הון עשיר על משנה פאה ו׳:ט׳

9 והשום והבצלים. כתב הרמב"ם ז"ל כשישכח מקצתם בארץ ומקצתם בתלוש, והמחובר משניהם, אינם מצטרפין עכ"ל. ולפי זה תרתי אשמועינן, חדא דדין ירק שוה לתבואה ואילן, ועוד דאין שני מיני ירק אפילו כאלו הדומים זה לזה, מצטרפין, וכ"ש הבלתי דומים, וה"ט דלא קתני וכן השום כמו באילן:

10 והבצלים. דרך בני אדם להשתמש במאכל, בבצלים יותר מבשום, מש"ה קתני להו בלשון רבים משא"כ בשום:

11 אם באת. אם היתה לא קתני, אלא אם באת, שיכולה לבא, הכי מפורש בירושלמי ה"ו לא.. ולפי זה קשה לר"ב שפי' שיש רשות העני, וכן להרמ"בם שפי' כשיזכה, דמשמע שאם לא יש, או לא זכה, אע"ג דראויה להיות, דאף ר"י מודה, וזה אינו לפי הירושלמי, ועוד אנו יכולים לדקדק באמרו אם באת, ולא אם היתה, דאתא לאפוקי הפאה והעוללות, אשר שם נמצאו ושם היו דאינם בכלל זה, ומשום הכי הוציאו בתוספתא פ"ג ה"י האילן, משום דלא שייך ביה אלא הפאה, ובירושלמי שם הוציאו עוללות הכרם, מדגרסינן התם, מה עד שתבוא ממש, או אפילו נראת לבא, נשמעיניה מן הדא כגון התבואה והכרם, וכרם לא על אתר הוא, הדא אמרה אפי' נראת לבא, ע"כ. וזה לשון הר"ש, פי' מה לשון בעיא הוא, דאמר ר' יוסי אם באת, אם כשכבר באת, או אפילו בראוי, ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם, ואין דרך פרט לבא לאלתר עכ"ל. ואם איתא דעוללות הם בכלל זה, הלא יש בכרם רשות העני לאלתר, כי רוב הכרמים יש להם עוללות, ועוד כרם סתמא, משמע בכל ענין, בין שיש בה עוללות בין שאין בה, והיכי קאמר דכרם לא על אתר הוא, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, דאף העוללות אינם בכלל הזה, להיותם שם מחוברים כמו הפאה, ומהטעם שכתב התי"ט, ולפי זה אם קצר העני הפאה, או חתך העוללות והניחם שם תלושים, הרי הם כשאר רשות העני, אבל מדהוציא התוספתא שם האילן מכלל זה מכל וכל, נראה דאף אם נתלש הפאה שבו אינו בכלל זה, ואין ספק שה"ה יהיה בעוללות, ולפי זה צריך לומר דס"ל לר"י דלא יפה כח העני שבאמצע, אלא אם כן הוא כח התלויה במזלו, דהיינו לקט או פרט דמזלו גורם שיפול, ואפשר נמי שלא יפול כלום, דדמי ממש לשכחה זו אשר מזלו גרם לה, אבל פאה ועוללות הראוים לו מ"מ בין תלושים בין מחוברים, אין כחם היפה ראוי ליפות כח העני בשכחה, שאין כוחו בה דומה לכח הפאה והעוללות, כי היא ראוי והם כמוחזק, ולכן הרי זה כאלו אין שם כלום באמצע ומצטרפין, ואין ספק שיצטרך לר"י שלא יהיה הריחוק שבין סאה לסאה רב, שאין הדעת סובל שתצטרף סאה עם סאה הרחוקה ממנה הרבה. ועוד אומר אני דמדלא צריך שיבא רשות העני, אלא די שיהיה ראוי לבא כמ"ש לעיל בשם הירושלמי, דאפילו יהיו אלו השני סאות סמוכות זו לזו ממש, אם יהיו מתבואה או כרם אשר כח העני יפה באותו המין ע"י מזלו בלקט או פרט, אינם מצטרפים לר"י, ובאמצע דקאמר ר"ל שמעורב כחו בהם, דייקא נמי דקתני באמצע ולא קתני אם באת רשות העני בין זו לזו, וראיה לדברי מלשון התוספתא שם דקתני כל שבאת רשות העני באמצע כגון תבואה והכרם וכו', וכל שלא באת וכו' כגון פירות האילן. ומדלא קתני בתבואה ובכרם, וכן בפירות האילן, אלא קתני כגון תבואה וכרם, וכמו כן כגון פירות האילן, ש"מ דלעולם בתבואה ובכרם באת רשות העני באמצע, ואין זה אלא כמו שאמרתי שאף אם בין הסאות האלו כלום, לעולם נקראים בסוג זה שבאת רשות העני באמצע, אף אם יהיו פירות אחרות בין סאה לסאה, ואפילו פירות פאת האילן עצמה, להיותם פירות אילן דלא שייך בהו לקט ופרט, כי כח הפאה המעורב בהם אינו כלום לענין זה מהטעם שכתבתי לעיל. ונלע"ד שזו היא כוונת הירושלמי שהעתקתי לעיל, ושטעות קטן נפל בו דהועתק וכרם וכרם שני פעמים, והוא ששואל אי בעינן שתבוא ממש דבר מה שיהיה רשות העני בו באמצע, או אפילו נראת לבא פי' שאין שם כלום בין סאה לסאה אלא שנראת לבא, על כי היא ממין השייך בו רשות העני, ומשיב נשמעינה מן הדה והיא התוספתא אשר העתקתי לעיל, דקתני כגון התבואה והכרם, ואם אמת היה הדבר דבעינן ממש שיבא רשות העני באמצע, איך אומר סתם באת רשות העני באמצע, כגון התבואה והכרם, לא על אתר הוא, פי' אין זה תכף ומיד אשר היא תבואה וכרם, כלומר הלא איננו מוכרח שיהיה לעולם בתבואה וכרם רשות העני באמצע, דאפשר שלא יפול כלום לא מן התבואה ולא מן הכרם, ולא ימצא רשות העני בין אלו השני סאות, כי הפאה והעוללות אשר הם ודאי שם לא מקרו רשות העני לענין זה, כדמוכח מסיפא דמתניתא דהוציא פירות האילן מכלל זה, אע"פי שאף בהם שייכא הפאה, והואיל ותנא בלשון זה הדה אמרה אפילו נראית לבא, פי' מכאן מוכח דאפילו נראת לבא, מקרי באת רשות העני, וכמו שפרשתי לעיל, דאי לא תימא הכי אלא שנניח הירושלמי כמו שהעתקתיו, ונפרשנו על פי פירוש הר"ש, דעל כל פנים ס"ל לירושלמי דיש ממש בין סאה לסאה דבר מה, אלא דמספקא להו לירושלמי אם זה הדבר צריכה להיות כבר ברשות העני, או אם די שתהיה ראויה לבא תחת רשות העני, דהכי ודאי מפרש הר"ש הירושלמי זה, דאע"פי שמפירושו אשר העתקתי לעיל אין זה מוכרח, מ"מ ממה שפירש בפירושו בפירוש, אם באת רשות העני באמצע כגון שיש לקט בין סאה לסאה וכו', ש"מ דזה כוונתו בפירוש הירושלמי, דאל"כ נמצא שהוא מפרש ממש נגד מסקנת הירושלמי דמסיק בראוי לבא, במאי דקאמר כגון שיש לקט וכו', שכבר בא לא תמצא ללשון הירושלמי הזה תקומה, חדא דמאי קאמר דאין דרך פרט לבא לאלתר, אדרבא דרך פרט לבא לאלתר, בתחילת הבצירה קודם שירגיל אדם ידו לבצור, ואין דרך שכחה לבא לאלתר שאין אדם שוכח בתחילת בצירתו, וכן כתב התי"ט בפ"ד משנה ו' ליתן טעם לסדר המשנה דקתני לקט שכחה ופאה שלא כסדר הכתוב, והיא סברא נכונה שהדעת מסכמת עמה. ואף אם נודה לדבריו דאין דרך פרט לבא לאלתר, כי אם אחר שהוא עייף ויגע מרוב טורח הבצירה, אין ספק שיהיה כמו כן ענין הלקט שבתבואה, דמאי שנא, וא"כ אפוא מ"ט קאמרא תלמודא וכרם לא על אתר הוא, דמשמע דמכרם רוצה להוכיח ולא מהתבוא', והלא אף לקט שבתבואה לא על אתר הוא, והוה ליה למימר ותבואה וכרם, או לשתוק משניהם, ואנא ידענא דאתרווייהו קאי, ואף אם נמחוק תיבת וכרם המיותר כמ"ש לעיל בפירוש האחר, מ"מ עדיין צריכין אנו למודעי, שיורנו איך מוכח מלא על אתר הוא דלא בעינן שיהיה רשות העני כבר בא, ובעל כרחנו צריכים אנו לפרשו הכי, דמדקראה התוספתא לתבואה וכרם באת רשות העני, אע"ג דלא ידעינן אם בא עדיין או לא, כששכח אלו הסאות, שהרי אינו בא תכף ומיד שמתחיל ללקוט, ש"מ דאע"ג דלא בא ממש הרי הוא כאלו בא, הואיל וראוי ליפול בעת שיקצור, או יבצור אותו שבין סאה לסאה ויהיה בו דין לקט או פרט שהוא לעניים, וזה לא שייכא לעולם באילן, שהרי אין דין לקט ופרט נוהג באילן. ואם כן הוא, עלה בידנו קושיא עצומה ממ"נ, והיא, שלמה לא יציל המחובר הזה שבאמצע לשתי הסאות, כי הקמה מצלת את העומר ואת הקמה לעיל מ"ח, ואף אם נאמר על פי דרכנו שכתבנו במשנה ח' בד"ה איזו היא קמה וכו', שאין הקמה מועטת יכולה להציל הקמה המרובה ממנה, והאי קמה הבלתי שכוחה שבין הסאות היא פחותה מסאה, מ"מ תוכל להציל על הסאה העקורה, דהא תנן לעיל שאפילו קלח אחד שאינו שכוח מציל על העומר השכוח, ואלו באת רשות העני כבר, שהיה של עני, ממ"נ לא תוכל להציל, שאם הוא לקט או פרט הרי הוא תלוש, והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, ואם הוא פאה שהניחה כדינה וקרא עליה שם פאה בסוף השדה, או עוללות שמשנודעו בכרם הרי הם של עניים, אעפ"י שהם מחוברים אינם יכולים להציל, שהרי פלוגתא היא דר' ורבנן אי קמת חברו מצלת את שלו כדאיתא בירושלמי ה"ו ל:, ורבנן סל"הו דאינה מצלת, וכן פסק הרמב"ם מתנות עניים פ"ה הכ"א דיחיד ורבים הלכה כרבים, דהלכה כרבי מחבירו הוא, ולא מחביריו עי' כתובות כא., והאי פאה ועוללות של עני הם, ואינם יכולים להציל על שלו, אבל מכיון שלא באת רשות העני עדיין, אלא שראויה לבא, הרי היא כשאר כל קמת השדה המצלת, שהרי בכל קמת השדה ראוי לבא רשות העני, ואין לומר דבתלוש איירי שאינו שכוח, דעומד בין שני הסאים האלה השכוחים, ורשות העני הראוי לבא עליה משם ולהלאה הוא השכחה, שאם כן הוא, למה אמרו בתוספתא שבפירות האילן לעולם לא באת רשות העני באמצע, הלא אף בהם דין שכחה נהיג. אם כן אפוא א"א לפרש הירושלמי הזה כפירוש הר"ש, אף אם נניח גירס' וכרם המיותר במקומו, ושנאמר דכרם משונה מתבואה דאין העניים זוכים בפרט שבו עד שיבצור ג' אשכלות העושים רביע כדאי' בירושלמי פ"ז ה"ו לד:, משא"כ לקט, וגם אין לפרש דהאי בא רשות העני או ראוי לבא דקאמר הירושלמי, דר"ל אם זכה בו אותו עני באותו לקט ופרט שבין השני סאות, או לא זכה בו עדיין, אבל ראוי לזכות בו כי שלו הוא, ולעולם בעומד ממש בין שני הסאות איירינן, ודמסיק אפילו לא זכה בו, ולא על אתר הוא דקאמר, ר"ל דאין העני בא לזכות בו לאלתר, ש"מ דאפילו ראוי לבא קרי ליה באת רשות העני, ויהיה זה פי' הר"ב ממש, דא"א לומר כן שהרי במשנה ב' פ"ה בשבולת של לקט שנתערבה בגדיש, דקאמר ר"א דלדבריהם דרבנן אין בעל הבית יכול להחליף אותה שבולת של לקט, אלא אם כן כבר זכה בו העני, והשיבו לו דהבעל הבית זוכה אותה בשביל העני, ואע"ג דבעלמא אינו יכול לזכות לו המתנות, הכא לענין זה שיכול להחליפה עשו את שאינו זוכה כזוכה, ומדלא השיבו לו דהבעל הבית יכול להחליפה אע"ג דלא זכה בה עני, ש"מ דזכיה מיהא בעי קודם שיחליפנה, אלא דהזכיה הזאת יכולה להיות ע"י הבעל הבית, אע"ג דבענין אחר אינו יכול לזכות לו, כדתנן פ"ד מ"ט מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני וח"כא יתננה לעני שנמצא הראשון, יצא לנו מזה דיפה כחו של בעל הבית בלקט, אחר שזכה בו עני, או שזכה הוא בו בעד העני, יותר משלא זכה בו עני, שהרי עד שלא זכה בו עני או הוא בעדו, אינו יכול להחליפו באחרת, ומשזכה בו יכול להחליפו. ואמרינן התם בירושלמי וכתבו התי"ט בשם הר"ש, דאתיא כר"י דס"ל הכי בבכורות דעשו את שאינו זוכה כזוכה, ואם כן הוא הואיל ועיקר טעמא דר"י הכא, הוא משום מתנות העני שבאמצע אשר כחו יפה בה יותר מבעל הבית, היכי קאמר תלמודא עד שתבא ממש, דכבר זכה בו עני, או אפילו נראת לבא דעדיין לא זכה בו עני, אמרינן דכח עני גדול, הלא אחר שהוברר חלק העני וניכר מתנתו, יפה כחו בה יותר כשלא זכה משזכה, שעד שלא זכה הרי היא כקדש דאין בעל הבית יכול להחליפה, ומשזכה יכול להחליפה, ואם כן מאי אפילו לא זכה בו עני דקאמר, הא לר' יוסי דביה קיימינן כ"ש הוא, ועוד קשה דאם כן הוא שיש רשות העני ממש בין סאה לסאה, אף באילן משכחת לה בשכחה, כגון שכששכח מה שבין שתי הסאות, היו שתי הסאות שמכאן ומכאן מחוברות לאילן, והיו של חבירו שאינם יכולים להציל את שלו, ואח"כ קנה שארית האילן מחבירו, וכשלקטו שכח סאה עקורה מכאן, וסאה שאינה עקורה מצדו השני של אותה שכחה הראשונה, דבענין זה כח העני שבשכחה זו שבאמצע, ראוי להועילו, להחזיקו במה שמכאן ומכאן יותר מפרט ולקט, להיותו דומה ממש האי כח שבאמצע שבא לו ע"י שכחה לכח שמשני צדדיו אשר גם הם שכוחים, ואם כן אפוא מוכרחים אנו לפרש כמ"ש, שלכ"ע אין בין שני הסאות כלום, דכי יש ביניהם איזה דבר בין של עני בין של בעל הבית, לכ"ע אינם מצטרפים, אפילו אם יהיו שניהם תלושים, ובהא קמפלגי דת"ק סבר דהואיל ואינם שניהם עקורים אינם מצטרפים, דאין שכחת קמה והעמר מצטרף למעט כח העניים, ור"י סבר דאם אלו השני סאות הם ממין שכח העני רבה בהם, שאפשר שמזליהו יגרום שמה שהי' של בעל הבית יבא ברשותם ע"י פרט או לקט, וזה הוא בתבואה או בכרם שדין זה נוהג בהם, אינם מצטרפים לבטל כחו הרב, והוו של עניים, אבל אם הם ממין שאין כח העני רבה, כגון מפירות האילן שא"א שיזכו ע"י מזליהו ממה שיש לו לבעל הבית כי אם בדרך זה של השכחה, אז מתבטל כחם בקל, ולכן מצטרפים אלו השני סאות אע"פי שאחת היא קמה ואחת עומרים, להיותם סמוכים זה לזה, והוו של בעל הבית. ודע כי בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי כח העני המתרבה, צריך שיהיה כח דומה לכח השכחה, דבה אנן קיימין, דמזליהו גרים שיזכו ממה שהיה ראוי לבעל הבית, דאי לא תימא הכי, אלא דדי שיהיה כח הבא להם בתלוש, לאפוקי פאה ועוללות דדינם במחובר, דאותו הכח אינו חשוב כלום לענין זה, הואיל והמחובר עצמו יש לו כח לבטל כחם, שמציל על התלוש מידי שכחה, סלקא בידנו קושיא, והיא, דלמה הוציאו כל האילנות מכלל זה של באת רשות העני באמצע, מפני שמלבד השכחה אין בהם כח עני בתלוש כי אם בפאה שדינה במחובר, הלא בדלית ובדקל אינו כן, שמצותו דווקא בתלוש כדתנן בפ"ד מ"ב, ואם כן הרי הוא ממש כתבואה שיש לה שתי מתנות בתלוש, והם הלקט ושכחת עומר, וכנגדם בדלית ובדקל השכחה והפאה, שאף היא בתלוש, משא"כ בתבואה שדינה במחובר, אלא ודאי צריכים אנו לומר דלא חשיבה מתנת הפאה, אף כי בתלוש היא ברבוי כח העני, לענין זה של השכחה, להיות משונה מכח זה שהיא אינה באה לעניים ע"י מזלייהו, אלא שלהם היא מתחילה ולא של בעל הבית, שאינו יכול להמלט מנתינתה אם לא ע"י הפסד, כי גזרת הכתוב היא, ואנן קיימין עתה בדין שכחה, שהוא מהממון עצמו של בעל הבית, הבא ליד העניים מחמת התרשלות בעל הבית, שאלו לא היה מתרשל בו היה יכול להמלט מהפסד זה, ולכן אין אנו יכולים להחזיק ידי העניים בה, אלא בכח אחר הדומה לה, והוא הלקט או הפרט, אשר גם הוא בא לידי עניים מחמת התרשלות הבעל הבית, זהו הנל"עד בפירוש משנה זו, ועל פי דרכנו זה אין אנו צריכים לחילוקים שהייתי רוצה לחלק בתחילה בין הפאה והעוללות המחוברים, לתלושים, דלא שייכי כלל בענין זה: