז וְיִמְלֹךְ: פַּחַד שׁוֹפְרוֹת עֶרֶץ. יְשַׁלְּשׁוּ וּבָם יִרֶץ. פְּאֵר מִכְּנַף הָאָרֶץ. יַעַל כִּי יִמְלֹךְ: צְבִי מֵהֲדוֹם יַעַל. וְאֶדֶר מִשַּׁעַל. צַהַל מִשְּׁמֵי מַעַל. יְרַנְּנוּ כִּי יִמְלֹךְ: צִבְאוֹת כָּל פֹּעַל. לְצַלְעָם יַרְטִי תַעַל. צְפִירַת פְּאֵר לְהַעַל. הֵן לְצֶדֶק יִמְלֹךְ: קְצִינִים אֲשֶׁר מָלְכוּ. אַדֶּרֶת יַשְׁלִיכוּ. קוֹל יְתַנּוּ וְיַמְלִיכוּ. לְאָדוֹן כִּי יִמְלֹךְ: קְרוּאִים יִמְלֹכוּ. וְאַחֲרָיו יַהֲלֹכוּ. קוֹמְמִיּוּת יֵלֵכוּ. וּבְרֹאשָׁם יִמְלֹךְ: רָז הַמֻּכְמָן. לְיוֹם זֶה מְזֻמָּן. רָשׁוּם לְמוֹעֵד וּזְמָן. וּבוֹ נוֹקֵם יִמְלֹךְ: רוֹעֶה נֶאֱמָן. בְּבוֹאוֹ מִתֵּימָן. רוּחַ יַסְעִיר בְּתֵימָן. בְּגִלְעָד יִמְלֹךְ: שִׁנְאַן עֲלִיּוֹת. וְסוֹד פְּלִיאִיּוֹת. שִׁיר מִתְּלוּלִיּוֹת. יִפְצְחוּ כִּי יִמְלֹךְ: שְׁאִיּוֹת תַּחְתִּיּוֹת. וְהוֹד אוֹתִיּוֹת. שְׁאוֹן הֲמוֹן בְּרִיּוֹת. יָרִיעוּ כִּי יִמְלֹךְ: תִּכּוֹן כֵּס כַּשֶּׁמֶשׁ. שְׁמוֹ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ. תָּאֳרוֹ כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ. בְּמָלְכוֹ יִמְלֹךְ: חזן תּוֹמֵךְ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ. וְעַד מְבוֹאַת שֶׁמֶשׁ. תַּמָּה בָּרָה כַּשֶּׁמֶשׁ. יְרוֹמֵם וְיִמְלֹךְ:

1 אל תבהל. אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה, ולבך אל ימהר, כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם. על כן אמר משיח ה' "מצא עבדך את לבו" שמואל ב ז, כז. ודע, כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך, כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים, ואתה על הארץ ואין למטה ממך. על כן יהיו דבריך מעטים, שלא תסתכן; כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא.

2 אמר אברהם המחבר הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום, ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפילתו, והוא חייב לכבדו. גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע, שיחיינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם, הושם לו זמן שיתפלל בו, והם עתים ידועים ערב ובקר וצהרים; כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו. על כן חייב אדם שיתפלל, שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון, כי אין אדם אשר לא יחטא, או המעתיקים חטאו.

3 וכלל אומר יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר, מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים. הדבר האחד, כי רובי פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מפיוטיו אחד, והוא "ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך". יש מפרשים כי "ליראי" הוא ביו"ד, וענינו הוא המשיח יקפיל הארץ לפניו וחדשים יכפיל, שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו. ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד, וענינו יעביר, כמלת "ראי דרכך בגי" ירמיהו ב, כג. "וחדשים יכפיל", יסתיר. והם העצבים החדשים מקרוב באו.

4 וחכמי הדור יפרשו: "ליראי יקפיל", שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק. "וחדשים יכפיל", הם השמים החדשים. גם זה איננו נכון, כי אין משמע לשונו כי אם – יעביר ראי ויכפיל חדשים; אולי עבותים הם ויכפילם, כדי שתהיה המכה בהם קשה? היתכן שיאמר אדם: "אין בכל החיים חכם כעַיִר", ויאמר כי ענינו אדם, שנאמר: "ועיר פרא אדם יולד" איוב יא, יב? או יאמר: "אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש", ויאמר כי "אש" הוא השם הנכבד והנורא, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא" דברים ד, כד; גם הוא "שמש", שנאמר: "כי שמש ומגן ה'"? אף כי אלה בלי כ"ף דמות, כראי חזקים. ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק; היתפלל אדם: "ברוך אתה אריה", בעבור שנמצא על המקום "כאריה ישאג" הושע יא, י? הייטיב בעיני ה'? ולמה לא נלמד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמוהו; והנה תפילתו שהתפלל – מודעת, וכל יודע לשון הקדש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפילתו של דניאל, שהיה משרא קטרין. והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים, שהיו חכמים. אף כי המתפלל על אנשים רבים, וכולם אינימו חכמים. וכן כל תפילה לחול ולקודש שתיקנו הראשונים – אין בה חידות ומשלים. ומה ענין יש שיכפיל השמים החדשים? היהיו שנַיִם ויכפילם?

5 ולאמר על המקום: "ליום זה פור הפיל" – איננו נכון; כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה. והיה ראוי שיברח ממלת "פור הפיל", כי לא תמצא כי אם במקום הצורר. ועוד, אחר שיעביר אלה השמים והארץ, איך ימלוך מציון? והיא חלק מהארץ.

6 ענה אחד מחכמי הדור ואמר, כי חרוז "יקפיל" הצריכו שיאמר "פור הפיל". השיבותיו, כי לא מצאנו הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז. ועוד, כי היה לו לעשות על חרוז אחר; ולמה רכב על פיל? ואותו לארץ יפיל! ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל, והוצרך בהקיץ לפתור חלומו – יהיה אומר: "לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך".

7 והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד. וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד, ואינימו לשון הקודש. וכן אמרו: "לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד" עבודה זרה נח, ב. ומי הביאנו בצרה הזאת, להתפלל בלשונות נכריות? הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית! ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה, שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש? ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל?

8 והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקדש – יש בהם טעויות גדולות, כמו "אנסיכה מלכי לפניו". והנמצא מזה הענין: "ואני נסכתי מלכי" תהלים ב, ו, והוא מן הבנין הקל, על משקל "נפלתי" ו"נדרתי", והעתיד "אסוך" או "אנסוך", כמו "אפול" ו"אדור". ומן הבנין הכבד יאמר "הפיל", והעתיד "אפיל"; וכן מן "הסיך" יאמר "אסיך", או "אנסיך" בהראות הנו"ן, כמו "ולנפיל ירך" במדבר ה, כב. והנה יהיה פירוש "אנסיכה מלכי" – "אעשה ממנו נסוך", כמו: "בל אסיך נסכיהם מדם" תהלים טז, ד. ויש מפרשים "נסכתי מלכי" כמו "משחתי". ואם היה הפירוש אמת, תהיה טעות. שנית, ולמה לא אמר "ארומם מלכי" או "אשבח ואודה", או "אקדש"? רק בקש מלה להראות חכמתו לשומעים.

9 ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון, שיאמרו "זְננו", ולא ידעו כי "זננו" היא מן "זנה" כמו "עננו" מן "ענה"; ולא יאמר מן "זן" כי אם "זוּננו", כמו "שובנו אלהי ישענו".

10 ופעם יאמר "צו" לשון עבר, והוא לשון ציווי, כאשר יאמרו רבים בתענית: "שֶחָל עניו פניך". וידוע שהשי"ן במקום "אשר", כמו "מה שהיה הוא שיהיה"; ו"חל" הוא לשון ציווי לעתיד, כמו: "חל נא את פני ה'". והנכון לומר "שֶחִלָּה", כמו "ובהכנעו חלה את פני ה'".

11 ועוד, כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר. ואמר: "שושן עמק אויימה". וידוע כי ה"א "שושנה" לשון נקבה, וישוב הה"א תי"ו כשיהיה סמוך: "שושנת העמקים". ובסור הה"א או התי"ו – יהיה לשון זכר, כמו "צדקה" ו"צדק". ואיך יאמר על "שושן" "אויימה"? ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר: "שושנת עמק אויימה"? ועוד, מה ענין לשושנה שיתארנה באימה? התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.

12 אמר אחד מחכמי הדור: הוצרך לומר "אויימה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי: אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים; שחיבר "הר" עם "נבחר". אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן. ועם הבי"ת והוי"ו, שהוא גם מחבר "לוי" עם "נביא", יחבר עמם מ"ם ופ"ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה"א עם חי"ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי"ש עם דל"ת. ואף כי מצאנו "דעואל" "רעואל", "דודנים" "רודנים". וכן יחבר "משפטים" עם "פתים", כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי"ת תמורת תי"ו במלת "נצטדק", "הצטיידנו", "ויצטירו". וכן חבר "ויום" עם "פדיון" ו"עליון", גם זה איננו נכון, אע"פ שנמצא מ"ם במקום נו"ן, כמו "חיין" ו"חטין", איך יחליף מ"ם "יום" שהוא שורש עם נו"ן "עליון" "פדיון", שהוא מן "עלה" ו"פדה", והוא איננו שורש? ועוד, מה ענין החרוז? רק שיהיה ערב לאוזן, ותרגיש כי סוף זה כסוף זה. ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ"ם כמו הנו"ן, ואינימו ממוצא אחד. ועוד חיבר "עושר" עם "עשר תעשר"; גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי.

13 יש אומרים: אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו כולנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכולנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה; והנה אמרו חכמים ז"ל: טעה דניאל בחשבונו; והחשבון הוא דבר קל. ועוד, כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה. ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם: אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו? ואחרים אמרו: רחמנא ליבא בעי. אם כן, למה נצטרך לדבר? כי הוא יודע תעלומות לב. והלא תיקנו הקדמונים לאמר בצום כיפור: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם".

14 והדבר הרביעי, שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות; וחכמינו אמרו: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל, או הוא כעניין שאין הלכה כמותו, או שיתפרש לעניינים רבים. הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל "שלמה" האמור שם הוא קודש, ועניינו – המלך שהשלום שלו. הנכון שיאמר אדם בתפילתו: "הושיעני המלך שלמה"?

15 והנה מצאנו במקרא האומרים: "מה משא ה'", וידעו כי יש משא כמו נבואה, והמדברים לירמיה הנביא "מה משא ה'" לא ידע הנביא סודם, שלא היו אומרים כי אם מעניין "איש איש על משאו". ואמר היודע הנסתרות לנביא שיאמר להם, כי המשא יהיה לאיש דברו, והפכתם את דברי וגו', "אכן תאמרו מה דבר ה' ומה ענה ה'", שאין במלה ספק בעניין. וכן "לא תקראו לי עוד בעלי", והלא הוא "בעל נעורים" כמו "אישי". לכן בעבור היות שם בעל ספק עם הבעל, שהוא צלם, אמר הנביא: אפילו מלה שיש בה ספק כעניין צלם לא תאמרי לי, כי אם "אישי".

16 והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חיבר מחבר כמו הם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש. וחכם היה בצרפת, גם הוא חיבר בקשה תחילתה "אמרי האזינה ה'", ויש בה דברים אינימו נכונים. מהם שאמר: "הרחבת עולמות אין להם גבול", ומה שאין לו גבול איננו נברא. ואמר: "כי שמך בך ובך שמך"; ואילו ידע מה פירוש "שֵם", לא היה זה הדיבור עולה על לבו. ועוד, אחר שאמר "כי שמך בך", הלא הוא בעצמו "בך שמך", כי מה הפרש בין "שלום עליך" או "עליך שלום", "ראובן אתה" או "אתה ראובן", "תפשום חיים" או "חיים תפשום", "יברכך ה' וישמרך" "ה' ישמרך מכל רע"? ואין זה דרך תפילה אלא דרך שחוק. וחכם אחד שחיבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו, כמו "אברמל" – פירוש: "אבאר מלה" או "אברר מלה". והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא באר המלה ולא דבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש.

17 ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים. והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם, כי אם התפילה הקבועה, ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין:

1 בא החלום. כשיהיה החלום מעורב מעניינים רבים, ידוע שהוא מתערובת המאכלים, והתגבר אחת מן הארבעה שרשים, לא יהיה לו פתרון ולא יורה על טוב או רע כי הבל הוא. כן ידמה הכסיל שירבה דברים, וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא, אף כי במקום המוכן להזכיר שם הגבוה בו תמיד:

1 כאשר תדור. כאשר צויתיך שתשמור בבית האלהים בדבריך גם כן אתה חייב להשמר בכל מקום וכל עת שתזכור השם או תדור נדר לו תשמור מוצא שפתיך ולא תהיה מן הכסילים כי אין חפץ בם:

1 טוב. כענין וכי תחדל לנדור:

1 אל תתן. למה יהיה פיך מוליד חטא ורע על בשרך שהוא גוף אם לא תשלם אשר דברת בפיך ודע כי נכח עיני נ׳ דרכי איש וכל צעדיו יספור ומלאך ממשרתיו ממונה לכתוב בספר כל הדבורים היוצאים מפי האדם ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היה הנדר שנדרת:

2 וחבל את מעשה ידיך. כמו והשחית וכמוהו מחבלים כרמים ויש חבל מלשון לידה כמו יחבל און חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך ויתכן היותו מן צירים וחבלים בעבור חבלי יולדה וחבל שלישי וכשוכב בראש חבל והוא התורן אשר בספינה שכל החבלים תלויים בו הוא שם התואר כמו איש אטר יד ימינו:

1 כי ברב. כמו כי בא החלום ברוב ענין אך את האליהם ירא בכל דבר או ענינו ראה אתה חלומו׳ רבים ודבר הבלים והרבה לדבר רק ירא האלהים והענין שכל דבור מותר לך חוץ אם היה בו זכר לשם:

1 אם עושק. שמא תחשוב כי אין שומר על דבורך בעבור שתראה חמס בפרהסיא ואין מושיע:

2 וזכר רש. בעבור שחייב אדם לעזרו והנה הוא עשוק:

3 וגזל משפט. סמוך כמו וגדר אבניו ובמוכרת כענין גדל מזה או בגזל:

4 וזכר במדינ׳. לעיני הכל ולא במדבר:

5 אל תתמה על החפץ. שתאמר מה חפץ יש למקום שלא יושיע דע כי יש שומר שרואה זה החמס ואיננו אחד רק הם רבים וכל א׳ גבוה מעל גבוה ושומרים רבים לא ידע איש מספרם כי הם גבוהים על אלה שמעלתם איננה שוה והיודע סוד השם ידע כי גבוה מעל גבוה הם חמשים וחמשה ולא אוכל לפרש:

1 ויתרון. כאשר השלים לצוות על יראת אלהים שב להורות לו בדברי העולם איזו מלאכה טובה שיחיה ממנה ולא יהיה בה חטא ואמר כי יתרון עבודת הארץ בכל דבר הוא אפי׳ המלך שאין למעלה ממנו נעבד לשדה בעבור צרכו כי ממנו מחיתו:

1 אוהב כסף. נפשו לא תשבע:

2 ומי אוהב בהמון לא תבואה. יש מי שאוהב לקבץ ממון בבגדים ומיני סחורות ולא יאהב תבואה גם זה הבל וגם ישוב על אוהב כסף והוא המקבץ כסף וזהב בלבד וי״א מי שאוהב בהמון לא תבואה לו ויפרש המון קנות עבדים ושפחות ושמשים רבים והענין שיאהב להיות המון לפניו:

1 ברבות הטובה רבו אוכליה. מפעלי הכפל והוא פעל עבר ויאמר מן הפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם לשון ציווי לרבים כמו רבה צבאך וצאה:

2 כשרון. כמו טוב וכשר הדבר אחר שהטובה שלו יאכלוה רבים לפניו מה טוב לו בטובה רק מראה עיניו:

1 מתוקה. ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו מן המלך וחומסים וגנבים וענין שבע רוב ממון שיחשב בלילה מחשבו׳ איך תשבע נפשו מעושר או יהיה שבע שב אל המאכל כענין פן תשבענו והקאתו ושנת העובד פתוח כדרך כל סמוך ואם אתן שנת לעיני קמוץ כי הלמ״ד הכרית הסמיכה ומאת רבי משה הכהן הספרדי נ״ע כי ענין שנת הקמוץ שנתי וכמוהו אף נחלת שפרה עלי עזי וזמרת יה גם הם קמוצין:

1 יש רעה חולה. יתכן היות חולה מן נחלה מכתי מהפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם והענין רעה בחלי רע כענין וחלי רע הוא או תהיה מלת חולה על משקל טובה מן הפעלים שהעי״ן שלהם איננו שלם מן על ראש רשעים יחול עודנו בענין הראשון שעבודת האדמה טובה מכל ממון:

1 ואבד העושר בענין רע. שהביא על בעליו והענין אילו אבד לבדו ולא הוליד רע היה החצי רע:

1 כאשר. בי״ת בעמלו במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם:

1 וגם זה רעה חולה. היא לכל באי עולם כי ערומים באו וערומים ילכו כלם ומה יתרון לו שעמל לרוח:

1 גם. ביום שהוא אור לא יאכל כי אם בחשך והענין מרוב עסקיו ועמלו לקבץ ממון לא יאכל עד בוא הלילה והוא מלא כעס וחלי הנפש שהוא הפחד:

1 הנה. זה פסוק שלישי והענין בעבור שהאדם ילד עומת שבא כנגד שבא ראיתי אני שאין טוב לאדם המתעסק לקבץ ממון רק שיאכל וישמח:

1 ולשאת את חלקו. זה החלק שישא עמו:

1 כי לא. יש מפרש אם לא יעמוד לו הטוב הרבה יזכור את ימי חייו שהתענג בהם ויש לו בזכירתם שמחת לבב והנכון בעיני שהוא כן יזכור כי לא הרבה ימי חייו ואת נוסף כמו ובא הארי ואת הדוב:

2 כי האלהים מענה. ענינו ממציא כמו אענה את השמים והם יענו את הארץ וי״א שהוא מלשון ענה וענינו יענה השואל והמבקש כפי שאלתו ווכן יענה את הכל ומענה מן הבנין הכבד הנוסף על משקל מעלה נשיאים והענין שהמקום מסייע לו בשמחתו כי הוא נתן לו והשליטו לאכול ממנו וענין ממנו שאין ראוי שיאכל ממנו יותר מדאי:

1 מגילה פתח ↗

אָמַר רָבָא: אַף דָּנִיאֵל טְעָה בְּהַאי חוּשְׁבָּנָא, דִּכְתִיב: ״בִּשְׁנַת אַחַת לְמׇלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינוֹתִי בַּסְּפָרִים״. מִדְּקָאָמַר ״בִּינוֹתִי״ — מִכְּלָל דִּטְעָה.

1 שיר השירים רבה פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָה מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא וְרַבָּנִין, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְרַבָּנִין אָמְרִין: וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק. וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי מְשָׁלוֹ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, טַעְמֵיהּ דְּמִלְּתָא טַעְמֵיהּ דְּמִלְּתָא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חִזַרְנוּ עַל כָּל סֵפֶר מִשְׁלֵי וְלֹא מָצִינוּ שֶׁכָּתַב בּוֹ אֶלָּא תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּסוּקִים, וְאַתְּ אוֹמֵר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, אֶלָּא שֶׁאֵין לְךָ כָּל פָּסוּק וּפָסוּק שֶׁאֵין בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה טְעָמִים, כְּגוֹן משלי כה, יב: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם, משלי יא, כב: נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר; משלי כה, ו: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר תֵּשֵׁב, תֵּשֵׁב אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹא תְדַבֵּר. תְּנֵינַן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא חַס וְשָׁלוֹם לֹא נֶחְלַק אָדָם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים, לָמָּה, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ וְזֶה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ עַל קֹהֶלֶת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא כְּדִבְרֵי בֶּן עֲזַאי כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכָךְ גָּמְרוּ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה עֲבַד לָהּ מַתְלָא, לְאֶחָד שֶׁהוֹלִיךְ סְאָה שֶׁל חִטִּים אֵצֶל הַנַּחְתּוֹם, אָמַר לוֹ הוֹצֵא לִי מִמֶּנָּה קֶמַח. סֹלֶת, הוֹצֵא לִי מִמֶּנָּהּ קְלוּסְקְיָא קֶמַח וְסֹלֶת אַחַת. כָּךְ כָּל חָכְמָתֵיהּ דִּשְׁלֹמֹה לֹא סֹלֶת אֶלָּא שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שִׁיר הַשִּׁירִים, הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּשִּׁירִים, הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּשִּׁירִים, הַמְסֻלְסָל שֶׁבַּשִּׁירִים. נֹאמַר שִׁירִים וּנְשַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁעֲשָׂאָנוּ שִׁירִים בָּעוֹלָם, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר עמוס ח, ג: וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל, שְׁבָחוֹת דְּהֵיכָלָא. דָּבָר אַחֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים, הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּשִּׁירִים הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּשִּׁירִים, הַמְסֻלְסָל שֶׁבַּשִּׁירִים, נֹאמַר שִׁירִים לְמִי שֶׁעֲשָׂאָנוּ שִׁיּוּרִים לָעוֹלָם, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר דברים לב, יב: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא נֹאמַר שִׁירִים וְשֶׁבַח לְמִי שֶׁעָתִיד לְהַשְּׁרוֹת עָלֵינוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, נֹאמַר לְפָנָיו שִׁירִים הַרְבֵּה, בְּכָל הַשִּׁירִים אוֹ הוּא מְקַלְּסָן, אוֹ הֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, בְּשִׁירַת משֶׁה הֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר שמות טו, ב: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וּבְשִׁירַת משֶׁה הוּא מְקַלְּסָן דברים לב, יג: יַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בְּרַם הָכָא הֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְהוּא מְקַלְּסָן, הוּא מְקַלְּסָן שיר השירים א, טו: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וְהֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שיר השירים א, טו: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִפֳּרִין אָמַר שִׁיר כָּפוּל. רַבִּי סִימוֹן אָמַר כָּפוּל וּמְכֻפָּל. רַבִּי לֵוִי אָמַר, כְּנֶגֶד שְׁנוֹת אָבוֹת וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת נֶאֶמְרָה מִנְיַן שִׁיר, שִׁיר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר, וְאִי תֵימַר דְּאִית בְּהוֹן יַתִּיר, צֵא מֵהֶן שְׁנֵי רְעָבוֹן שֶׁאֵין עוֹלִין מִן הַמִּנְיָן. דָּבָר אַחֵר, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְגִלָּה זוֹ בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בַּמֶּלֶךְ סְתָם, בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְרַבָּנִין אָמְרִין כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בַּמֶּלֶךְ סְתָם בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

1 גיטין פתח ↗

אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מְשִׁיבִין אֶת הָאֲרִי לְאַחַר מִיתָה. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּווֹתֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ?! וְהָא אִיהוּ נָמֵי מִיפְרָךְ קָפָרֵיךְ!

« אבן עזרא על קהלת ד׳:י״ז אבן עזרא על קהלת ו׳:א׳ »