השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ז׳

מהדורה: תורת-אמת

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Rest on a Holiday 6:22 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Rest on a Holiday 8:3 »

מקור: משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ז׳

3 משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

הוֹפֵךְ אָדָם אֶת זֵיתָיו בַּמּוֹעֵד וְטוֹחֵן אוֹתָן וְדוֹרֵךְ אוֹתָן וּמְמַלֵּא הֶחָבִיּוֹת וְגַף אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד אִם לֹא נַעֲשָׂה עוֹשֵׂהוּ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ שִׁנּוּי. וְכֵן מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָה. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרֶה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד. וְכֵן כֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִבָּצֵר בַּמּוֹעֵד בּוֹצְרִין אוֹתוֹ:

8 משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

מְטִילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אָסוּר. אֶחָד שֵׁכָר תְּמָרִים וְאֶחָד שֵׁכָר שְׂעוֹרִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָשָׁן מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ שֶׁאֵין הַעֲרָמָה זוֹ נִכֶּרֶת לָרוֹאֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

10 משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים בַּמּוֹעֵד. כֵּיצַד. מְתַקְּנִים קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת. וְחוֹפְרִים לָרַבִּים בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. וְכוֹרִין לָהֶן נְהָרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוּ מֵימֵיהֶן וְכוֹנְסִים מַיִם לְבוֹרוֹת וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְתַקְּנִין אֶת סִדְקֵיהֶן. וּמְסִירִין אֶת הַקּוֹצִין מִן הַדְּרָכִים. וּמוֹדְדִין אֶת הַמִּקְוָאוֹת וְכָל מִקְוֶה שֶׁנִּמְצָא חָסֵר מַרְגִּילִין לוֹ מַיִם וּמַשְׁלִימִין לוֹ שִׁעוּרוֹ:

12 משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

וְדָנִים דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַדִּין מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד. וּכְשֵׁם שֶׁדָּנִין בַּמּוֹעֵד כָּךְ כּוֹתְבִין מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ. כֵּיצַד. כּוֹתְבִין הַדַּיָּנִין אִגְּרוֹת שׁוּם שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב וְאִגְּרוֹת שֶׁמָּכְרוּ בָּהֶן לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. וְשִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין. וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִים הַדַּיָּנִין לְכָתְבָם כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּם. כְּגוֹן טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין אוֹ דְּבָרִים שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן כְּגוֹן אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן עָלַי. אוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי יָדוּן לִי. מִי שֶׁצָּרִיךְ לִלְווֹת בַּמּוֹעֵד וְלֹא הֶאֱמִינוֹ הַמַּלְוֶה בְּעַל פֶּה הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב שְׁטַר חוֹב. וְכֵן כּוֹתְבִין גִּטִּין וְקִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְשׁוֹבְרִין וּמַתָּנוֹת. שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּצָרְכֵי רַבִּים הֵן:

14 תוספתא כפשוטה על מועד קטן פתח ↗

10. כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב אדם יציאותיו במועד. במגילת סתרים לר"ן גאון17תרביץ שי"ב, עמ' 38, ובתרגום שם, עמ' 40. הביא תשובת רב האיי שנשאל באדם העוסק בסחורה, והוא חושש שילך לאבוד וישכח, כי יש לו עם אנשים ושותפים חשבונות, ואם ימנע מלהעלותם בכתב יוסחו מדעתו, האם מותר לו לכותבם, ואם יש הבדל בזה בין כתב עברי וכתב ערבי. והשיב הגאון שמותר לכתוב אם יש חשש שישכח, שהוא כדבר האבד, וצריך לכתוב בצינעה, ולא בפרהסיא, ויהא משנה מעובדין דחול כלומר, יכתוב בשינוי, ולא יכוין מלאכתו במועד, ואין הבדל בין כתב עברי וזולתו. והוסיף רב נסים גאון שם, עמ' 38: ואנא אשכחית נמי תניא דמסייע ליה בהא מילתא, והכי תניא בתוספתא דמשקין בפ' כל אלו שאמרו מגלחין במועד, כותב אדם חשבונותיו ומחשב אדם יציאותיו במועד. מקבלין קבלות וכו'. ובריצ"ג סוף ה' חוה"מ, עמ' כ"ו, הביא את דברי רב האיי, והוסיף: ותני בתוספתא כותב אדם חשבנותיו במועד וכו'. ושניהם פירשו שהטעם הוא משום דבר האבד. וכן הביא השואל בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רע"ג תוספתא זו, וכתב שבתוספות פירשוה משום דבר האבד.18עיי"ש שדייקו מן התוספתא כאן, שאם שמע מרבו דבר חדש, או עלה בידו עיון או סברא, ומתיירא שמא ישכחנו שמותר לכתבו. והרשב"א שם אוסר. ועיין בס' המכתם, עמ' 307, ומ"ש הר"א סופר בהע' י"ג שם. ועיין בארחות חיים ח"א ה' חוה"מ סי' ח', צ"ב סע"ב. וכן מוכח מדברי המנהיג ה' יו"ט סי' קי"ח, עמ' 93, וכן בס' האורה סוף סי' ע"ט, עמ' 87, וכן בס' המכתם, עמ' 307, שיטת הריב"ב על הרי"ף פ"ג סוף סי' אלף קצ"ו, וכולם פירשוה משום דבר האבד. ועיין גם באגודה סי' כ"ט, קס"ט ע"ג. ובדברי הגאונים הנ"ל מפורש שאף בדבר האבד צריך שינוי. ובמאירי, עמ' ק"ד, הביא את התוספתא, ופירשה משום דבר האבד, ופסק שכותב בלי שינוי, עיין בטאו"ח ריש סי' תקל"ז ומ"ש בט"ז בשו"ע שם סי' תקמ"ה ס"ק ד'.אבל בהשגות הראב"ד פ"ז מה' יו"ט הי"ד: מחשב יציאותיו צורך המועד הוא.19הרב המגיד שם כותב: ובהשגות פירשו משום דבר האבד, וכוונת הרב היא להשגה שם על כתיבת אגרת שלום, שכתב הראב"ד, שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב, כלומר, דבר האבד. וכן ברוקח סי' ש"ח: ואע"ג דאמר בתוספו' כותב אדם חשבונותיו במועד, וכותב יציאותיו במועד, יש לומר שהוציא יציאותיו שיש לו להוציא, והכל משום שמחת יום טוב וכו', מפי רבי יב"א הלוי. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תתל"ט, סוף עמ' 519 ואילך: ותניא בתוספתא דמכילתין כותב אדם חשבונותיו וכו', ונראה לי שכל זה מיירי בדבר שאינו אבוד.ובלקוטות הרמב"ן כ"ב ע"ג: וכותב אדם חשבונותיו שבתוספתא כ"ה בשמו במ"מ הנ"ל נמי מפני מלאכת הדיוט וצורך המועד הותרו, ויש מפרשים משום דבר האבד, ואינו נראה. והעיר במגיד משנה פ"ז מה' יו"ט הי"ד, שאף הר"מ שם סובר כהרמב"ן, ושלא כדברי הראב"ד שמתיר לכתוב אגרת רשות משום שהוא דבר האבד עיין לעיל, הערה 19, אלא הכל הוא משום מלאכת הדיוט וצורך המועד.והרי"ף פ"ג סוף סי' אלף קצ"ו, הרא"ש פ"ג סי' כ"ד, טאו"ח סי' תקמ"ה, רבינו ירוחם, ס' אדם, נתיב ד' ח"ה קרוב לסופו, סמ"ג לאווין ע"ה, כ"ה ע"ג העתיק את לשון הר"מ, כדרכו, וייחסו למקור, לתוספתא, שבה"ל השלם ה' חוה"מ סוף סי' רכ"ה, ק"ו ע"א, שיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' נ"ט, ר' מיוחס בצופה ההגרי חי"ג, עמ' 167, וחידושי הר"ן כאן, עמ' מ"ח, העתיקו את התוספתא בלי פירושים.וגירסת כי"ל כאן: כותב אדם חשבנותיו במועד למוצאי מועד וכו', אין לה על מה לסמוך כלל, והיא באשגרה מלהלן.

1 הופך אדם את זיתיו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אני לא מצאתי כן אלא זיתיו הפוכין ושטין אבל בהפוך אחר לא שאינן מתעפשות כ"כ והכי איתא בירושלמי עכ"ל:

1 מטילים שכר במועד וכו'. כתב הראב"ד ז"ל הא דלא כהלכתא דר' יוסי ברבי יהודה דאמר הכי ופליגי רבנן עליה אבל בודאי אם החדש טוב לו מן הישן שלא מדרך הערמה מותר עכ"ל:

1 עושין כל צרכי רבים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל שהרבים צריכין להם אבל של יחיד וצריך להם חוטטין ולא חופרין עכ"ל:

1 מי שרצה ללוות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לא כי אלא כדבר האבוד הם עכ"ל:

1 ומותר לכתוב אגרות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל שאילת שלום שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. מחשב יציאותיו צורך המועד הוא עכ"ל:

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Rest on a Holiday 6:22 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Rest on a Holiday 8:3 »