השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין 19 פרקים

ספרייה / / / / / / השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין / השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין י״ח

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין י״ח

מהדורה: תורת-אמת

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 16:6 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:3 »

מקור: משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין י״ח

14 תוספתא כפשוטה על פסחים פתח ↗

25-26. אבל המולק את העוף מבפנים על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי ס"ג ב': אבל המולק את העוף בארבעה עשר אינו עובר בלא כלום. ובברייתא אחרת שם: ואחד המולק ואחד המזה חייב, אבל הקומץ את המנחה אינו עובר בלא תעשה וכו'. והעמידו את הברייתות בבבלי ס"ד א' כר' שמעון, ובברייתא ראשונה הוזכר מפורש "בארבעה עשר", ובערב הפסח הרי אינו חייב אלא בפסח גרידא,19ולאו דווקא במליקה, אלא אף בכל הקרבנות הדין כן, עיין בדש"י ס"ג ב' ד"ה אבל המולק ובתוספות ס"ד א' ד"ה הא. אבל הברייתא השנייה מדברת בחול המועד, וחייב אף במולק על החמץ, לר' שמעון.וכנראה שגירסת התוספתא משובשת וודאי, שהרי במליקת העוף בערב הפסח עסיקינן, ובה פטור בין לרבנן20עיין בתוספות הנ"ל. בין לר"ש, וצ"ל כאן: אינו עובר בלא תעשה, כמו שהגיהו כל המפרשים וכמו שהוא בבבלי הנ"ל. והסופרים כתבו "עובר וכו' ", מפני שברישא סיים: פטור, ולפיכך כתבו: אבל המולק וכו' עובר. ברם בבא זו חוזרת לרישא דרישא ומה שבא באמצע הוא מאמר המוסגר: אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר, כלומר, עוברים, אבל המולק וכו' אינו עובר.ובירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב, שנינו: מלק עוף על חמץ אית תניי תני חייב. אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב דם מכל מקום. ומאן דאמר פטור, זבח, יצא עוף שאינו זבח.21ברש"י זבחים פ"ט א': מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין, ועוף במליקה. ועיין זבחים י' ב', קי"ט ב', חגיגה ז' א'. והנה מתוך סוגיית הירושלמי מוכח שבערב הפסח עסיקינן וכן פירשו בק"ע ובפ"מ, שהרי לא הוזכר שם לא חול המועד ולא ר"ש,22עיי"ש בהמשך הירושלמי, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 400. וכ"ה בירושלמי שם: מאן דאמר חייב ניחא, כמא דתימר לעניין פטור כ"ה בכי"ל ובקטעים מן הגניזה שנתפרסם בסה"י לכבוד ר"א מדכס, עמ' ר"נ, מאן דאמר פטור מה טעמא? ונראה ששאלת הירושלמי היא: כמא דתימר לעניין פטור, כלומר, שדמי העוף פוטרים את המצורע מכרת באכילת קדשים עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 4, ובהשגות הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ד, משום שהיא באה במקום דם חטאת בהמה, אף לעניין חיוב, בשוחט על החמץ, דינו כשוחט בהמה, אבל למאן דאמד פטור, מאי טעמא? ומתרץ הירושלמי: למדין עונש מעונש, ואין למדין עונש מפטור. כלומר, למדים עונש השוחט על החמץ מעונש שוחט בחוץ עיין לעיל שם ולהלן שם בירושלמי, ובזה הרי מולק פטור כשמולקו בחוץ עיין בנועם ירושלמי במקומו, אבל אין למדין עונש מולק על החמץ מפטור שהעוף פוטר אותו מכרת. ומ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל הוא דחוק, משום שהעיקר חסר מן הספר. ומי שמחייב במליקת העוף הוא מפני שהוא דורש "דם מכל מקום", כלומר כל דם שמכשיר אותו לאכול מזבחי, מקרבן פסח. והרי דם העוף של מחוסרי כפרה מכשיר אותו לאכול בפסח, ואף המחייב לא חייב אלא בעוף של מחוסרי כפרה, אבל לא בשאר קרבן שאינו שייך לפסח.23וכע"ז אפשר לפרש גם בבבלי ס"ג ב'. והברייתא הראשונה מלמדת אותנו שאפילו עוף של מחוסר כפרה שמכשירו לאכול בפסח אינו מחייבו אם מלקו על החמץ עיי"ש בדש"י , והברייתא השנייה מלמדת שאפילו עוף שאינו זבח מחייב אותו בחולו של מועד.

23 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

אָכַל מִן הַשָּׁלִיל. אוֹ מִן הַשִּׁלְיָא. חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר בְּשַׂר הַזֶּבַח:

24 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

קָדְשֵׁי עַכּוּ"ם אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן דַּם הַקָּדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהָעֵצִים אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת לֹא מִשּׁוּם פִּגּוּל וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף:

1 והאוכל קדש וכו' עד לוקה ואינו חייב כרת. א"א זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת:

1 כאוכל משאר בשר הזבח. א"א דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו אבל במחשבת עצמן לא:

1 לא משום פגול. א"א זה לדעת ר"ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת:

14 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

מקצתן אומרים כו' בקונטרס הגהתי חצי לוג לנזיר ועושי פסח. כתב הרמב"ם ריש פ"ו מהק"פ בד"א בשנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו וכ' הראב"ד לא מצאתי לוה שורש אף אם סברת עצמו היא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הוה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו. וכ' הכ"מ ר"ל לדעתו אף בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אם טבל והזה שוחטין עליו אלא אף לסברת הרמב"ם דין הוא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן לשחוט עליו ע"ש. ודבריו תמוהים שאין זו השגה אלא מפרש דברי הרמב"ם וזה תימא חדא איך יפרש דבריו אחר שכתב שאין להם שורש. ועוד הרי כתב הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ד שאין חילוק בין קודם הזאה וטבילה בין לאחריה ואין הדבר תלוי אלא בהערב שמש. לכך נראה שהרמב"ם מסוגיין למד לחלק בין עושי פסח לשאר קדשים וסובר ט"י מטומאות שאין הנזיר מגלת עליהם אינו משלח קרבנותיו משא"כ בפסח אבל ט"י מטומאה שהנזיר מגלח עליהן אף מפסח נדחה וע"ז השיג הראב"ד שאין לפירושו זה שורש בגמרא אדרבה לפמ"ש שם בסמוך טמא מת בשביעי לאחר שהזה וטבל ט"י הוה שוחטין וזורקין עליו ואין חילוק בין טומאה לטומאה ובין פסח לשאר קרבנות א"ו בזה חליק עושי פסח משאר קדשים דטמא בשאר טומאות עושה פסחו אפי' ביום ראשון לטומאתו דאתי עשה דכרת דפסח ודוחה ל"ת דטומאה שאין בה כרת וכן לענין אכילת פסח ויש ט"ס בדברי הראב"ד וכצ"ל ואפי' לא הוה וטבל דין הוא כו'. ונ"ל שדעת הרמב"ם בטמא לא אמרינן כן. דאל"כ קשיא לשיטתו דאין שוחטיו וזורקין על טמא מת בשביעי שלו אף לאחר שטבל והא אין איסור כרת באוכל קדשים אז כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המוקדשין והאוכל קדשים אחר שטבל קודם שהעריב שמשו לוקה ואינו חייב כרת. מיהו אין זו ראיה גמורה דעל ביאת מקדש מיהת חייב כרת כמ"ש פ"ג מה' ביאת המקדש כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו לאחר שטבל עד שיעריב שמשו. אך היא גופא קשיא לפמ"ש הכ"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ג לכך פטור האוכל קדשים בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה דמקשינן קדש למקדש מקיש נמי מקדש לקדש שלא יתחייב על ביאת המקדש לאחר שיטבול קודם שיעריב שמשו ועמש"ל. וע"ק הא מפו' בסוגיין לתרומה ולקדשים רביעית הרי דאפילו בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אסור בקדשים מיהו הא יש לתרץ דבקדשים יש בהן לאו ובעושי פסח מותר לכתחלה. ודייק להרמב"ם פירושו מדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגומר ונכרתה הנפש ההיא. וקשה לר"ע דאמר איזהו דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ והא דכתיב ובדרך לא היה היינו שהיה בעזרה א"כ והאיש אשר הוא טהור ל"ל כיון שהוא בעזרה פשיטא שהוא טהור אלא ודאי קמ"ל קרא אפילו טמא שיכול לכנוס לעזרה פטור מלעשות פסח ואיזהו זה טמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שפטור על ביאת המקדש אפ"ה אינו עושה פסח. אבל מקרא דטמא לנפש ליכא למידק מידי דאיצטרך לאשמועינן איש נדחה ואין ציבור נידחין בטומאת מת. והראב"ד סובר והאיש אשר היא טהור איצטריך לאשמועינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דקפיד רחמנא בטמא על האכילה. כדאמרי' בבבלי פסחים דף צג ע"ב. ומ"ש רש"י שם בד"ה לדידי כו' דהא יכול לשלח קרבנותיו ע"כ. קשה הא טמא מת אינו משלח קרבנותיו וי"ל וע"ש בר"פ מי שהיה:

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 16:6 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:3 »