השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ט״ז

מהדורה: תורת-אמת

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ט״ו:ח׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות י״ז:א׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ט״ז

1 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

מִפְּנֵּי מָה טִהֲרוּ חֲכָמִים סְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר עוֹשִׂין פֶּסַח בְּטֻמְאָה בִּזְמַן שֶׁהַטְּמֵאִים מְרֻבִּין. אִם טֻמְאָה וַדָּאִית נִדְחֵית מִפְּנֵיהֶן קַל וָחֹמֶר לִסְפֵק טֻמְאָה שֶׁאִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. וּמִפְּנֵי מָה הֶחְמִירוּ בִּסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד. שֶׁהֲרֵי סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הֲרֵי הִיא טְמֵאָה לְבַעְלָהּ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה:

1 הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה. א"א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל על היחיד וא"א להשאל על הרבים:

1 שואל ומשיב מהדורא קמא פתח ↗

תשובה להרב וכו' מוה' משה תאומים האבד"ק יאבריב נ"י מכתבו נמסר לי ע"י המופלג מוה' צבי עדיל נ"י מגילה עפה וכו' והנה בדבר שאלתו בק' יאבריב יש מקום אחד מוחזק מעולם בבה"ק והוא באמצע שוק של בהמות מצד דרום עומד הבה"ק הגדולה ובינה ובין הקברות הנ"ל מפסיק דרך הרבים ומצד מזרח מערב צפון ג"כ דרכי הרבים שוקי בהמות רוחב בערך עשרים אמה ואחר מוקף בתים וכפי הנשמע עד שנת תקמ"ח היו קוברין שמה מתיהם אשר מתו בע"ש ועיו"ט כאשר לא הספיק העת לילך לבה"ק הגדול' ובשנת תקמ"ח יצאו שרי המאגיסטראט לשבר את כל מצבותם ויפרצו את גדרם וגם על גביו חרשו חורשים ובני ישראל יוצאים ולקטו עצמות חמרים חמרים ויקחו משם וקברו בבה"ק הגדולה והשיגו רשיון מהקרייז אמט לתקן גדרה אך שלא לקבור עוד ובשנת קצ"ד נפרץ גדר הקנים עשו אנשי העיר מחיצה של שריגים הנקרא שטארחייטין וכאשר חפרו חפירות בארץ להעמיד בהם המחיצות במקום שהיתה עומד בתחלה נמצא בכמה חפירות עצמות אדם עצמות יד ורגל והלחיים עם החניכיים ומצד המזרח נמצא תוך החפירה היותר בולט החוצה כל עצמות המת לא נחסר ממנו דבר ותחת כמה עמודים היה קרקע בתולה וע"ז רצה מע"ל לצדד להתיר לכהנים ללכת שמה וע"ז הביא מעלתו דברי הרמב"ם והראב"ד פ"ה מנזירות הט"ז אי טומאה וטומאה שלא בחבורין אי חייב אחת או שתים והראב"ד כתב דהלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזה"ז טמאי מת הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה והלח"מ האריך שם לבאר שיטת הרמב"ם והראב"ד דנחלקו בפירוש הסוגיא דנזיר דף מ"ב וכ"כ המלמ"ל פ"ג מטו"מ ה"ג ומע"ל הביא דברי התוס' בשבועות דף י"ז ד"ה נזיר שכתבו דסוגיא דנזיר דמחלק בין בחבורין לשלא בחבורין אתי כמ"ד במס' שמחות פ"ד אף כל אותו יום שנטמא א"י לחזור ולטמא לפי שמוסיף טומאה אבל למאן דשרי באותו יום כל שאינו מוסיף טומאה בימים א"כ אף שלא בחבורין אם נגע באותו היום לא נטמא שנית ע"ש ולפ"ז הרי במס' שמחות נחלקו ר"ט ור"ע בנטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר וע"ז אמר מע"ל דרבה ס"ל דאף שלא בחבורין א"ח טומאה על טומאה אתיא כר"ע ור"י ס"ל כר"ט ובזה יישב דברי הרמב"ם שאף לפירש"י והראב"ד בסוגיא מ"מ הלכה כר"י דהרי הלכה כר"ט לגבי ר"ע ודבר תימה אמר דהיאך שייך לומר דאמוראי בתראי יפלגו במחלוקת תנאי ר"ט ור"ע וע"כ דהם מיירי בגווני דכ"ע מודה בשלא בחבורין דהיינו דכ"ז שהוא בחבורין בודאי אינו מוסיף טומאה ומה שתמה מעלתו על הראב"ד דכתב דכהנים בזה"ז הם טמאי מתים ועוד אין עליהם חיוב טומאה והרי בנטמא לאחר אותו יום כ"ע מודו דחייב כמבואר במס' שמחות שם וא"כ בזה"ז שטמא עצמו אם לא נטמא רק ביום שלאחריו א"כ נטמא שנית במחכת"ה לא הבין כוונת הראב"ד דדוקא בזמן דשייך טומאה וטהרה ואז הי' נ"מ בתוספת ימים שלא יוכל להטהר רק ביום נוסף שפיר מחייב ר"ע אבל בזה"ז שבעוה"ר אבד ממנו הטהרה הרי הוא כטומאה אריכתא שמאז שנטמאו א"א להם להטהר ומה בצע באם יטמאו עוד ומה נ"מ בהוספת ימים ובזה מיושב קושייתו השני' דלשיטת הראב"ד דאף בפירש וחזר ונגע אפילו לאחר אותו יום אינו מטמא א"כ מה יענה לקושית התוס' בשבועות שם לענין נזיר בקבר דשני התירוצים שם דמוסיף טומאה ל"ש להראב"ד ולפמ"ש דבר זה בדותא הוא דבזמן שהי' טומאה וטהרה נוהג הי' נ"מ בתוספת טומאה משא"כ בזה"ז דהוה טומאה אריכתא וז"ב ומה שהקשה בהא דאמרו בנזיר שם דטומאה וביאה דחייב שתים כשעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתו דהא הוה התראת ספק שמא לא ימות וע"ז כתב שכבר קדמו הכ"מ בפ"ג מאבל הנה הדבר פשוט כמ"ש מעלתו דכיון דע"פ רוב ימות לא מחשב הת"ס ומ"ש מע"ל דמדברי מהרש"א בקידושין דף יו"ד לא משמע כן אני תמה דהיאך אפשר לומר דמקרי התראת ספק דא"כ לא משכחת לה שנהרג רוצח שהרג הנפש דניחוש שמא טריפה היה ומזה למדו ריש חולין דף יו"ד מדאזלינן בתר רוב ואכתי יקשה דהו"ל ה"ס וע"כ דזה לא מקרי ה"ס דעפ"י רוב הוא כן וכן משמע שם מלשון התוס' ד"ה וכי דהו"ל ה"ס אי לא אזלינן בתר רובא אבל כל דאזלינן בתר רובא משמע דל"ש ה"ס וע"ש בתוס' ד"ה ודלמא דמשמע מדבריהם כמ"ש התוס' ביבמות דף פ' דכל דאגלאי מלתא למפרע דחי יב"ח דלא הוה טריפה לא שייך ה"ס וא"כ מכ"ש כל דהוה רובא דלא הוה ה"ס שוב ראיתי בשט"מ בכתובות דף ג' גבי מי איכא מידי דהקשו דאכתי הו"ל ה"ס בכל א"א שזינתה דלמא יתעקרו הקידושין למפרע וכתב דאזלינן בתר רובא בד"נ כדאמרו פ' ב"ס ע"ש הנה מבואר דכל שהוא רוב לא שייך ה"ס ודברי המהרש"א צ"ל דדוקא אם אזלינן בתר רובא בד"נ שפיר לא הוה ה"ס אבל לפי קושית המהרש"א שנימא דלא אזלינן בתר רובא רק דכל שגדלה אח"כ נחייבה למפרע וע"ז אמר דהוה ה"ס וז"ב ופשוט ומע"ל שגג ברואה וגם המעיין בכ"מ ימצא דעל אוקמתא דעל כשהוא גוסס לא הקשה דהו"ל ה"ס דז"א ה"ס רק על אוקימתא דנכנס בשידה תיבה ומגדל ע"ש ודו"ק וגם להרבה תירוצים וחלוקים שנאמר בשטה מקובצת שם בענין ה"ס א"ש שוב ראיתי בשטה מקובצת בנזיר שם שכתב בהדיא כיון דרוב גוססים למיתה ל"ש ה"ס ומבואר הדבר ע"ש. ומ"ש ליישב הך דשפחתו של מציק שבא כהן והציץ בו דמיירי שהי' כבר טמא וכתב שזוכר שראה כן באיזה ספר אמת הוא שכ"כ דו"ז הגאון בישוע"י סי' שמ"ג ע"ש ומ"ש מע"ל דלענין אזהרת כהן ל"ש לחלק בין רה"ר לרה"י כל דכבר נטמא ואין נ"מ רק אם מותר לבא שם ומדמה זאת למ"ש התוס' בב"ק די"א לענין בעלה ל"ש ספק טומאה ברה"ר לא קרב זה אל זה דשם לבעלה אטו משום טומאה שייך שם רק דהאיסור משוה לטמא משא"כ כאן דהאיסור משום טומאה וז"פ ומ"ש מעלתו להסתפק באם נטמא מדרבנן אי אמרינן דכבר מחולל ועומד וכעין שנסתפק המלמ"ל פ"ז מתרומות וכתב לפשוט מהא דכתבו התוס' בנזיר דף מ"ג ד"ה צירוף דבית המנוגע טמא מדרבנן ואם איתא מה קושיא הא עכ"פ מחולל ועומד הנה גם לדבריו אין ראיה משם דממנ"פ דאם נימא דכל דנטמא מדרבנן הוה כנטמא מה"ת ה"ה לענין ביאה דאף דביאה במקצת ל"ש ביאה מ"מ כיון דגזרו ידיו אטו גופו כדאמרו בחולין שם שוב הוה כבא כולו וא"כ הטומאה והביאה באים כאחד וע"כ דעכ"פ מה"ת לא בא וא"כ גם לענין טומאה מה"ת לא נטמא ודו"ק והנה כ"ז לפלפולא אבל לדינא באמת גם הראב"ד מודה דעכ"פ איכא איסור דרבנן וכמ"ש בעל דגמ"ר סי' שע"ג ומע"ל הביא דברי תורת אדם להרמב"ן והרא"ש בהלכות טומאה והנני יוסיף שכן מבואר בחידושי רמב"ן בשבועות דף י"ז ועיין ברשב"א וריטב"א שם ועיין בחידושי רמב"ן ור"ן בנדה דף נ"ז ועיין תמים דעים להראב"ד סי' רל"ו ובשטמ"ק בנזיר שם ודו"ק וא"כ אין שום היתר ומה שצדד מע"ל להקל בשביל דבית הפרס שנדש טהור כדאמרו בכתובות דף כ"ח מאד מאד יפלא בעיני על מע"ל שאף שטל ילדות עליו מ"מ כל שבא להביא צווארו בדיני טומאה וטהרה יאמר דבר זה אשר אין לו שחר דבית הפרס הוא בשדה שהי' בה קבר במקום אחד ידוע רק שחרשו עצמות ויש לחוש שהוליך המחרישה מאה אמה וזה אינו רק חשש דרבנן לכך הקלו בזה אבל מה ענינו למקום שהי' בה"ק ידוע ויש לחוש שמא במקום שהולך שם מצא גופות שלימות מה ענין בה"פ לזה בזה אתחזיק טומאה ובודאי אסור ואפילו ברה"ר כל דאתחזיק טומאה אפשר דיש לאסור משא"כ בה"פ ומ"ש דבה"ק דינו כמו שדה שותפות דאינו אוסר בבית הפרס נבהלתי מראות דמלבד דזה דוקא בית הפרס ולא בבית הקברות וכמ"ש אף גם דשם הטעם משום דא"י לאסור דבר שא"ש וכמ"ש בשו"ת מהרלב"ח סי' ס"ח אבל מה ענינו לכאן ובדברי מהרלב"ח הארכתי בתשובה אחרת ואכ"מ וגם יש לחוש אולי חוץ להעמודים יש קברים וכמ"ש מע"ל ומ"ש מע"ל דאין חזקה למקרים וכמ"ש במק"ח הנה זה כשלא הוחזק איסור רק שמצאו שלשה ועי"ז נחזיק הדבר אמרינן דאין חזקה למקרים אבל כאן הוחזק בטומאה ופשיטא דמעמידין הדבר על חזקתו ואף ברה"ר כל שהוחזק טומאה טמא שוב עיינתי שנית וראיתי שלא מחשבותי מחשבותיו ועיקר שאלתו הי' כמו שביאר באות י"א שיש לחוש כיון שהוא שדה שנחרש בה קבר וגם כעת אשר חפרו נקבי העמודים נתפזרו העצמות חוצה ונעשה כל ההיקף בה"ק בית הפרס ואף כי לקטו העצמות אחת אחת וקברום תוך המחיצה מי יודע אם לא נשאר עצם כשעורה דמטמא במגע ובהיסט והנה עיקר חששא שלו שמא נעשה בית הפרס וע"ז האריך בפלפול רב דלא נעשה בה"פ כל שנדש והביא דברי הש"ס כתובות כ"ח והאריך בזה דהרמב"ם לא העתיק הדין רק בפ"ק מק"פ לענין פסח ואולי משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת ואני לא באתי לידי מדה זו דממנ"פ אם חושש מע"ל שע"י שחרשו החורשים בבה"ק נעשה כל ההיקף סביב בה"פ א"כ בה"פ הוא מאה אמה וכמעט כל העיר יאסר אלא מאי אית לך למימר שהרי לא חרשו רק ע"ג בה"ק וא"כ הרי הדבר מבואר ברמב"ם פ"י מטו"מ ה"ג התחיל לחרוש את הקבר והי' חורש והולך וקודם שגמר מאה אמה ניער את המחרישה וכו' עד שם עושה בה"פ לבד והשאר טהור שהרי לא הגיע אליו המחרישה וא"כ ממילא תלוי במשך המחרישה עד כמה חרשו ואת הוא ספק טהור דבה"פ דרבנן וספיקא דרבנן להקל ובפרט בס"ט ברה"ר אברא דבגוף החשש השני שמא יש להלאה מהמחיצות עצמות המתים ואולי נמשכו הקברים להלן באמת שיש לחוש בזה וכ"כ דל"ש כאן אין חזקה למקריים והנ"ל בזה דהנה רבי ורשב"ג נחלקו בשדה שנמצא בה קבר דרבי ס"ל דהיינו הך שנאבד היינו הך שנמצא ורשב"ג ס"ל דתבדק כל השדה כלה וזה רבות בשנים הקשיתי דבמה מיירי דאי ברה"י מ"ט דרבי והרי אלף ספיקות ל"מ ברה"י ולמה נתלה שזה שנאבד הוא שנמצא ואי מיירי ברה"ר א"כ מ"ט דרשב"ג דמחמיר והארכתי בזה בתשובה שכתבתי שנת תקצ"ט בעת השריפה ר"ל פה שנהרגו כמה ב"א וכעת נ"ל דהנה באמת הר"ש פי"ח דאהלות כתב דשדה שאבד בה קבר אף ברה"ר טמא ול"ד לנכנס לבקעה בימות הגשמים דשם אין הספק אלא לנכנס משא"כ כאן דהספק לכל אדם והנה צ"ב להבין כוונתו והנה בפשיטות כוונתו למ"ש התוס' בכתובות דף כ"ח דבה"פ טמא אף ברה"ר דדוקא דבר שאירע במקרה והטומאה ידוע ס"ט ברה"ר טהור אבל כאן הוא תמיד בספק ע"כ אף ברה"ר טמא מדרבנן וא"כ גם בשדה שנאבד הוא הדין כיון שהוא ספק לכל אדם ואפשר דגם מה"ת טמא בזה אך לכאורה היה נ"ל דבר חדש עפמ"ש הראב"ד בפט"ז מאה"ט הטעם דברה"ר מקילין בספק שנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים ובזה ביאר כבוד אבי מורי הגאון נ"י מ"ש התוס' דבספק ראי' אף ברה"ר טמא דלא ילפינן מסוטה רק ספק מגע והיינו דספק מגע צריך לשאול לכל אחד ולא נוכל לפסוק פסק אחד לכל דאולי זה נגע וזה לא נגע אבל ספק ראי' הוא כולל שהם כלם נגעו רק שספק אם הוא טמא או לא וא"כ כלם שווים בספק ומה שנפסק לאחד נפסק לרבים ודפח"ח ולפ"ז דברי הר"ש מבואר דשם הספק שמא נכנס א"כ צריך לשאול לכל אחד אבל כאן הספק הוא בשדה המקום של הקבר וזה כולל לכל אדם ביחד ובזה י"ל דרבי ורשב"ג נחלקו בזה דלרשב"ג דס"ל דמשום דאין נשאלין לרבים וא"כ ממילא בשדה שאבד דהספק כולל בשוה לכל א"כ ממילא כל שיש ספק שמא לא זהו שוב מחמרינן גם ברה"ר דהוה כמו ספק ראי' דגם ברה"ר מחמרינן והוה דינו כרה"י אבל לרבי דלא ס"ל כרשב"ג וא"כ ממילא מה דמחמרינן בשדה האבד ברה"ר משום דהספק תמיד א"כ כל שנמצא הקבר ויש לתלות דהיינו הך שנאבד פשיטא דהוה כמו טומאה הידוע דלא מחמרינן ברה"ר ועיין ברמב"ם וראב"ד פ"ב מחמץ ויש שם קצת נוסחאות שמחליפים דברי רשב"ג לרב ע"ש ולפמ"ש גרסא שלפנינו דרשב"ג מחמיר היא נכונה וכמ"ש ודו"ק ולפ"ז בנדון שלפנינו ג"כ אין לנו להחזיק טומאה יותר ויש לומר דכאן נמצא עצמות וכאן נשארו ולא נתפשטו להלן ובלא"ה י"ל דהרי קי"ל דממקום למקום לא מחזיקין איסור וא"כ גם כאן אין מחזיקין ממקום למקום ועיין מ"א סי' תס"ז ואף דבטומאה נחלקו ר"י וחזקי' וקי"ל כר"י דמחזיקין ממקום למקום היינו לתרומה ולקדשים דוקא ודו"ק.